מסכת ברכות דף ט״ו עמוד א׳

יפנה לנקביו:

דכתיב ארחץ בנקיון משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפי לדרשה אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו כאלו טבל כל גופו:

קסמית קיסם:

לק"ש בעידנא דק"ש שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא:

מתני' ולא דקדק באותיותיה לפרשן יפה בשפתיו:

תרתי ש"מ כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו:

לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה:

מאן תנא כו' לא יצא אפי' בדיעבד ה"מ כו':

אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש ויש ספרים דגרסי הני מילי לק"ש אבל לתפלה לא דקאמר רשב"ל (פסחים מו.) לגבל ולתפלה ד' מילין ונראה דלא גרסינן ליה דהוא הדין לענין צלותא נמי מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמאי שנא ק"ש מתפלה וגם יש לקמן פרק מי שמתו (ברכות ד' כב.) בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק"ש משמע דבכל ענין מותר וההיא דרשב"ל דאמר ולתפלה ד' מילין פירש רש"י להתפלל שם במנין:

דילמא ר' יהודה היא וא"ת והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא. וי"ל דפשיטא מדסיפא ר' יהודה רישא נמי ר' יהודה ופליגי במילתא דר' יהודה:

להודיעך כחו דרבי יוסי וא"ת לשמעינן כחו דרבי יהודה דכח דהתירא עדיף. וי"ל כיון דרבי יהודה לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חדוש ופשיטא דלכתחלה ומהיכא תיתי לאוסרו אי שרי דיעבד הוא הדין לכתחלה:

אי ר' יוסי דיעבד נמי לא וא"ת לעולם אימא לך רבי יוסי היא וברכת המזון שאני דלא כתיב ביה שמע דבשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהן מדרבנן יש לדמותם לק"ש שתקנו שצריך שישמיע לאזנו כמו בק"ש ותקנו ממש שלא יצא כמו בק"ש אבל בבהמ"ז שהיא מדאורייתא כיון דלא כתיב ביה שמע למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון דמה"ת יצא. וי"ל כיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש הואיל ומדרבנן מיהא צריך להשמיע אין לחלק בין ק"ש ובין בהמ"ז דאפילו בדיעבד אית לן למימר שלא יצא:

ורבי יהודה מכשיר בקטן וא"ת באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחנוך הא אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה ד' כט.) שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ומ"ט דר' יהודה דמכשיר ואי בהגיע לחנוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרי' קטן שהגיע לחנוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן בפ' מי שמתו (ברכות ד' כ:) דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן. וי"ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרי' לקמן (שם) והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה א"נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן:

אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה ידוע כי הפרסה ארבעת מילין ובמסכת פסחים בפ' אלו עוברין בפסח (דף מו) אמרינן אמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין ואיתמר עלה אמר ר' יוסי בר' חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר אמר רב אחא בר יעקב ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ודכוותה בשחיטת חולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג) ומזה העיקר אמרי' הכא אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה ובמס' מגילה (דף ב) אמרי' שעורא דמיל כמה הוי כמחמתן לטבריא ובפ' אלו עוברין בפסח (דף מו) נמי שיעורא דמיל כמה הוי כממגדל נוניא לטבריא:

והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה חוזר כך כתוב בספרים. ומפרשים אמרו טעמא משום דלקריאת שמע שזמנו קבוע אם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו, אבל תפלה שאין לה קבע לא. ותמיה לי דאם כן קריאת שמע של ערבית יחזור כתפלה, ועוד תפלה של שחר נמי הרי יש לה קבע עד ד' שעות, ועוד דאי משום קביעות זמן אף בקריאת שמע כל כמה דמצי למהדר אמאי לא ליהדר. אלא נראה לי לפרש דבקריאת שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא, כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אבל לתפלה החמירו עליו עד פרסה. ובתוספות לא גרסי ליה כלל ואמרו דבין בקריאת שמע ובין בתפלה אינו צריך לחזור כלל אמיא. ולקמן בפרק מי שמתו (ברכות כב, א) גבי בטלוה לנטילותא אמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דמשמע אפילו לתפלה, וגם בההיא דר"ל דאמר לגבל ולתפלה פירש רש"י ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין (פסחים מו, א): לתפלה כדי להתפלל בבית הכנסת בעשרה, ולא פירש משום נטילת ידים לתפלה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כן בפירושיו דלתפלה צריך לחזור אמיא לפניו ארבע מילין ולאחריו פחות ממיל.

ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע פירש רש"י ז"ל: תרתי שמעת מינה כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע שמעת מינה נמי דצריך להשמיע לאזנו. ואינו מחוור בעיני דמנא לן דשמעת מינה תרתי, ועוד דלאו היינו ממילא. ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו, דאי לא למה ליה דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון, וממילא שמעינן שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו. ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דסבירא ליה דאף על גב דאין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד, ומשום הכי איצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע. כן נראה לי.

חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ושמיעא להו טעמא משום שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו, כך כתב רב האי גאון ז"ל. אבל מצאתיה בירושלמי מפורשת במקומה דגרסינן התם (תרומות פ"א, ה"ד): יש מהן משום ברכה ויש מהן מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר. אילם ערום ובעל קרי מפני ברכה, שכור וסומא מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר.

