מסכת ברכות דף ס״א עמוד ב׳

שואבת כל מיני משקין אע"פ שהן נכנסין בכרס דרך הושט הריאה מוצצתן ושואבתן מבעד לדופני הכרס:

זורקת בו טפה מרה ומניחתו מן הכעס:

שוחק שחוק:

קרקבן בעוף הוא המסס בבהמה:

טוחן המאכל:

אף החוטם:

נעור מקיצו משנתו:

נעור הישן וישן הנעור שנתחלפה ובאה השינה מן האף והקיבה נעורת:

רבי עקיבא אוסר בכל מקום מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקינן אפילו בחוץ לארץ ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל:

רבי עקיבא אוסר בכל מקום וקיימא לן כותיה וכדפסק רבה. ומיהו בירושלמי (ה"ה) מסיים בה ובלבד מקום שאין שם כותל, כלומר בבקעה אבל בבתי כסאות שבבית אין שם קפידא.

בכל הני דאמרינן כי פריס כי מנח כי מסגי וכו' כתבו בתוספות דכל היכא שאינו עושה אותו מעשה כגון שוכב על מטתו ואינו קם או שאין לו סודר לפרוס על ראשו אינו מברך כיון שאינו נהנה וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל על השכוי כתבו בתוס' שמברך אעפ"י שלא שמע שעל שהוא מבחין בין חשכה לאורה נתקנה והאדם נהנה מן האורה ולא נתקנה על הנאת השמיעה מפני שאדם מבחין בו השעות דפעמים אין אדם צריך לאותה הנאה וכל ששמע מברך אלא כדפרישנא. שלא עשני גוי ועבד ואשה לעול' מברך אותן. אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל כתב דלעולם מברך כל אלו הברכות דעל סדר מעשה בראשית ועל מנהגן של בני אדם נתקנו, וכתב הראב"ד ז"ל דאינו מברך אלו הברכות אלא בשחרית אבל ישן ביום אפי' הרבה כעין בלילה אינו מברך מהן כלום שלא נתקנו על הנאת עצמו בלבד אלא על נוהג שבעולם גם כן. וברכות אלו נהגו לאומרן שלא כסדר שהן אמורות בגמ' מפני שאין הידים נקיות שהן עסקניות כל הלילה ובגמרא לאו בדוקא נקט האי סדרא אלא כלומר על מעשה פלוני אומר ברכה פלונית ועל מעשה פלו' אומר ברכה פלונית:

כי משי ידיה אומר על נטילת ידים נראה מכאן דאפי' על נטילת ידים דתפלה מברך עליהן כך ולא על רחיצת אעפ"י שאינן צריכין כלי דלא פלוג רבנן בנוסחא. וה"ק דכל שעה שיוצא מבית הכסא וידיו עסקניות צריך ברכה זו מפני שצריך לברך ברכת נקבים. והיכי שמנקה ידיו בצרור אומר על נקיות ידים הראב"ד ז"ל:

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שמכוון כנגד בית קדשי הקדשים. פירוש כגון עומד ערום וכיוצא בזה חוץ מן הנפנה שהוא אסור ביותר מזה כדבסמוך:

לא אמר אלא מן הצופים ולפנים פירוש ממקום שיכולים לראות משם לאפוקי עומד במקום שיוכל לראות אלא שהוא עומד עכשו במקום נמוך. וברואה. אבל רואה והוא מן הצופים ולחוץ כגון הר גבוה ותלול שאיפשר לראות משם או מן הצופים ולפנים ואינו רואה לא:

הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פירוש ארץ יהודה היא רצועה ארוכה כנגד כל אורך ארץ ישראל לדרומה ובאותה רצועה ירושלים לצד אחד לצפונה הילכך כל הנפנה באותה רצועה פירועו שלפניו או שלאחריו כנגד ירושלים אם יפנה מזרח או מערב אבל הופך את פניו לצד צפון או לדרום וצדו כנגד ירושלים ולא פירועו כלל ובגליל שהוא ארץ ישראל מה שכנגד ירושלים לצד אחד כלומר לצפונה של ירושלים אם יפנה צפון ודרום כלומר פניו לצפון או לדרום נמצא פירועו כנגד ירושלים. אבל הופך פניו למזרח או למערב:

