מסכת ברכות דף ל״ה עמוד א׳

הא מבעי ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה - פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים, אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב (דברים כ, ו) אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו וגו', אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החלול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית, דדרשינן האי קודש הלולים שיהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלא פדיון שיפדנו בשנה הרביעית. הראב"ד ז"ל.

מנין שאין אומרין שירה אלא על היין - פירוש: לא שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים בפרק תמיד נשחט (פסחים סד, א), וכן אומרין שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים (ב, כ, טו), אלא הכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובנסוך המים אלא על היין בלבד.

וחד תני כרם רבעי - ואע"ג דתנן (ביכורים פ"ב, מ"ו) אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי, דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חלול. יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות לו, א), והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות, ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל.

אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו לפניו מנא ליה - מסתברא דהכי פירושו אשכחן לאחריו, כלומר: מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת או לפניו או לאחריו, וכיון שכן נוקמא לאחריו דנלמוד סתום מן המפורש שחייבה תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ואם תאמר לאחריו בכרם למה לי מהלולים, הא בהדיא כתיבה ביה ואכלת ושבעת וברכת, והא גבי שבעת המינין כתיב. יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא דומיא דזית משום דכתיב ביה זית שמן דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מקדש הלולים ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מיתריץ הא דאמרינן בסמוך ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח, ואקשינן וזית מצד מזבח אתיא, הא בהדיא כתיב ביה כרם וכו', ולא אקשינן הא בהדיא כתיב ביה ואכלת ושבעת, אלא טעמא כדאמרן דקרא דואכלת איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב זית שמן אבל הכא בזית עצמו. וראיתי בשם רש"י ז"ל בהפך זה דההוא קרא דארץ חטה ושעורה גפן וגו', הוה מוקמינא בענבים ממש דומיא דתאנה ורמון, והאי קרא דהלול משמע יין כדכתיב שם (ויקרא יט, כה) להוסיף לכם תבואתו והיינו יין כדכתיב (במדבר יח, ל) ו[כ]תבואת יקב.

קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן - ולאו קל וחומר ממש הוא דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה, ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא, ואפילו לר' יהודה דאמר מברך לפניהם ולאחריהם, היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם, אלא משום דלא סלקא הא שמעתא לא דייקינן בה כולי האי.

הכי גרסינן בכל הספרים - סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כלומר: בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי, ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין [ברכה] לאחריהן מן התורה, הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא.

כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל - ירושלמי (בפרקין ה"א): כתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו כל המצות [וכו'], רבי חזקיה ר' ירמיה ר' אבין בשם ריש לקיש אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך (תהלים יז, ב), אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת.