מסכת שבועות דף ו׳ עמוד ב׳

ואם איתא דצמר אחר שלג תני להו:

של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה:

ספחני אספני:

טפילה לבהרת מנלן לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת:

בן יומו ביום הולדו:

מכבנין לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי"ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים:

מלכו של זה בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא:

אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי' כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה:

ואם איתא ליתני של צמר דיהה הימנו תימה דע"כ צריך למיתני שלג וסיד דאת"ק קאי דקתני הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר כו' וי"ל דהיינו דקמשני אמרי אין כדתניא כלומר לא נקט סיד דוקא אלא קאי את"ק או שמא רבי נתן מגיה נמי במילתיה דרבי ישמעאל שאת במקום סיד:

ואין אחרת לבנה והא דכתיב (תהילים קמ״ז:ט״ז) הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למיתלי שאינו מצוי במצוי:

גלימא דכיתנא ושחקיה פי' בקונטרס דחדש יותר לבן ולא יתכן דבפ' כל היד (נדה דף יז.) משמע דשחקים לבנים יותר ומעלו טפי לבדיקה אלא לענין חשיבות נקט ליה דומיא דכל הני דלעיל ומיהו בנדה י"ל דמעלו לבדיקה לפי שהם רכים יותר אבל הקונטרס פירש שם לפי שהם לבנים יותר:

לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו פירש בקונטר' אזהרת קדש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימה דבפרק בתרא דמכות (דף יד:) משמע דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש אתי האי קרא לאזהרת תרומה ואזהרת קדש נפק' לן לר' יוחנן מג"ש דטומאתו טומאתו ממקדש ולר"ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפ' הערל (יבמות עה. ושם) בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה והני אמוראי דמכות כרבי ישמעאל דפליג עליה התם ומוקי לה בתרומה ור' יוחנן גופיה מסיק לה בפרק הערל (יבמות דף עד.) משמיה דרבי ישמעאל איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה:

אימא תרומה פירוש אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דאיכא כרת לא תסגי ליה בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב ביה מיעוטא וה"נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כגון שנטמא בעזרה ויצא בלא שהייה והפך בצנורא דרך הליכתו כדאמר בפ"ב לקמן (שבועות דף יז:) אלא משום דהיא גופה גמר מתרומה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) להכי נקט תרומה ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתב שרץ ונבלה:

לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן תימה ה"נ לא אשכחן עון כרת דמחייב עליה קרבן עולה ויורד ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי:

הוה ליה למימר דהא שאת עדיפא מסיד.

אמרי אין דהא תניא הכי ר' נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של שאת דיהה הימנה. בהרת עזה כשלג שנאמר והנה מרים מצוערת כשלג.

בהרת לבנה היא אין לבנה למעלה הימנה. תנא הטיל הכתוב הספחת בין שאת לבהרת. כשם שטפילה לזו כך טפילה לזו. ומנא לן שהספחת טפילה היא שנאמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם. שאת אין שאת אלא גבוהה שנאמר על ההרים הגבוהים ועל הגבעות הנשאות.

ומראה עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל.

שאת כצמר לבן שהוא נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת.

א"ר חנינא משל (דר' חנינא) [דרבנן] למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי איפרכי. מלכו של זה למעלה מאיפרכו (של זה) דנפשיה וכן מלכו של זה למעלה מאיפרכו דנפשיה והוא כגון מלכא ורופליא וריש גלותא. א"ל רב פפא לרבא שבור מלכא חשיב או קיבר.

א"ל רבא בי חרשיה אכול ליה פי' מכה אוכלת לך בעיניך. כלומר אינך רואה טיבעא דמאן סגי בעלמא אלא טיבעא דקיסר קאזלא כר' יוחנן דאמר מאי דכתיב ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה. זו רומי חייבת שטבעה יוצאה בכל העולם. כדמתרגמינן בקרחתו בשחיקותיה שחקיהו. פי' בלאותיהם: מתני' כל שיש בה ידיעה בתחלת כו: ת"ר בתורת כהנים מנין שאין חייב אלא בטומאת מקדש וקדשיו.