וממאי דר' יוסי היא ומחלק בין דאורייתא לדרבנן, דילמא רבי יהודה ואין הפרש בין דאורייתא לדרבנן, אלא דבין בהא ובין בהא לכתחילה צריך להשמיע לאזנו אבל בדיעבד יצא לכולהו. והא דאמרינן דילמא ר' יהודה היא אף על גב דלא נזכר ר' יהודה במתניתין ברישא, כיון דבר פלוגתיה דר' יוסי בסיפא ר' יהודה, ממילא שמעינן דבר פלוגתיה דברישא נמי היינו ר' יהודה.

להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא ואף על גב דבכל דוכתא כח דהתירא עדיפא, הכא כיון דלאו בדוקא אמרינן אלא בכי תימא, לא דייקי בה, דהא מכל מקום לא קמה אלא כדקתני הקורא דיעבד אין לכתחילה לא.

השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה והא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי רבי מאיר הוא, מסתברא דהא לכולי עלמא קאמר, כלומר ואפילו רב חסדא, דע"כ לא הוה דחיק רב חסדא נפשיה ומפליג בין דאורייתא לדרבנן ומוקי לרבי יהודה אפילו בלכתחילה, אלא משום דקשיא ליה הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דלא מצי למירמי יתה אלא כרבי יהודה, וכיון שכן על כרחין הא דתרומה רבי יוסי היא ומפליג בין דאורייתא לדרבנן, אבל השתא דמצי לאוקמוה לדרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר, ההיא דתרומה מוקמיה לה כרבי יהודה ורבי יהודה כרביה דקיימא לן כוותיה. והשתא אתי שפיר דהא רב חסדא גופיה פסק לקמן (ע"ב) כרבי יהודה, ואפילו הכי הוה דחי הא דתרומה מהלכתא ומוקי לה כרבי יוסי, אלא טעמא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

מאן תנא חרש דיעבד נמי לא פירוש: משום דסבירא ליה דחרש דומיא דשוטה קתני.

אמר רב מתנה רבי יוסי היא ומסתברא לי דרב מתנה לא קאי בשיטתיה דרב חסדא דלעיל דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר, דאם איתא למה ליה למימר מאן תני חרש דיעבד נמי לא, דמשמע דמשום הא מהדר לאוקמה כרבי יוסי, הא לאו הכין אתיא אפילו כרבי יהודה, דאי לא, הוה למימר מאן תנא חרש רבי יוסי היא. ועוד דאם איתא דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה נמי שרי בחרש, אמאי נקט קטן ושבקיה לחרש, הוה ליה למיתני רבי יהודה מתיר בקטן ובחרש, אלא משום דמשמע ליה דחרש דומיא דשוטה קתני ולומר דאפילו דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי אוקים לה כרבי יוסי, וכדאקשינן וממאי דרבי יוסי ודיעבד נמי לא דילמא רבי יהודה ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ופריק לא סלקא דעתך דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן ולעולם רב מתנה מסבר סבר דרבי יהודה בדיעבד קאמר, והיינו דשבקיה רבי יהודה לחרש ונקט קטן ולא ערבינהו ותנינהו, משום דבקטן מכשיר לכתחילה ובחרש לא מכשיר אלא בדיעבד. והא דאקשינן לקמן במאי אוקימתא כרבי יהודה ודיעבד אין לכתחילה לא, אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, לאו רב מתנה קא מקשה לה אלא תלמודא הוא דקא מקשי לברורי מתניתא כלהו הא כמאן והא כמאן, וכי אסיקנא הא דידיה והא דרביה מתניתין דמגילה רבי יהודה אליבא דרביה הוא מדלא תני רבי יהודה מכשיר בחרש ובקטן. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דרב חסדא ורב מתנה בחדא שיטתא קיימי, דתרווייהו סבירא להו דרבי יהודה לכתחילה קאמר מההיא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, והא דלא פליג רבי יהודה בחרש, סבירא ליה לרב מתנה דכיון דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא, ובחרש הא פליג בדוכתא אחרינא דהיינו הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון, משום הכי לא פליג הכא אלא בקטן, ומכל מקום בחרש נמי פליג. ובירושלמי גרסינן (בפרקין ה"ד) גבי הא מתניתין דמגילה רב חסדא אמר לית כאן חרש אשגרות לישן הא מתניתא. וכתב הרב ז"ל דמשום דקשיא ליה לרב חסדא אמאי לא פליג רבי יהודה נמי בחרש אמר הכין, עד כאן דברי הרב ז"ל. ומשם נראה לי יותר ראיה, דהא משמע דרב חסדא דאית ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר לא אשכח פירוקא להא אלא בהא דסמי מיניה חרש ואמר אשגרות לישן הוא, ואי איתא דאפשר למסמך בהא אפלוגתא דפליג רבי יהודה בעלמא, טפי הוה עדיף ליה לרב חסדא למימר הכין, אבל רב מתנה דאייתי עלה ודייק מינה מאן תנא, על כרחין סבירא ליה דלרבי יהודה בלכתחילה מודה ביה. כך נראה לי.