וחכמים אוסרים בכל מקום היינו ת"ק פי' דודאי ליכא למימר דאתו למימר לאסור אף שאר רוחות דא"כ לא יפנו כלל אלא לא אמרינן אלא מזרח ומערב ביהודה או צפון ודרום בגליל:

איכא בינייהו צדדין פי' צדדין שביהודה למזרח ומערב ושבארץ ישראל צפון ודרום שאינו כנגד ירושלי' לגמרי. דמ"מ כל אותו רוח אסור אליב' דת"ק ולרבנן בתראי אינו אסור אלא מה שכנגד ירושלים ממש ולאו לטפויי אתו את"ק אלא לאיפלוגי אר' יוסי אתו ולטפויי עליה. כ"נ מפירש"י ז"ל כל זה ולא כן פירש הראב"ד ז"ל:

איכא בינייהו חוצה לארץ פירוש דלר' עקיבא אסור דהא כל מקום קאמר. ולת"ק מותר דלא קא' בכל מקום: והלכתא כר"ע דהא רבה כותיה ס"ל. הילכך אסור לפנות בכל הארצות כנגד ירושלים איזה צד שיהיה. ומיהו בירושלמי מסיים בה ובלבד במקום שאין שם כותל דכל שיש כותל נפנה מיד וכל דכן בית הכסא שבבית, ואע"ג דאמר ר' עקיבא נכנסתי אחר ר' יהושע, מ"מ כיון דאיכא קרן זוית קרי ליה כניסה:

צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצר הרע שופטן כלומר שהם נשמעים ליצר הרע ועל פיו גומרים דינם, בינונים זה וזה שופטן:

המשנה התשיעית לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח פי' שלא יעשה שום דבר של קלות ראש כגון תגלחת ראש וזקן ועמידה לשם ערום, והטלת מי רגלים כנגד שער המזרחי אע"פ שהוא חוץ לתחום ירושלים הואיל והוא כנגד השער המזרחי זה יש שפירשו עליו שהיה בתחום בית המקדש חוץ להר הבית, ויש שפי' בו שער שבמזרח העזרה והוא שער הנקנור ונתן טעם לדבריו מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים שכל השערים היו מכוונים זה כנגד זה שער המזרח שער עזרת נשים שער עזרת ישראל פתחי האולם וההיכל ופתח בית קדשי הקדשים, וכן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו וסנדלו ובאפונדתו והיא חגורה חלולה שבה נותנים מעות, וי"מ בגד שאדם לובש על בשרו לקבל הזיעה שלא יטנף את בגדיו ואין אדם יוצא בה לעולם עד שילבש בגד אחר, ולא באבק שעל גבי רגליו ולא יעשהו קפנדריא לקצר את דרכו ורקיקה מק"ו כלומר ואף הרקיקה לשם אסור מק"ו של מנעל, ומה מנעל שאין בו בזיון אמרה תורה של נעלך, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כ"ש כך פרשו בגמ' שלא נאסר במיני קלות ראש שהוזכרו אלא מן הצופים ולפנים וצופים הוא מקום שממנו רואים הר הבית ומשם ואילך כנגד חוצה לארץ אין רואין אותו, וכן לא אסרו דבר זה אלא לרואה ר"ל שיהו פניו כנגד השער ובמקום שאין גדר מפסיק בינו להר הבית ובזמן שהשכינה שורה, והוא זמן שבית המקדש קיים ואם אין שם כל אלו מותר להקל ראשו כנגדו, אלא שמ"מ אסור בכל קלות ראש אף בזמן הזה כל זמן שאין גדר מפסיק וכן תחום המקדש עצמו אסור בכל קלות ראש אף בזמן הזה, ואף הר הבית עצמו אף בזמן שאין בית המקדש קיים חייבים במוראו במניעת הדברים שהוזכרו בו וכיוצא בהן דכתיב והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממים, וכן בראשון של יבמות אמרו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לעולם אף מקדש לעולם וכן ביארנו שם שהמקדש מוראו מן התורה והר הבית מדברי סופרים, זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן הנפנה בכל מקום בארץ ישראל יפנה מזרח ומערב ר"ל שיהו אחוריו מצדדין אלו מפני שפירועו כנגד ירושלים ובגליל הוא בהפך וצפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר ובחוצה לארץ נפנה צפון ודרום ולא מזרח ומערב, ופירשו בתלמוד המערב ובלבד במקום שאין שם כותל שהוא בבקעה, מעתה בתי כסאות בבתים אין שם קפידא, הנפנה אל יפרע אלא מיושב ולא יקנח בימין מפני שכל מיני קדושה נעשים בה אלא בשמאל, ויראה לי שאם הוא איטר שמאל הוא כימין כל אדם:

בפירש"י בד"ה לבי חלל כו' בידי לכופו הס"ד ואח"כ מ"ה נאם פשע לרשע וגו' אמר דוד בקרב לבי יש ואומר אני שהפשע כו' עכ"ל כצ"ל והמקרא כמו מסורס בקרב לבי נאם פשע לרשע וגו' ודו"ק:

בד"ה הנפנה ביהודה כו' שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה כו' בגבול שבין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה עד סוף א"י כו' עכ"ל הציור כזה /במקור יש שרטוט/ ויש לדקדק דמשמע כל המזרח ומערב של ארץ יהודה היא בכלל איסור ואמאי הרי ע"כ יש מארץ יהודה לצד מזרח ומערב שלא כנגד ירושלים ואמאי יהא אסור טפי מצפון ודרום שלא יפנה אלא כנגד ירושלים ממש ולפי מ"ש הב"י בטור א"ח סימן ג' דיש לאסור טפי בין מזרח למערב משום דשכינה במערב והאריך להוכיח כן מדברי הירושלמי והרמב"ם ע"ש ניחא ועל פי דברים אלו יתיישבו גם בקצת דברי התוס' שכתבו ר"ע אוסר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב כו' עכ"ל שנקטו מזרח ומערב בכ"מ לא צפון ודרום מה"ט דאין סברא למימר דר"ע דאוסר בכ"מ אפילו צפון ודרום של חוץ לארץ אלא מזרח ומערב מה"ט דשכינה במערב מיהו ק"ק כיון דלדברי ת"ק לא אסר בארץ יהודה צפון ודרום אלא כנגד ירושלים ממש מה"ט שכתבנו א"כ בגליל נמי לא יאסור צפון ודרום אלא כנגד ירושלים ממש לת"ק ומדברי רש"י אין נראה כן ודו"ק:

בד"ה איכא בינייהו כו' ומיהו נגד ירושלים עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה בדר"ע כו' כצ"ל:

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שמכוון כנגד בית קדשי הקדשים - פירוש כגון עומד ערום וכיוצא בזה חוץ מן הנפנה שהוא אסור ביותר מזה כדבסמוך:

לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים פירוש ממקום שיכולים לראות משם לאפוקי עומד במקום שיוכל לראות אלא שהוא עומד עכשו במקום נמוך:

וברואה אבל רואה והוא מן הצופים ולחוץ כגון הר גבוה ותלול שאיפשר לראות משם או מן הצופים ולפנים ואינו רואה לא:

הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פירוש ארץ יהודה היא רצועה ארוכה כנגד כל אורך ארץ ישראל לדרומה ובאותה רצועה ירושלים לצד אחד לצפונה הילכך כל הנפנה באותה רצועה פירועו שלפניו או שלאחריו כנגד ירושלים אם יפנה מזרח או מערב. אבל הופך את פניו לצד צפון או לדרום וצדו כנגד ירושלים ולא פירועו כלל. ובגליל שהוא ארץ ישראל מה שכנגד ירושלים לצד אחד כלומר לצפונה של ירושלים אם יפנה צפון ודרום כלומר פניו לצפון או לדרום נמצא פירועו כנגד ירושלים. אבל הופך פניו למזרח או למערב:

וחכמים אוסרים בכל מקום היינו תנא קמא פירוש דודאי ליכא למימר דאתו למימר לאסור אף שאר רוחות דאם כן לא יפנו כלל אלא לא אמרינן אלא מזרח ומערב ביהודה או צפון ודרום בגליל:

איכא בינייהו צדדין פירוש צדדין שביהודה למזרח ומערב ושבארץ ישראל צפון ודרום שאינו כנגד ירושלים לגמרי דמכל מקום כל אותו רוח אסור אליבא דתנא קמא ולרבנן בתראי אינו אסור אלא מה שכנגד ירושלים ממש ולאו לטפויי אתו אתנא קמא אלא לאיפלוגי אר' יוסי אתו ולטפויי עליה. כן נראה מפירוש רש"י ז"ל כל זה. ולא כן פירש הראב"ד ז"ל:

איכא בינייהו חוצה לארץ פירוש דלר' עקיבא אסור דהא כל מקום קאמר. ולתנא קמא מותר דלא קאמר בכל מקום. והלכתא כר' עקיבא דהא רבה כותיה סבירא ליה. הילכך אסור לפנות בכל הארצות כנגד ירושלים איזה צד שיהיה. ומיהו בירושלמי מסיים בה ובלבד במקום שאין שם כותל דכל שיש כותל נפנה מיד וכל דכן בית הכסא שבבית. ואף על גב דאמר ר' עקיבא נכנסתי אחר ר' יהושע מכל מקום כיון דאיכא קרן זוית קרי ליה כניסה:

צַדִּיקִים יֵצֶר הַטּוֹב שּוֹפְטָן, רְשָׁעִים יֵצֶר הָרַע שּוֹפְטָן נראה לי בס"ד על פי מ"ש הכתוב (קהלת יא, ט) שְׂמַח בָּחוּר 'בְּיַלְדוּתֶיךָ' וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים 'בַּמִּשְׁפָּט' וידוע סתירת הפסוק מסיפיה לרישיה, ובגמרא אמרו עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי יצר הטוב, אך המפרשים ז"ל ביארו הכל דברי יצר הרע, ורק תחילת הפסוק מדברו יצר הרע בבחרותו של אדם, אך בעת הזקנה לא יועילו לו דברים אלו והאדם מתחרט ורוצה לשוב, לכך מה עושה מזכיר לו רבוי עונות שעשה בבחרותו וא"ל עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, ואם כן לא תספיק לך תשובה בימים אלו המועטים הנשארים, ובע"כ תהיה נידון בגיהנם על ימים שעברו, אם כן טוב שתשלים זמנך בעולם הזה בטובה ושלוה ואחר כך תהיה נידון על הכל, וא"ל כן כדי לייאשו מתשובה. נמצא בימי הזקנה של הרשע יצה"ר שופטו, לערוך לו חשבון עונותיו שעשה מקודם ולהכביד עונשם לפניו כדי לייאשו מן התשובה, אבל צדיקים לא חטאו כלל, אך בימי זקנתם יצר הטוב שופטן, כי בימי זקנתם אינם יכולים להרבות בעסק התורה והמצות כפי מה שטרחו בבחרותם, מפני כי תש כוחם, ולכן יצר הטוב שופטן שאומר להם ראו איך הייתם עוסקים כך וכך בתורה, וכך וכך במצות וגמילות חסדים, ועתה למה אתם מתרשלים כל כך וטוב שתטריחו עצמכם אפילו תש כוחכם ולא תשנו מנהגכם הטוב, וכזאת וכזאת ידבר באזניהם להראות להם איך יש להם שינוי רב וחסרון רב על מה שהיו עושים בראשונה.

