מסכת סוכה דף ה׳ עמוד א׳

ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה וקרא כתיב דעל כפורת ירד ש"מ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא:

למעלה מעשרה טפחים תירוצא הוא:

שפירש שדי מזיו שכינתו פרשז נוטריקון קא דריש:

מדת קומתה לא נתנה מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה:

מסגרת שפה כעין לבזבזין סביב השלחן:

תפשת מרובה כו' כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא:

ונילף מציץ שהוא מועט ממסגרת:

קדש למ"ד מלמטה גרסינן:

יו"ד ה"א מלמעלה אע"פ שיו"ד ה"א שם גמור אין זה הוגה שם באותיותיו אם מזכיר שתי אותיות כיון דאינו מזכירם לשם שם שלם ועוד ההוגה שם באותיותיו פירש בקונטרס שדורש אותיות של שם בן ארבעים ושתים ואעפ"כ נזהרין בכל השמות:

קדש למ"ד מלמטה י"מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מיסתבר דאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ"ד בתחילת שיטה התחתונה ושם בסוף שיטה עליונה:

מסגרתו למטה היתה משמע מכאן דלדידיה לא היתה מסגרת הכשר כלי שלא היתה מסגרת בשלחן אלא ברגל היתה מונחת בראשה ודף השלחן מונחת עליה ולא כמו שמפרש ר"ת דלמאן דאמר למטה היתה מחוברת נמי בשלחן משום דקשי' ליה הא דאמר ר' יוחנן פרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) למאן דאמר למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה ובפרק אלו מומין (בכורות דף לח.) לא משכחת טומאה דאורייתא לאין לו תוך בכלי שטף אלא בהנך דחזו למדרסות ובפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו.) גבי דף של נחתומין מסקינן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן ולא מיסתבר למימר דאתא כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דלההוא נמי אמר במנחות (דף צו:) טבלא המתהפכת תיבעי ומתוך כך היה דוחק רבינו תם דלמאן דאמר מסגרתו למטה היתה היה לה בית קיבול מלמטה והיינו מתהפכת שאם היתה מתהפכת היה לה בית קיבול מלמעלה ולכך טמאה טפי משאר פשוטי כלי עץ וזה לא יתכן כדמוכח הכא וצריך לומר דהא דאמרינן גבי דף של נחתומין דרבנן היינו כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דמדרבנן טמאה ומדאורייתא תיבעי ור' אליעזר דמיקל משום דשמא מדאורייתא טהורה א"נ ההוא שנויא דפ' המוכר את הבית דלא כרבי יוחנן ומסקנא לא קאי וכן פירש שם רשב"א דההיא מסקנא לא קיימא ועוד י"ל דהא דמיבעיא לן בטבלא המתהפכת היינו משום דמשמשת את האדם ומשמשי משמשי אדם כדתניא בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני כלי עץ יכול אף הסולם והקולב והנחותא והמנורה ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת"ל כל כלי ריבה מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט ת"ל שק מה שק מיוחד שמשמש אדם ואת משמשי אדם אף אני מרבה את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שמשמש אדם ואת משמשי אדם ומוציא אני את הסולם שמשמש אדם ואינו משמש חת משמשי אדם וקולב והנחותא והמנורה שמשמש את משמשי אדם ואינו משמש אדם ועל כרחין כשאין ראוין למדרס מיירי מדלא נקט מטה כסא וספסל ועוד דהוי מצי לרבויינהו ממשכב וכשאין להם בית קיבול נמי מיירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן ומיבעיא לן במנחות (שם) אי דרשה גמור' או אסמכתא בעלמא משום דעל כרחיך אפילו למ"ד מסגרתו למטה אע"פ שכל הדרשות צריכות ההיא דת"כ לרבויי משמשי אדם ומשמשי משמשי אדם והשלחן הטהור אצטריך ללמד שמגביהין אותו לעולי רגלים מ"מ לענין טבלא לאו דרשה גמורה דטבלא המתהפכת נפקא לן משלחן הטהור והשתא דף של נחתומין דפשיטא לן שהיא מדרבנן אינה משמשת אדם ומשמשי אדם והא דמשמע בכל דוכתא דפשוטי כלי עץ אפילו טומאה דרבנן לית בהו כדמשמע בריש חולין (דף ג. ושם) דקאמר טמא במוקדשין שבדק קרומית של קנה ושחט בה ועל כורחין כשעשאה כלי מיירי דעולה טעונה כלי ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.) דשקיל ליה בפשוטי כלי עץ ובפרק כל הכלים (שבת דף קכג:) גבי קנה של זיתים דפריך בגמרא פשוטי כלי עץ הוא ובפ"ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וזכוכית פשוטיהן טהורין אפילו מדרבנן דומיא דכלי זכוכית ולקמן בפירקין (סוכה דף יב:) דאמר סיככה בחצים זכרים כשירה ואי מקבלי טומאה אפילו מדרבנן הוו פסולין לסיכוך דאפילו מטלניות שאין בהן שלש על שלש ואניצי פשתן פסלינן אף על גב דלא מקבלי טומאה כל הני לא דמו לדף של נחתום מחמת שהדפין רחבין וראוי להניח עליהן דבר גזרו עליהן דדמו לבית קיבול כדפירש בקונטרס במנחות (דף צו:) דמהאי טעמא טמאה טבלא המתהפכת מדאורייתא למ"ד מסגרתו למטה היתה ואי הוה מצי למימר דף של נחתומין הוה כטבלא המשמשת אדם ומשמשי אדם כל שכן דניחא טפי דלא דמו לכל הני דאפילו מדרבנן טהורין:

ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מדה והא דאמר לעיל דציץ רחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן משום דכתיב (שמות כח) על מצחו שיעור מצחו וסתם מצח רוחב שתי אצבעות ומיהו ריב"א מפרש הציץ היה מונח בראש משום דקשיא ליה מאי שנא גבי כהן גדול דקראה מצנפת כדכתיב (שם כט) ושמת המצנפת על ראשו וכתיב (ויקרא טז) ובמצנפת בד יצנף ואמר פ"ק דגיטין (דף ז. ושם) בזמן שהמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם ובכהן הדיוט קראה מגבעות כדכתיב (שמות כח) (ועשית להם מגבעות) אלא ודאי משונות היו זו מזו דשל כהן הדיוט גדולה משל כהן גדול שהציץ היה דוחה אותה וכן התפלין כדאמרינן בפרק שני דזבחים (דף יט.) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין וכהן הדיוט אע"ג דהוה ליה נמי תפלין היה יכול להניחם במקום שכהן גדול מניח את הציץ דיש מקום בראש שראוי להניח בו שני תפלין כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין דף צה:) ואע"ג דגבי ציץ כתיב מצח ומתרגמינן בין עינוהי ואמרינן פרק האומר (קידושין סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפלין שהכל בגובה של ראש ומיהו אינו מתישב כל כך משום דתפלין יליף בסוף הקומץ רבה (מכחות דף לז:) בגזרה שוה שבין עיניך בגובה הראש מלא תשימו קרחה בראשם במקום שער ומ"מ אפילו היה ציץ על המצח ממש מ"מ היה צריך לקשור הציץ והתפלין מאחורי ראשו והיו שניהם דוחין שם את המצנפת והא דאמרינן בפרק ראשון דיומא (דף יב:) דבגדי כה"ג ביה"כ כשרין לכהן הדיוט אע"ג דבבגדי לבן כתיב מצנפת בשאר בגדים איירי חוץ מן המצנפת ומיהו בלשון גמ' אשכחן דקרי מצנפת לההיא דכהן הדיוט דאמרינן בפ' בראשונה (יומא כה. ושם) גבי פייס שנוטל מצנפתו של אחד מהם ועוד קשה דלא היה ציץ ביוה"כ בבגדי לבן ולמה קרי ליה מצנפת ושמא אעפ"כ היתה קטנה כמצנפת של כל השנה [ועי' תוסשות עירובין צה: ד"ה מקום]:

ותניא ר' יוסי אומר מעול' לא ירדה שכינה למטה ולא והכתיב וירד ה' על הר סיני והא כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא ושנינן למעלה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים וכתיב ויעל אליהו בסערה השמים ושנינן למטה מעשרה.

והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו וא"ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו עליו.

[למטה מעשרה] מכל מקום מאחז פני כסא [כתיב] מכלל שיש שם אחיזת יד ושנינן אישתרבובי אישתרבב לו הכסא ואחז בו אלא משה לא עלה אלא למטה מעשרה טפחים.

בשלמא ארון ט' טפחים דכתיב ביה אמה וחצי קומתו כל אמה ו' טפחים נמצא קומת הארון ט' טפחים אלא פרוכת מנלן ואסיקנא יליף מפחות שבכלים והוא המסגרת דכתיב ועשית לו מסגרת טופח ואקשינן ונילף מציץ דתניא ציץ דומה כמין טס של זהב רחבו ב' אצבעות מוקף מאזן לאוזן וכתוב עליו ב' שיטין ה' מלמעלה וקודש למ"ד למטה.

וא"ר יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת ודחינן ציץ וזר תכשיטין ואין דנין כלי מתכשיט.

ואפילו למ"ד מסגרתו למעלה היתה והכשר כלי הוא.