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן ק"ש והני מילי לק"ש דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ד' מילין ולתפלה נמי ליטול ידיו ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דא"כ הכל היה בכלל נטילת ידים, אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ד' מילין ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה ולנטילת ידים כמשמעו, ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר דבתפלה ג"כ יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמר' מ"ט וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום רבנן דהוא הלכתא. ות"ק מאי טעמיה ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים ולא בעינן שישמיע לאזנו:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו, דאע"ג דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחלה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו וה"ג מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו' והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דס"ל דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' דיעבד נמי לא יצא. וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף וא"כ עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אעפ"י שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי, ואי נמי דהשת' בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

מי שאין לו מים ליטול ידיו ולא קרא את שמע והגיע זמן הקריאה אין ראוי לאחר את הקריאה כדי לחזר אחר המים הואיל והמשך עונתה מועט שאין ראוי להתאחר בקבלת עול מלכות שמים אלא יקנח ידיו בעפר או בצרור ויקרא, אבל אם קרא והוא צריך לנטילת ידים קודם תפחה ראוי לו לחזור אחר המים עד שיעור פרסה ואם היה מהלך בדרך וידע שימצא מים בשיעור פרסה יצתים אבל אין צריך לחזור אחריו בשביל מים אפי' מיל שלם, אבל פחות ממיל חוזר, ואם נתאחר כל כך שמתירא שיעבור זמן תפלה אם יחזר אחר המים אין צריך לחזר אחריהן אף לתפלה, וסתם השמועה אורחא דמילתא נקט שהרי יש שיעור שעה בין סוף זמן ק"ש לסוף זמן תפלה שזו ג' שעו וזו ד' ולא עוד אלא שבק"ש מכיון שהגיע זמנה אינו מאחר אע"פ שיש שם שיעור גדול עדיין אבל לתפלה כל שאינו מתירא לעבור זמן תפלה מחזר אחריהן, ויש מפרשים והני מילי לק"ש שאין אנו צריכים בה לנקיות גדול כל כך הואיל ואינו אלא שנון ובקריאת התורה, אבל לתפלה שצריכה נקיות יתר חוזר, ודחקו בכך מפני שקשה להם מה שכתבנו שהרי לפעמים יש שהות לק"ש שעה או שתים ועוד שאם כן לק"ש של ערבית יהא חוזר בתפלה וכן יש שאין גורסים אבל לתפלה חוזר אלא ק"ש ותפלה הכל אחד ובפרק ג' [כ"ב ע"א] אמרו רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא שמשמעו אף לתפלה ואף מה שאמרו בפסחים פרק אלו עוברים [מ"ו ע"א] ובחולין פרק העור [קכ"ג ע"א] לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין, פירשו בה גדולי הרבנים להתפלל בבית הכנסת (ביחיד)[בי'], ולא פירשוה לענין נטילת ידים ומה שאמרו בה ולנטילת ידים פירושה לנטילה של סעודה ולגבל פירושה לעשות עיסתו בטהרה, ומכל מקום אנו מפרשים לנטילת ידים של תפלה ולתפלה תפלה של י', וכן פרשנוה בפרק העור והרוטב, ויש מפרשים לתפלה לנטילת ידים של תפלה ושל סעודה:

ולענין ברכה בנקוי זה של צרור פירשו קצת מפרשים שמברך על נקיות ידים וכן פרשו אחרוני הרבנים שכל עצמה של נטילת ידים לק"ש ולתפלה אין מברכים נטילת ידים אפי' נטל במים אלא על נקיות ידים הואיל ודי לו בנקיות צרור ואין ברכת נטילה אלא בשחרית ובשעת סעודה שאין די להם בשום נקוי אלא מים, ויש מפרשים שאין דין נטילת ידים ונקיות ידים אלא בק"ש ותפלה וסעודה אבל לברכת הפירות ושאר ברכות וברכת חללים שהוא צריך לאמרו אם בדק עצמו כמה פעמים אין צריך ליטול ידיו ואם נטל אינו מברך, ואין הדברים נראין אלא לכל נטילה של מצוה צריך ברכה, וכבר ביארנו בענין נטילה קונדרס מיוחד בפני עצמו בסוף המסכתא, מי שהתנקה בצרור ונטל ידי יראה לי שאינו צריך לברך שכבר יצא ידי חובתו בנקוי של צרור:

המשנה הרביעית הקורא את שמע, כונת המשנה לבאר תכונת הקריאה היאך היא ראויה ואמר על הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו אלא שהניע שפתיו בלחש עד שאף הוא בעצמו לא שמע מה שאומר הרי קריאה זו כעין הרהור ולכתחלה אין קורין כן ר' יהודה אומר יצא, ומה שאמרו צריך להשמיע לאזנו, לא צריך שאין לו תקנה אלא צריך לכתחלה הא בדיעבד יצא ור' יוסי אומר לא יצא דצריך ואין לא תקנה:

קרא ולא דקדק באותיותיה אלא שקראן בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות לכתחלה אין קורין כן ובדיעבד יצא דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר לא יצא והלכה בשניהם כדברי המיקל, ובשעת הסכנה אף לכתחלה והוא שאמר בברייתא אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבים לפני ר' עקיבא בבית המדרש וקרינו את שמע ולא השמענו לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח:

הקורא למפרע לא יצא ולא שקרא הפרשיות למפרע ר"ל שהקדים שניה לראשונה או שלישית לשניה שהרי אין הסדר מעכב אלא שאף פרשה אחת הוא קורא למפרע ולא יצא בקריאה זו אף בדיעבד וכן הלכה:

קרא וטעה הן בחסרון פסוק הן בקריאת מפרע ונתברר לו מקום שטעה אע"פ שגמר וקרא חוזר וקורא ממקום שטעה וקורא על הסדר ואין מה שחוזר וקורא נקרא הפסק, זהו ביאור המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' אלו הן, כשם שאמרנו בק"ש שלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ולדקדק באותיותיה, ובדיעבד אף אם לא עשה כן יצא, כן הדין בשאר מצות כגון ברכת המזון ושאר ברכות של מצות הן מטבע ארוך הן מטבע קצר אבל בהרהור שלא על ידי שום קריאה אינו כלום דהרהור אינו כדבור, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך לא יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעת לאזנו, וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שלעצמו אי אפשר שלא לקרות שהרי הוא כפקח לכל דבריו דבר שתלוי בו הוצאת אחרים ידי חובתן לא יעשה על ידו לכתחלה לא יקרא המגילה לכתחלה להוציא את הרבים, וכן לכתחלה לא יתרום אע"פ שברכת התרומה מדברי סופרים, ואם עשה כן יצא ויצאו אחרים בברכתו ובקריאתו, ושוטה וקטן אין יוצאין בברכתן ובקריאתן אפי' בדיעבד ואפי' קטן שהגיע לחינוך וקצת בלבולים שיש בסוגיא זו נוחים הם להתישב, וכבר ביארנו בפירושנו ומה שאמרו הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן על כל פנים אתה מפרשה במדבר ואינו שומע, ובתלמוד המערב שאמרו לית כאן חרש אשגרא לישן הוא הבינוה בחרש שדברו חכמים שאינו בר קריאה ואין סוגיא זו מוכחת כן כלל:

גמ' כאלו טבל דכתיב ארחץ בנקיון ולא כתיב ארחיץ כפי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמאן דמהדר כו' וההוא דרשב"ל דאמר ולתפלה ארבע מילין פירש"י כו' עכ"ל מלתיה דרשב"ל בפרק אלו עוברין ובפרק העור והרוטב ופירש"י ג"כ שם ועיין בזה באורך בשמעתין ברא"ש:

פירש"י בד"ה וממאי דר' יוסי היא קס"ד כו' עכ"ל לישנא דקס"ד מגומגם קצת וק"ל:

בד"ה אלא ר' יהודה כו' ודתרומה ר' יוסי ומודה הוא דברכות דרבנן כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי מנלן דההיא דתרומה ר' יוסי היא ומודה כו' אימא דההיא דתרומה כראב"ע רביה דר' יהודה היא ויש ליישב דניחא ליה לאוקמא מתני' דתרומה כר' יוסי דהוזכרו דבריו ג"כ במתני' דהכא מה שאין כן מלתיה דראב"ע דליתא בשום מתני' אלא בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה דלמא כו' ופליג אמלתא ר' יהודה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אי ר' יוסי כו' שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש כו' עכ"ל אע"ג דברכת המזון דאורייתא מ"מ השמעת אוזן דבעי ביה לא הוה רק דרבנן והסכת ושמע בד"ת הוא דכתיב כדלקמן וק"ל:

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן קריאת שמע והני מילי לקריאת שמע דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר. ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ארבעה מילין. ולתפלה נמי ליטול ידיו. ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דאם כן הכל היה בכלל נטילת ידים. אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ארבעה מילין. ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה. ולנטילת ידים כמשמעו. ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר. דבתפלה גם כן יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמ' מאי טעמא וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום [כ]רבנן דהוא הלכתא. ותנא קמא מאי טעמיה. ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע. אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה – פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו דאף על גב דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה. אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל. אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחילה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו. והכי גרסינן מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי. אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו'. והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דסבירא ליה דר' יהודה אפילו לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא יצא. וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף ואם כן עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אף על פי שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי. ואי נמי דהשתא בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים ולא בעינן שישמיע לאזנו:

במשנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' לכאורה משמע מל' המשנה ומסוגיא דשמעתין דע"כ לא פליגי הנך תנאי אלא בקורא ולא השמיע לאזנו שקורא מיהו בשפתיו בלחש אבל בהרהור בעלמא לכ"ע לא יצא דאס"ד דלת"ק אפילו בהרהור יצא הו"ל למיתני דאפילו בהרהור יצא דכחא דהתירא עדיף אלא דלפ"ז יש לתמוה דא"כ לקמן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) דפליגי רבינא ורב חסדא אי הרהור כדיבור דמי או לא ואמאי לא מותיב תיובתא ממתני' דהכא אמ"ד הרהור כדיבור דמי ודוחק לומר דמאן דס"ל הרהור כדיבור דמי ס"ל כר"מ בסמוך דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים ומשמע ליה דאפילו הרהור בעלמא סגי כדמשמע לכאורה לקמן מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלפ"ז פליגי אמוראי דלקמן בפלוגתא דתנאי דהכא ולישנא דסוגיא דלקמן לא משמע הכי כמו שאבאר שם במקומו. ונראה לענ"ד ליישב דשפיר מצינן למימר דלת"ק דקאמר יצא ה"ה אפילו בהרהור בעלמא והא דלא קתני בהרהור היינו משום דאיכא למימר איפכא דבהרהור פשיטא דיצא כיון דא"א להרהר כ"א בכוונה גמורה שמכוון בלבו מה שרוצה לומר מש"ה יוצא דאחר כוונת הלב הן הן הדברים משא"כ בקורא ולא השמיע לאזנו דשפיר מצי איירי שאינו מכוון בלב סד"א דלא יצא שאין כאן לא שמיעה ולא כוונה קמ"ל דאפ"ה יצא וכמו שאכתוב בסמוך בזה בלשון הרשב"א ז"ל. ואע"ג דבסמוך בכל הסוגיא דשמעתין משמע דת"ק דמתני' היינו ר"י ולשיטת הירושלמי בברייתא דרבי חייא היינו ר"מ ואנן שמעינן להו לר"מ ור"י בריש פירקין דק"ש דאורייתא צריך כוונת הלב לר"י בכל פרשה ראשונה ולר"מ בפסוק ראשון ולפ"ז ע"כ דלא השמיע לאזנו דמתני' דקתני יצא היינו שמכוון מיהו בלב אלא דמשום הא לא איריא דשפיר מצינן למימר דנהי דר"מ ור"י בעו כוונת הלב מן התורה היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דלא עדיף מלא השמיע לאזנו גופא דבעינן למימר בשמעתין דמ"ד יצא דיעבד אין לכתחילה לא וע"כ היינו מן התורה דהא ר"י משום ראב"ע דקאמר צריך להשמיע לאזנו יליף לה בהדיא מדכתיב שמע ואפ"ה ס"ל דיוצא בדיעבד וכמ"ש רש"י וכמ"ש ג"כ התו' בד"ה להודיעך כחו דר"י ולפ"ז שפיר קאמר במתני' דיצא בדיעבד בהשמיע לאזנו אפילו בלא כוונת הלב כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בגמרא ר"י תרתי ש"מ כו' והקשו התוס' בר"פ אלו נאמרים דהתם מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמאן דסבר שמע בכל לשון שאתה שומע ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא וכדאיתא נמי לעיל בר"פ ולא קאמר תרתי ש"מ וקשיא סתמי דהסוגיות אהדדי והניחו בתימא וכיוצא בזה כתב הרא"ש בר"פ ע"ש. וי"ל לפי שיטת הרשב"א ז"ל שכתב כאן בחידושיו דהא דשמעת מיניה תרתי היינו דמדאיצטריך שמע לאשמעינן דכל לשון ממילא ש"מ דלא השמיע לאזנו לא יצא דאס"ד דיצא ממילא יוצא נמי בהרהור וא"כ ע"כ דלא בעינן לה"ק דבהרהור לא שייך לשון אע"כ מדאיצטריך שמע לאשמעינן דבכל לשון ממילא דאינו יוצא בהרהור וה"ה כשלא השמיע לאזנו דלא יצא וא"כ לפי פירושו ע"כ לא שייך הך מלתא אלא למ"ד הרהור כדיבור דמי משא"כ סתמא דתלמודא לעיל בר"פ אזלא אליבא דהלכתא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ותו ל"ש הך מלתא דתרתי ש"מ כנ"ל נכון לפי שיטתו אלא דבאמת לא זכיתי להבין בזה שיטת הרשב"א כלל חדא במאי שכתב דממילא שמעינן דלא יצא מדאיצטריך שמע דבכל לשון דהא ודאי אי לא הוי כתיב שמע דבכל לשון הו"א דבעינן לה"ק דוקא ומהאי טעמא גופא אינו יוצא בהרהור דל"ש ביה לשון משא"כ כשמוציא בשפתיו בלה"ק אע"ג דלא השמיע לאזנו יצא מש"ה איצטריך שמע דיצא וכן בהא דמסיק דרבי ור' יוסי פלוגתייהו שייך נמי לענין הרהור אי כדיבור דמי נראה דוחק דלא נזכר כאן בסוגיא ולא הו"ל לסתום ומלבד מה שי"ל ע"ז ממילתא דר"י בסוגי' דבעל קרי. ועוד מדמייתי הש"ס בתר הך מלתא דתרתי ש"מ מתני' דתרומה ומימרא דר"ח דמוקי לה בר"י וא"כ משמע דר"ח ס"ל דהלכה כר"י כיון דסתם מתני' דתרומה כוותיה ואנן שמעינן ליה לר"ח בסוגיא דבעל קרי דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז לא שייך הך טעמא דתרתי ש"מ וזה דוחק גדול לומר שדברי הש"ס סותרים זה את זה תוך כ"ד ממש. ולפ"ז אי ליתא לדברי רשב"א ז"ל הדרא תמיהת התוס' דר"פ אלו נאמרין לדוכתא דסוגיא דהכא סותרת לסוגיא דהתם ודריש פרקין. אמנם כן אף שאיני כדאי עם כל זה זכיתי ליישב תמיהת התוס' בפשיטות דהא דקאמר הכא בשמעתין דתרתי ש"מ היינו משום האי שקלא וטריא דמייתי עלה דמתני' דתרומה מוקי לה ר"ח כרבי יוסי א"כ לפ"ז ס"ל דהלכה כר"י כיון דסתם משנה דתרומה כוותיה וא"כ תו לא מצי למימר דרבי יוסי ס"ל כמ"ד דק"ש בלה"ק וא"כ קשיא סתמי אהדדי דהא בר"פ אלו נאמרים סתם לן רבי דנאמרים בכל לשון מש"ה איצטריך לפרש טעמא דר"י דתרתי ש"מ והיינו כפרש"י דכיון דדרשינן בשמע דעיקר ק"ש תליא בשמיעה ולא בדיבור ממילא דלא בעינן לה"ק דהך מעליותא דלה"ק לא שייך אלא בהנך מילי דתלוים בדיבור ולא בשמיעה. נמצא דכ"ז היינו דוקא לפי סוגיא דשמעתין לאוקימתא דר"ח בסמוך דבעי לאוקמי דתרומה ודסוטה הכל כרבי יוסי משא"כ לעיל בר"פ אזלי סתמא דתלמודא אליבא דהלכתא דאין הלכה כר' יוסי אלא כר"י משמיה דראב"ע ור"ח גופא הא הדר ביה לקמן בשמעתין ואמר אין הלכה כרבי יוסי ומש"ה לא צריך לדחוקי לעיל למימר דתרתי ש"מ שאין צורך לזה דבפשיטות מסיק שפיר דרבי יוסי סבירא ליה דקריאת שמע בלשון הקודש ומש"ה מוקי לשמע דבעינן שישמיע לאזנו כנ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא נראה דלרווחא דמילתא מסיק הכי בחדא דאית ביה תרתי טעמי כיון דקושטא דמילתא הכי הוא דפשיטא לן במכילתין דברכות המצות אינן אלא מדרבנן אבל באמת אפילו אי הוי ברכת תרומה מדאורייתא ואינו יוצא לרבי יוסי בדיעבד אפ"ה מתוקמא שפיר מתני' דתרומה כרבי יוסי לענין דיעבד דתרומה עצמה דתרומת החרש תרומה כיון דלאו בברכה תליא מילתא אלא דלפ"ז לא ידעתי למה כתב רש"י בסמוך בד"ה ממאי דל"ג אפילו ולכאורה כוונתו דהא דקאמר דלמא רבי יהודא היא היינו משום דלא מתוקמא ליה שפיר כרבי יוסי דאפשר דר' יוסי לא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכא דס"ל בק"ש דאפילו בדיעבד לא יצא ה"ה בתרומה ונראה שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לזה היינו משום דלשון הגמרא דבסמוך דקאמר במאי אוקימתא כרבי יוסי ואלא הא דתניא כו' א"כ משמע דלמאי דבעי למימר מעיקרא ודילמא ר"י היינו משום דכרבי יוסי לא מתוקמא כלל כל זה נראה לי בכוונת רש"י. אמנם לפי מאי שפירשתי יתבאר דשפיר גרס אפילו דהא כרבי יוסי ממ"נ לעולם מתוקמי שפיר דאף את"ל דלא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן אפ"ה א"ש דבדיעבד מיהו תרומתו תרומה דמ"ש מכל ברכות המצות שיש במצותן מעשה שאין הברכות מעכבות המצוה. והא דאמרינן נמי בסמוך במאי אוקימתא כרבי יוסי ואלא הא דתניא כו' מצאתי ישוב לזה בש"ס דפ"פ שנ"ב נ"א במאי אוקימתא כרבי יוסי דאי ר"י כו' ונראה שהוגה כן ע"פ גדול א' ונתכוון לאותן הדברים עצמן שכתבתי דודאי לעולם בכל ענין מתוקמא שפיר מתני' דתרומה כרבי יוסי אלא הא דקאמר במאי אוקימת' כרבי יוסי ואלא הא דתניא היינו להך אוקימתא דמוקי לה דוקא כר' יוסי דאי ר"י אפילו לכתחילה נמי ואהא מקשה שפיר ואלא הא דתניא כו' כנ"ל בכוונת בעל הג"ה כיון שפי' זה מוכרח מצד עצמו כדפרישית וא"כ לפ"ז למאי דכתב רש"י דל"ג אפילו היינו בענין אחר ואין להאריך ודו"ק:

שם ודילמא ר"י היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא כבר כתבתי דודאי מאן דסבירא ליה דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו היינו מן התורה כדמשמע להדיא בסמוך במימר' דר"י משמיה דראב"ע וכדמשמע ג"כ בלשון התוס' סוף ד"ה להודיעך דמאן דלית ליה שום דרשה דשמע מן התורה פשיטא דאף לכתחילה א"צ להשמיע לאזנו אלא ע"כ דמן התורה אפ"ה יוצא בדיעבד כיון דלא שינה הכתוב לעכב א"כ יש לומר דלמצוה בעלמא כתבו קרא אלא דלפ"ז י"ל א"כ מ"ט דרבי יוסי ודוחק לומר דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי בהך סברא אי דרשא דקרא לכתחלה או בדיעבד ויש ליישב לפי מ"ש בסמוך דהא דאמרינן תרתי ש"מ היינו אליבא דר"ח דוקא דלא משמע ליה לחלק כלל בין לכתחילה או דיעבד דלא בעינן שינה לעכב ומש"ה איכא למימר דטעמא דרבי יוסי משמע לחוד משא"כ למאי דבעי למימר השתא דלא כר"ח אלא דאיכא לאוקמי מתני' נמי כר"י משמע ליה השתא דכל היכא דלא שינה לעכב יש לחלק מן התורה בין תחילה לדיעבד והיינו כדאשכחן לר"י משום ראב"ע בסמוך וא"כ לפ"ז איכא למימר דהא דר' יוסי ס"ל דאפילו בדיעבד לא יצא ע"כ לאו משמע יליף ליה דשמע איצטריך לאשמעינן דבכל לשון כסתם משנה דר"פ אלו נאמרין דבעינן לאוקמי אליבא דכ"ע אפילו כרבי יוסי וכ"ש למאי דמשמע לן השתא דהלכה כרבי יוסי ולפ"ז ע"כ דטעמא דר' יוסי היינו משום דיליף לה מהסכת ושמע דמייתי הש"ס לקמן בסוף הסוגיא או משום דס"ל כדבעינן למימר מעיקרא ומדכתיב הסכת ושמע בל' כפול ועיין מה שאכתוב שלהי שמעתי' בשם הרשב"א דהא פשטא דהסכת היינו נמי לשון שמיעה הרי ששינה הכתוב לעכב או משום דס"ל כמסקנא לקמן דהסכת ושמע בד"ת כתיב ויליף ק"ש בגז"ש דשמע שמע מד"ת והיינו כברייתא דלקמן דף הסמוך דמייתי הש"ס אמתני' דהאומנין כן נ"ל:

בתוס' בד"ה דילמא ר"י היא וא"ת והלא אין נזכר ר"י ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים אדרבה בכמה דוכתי בש"ס משמע להיפך מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י ואדרבה משמע בכל דוכתא דסתם משנה ר"מ ועוד דכי מוקמינן דת"ק ר"י היא וא"כ פליג על רבי יוסי בסברות הפוכות ברישא ובסיפא ובדוכתי טובא כתבו התוספות דלא מסתבר לאוקמי בכה"ג והרשב"א ז"ל הוסיף על ל' התוס' דמוקמינן לת"ק ר"י משום דבר פלוגתא דרבי יוסי הוא ולכאורה גם בזה לא הועיל כלום דהא ר"מ נמי בר פלוגתא דר' יוסי הוי וא"כ טפי הוי לן לאוקמי סתם תנא דרישא ר"מ היא כמו בכל דוכתי ממאי דנוקי לה כר"י וקשיא כל אותן הקושיא שהקשיתי. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דכיון דהא דמקשה דילמא משמע ליה בפשיטות דת"ק דמתני' דאמר יצא היינו דוקא בדיעבד כדמסיק תדע דקתני הקורא א"כ מה"ט גופא משמע ליה דת"ק דמתני' ר"י הוא מדאשכחן להדיא דהכי ס"ל לר"י משום ראב"ע בברייתא דבסמוך ומהאי טעמא גופא לא מצי למימר דסתם תנא דרישא היינו ר"מ דהא ר"מ ס"ל בסמוך להדיא דאפילו לכתחלה כנ"ל:

בגמ' תדע דקתני הקורא כו' לפמ"ש בסמוך בשם חידושי רשב"א דסוגיא דשמעתין דאמר תרתי ש"מ היינו משום דס"ל הרהור כדיבור דמי וכתבתי דלפי זה הא דלא תנא דאפילו בהרהור יצא דהוי כח דהתירא היינו משום דאדרבה בהרהור ליכא רבותא כ"כ כיון דא"א להרהר בלא כוונה מש"ה אשמעינן רבותא בלא השמיע לאזנו דיצא בדיעבד אפילו בלא כוונה וכדפרישית דאע"ג דר"י בר"פ בעי כוונה לק"ש היינו לכתחלה א"כ לפ"ז לא א"ש הא דקאמר תדע דקתני הקורא דיעבד דהא ודאי בלא"ה איצטריך למיתני דיעבד משום דלכתחלה בעי כוונה. אמנם לפי שיטה אחרת שכתבתי בסמוך להיפך דאדרבא סוגיא דהכא אליבא דר"ח דס"ל לקמן גבי בעל קרי דהרהור לאו כד"ד א"ש הא דקאמר תדע ודו"ק:

בתוספות ד"ה להודיעך כחו דרבי יוסי כו' וי"ל כיון דר"י לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חידוש עכ"ל. כוונתם בזה דאי הוי דריש ר"י נמי שמע השמע לאזנך אפילו בדיעבד לא היה יוצא כדשמעינן לרבי יוסי דאין סברא לומר דפליגי ר"י ורבי יוסי בסברא אי מוקמינן קרא לכתחלה או דיעבד כמ"ש בסמוך משא"כ בדרבי יוסי איצטריך לאשמעינן בהדיא דאפילו בדיעבד לא יצא כי היכא דלא נימא דמוקמינן קרא אלכתחלה לחוד ודו"ק:

בגמ' אלא לעולם ר"י ול"ק הא דידיה הא דרביה כו' ולכאורה יש לתמוה דהשתא מה דוחקא למימר דר"י אפילו לכתחלה נמי והא הקורא קתני דמשמע דיעבד דנהי דמעיקרא הוי בעי למימר הכי היינו משום דהוי פשיטא ליה דמאן דדריש שמע דצריך להשמיע לאזנו ממילא דאין לחלק בין לכתחלה או דיעבד כמ"ש התוס' בד"ה להודיעך משא"כ השתא דר"י גופא קאמר משמיה דראב"ע דמוקי דרשא דקרא לענין לכתחלה לחוד א"כ מהיכי תיתי נאמר דפליג אדרב"ע רביה כיון דמלשון המשנה דקתני הקורא דיעבד משמע דכרביה ס"ל ואי משום ברייתא דתורם לכתחלה הו"ל לאוקמי כתנא אחרינא או משום דברכת תרומה דרבנן ולגבי חרש לא תקנו ויש ליישב עפמ"ש לעיל דדייק הכי מדקאמר ר"י בסיפא קרא ולא דקדק באותיותיה לא יצא והיינו כדקתני רב עובדיה לקמן מדכתיב ולמדתם שיהיה לימודך תם אלמא דכל מאי דדרשינן מקרא דאפילו בדיעבד לא יצא אם כן אי ס"ד דדריש נמי שמע להשמיע לאזנך אפילו בדיעבד לא היה יוצא והיאך פליגי ר"י ורבי יוסי בסברות הפוכות אלא ע"כ משמע ליה דר"י לא דריש שמע להשמיע לאזנו ולפ"ז לא הוי סברות הפוכות כיון דפליגי בדרשא דקרא:

תוס' ד"ה אמאן כו' ומדלא הזכיר ע' תוס' שבת יא ע"א ד"ה כגון רשב"י:

גמרא, ע"כ לא קאמר ר' יוסי לא יצא (אם לא השמיע לאזנו אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן). קשה לי מה צורך להאריך בזו, ואיך ס"ד דלר"י חרש המדבר ואינו שומע שתרם כיון דלא השמיע לאזנו יהי' אף דיעבד אין תרומתו תרומה, והא במתניתין (דתרומות ח, ו) קתני דאלם שתרם תרומתו תרומה, הרי דבדלא בירך כלל ג"כ תרומתו תרומה. וא"כ מה שיאטי דינא דלא השמיע לאזנו לכאן, וכי גרע מלא בירך כלל:

גמרא וברכה דרבנן, פירש"י דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. נראה לפרש דאם היו הברכות חלות אחר עשייתו כדרך הודאה על שזכה לעשותו, בזה גם אלו הי' הברכה דאורייתא לא הי' ס"ד לומר דבשביל חסרון הברכה לא יהי' תרומתו תרומה, כיון דהמצוה הי' בהכשר וכראוי אין סברא דבשביל מה שעשה אח"כ שלא כהוגן שלא בירך לאחרי' יתבטל המצוה למפרע (ובפרט למה שהקשה לי חכם אחד עמ"ש הצל"ח בחי' לקמן (דף מ') בפירושא דמתניתין דלא שכחתי לברך דהוא מדאורייתא דאף דברכות דרבנן מ"מ מה"ת להודות לה' שזכהו לעשות מצותו, דקשה עליו מסוגי' דידן דאמרינן וברכה דרבנן הא מ"מ יש חיוב דאורייתא לברך להודות, ולפי הנ"ל ניחא כיון דההודאה אחר עשיית מצוה אינו מזיק ומגרע להמצוה) ולזה דקדק רש"י דמברך עובר לעשייתן דבזה יש מקום לומר דאילו הי' הברכה דאורייתא הי' מעכב על התרומה דהוי כתרם שלא כדין:

כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד טעמו של דבר זה על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ששני המעשים האלה שהם יפנו, ויטול ידיו, הם בסוד תיקון עולם העשיה, וכנגד זה הוא תיקון סדר הקרבנות, שהם גם כן בסוד תיקון העשיה, עיין שם, ולפי זה לכך נקיט (תהלים כו, ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ וכו', כי שניהם במקום אחד הם. גם להכי קרי לה מלכות שמים שלימה, כי בשני המעשים אלו של יפנה שדוחה הפסולת לחוץ, וגם נוטל ידיו להעביר ממנו רוח רעה, אז מדה כנגד מדה, דוחה הוא את החיצונים מן הקדושה, וכאשר יתפרדו כל פועלי און אז תתרומם הקדושה, ותהיה מלכות שמים שלימה דייקא, והבן.

הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָתָא מִמַּעֲרָבָא, וְאָמַר מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחֹץ יָדָיו, מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקֵיסָמִים. האי צורבא מרבנן דגאתי ממערבא ואמר וכו'. קשא, למאי אצטריך לפרש דאתי ממערבא? ונראה לי בס"ד דידוע בארץ ישראל המים ביוקר, כי היא לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, ולכן יש מקום בראש לומר האי דינא דאמר ההוא צורבא מרבנן, לא אתמר אלא במערבא דאין המים מצוים הרבה, ולכן אם אין לו מים, לא הטריחו אותו לבקש מבית חבירו ולילך אנה ואנה בעבורם, כי אולי גם לחבירו יש בצמצום ויקשה בעיניו ליתן לו, לכך אמרו יקנח ידיו בעפר, מה שאין כן שאר מקומות שמצוים בהם מים רבים, כמו ערי בבל, שיש להם באר מים חיים בכל חצר וחצר, וגם עומדים על נהרות גדולים חדקל ופרת, שהמים רבים, אם לא נמצא אצל זה בביתו ילך ויקח מבית השכן שלו, אפשר לא הותר אצל זה בביתו ילך ויקח מבית השכן שלו, אפשר לא הותר לו לנקות בעפר, או דילמא שמא האי דינא דאמר ההוא צורבא מרבנן ישנו בכל מקום, כי דינא הוא, ולא תקנה לפי המקום, לכך פירש דאתי ממערבא דעל כן יש להסתפק בשני צדדין הנזכרים, והשיב לו דינא ובכל אתר אתמר, ולאו דוקא במערבא כי יש לזה ילפותא מן הכתוב דכתיב (תהלים כו, ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.