אִם נֶאֱמַר בְכָל מְאֹדֶךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְכָל נַפְשְׁךָ? מקשים מאי מקשי והלא מתחלת דבריו הוה פשיטה ליה דהאדם נפשו חביבה עליו יותר מן ממונו, דהרי בראשית מאמר הקשה אם נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ למה נאמר בְכָל מְאֹדֶךָ, ואחר שמצא טעם משום דאיכא מקצת דממונם חביב, אז השתא אין קושיא למה נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ בודאי רובא דעלמא נפשם חביבה? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בגמרא דכתובות (דף לג) דיסורין קשים כמלקות, וכיוצא בהם חמירי לאדם טפי ממיתה, ולכן אם התרו בו למיתה אינו מותרה למלקות, דהמותרה לדבר הקל אינו מותרה לדבר חמור, דהכי אמר רב אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזריה פלחי לצלמא עיין שם. ולפי זה נראה לי כי תחלה הוה ס"ד אפילו שימצא בני אדם ממונם חביב מגופם היינו לגבי מיתה, דנח להם למות ולא יראו אבדון ממונם, אבל לאו חביב מיסורי גופם דהיינו מלקות וכיוצא, דאין יכולים לסבול זה, ולהכי הקשה בקושיא השנית למה נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ, כונתו דהוה ליה למימר בְנַפְשְׁךָ, כי אומרו בְכָל נַפְשְׁךָ משמע מיתה דאיכא אבדון כל נפש, אבל אם יאמר בְנַפְשְׁךָ משמע קצת נפש שהם יסורין קשים דיש בזה אבוד קצת נפש ולא כל נפש דעודנו חי, והוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כא, יב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, בְיִצְחָק ולא כָּל יִצְחָק. והכי נמי אי הוה אמינא בְנַפְשְׁךָ הוה משמע יסורין קשים דהוי מקצת נפש, דבזה ליכא אפילו מעוט דמיעוט שיהיה ממונם חביב מיסורין קשין דגופם, ואז אי הוה נקיט בְנַפְשְׁךָ לא יצטרך לומר בְכָל מְאֹדֶךָ כלל, כי על זה דאיירי ביסורין קשים ליכא אפילו מיעוט ואם כן אתי ממון מכל שכן? ותירץ יש אדם גופו חביב מן ממונו, רצונו לומר כל דבר הנוגע לגופו יהיה מה שיהיה גופו חביב, ויש בן אדם ממונו חביב יותר מגופו בכל גווני, הן מיתה הן יסורים קשים, שסובל כל דבר ואינו סובל אבוד ממונו, ואם כן ליכא נפקותא בין בְכָל נַפְשְׁךָ ובין אם יאמר בְנַפְשְׁךָ דבכל גווני איכא בני אדם דממונם חביב, ולהכי הוצרך לומר נמי בְכָל מְאֹדֶךָ.

אַתָּה פֻּפּוּס שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אַתָּה, אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ קשא אמאי קראו בשם טִפֵּשׁ, ועוד אם חכ חָכָם אמר דבר שאינו מתקבל ע"כ נקרא טִפֵּשׁ?! ונראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש שהתנאים בעלי משנה הם בתפארת עיין שם. גם ידוע מ"ש בזוהר ר"מ שהתפארת נקרא בשם שׁוֹפֵט וכל כך בפרדס עי"ש. אם כן לפי זה חָכָם בעל משנה ראוי לקראו בשם שׁוֹפֵט על שם התפארת כי הוא שם, והנה וא"ו ד'שׁ וֹ פֵט' רומז למשנה שיש בה ששה סדרים, ואם תסיר אות וא"ו מן שופט אז נקרא למפרע 'טִפֵּשׁ' והיינו שאם בעל משנה שנקרא בשם שׁוֹפֵט יעזוב משנתו ולא יעסוק בה, אז יחסר וא"ו מן תואר שופט שיש לו ונקרא לאחור טִפֵּשׁ, כי הלך לאחור לעזוב לימודו ומשנתו אז תואר שלו יהיה נקרא לאחור, ולכן פפוס שהיה חכם בעל משנה, כי היה מן התנאים שהם בעלי משנה שראוי להיות לו תואר שׁוֹפֵט, הנה בעת שמוכיח את רבי עקיבה על אשר לא עזב לימוד, דמשמע שהוא עזב לימוד משנתו מחמת פחדו, לכך א"ל אי אתה אלא טִפֵּשׁ ודוק. ועוד נ"ל בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד במקום אחר הטעם שנקרא בעל תורה בשם חָכָם, כי התורה יש בה ארבעה חלקים נקראים פַּרְדֵּ"ס, והיא נקראת 'טוֹב' ולכן כל חלק מן ארבעה הנזכרים נקרא טוֹב, ונמצא ד ' פעמים טוֹב [17] הם מספר חָכָם [68], רמז שבעל תורה צריך שיעסוק בארבעה חלקים שהם פשט, רמז, דרש, סוד, והנה דבר זה שצריך האדם להשמר ולהזהר לבלתי יפרוש מעסק התורה אין צורך ללמדו בחלק הדרש או בחלק הרמז, אלא גם בחלק הפשט נראה כן, כי כך מגיע פשט הפסוק, (דברים ל' כ') כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, ואיך יפרוש מחיים ולכן אמר לו אתה שאומרים עליך חָכָם ששם זה נקרא בו האדם על שם שהוא עוסק בארבעה חלקים שהם פשט רמז דרש סוד, הנה עתה אני רואה בעצתך זאת שאתה מיעץ אותי לפרוש מהתורה שאתה טִפֵּשׁ, שאפילו פשט לא ידעת ולכן ראוי שתהיה נקרא טִפֵּשׁ, כי פְּשָׁט בהפוך אתוון טִפֵּשׁ, יען כי אפילו לפי הפשט נראה שאין לפרוש מן התורה שהיא החיים, ודע כי ביאורים אלו אני מפרש לפי גרסת בעל עין יעקב דגריס כן.