הזהיר וענש על הטומאה במקדש בזהיר ולא יטמאו את מחניהם. וענש שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא [את משכן ה' טמא] ונכרתה וגו' (במקדש) [ובקדש] הזהיר אמר ריש לקיש בכל קדש לא תגע וגו' ותניא כוותיה ומפורש בפרק אלו הן חלוקין בתחלתו דאתקש קדש למקדש. ועוד מפורש ביבמות פרק הערל כי זו הנגיעה אכילה היא. וענש ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וחייב קרבן על הטומאה שנאמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה וגו' מה זה שהזהיר וענש לא הוא אלא בטומאת מקדש וקדשיו. אף זו הטומאה שחייב בה קרבן אינו אלא בטומאת מקדש וקדשיו. ודחי' ואימא טומאת תרומה דהא אית בה הזהרה ועונש דכתיב ולא תשאו עליו חטא ומתו בו כי יהללוהו. ופרקינן תרומה עון מיתה היא ולא אשכחן בעון מיתה דחייב קרבן. ואמרינן נהי דאינו חייב קרבן קבוע קרבן עולה ויורד ליחייב.

ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' דבפ' קרבן עולה ויורד האמורה בפ' ויקרא היא כתובה על שמיעת קול וביטוי שפתים ועל הנוגע בטומא' כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו והוא טמא וכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה וגו' והביא את קרבנו וגו' ולענין הנוגע בטומאה ונעלם ממנו לא פירש הכתוב מה חטא בהעלם ההוא ושנינו שחטא בטומאת קדש ומקדש כלומר ליכנס למקדש בטומאה לאכול קדש בטומאה וזהו שבאו לפרש בברייתא זו מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקדשיו ואמרינן ודין הוא בניחותא הואיל ובמקום אחר הזהיר וענש על הטומאה פי' זדון טומאת הגוף מה להלן לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' עונש הקדש כדאמרינן לקמן שיש בתורה ג' כריתות כתובין זה על הקדש ועון המקדש כתוב בפ' פרה אדומה ואזהרת מקדש דכתיב ולא טמאו את מחניהם ואזהרת הקדש פי' רש"י ז"ל מדכתיב איש איש מבני ישראל והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכתב לקמן בסמוך דאזהרת תרומה נמי נפקא ליה מהתם דתרווייהו שמעת מינה והקשו עליו בתוספות דהא דאמר מרן ז"ל דאזהרת קדש נפקא לן מבקדשים לא יאכל איברא דבפ' הערל איכא תנא דדריש הכי דמוקי קרא בזב בעל שתי ראיות שהוא בן קרבן או במצורע ומאי עד אשר יטהר עד שיביא כפרתו אבל ר"י פליג עליה ומוקים ההוא קרא בתרומה ומאי עד אשר יטהר עד שיעריב שמשו כדכתיב בה ובא השמש וטהר ובמס' מכות דאיפליגו ריש לקיש ור"י באזהרת טמא שאכל קדש תרווייהו מודו דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל כר"י ודרשינן לה מדכתיב מזרע אהרן איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ובאזהרת קדש נחלקו דר"ל מפיק ליה מדכתיב בכל קדש לא תגע ונגיעה היינו אכילה ור"י סבר דההוא בנגיעה דתרומה ואזהרת קדש מג"ש דטומאתו טומאתו בקדש ומקדש מה במקדש ענש והזהיר אף בקדש ענש והזהיר וא"כ הא דרש"י ז"ל אתי' דלא כר"י ודלא כר"ל גם מה שאומר רבינו ז"ל דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל דתרווייהו ש"מ הא לא כחד לכן הנכון דאזהרת קדש או כר"י או כר"ל ואזהרת תרומה מבקדשים לא יאכל כתרווייהו:

ואימא תרומה שהזהיר וענש פי' הזהיר כמו שאמרנו וענש מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וא"כ נוקים קרבן עולה ויורד כשנגע הנוגע בתרומה דווקא ופרקינן לא מצינו עונש מיתה דחייב קרבן חטאת דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אבל קרבן אשם מצינו גבי שפחה חרופה וק"ל למאי דס"ד שיש קרבן עולה ויורד בעון מיתה אמאי לא מקשי נמי מכהן ששימש בטומא' שהוא במיתה כדאיתא בפ' השותפין וכ"ת דהיינו טומאת מקדש הא משכחת לה בלא טומאת מקדש כגון שנטמא בעזרה ולא שהה כדי השתחויה והפך בצינורא וכדאמרינן לה לקמן בפרק ידיעות הטומאה וי"ל דמיתת משמש בטומאה ילפינן מתרומה בגזרה שוה דחלול חלול כדאיתא בפרק הנשרפין וכיון דכן נקטינן תרומה דהיא עיקר וממילא אתיא שימש בטומאה ומטומאת כהנים ליכא למיפרך דלית בה אפי' מיתה ועוד דההוא בטומאת מת בלחוד והכא בקרבן עולה ויורד כתיב שרץ ונבילה:

כיין המזוג במים אלא שהבהרת אדמומיתו עזה ונראית ביותר ושל שאת דוהה הימנה ר"ל כהה יותר ממנה וכן כלם על הסדר ונמצא משל חכמים כתרי מלכי ותרי הפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וזהו בהרת על שאת ומלכו של זה כהפרכו של זה ר"ל שאת כסיד ההיכל ויש בזה גירסאות ואתה יכול לתקן את כלם על דעת חכמים על הדרך שכתבנו וענין שבור מלכא וקיסר פירושו שהפרכו של קיסר שוה לשבור מלכא במעלה אלא שקצרו את הדברים מאימת מלכות שהיו יושבים תחתיו:

זהו ביאור השמועה בקצור ויש בה ביאורים אחרים אלא שזה עקר ולענין פסק כבר כתבנו הנראה לנו ולמדנו שלא סוף דבר שהנגע מטמא כשהוא חלוק ר"ל לבן בלא שום אדמימות אלא אפי' היה פתוך ר"ל שמקצת אדמימיות מעורבות בו אף זה נגע ככל המראים:

כבר ביארנו שהבהרת עזה בלובן יותר מכלם וזהו שנ' בה ומראהו עמוק שמראה לבנוניתו נראה לעין הרואה עמוק משאר העור כמראה חמה עמוקה מן הצל לדמיון החוש והשאת אינה עמוקה כל כך למראית העין ולזה נקרא שאת שהיא גבוהה למראית העין בערך הבהרת והספחת אינו שם נגע בפני עצמו אלא ליתן תולדה לשניהם על הדרך שביארנו:

הנכנס למקדש או האוכל בשר קדש בטומאה במזיד חייב כרת שהרי נאמר את מקדש י"י טמא ונכרתה וכן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה ואזהרתם במקדש מולא יטמאו את מחניהם ובקדש מבכל קדש לא תגע:

בד"ה לא הזהיר כו' ויתכן פ"ה לההוא תנא כו' אשר יטהר עד דמייתי כפרה כו' עכ"ל מיהו רש"י גופיה לקמן נקט ליה האי קרא דלא יאכל בקדשים דהוי נמי לאו לתרומה ותרומה בכלל קודש הוא ואע"ג דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה משמע לענין קדשים מ"מ לענין תרומה לא מיירי בהכי ומיהו קצת קשה לפירוש רש"י דמשמע לקמן דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דבין אזהרת קודש ובין אזהרת תרומה מבכל קודש לא תגע יליף לה כמ"ש התוס' לקמן ע"פ ת"כ ודו"ק:

בגמרא ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש כו'. ונראה בעיקר כוונת תנא דברייתא היינו דכיון דבכולה פרשה דעולה ויורד דטומאה לא פי' הכתוב על איזה חטא דטומאה מביא עולה ויורד דמקדש וקדשיו לא נזכר בכתוב כלל אם כן יש במשמעות דעל מה שטימא עצמו ע"י מגע חייביה רחמנא עולה ויורד וכמו שנראה מלשון רש"י אף על ג דלקושטא דמילתא כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת אוכלין שאין איסור כלל לטמא את עצמו אפילו לכתחילה וכדאיתא להדיא בפ"ק דר"ה דף ט"ז דהא דכתיב ובנבלתם לא תגעו היינו ברגל ולאסמכתא בעלמא וע"ש בחידושינו ואפילו כהנים אינן מוזהרין לטמא אלא למת בלבד מ"מ נראה דכל זה היינו דוקא למאי דפשיטא לן הכא דפרשת עולה ויורד לא איירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו אי בבנין אב כלישנא דברייתא או מגזירה שוה דטומאתו טומאתו כדמסקינן אבל אי לאו הכי לא הוי עקרינן לקראי דפרשת עולה ויורד מפשטא כיון שסתם הכתוב ולא פירש אלמא דמצד הטומאה לחוד קרייה רחמנא חוטא וחייב בעולה ויורד ובהכי הוי אתי שפיר טובא דהא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא והיינו שנעלם ממנו עיקר האיסור דומיא דשאר שגגות דחטאות קבועות ואף דמלשון הרמב"ם שם משמע דפשיטא ליה הכי מדאסר רחמנא בכהנים ונזיר לטמא למת מכלל דלישראל שרי אפ"ה נראה ברור דאין זה ראיה גמורה למיעקר קרא דעולה ויורד מפשטיה דכמה לאוין יתירין אשכחן דכתיבי בכהנים ואהא מסיק שפיר בברייתא דדין הוא הואיל וענש והזהיר וכדמסקינן ג"ש דטומאתו טומאתו ומג"ש לחוד לא סגי' דאפ"ה הוי מוקמינן קרא כפשטיה דאטומאה לחוד נמי חייב ואפ"ה איצטריך ג"ש לאשמעינן בטומאת מקדש וקדשיו דאיכא כרת וסד"א דחייב חטאת קבוע' קמ"ל דבעולה ויורד סגי ובזה אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה אתיא טומאתו טומאתו דא"כ בנין אב דברייתא למה לי ולמאי דפרישית א"ש. ובאמת נראה שהתוס' אין מפרשין הברייתא בענין זה אלא דכוונת תנא דברייתא היינו דלא נימא דכיון שהכתוב סתם ולא פירש אלא כתב סתם לכל טומאתו אשר יטמא לו משמע דעיקר החטא מאי דאשכחן בעלמא שהטמא אסור בהם והיינו אפילו תרומה ומעשר וטמא שנגע בקודש במשמע אלא דלפ"ז לא א"ש הא דקאמר ודין הוא הואיל וענש והזהיר ואכתי הא בהנך נמי אשכחן דענש והזהיר דהא לוקין על תרומה ומעשר ואי משום דליכא כרת אם כן העיקר חסר מן הברייתא ועוד דכל השקלא וטריא לא א"ש ועוד קשה מה שהקשו התוספות לקמן לפי המסקנא דג"ש בנין אב למה לי ומה שתירצו דאיצטריך למעוטי שאר עבירות לא ידעתי לפרשו דהא כולה פרשה לענין מגע טומאה איירי ולא דמי להא דאמרינן לקמן בדף הסמוך יש לי לרבות ג' טומאות ע"ז ג"ע וש"ד דהתם לא נזכר בקרא מגע טומאה כלל אלא וכפר מטומאות בני ישראל לכך נראה לפרש כדפרישית:

שם ואימא תרומה ופי' התוס' אימא נמי תרומה וקשיא לי דמאי קושיא היא זו דמה"ת לא נוקי קרא בדדמי דהא מקדש וקודש ודאי חמיר טפי ואי משום דהכתוב סתם ולא פירש קשיא ליה דנימא הכי דא"כ תיקשי ליה נמי מעשר דענש והזהיר כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ט) לכך נראה יותר דהא דקאמר ואימא תרומה היינו דוקא תרומה דענש והזהיר ומוקמינן לקר' בדדמי בתרומה לחוד דחמיר דאיכא מיתה משא"כ במעשר ולא ניחא ליה נמי לאוקמי במקדש וקדשיו דמסברא יש לומר דחייב חטאת קבוע' כמו כל חייבי כריתות דילפינן בהיקישא דשוגג למזיד בפרק כלל גדול ובכמה דוכתי ואהא משני שפיר דאפ"ה ניחא ליה לאוקמי טפי במקדש וקדשיו מבתרומה כיון דלא אשכחן מיתה שחייב קרבן מהאי היקישא גופא דלעולם אינו חייב קרבן חטאת אלא על מה שזדונו כרת ואי משום דעולה ויורד איתא בדלי דלות היינו משום דאקיל רחמנא לגבי עני כמו שאבאר בפ"ב ואהא מקשה דאכתי אימא תרומה מידי דהוי אשמיעת קול ומשני בה ולא בתרומה והדר מקשה ואימא בה למעוטי מקדש דאיפכא מסתברא דקרא בתרומה איירי ולא במקדש וקדשיו דלא משמע ליה הך סברא דאקיל רחמנא גבי עני בטומאת מקדש וקדשיו טפי מבשאר חייבי כריתות כן נראה לי. מיהו בירושלמי מצאתי דבהך ברייתא גופא שלמד בב"מ דענש והזהיר אמר ר' אליעזר בן יעקב יכול אפילו במעשר שנאמר לא אכלתי באוני ת"ל מאלה שהוא פטור יצא מעשר אוציא את המעשר שהוא בלאו ולא אוציא את התרומה שהיא במיתה כו' ומייתי עלה הך ברייתא דרבי בסמוך דיליף מג"ש דבהמה בהמה ע"ש נמצינו למידין מיהא דמעשר נמי צריך מיעוטא ולפי שיטת התוס' צריך לומר דכיון דלא מייתי בתלמודא דידן כלל הך קושיא דמעשר והך שינויא דמאלה אלמא דלא נחית להכי והיינו משום דלשון ענש והזהיר לא משמע לענין עונש מלקות אלא לענין כרת או מיתה ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסוף הסוגיא דנראה לי דאין סברא כלל לאוקמי עולה ויורד בתרומה לחוד אם לא היכא דלא אפשר בענין אחר ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא הזהיר כו' פירש בקונטרס אזהרת קודש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימא דבפרק בתרא דמכות משמע דבין לר' יוחנן ובין לר"ל כו' ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפרק הערל כו'. ונראה לי דמה שהכריחו לרש"י כאן לפרש הסוגיא אליבא דהך תנא ולא כר"י ור"ל היינו משום דמקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דנחית בשמעתין להך ג"ש דר' יוחנן דיליף טומאתו דקודש מטומאתו דמקדש לענין לאו אם כן מאי מקשה בסמוך אברייתא דרבי אשכחן קודש מקדש מנ"ל ואיצטריך לשנויי דאיתקש מקדש לקודש בקרא דבכל קודש לא תגע ומקשה עלה א"ה תרומה נמי דאיתקש נמי לקודש בהאי קרא גופא וכל טורח הזה למה וטפי ה"ל לשנויי בפשיטות מעיקרא אהך קושי' דאשכחן קודש מקדש מנ"ל דיליף לה מהך ג"ש גופא דטומאתו דמקדש לענין עולה ויורד גופא כי היכי דיליף לה לענין לאו דהא קייל דאין ג"ש למחצה ואם כן לא הוי שייך כלל לאקשויי א"ה תרומה נמי דנהי דאכתי לא אסיק אדעתיה הך ג"ש דטומאתו טומאתו דמייתי בסוף הסוגיא דבעולה ויורד גופא כתיב טומאתו לאפנויי מ"מ ע"כ הא ידע שפיר הך ג"ש דטומאתו דקודש מטומאתו דמקדש כיון דבהאי ברייתא גופא דקיימינן עלה קתני בהדיא מה להלן ענש והזהיר והיינו מהך ג"ש דטומאתו דקודש ומקדש אע"כ דסוגיא דשמעתין דידן דאיירי בה רבא לית לה הך ג"ש דר' יוחנן וכר"ל נמי לא ניחא ליה לרש"י לפרש סוגיא דשמעתין דהא אליבא דר"ל מוקמינן בפרק אלו הן הלוקין דבכל קודש לא תגע לא איירי אלא באזהרת קודש לחוד ולא לתרומה דאזהרת תרומה יליף ר"ל מאיש איש מזרע אהרן כו' ע"ש ואם כן לפ"ז לא שייך כלל הך קושיא דמקשינן בסמוך א"ה תרומה נמי דאמר מר בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה והוא דלא כר"ל לכך הוצרך רש"י לפרש כל הסוגי' אליבא דהך תנא דיליף לה אזהרת קודש מבקדשים לא יאכל וכהאי תנא דפ' הערל כנ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפרק הערל בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה כו' עס"ה. ולפ"ז משמע מפירש"י ותוספות דשייך נמי כרת וקרבן עולה ויורד במחוסר כיפורים שאכל את הקודש וזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשים דאין חייבין כרת בט"י ומחוסר כיפורים שאכל את הקודש אלא בביאת מקדש בלבד ע"ש בכ"מ וכן מ"ש גם כן הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש וע"ש גם בהשגות הראב"ד ובכ"מ באריכות ונלע"ד אפשר דלענין עולה ויורד אפילו לענין ביאת מקדש פטור ואין להאריך כאן בזה ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר ועיין בתוס' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ב) בד"ה טבול יום ששימש שהאריכו בזה בענין ט"י ומחוסר כיפורים הי מינייהו חמיר טפי ומה שיש לדקדק מתוך דבריהם יבואר בסוגיא שלפנינו ודו"ק:

בד"ה ואימא תרומה פירוש ואימא נמי תרומה כו' וה"נ דהוי מצי למיפרך ואימא טמא ששימש כו' ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התוספות בזה דודאי מ"ש דה"מ למיפרך ואימא טמא ששימש יש לפרש דקשיא להו הכי לפי מה שפירשו דהאי אימא תרומה היינו אימא נמי תרומה אם כן ה"מ למיפרך אימא נמי טמא ששימש בלא איסור מקדש ליחייב בעולה ויורד כיון דהוי במיתה כמו תרומה ולקושטא דמילתא לאו הכי אלא במ"ש דמטומאת כהנים לא מצי למיפרך לא ידענא מאי קשיא להו דהא ע"כ בעו למימר דכהן שטימא עצמו ליחייב אפי' בלא מקדש וקדשיו והא מה"ת כיון דאפי' בטומאת מת לא הוי במיתה אלא באזהרה וליכא למימר דלא משמע להו השתא לחלק בין איסור מיתה ללאו גרידא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דתיקשי להו ממעשר דהוי נמי בלאו כמ"ש בסמוך וע"ז לא הוי משני מידי ועוד דא"כ מה זה שכתבו שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבילה דהא אכתי מצינן לאוקמי כוליה קרא דטומאה על כל איסורי טומאה שרץ ונבילה היינו לענין תרומה ומקדש וקדשיו וממילא דה"ה לכהנים שנטמאו במת גרידא בלא שום איסור אחר. והנלע"ד בזה לכאורה דמ"ש דלא מצי למיפרך מטומאת כהנים לא בעו למימר דליפריך דאטומאת כהנים נמי ליחייב כמו במקדש וקדשיו כמו שפירשו לענין תרומה אלא דטפי ה"ל למיפרך דלא נוקי קרא כלל בטומאת מקדש וקדשיו כיון דבכרת מחייב חטאת קבוע' כמו כל חייבי כריתות דילפינן מהיקישא אלא כוליה קרא בטומאת כהנים לחוד איירי וע"ז מתרצי שפיר דשרץ ונבילה כתיב אלא דהא נמי ליתא דהא ודאי אי עקרינן לקרא מטומאת מקדש וקדשיו ומוקי לה בטומאת כהנים א"כ כ"ש דתרומה וטמא ששימש דחייבין כיון דאית בהו מיתה וא"כ אכתי לא מתרצינן מדכתיב שרץ ונבילה דלמא שרץ ונבילה לתרומה וטמא ששימש וטומאת מת אף לכהנים. וצ"ע טובא ליישב דבריהם:

בגמרא לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ויש לדקדק דהא אשכחן ודאי בעון מיתה דחייב עליה קרבן כגון במעילה דבמיתה לרבי וכ"ש לרבנן דהזיד במעילה באזהרה א"כ אפילו באיסור לאו אשכחן וע"כ צריך לומר דהא דקאמר לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן היינו דלא אשכחן קרבן חטאת ומש"ה אין לחייבו בעולה ויורד דעיקר קרבנו חטאת אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' בד"ה לא אשכחן דההיא טעמא עדיף ליה טפי וכתבו מפרשי התוס' דע"כ כוונתן בזה דהאי טעמא דליכא לאוקמי באיסור כרת כיון דבקבוע לא הוי קושיא כ"כ דסוף סוף שם קרבן חד הוא משא"כ באיסור מיתה לא אשכחן שום קרבן ולמאי דפרישית לא שייך למימר הכי דהא למאי דמסקינן מוקמינן לה להך ברייתא דהכא בסמוך כרבי וכולה מתני' דידיעות הטומאה נמי כרבי מוקמינן לעיל וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

תוס' ד"ה לא אשכחן וכו' וי"ל דה"ט עדיף טפי וקשה לי דמ"מ אחרי דאמרי' מידי דהוי אשמיעת קול ולגבי תרומה ליכא כלל סברת לא מצינו דעון מיתה חייב קרבן דמידי דהוי שמיעת קול ונשאר ממילא הסברא לאוקמי בתרומ' ולא במקדש מכח הסברא דלא מצינו דעון כרת דלסגי בעולה ויורד א"כ מאי פרכי' ואימא בה למעוטי הקדש הא לזה ל"צ קרא דמסבברא מוקמי' בתרומה ולא במקדש ומוכח דבה למעט תרומה וצ"ע:

"וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ" (אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ רוֹמִי [חַיֶּבֶת] שֶׁטִּבְעָהּ יָצָא בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (דניאל ז, כג). פירוש לוקחת סחורות הן של מלבוש הן של מזון מן מלכיות אחרים ולכן מטבע שלה יוצא בכמה מלכיות שנותנת מטבעות של כסף וזהב ולוקחת סחורה תמורתם וזהו 'וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא' רצונו לומר אוכלת מן הגדל בכל ארצות אחרים שהן של כסות והן דברים של מזון.