וְהָיוּ סוֹרְקִין בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרָקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל נראה לי בס"ד הטעם שעשו לו היסורין 'במסרקת של ברזל' כי הם באים מכח שיש לו ת' כתות בקליפה שלהם בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וכן שלטו בו ב מסרק ת [400] שעולה מספר ת', אך באמת רמז זה של המסרק הוא לרעתם, כי שר עשו הוא פלוני אשר הרע שלו הוא בשני אותיות ס"מ וכמ"ש בזה במ"א, וחלק תיבת מסרק לשתים וקרי בה מס רק דהמם נעשה רק, כי בזה הדבר נתברר ניצוצות הרבה מן הקליפה ההיא ונתרוקנה, ולכן כשראו מלאכי השרת צערו של אותו צדיק במסרק ההוא אמרו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה?! כי העוסק בתורה שכרו ארבע מאות עלמין דכיסופין כנודע [בזוהר - אָמַר רַבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי מַאי דִכְתִּיב ויִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְּרוֹן ויִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְּרוֹן אֶתּ הַכֶּסֶף, דָּא הוּא כִּסוּפָּא רַבָּתָּא דְּאִינוּן עָלְמִין וְכִסוּפִּין. אַרְבַּע מֵאוֹתּ שֶׁקֶל כֶּסֶף, אַרְבַּע מֵאוֹתּ עוֹלָמוֹתּ וְהֲנָאוֹתּ וכִסוּפִין], ואיך תמורת זו ניתן לו בעולם הזה העינוי הרב ועצום הזה של המסרק שהוא מספר ארבע מאות.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּינוּ עַד כָּאן לא אמרו לא כן ביום שנפטר, כי הוא יצאה נפשו בְּאֶחָד ואיך השיב להם, אך ידוע שהוא נחבש באלול ונפטר ביום הכפורים, ומעת אשר נחבש עד יום הכפורים היה נידון כל יום לפני אותו רשע, ובכל יום סורקין בשרו, ובעת שסורקין היה מקבל מלכות שמים בפסוק שמע ישראל, כי כל יום חושב שהיום ימות מרוב הצער, ובאותם הימים דברו עמו תלמידיו שהיו באים אצלו ועומדים במקום שהוא נידון, אבל ביום הכפורים שבו נפטר באמת לא באו תלמידיו כי יום עבודה הוא, ואפילו רבי יהושע הגרסי שהיה משמשו בקבע בכל יום להביא לו אכילה לא בא ביום הכפורים, כי רבי עקיבה היה גם כן בתענית ואינו צריך לו, אך אותו היום נפטר שיצאה נפשו באחד, והחזירו אותו לבית האסורין וגזרו שלא יוכל לבא אחר לקחת אותו לקוברו, עד שבא אליהו זכור לטוב וגילה הדבר לרבי יהושע הגרסי, והלכו שניהם לבית האסורים ומאת ה' היה שנפלה תרדמה על כולם, ונכנס רבי יהושע ונטלו על כתפו ולא הקיצו, והלך אליהו זכור לטוב עמו כל היום וכל הלילה, עד שבאותה הלילה הגיעו לעיר טבריה, ועלו על ההר, ונפתחה מערה לפניהם וראו שם מטה ושלחן ומנורה מעשה ידי שמים, ושמו את רבי עקיבה על המטה ויצאו, ותכף נסתמה המערה בידי שמים ולא נשארה אלא רק מערה החיצונה פתוחה אשר עתה העולם נכנסים בה, וכנזכר כל זה במדרש משלי יע"ש. ומה שא"ל תלמידיו רבינו עד כאן! נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות דרוש נפ"א, שמסירת נפש על קדוש השם הוא בשני אופנים, הא' בכח, דהיינו בכונת הלב בתיבת אֶחָד, וזהו מנהגן של כל הצדיקים לכוין בק"ש בכל פעם, והב' מסירה בפועל כענין רבי עקיבה וחביריו, ובאותו זמן שנהרגו בו עשרה הרוגי מלוכה לא היה מספיק לתיקון העולם מסירה בכח בלבד, אלא צריך מסירה בפועל, וכן עשו רבי עקיבה וחביריו עיין שם. והנה רבי עקיבא כשהיו סורקין בשרו וקורא קריאת שמע היה עושה מסירת נפש בכונה, אך תלמדיו ראו והרגישו שהוא משתוקק לעשות בפועל, שהוא שמח אם תצא נפשו ביסורין אלו, כדי שבזה יקיים מצות קדושת השם בפועל, והם לא ניחא להו בזה כי רוצים שישאר חי וינצל כדי שישתו מן מימי תורתו, ולכן כשהוא מכוין במסירת נפש בכונת הלב, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן! רצונו לומר די לך בכח עד כאן תעשה שהוא מסירת נפש בכח! ולמה אתה משתוקק למסירת נפש בפועל, ואין אתה מתפלל שתנצל מן הגזרה הזאת כי למימיך אנחנו צריכין, ואם צריך לעולם תיקון של מסירה בפועל יהיה זה על ידי אחרים? והשיב כל ימי הייתי מצטער שיתקיים תיקון זה של מסירה בפועל על ידי. ומה שאמר היה מאריך בְּאֶחָד אין זה מקושר עם דברים שא"ל תלמידיו והשיב להם, אלא זה קאי ומקושר עם מ"ש והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, והש"ס הביא דברי תלמידיו ותשובתו באמצע, ואלו הדברים של תלמידיו היו ביום אחד קודם יום שנפטר בו, וכמ"ש לעיל, ודבר זה הוא מוכרח על פי מדרש רבותינו ז"ל במשלי, דמפורש בעת שיצאה נשמתו לא היה אחר מתלמידיו אצלו ולא ידעו בו, עד שבא אליהו זכור לטוב וגילה על פטירתו.

אָמְרוּ מַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוּ תּוֹרָה וְזוּ שָׁכְרָה (תהלים יז, יד) מִמְתִים יָדְךָ הֳ' מִמְתִים מֵחֶלֶד. פירוש תלמידי חכמים בעלי תורה שנתנה ביד ימין, ראוי שיהיו מומתים בידך, כלומר על מטתך בנשיקה שהיא מיתה בידי שמים, ואיך יהיו מומתים מֵחֶלֶד, רצונו לומר על ידי בני אדם יוֹשְׁבֵי חָלֶד, והוא דהזכירו עתה את בני אדם בשם יוֹשְׁבֵי חָלֶד, באו לרמוז בדבריהם גודל צדקתו של רבי עקיבה, שהיה יכול להציל עצמו בשם כה"ת לכוין בו על האויב להמית ובו, ועם כל זה סבר וקביל ולא עשה הצלה לנפשו! והענין הוא כי שם כה"ת רמוז בראשי תיבות, (תהלים קנ, ו) כֹּ ל הַ נְּשָׁמָה תְּ הַלֵּל יָהּ, ופסוק זה בפרקי שירה אומרת אותו הַחֻלְדָּה, אשר אינה מצויה אלא רק ביבשה ולא יש כנגדה בדגי הים, כי על כן יושבי תבל הזה נקראים יוֹשְׁבֵי חָלֶד, וכמ"ש חכמינו ז"ל והשיב להם הקב"ה חלקם בחיים, רצונו לומר לא הפסידו במיתה זו אלא הרויחו, כי עי"כ כל החיים הבאים בכל הדורות אח"ז יהיה להם עזר בבירור שלהם מחמת דבר זה הנעשה בעשרה הרוגי מלוכה, וכמפורש בס' הכוונות לרבותינו ז"ל, ואם כן יש להם חלק שכר במעשה החיים כולם עד ביאת המשיח.

יָצָתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָה שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד, וְאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. כך גרסת עין יעקב דגריס ביציאה הב' גם כן יצתה נשמתך בְּאֶחָד, וקשה למה אמרה זאת דכבר אמרה בפעם ראשונה תיכף? ונראה לי בס"ד כפלה הדברים דרך חיבה, ועוד להורות על תיקון שלם בחיצוניות ופנימיות.