מ"מ נתנה תורה בעיקר השלחן מדה ונתנה תורה בעיקר הארון מדה ודומה זה לזה לאפוקי ציץ וזר דלא נתנה תורה בהן מדה כלל: ירושלמי מנא לן דלמעלה מעשרה רשות אחרת. ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש ונועדתי לך שם. וכתיב אתם ידעתם כי מן השמים דברתי עמכם. מה דבור האמור להלן רשות אחרת אף דבור האמור כאן מעל הכפורת רשות אחרת.

רב הונא אמר כפורת טפח מהכא דכתיב אל פני הכפורת קדמה וכתיב אל פני הכפורת יהיו פני הכרובים וגמירי דאין פני הכרובים פחותים מטפח. ואקשינן ממאי דחלל הסוכה בעינן עשרה טפחים זולתי הסככה. אימא עשרה טפחים בהדי סככה הן.

והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמ' ר' תנחום וכו' הכי איתא במס' שבת פרק ר' עקיבא בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו וגו' א"ל הב"ה למשה חזור להם תשובה א"ל מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם א"ל אחוז כסא כבודי והחזר להם תשובה שנ' מאחז פני כסא וכו'.

וניליף מ כל הכלים תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת פי' בתורת כהנים איתמר ואשה כי י זוב זוב דמה ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה, ופרכינן ואימא טפי ופרקינן תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ופירשו ז"ל הטעם לפי שלמרובה אין לו שיעור ולמועט יש לו שיעור ואע"ג דהכא אף למרובה יש לו שיעור שהרי אפשר מגדול שבכלים, מדה שוה היא בכל ואין לדון אותה לשיעורין וכיון שאי אפשר לתפוש המרובה בכל מקום שהרי אין לו שיעור תופשין המועט תמיד שאפשר לתפוס בכל מקום ועוד אמרו שם טעם אחר שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וההוא טעמא אתי שפיר הכא טפי.

וניליף מציץ דתניא ציץ דומה כמין טס של זהב רוחב שתי אצבעות וכתוב עליו יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלמעלה קדש "ל מלמטה. פרש"י יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלמעלה בסוף שיטה ראשונה קדש למ"ד בראש שיטה שניה והיה נקרא בטוב קדש לה' ולא היה קודם לשם כלל אבל בירושלמי פי' דברים כפשוטן שאמרו והיה דומה למלך היושב על גבי קתדרא שלו, וכן עיקר, שלא היו צריכין להיות נהגין, וכלן שמות קדש הן וידוע לבעלי האמת, והתם אמרי' שלא היה כתבו שוקע אלא בולט ואמרינן נמי דלא חריץ מיחרץ סביבותיו דלא הוי מכתב כשאין מעשה בגוף האותיות אלא דמרדדי להו מאבראי וא"כ שפיר אפשר לרדודי בציץ שהוא טס של זהב אבל אבני אפוד דכתיב בהו נמי מכתב פתוחי חותם לא אפשר לרדודי מאבראי אלא על ידי נס.

מסגרת נמי הכשר כלי הוא ופרקינן מסגרתו למטה היתה פי' מרגל לרגל כעין שעושין בשלחנות והיא סמיכה לדף ולא הכשר כלי ומפני שהיא מתהפכת יש לה בית קבול דרשו במנחות השלחן הטהור מכלל דאיכא דכותה טמא ולמדו משם דטבלה המתהפכת כגון זו מקבלת טומאה אבל למ"ד מסגרתו למעלה היתה הוי כעין לבזבזין והוי הכשר כלי.

דנין דבר שנתנה בו תורה מדה פי' בקצתו דהיינו בארכה ורחבה מיהת מדבר שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיחו ציץ ונזר שלא נתנה בהן תורה מדה כלל, ואע"פ שאמרו שהציץ רחב כשתי אצבעות, אין מדה זו מפורשת בתורה ואפשר שהלכה למשה מסיני הוא, או שהיו נוהגין מפני שתהא כתיבה בריוח ולא שיהא זה מעכב.

כל הכלים שעשה משה נתנה תורה בהם מדה ואע"פ שהמנורה לא נכתבה בה מדה סמכוה בסדר קדשים לגובה שמונה עשרה מוזה מעשה המנורה וזה בגמטריא שמנה עשרה וכפרת מדת ארכה ורחבה נתנה מדת קומתה לא נתנה אלא שהקבלה שהארון תשעה וכפרת טפח והרי כאן עשרה:

מעשה הציץ הוא שלוקח טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכתוב עליו שתי שטין קודש למ"ד מלמטה ויהו"ה מלמעלה כגון זה קודש ליהו"ה דפירשו בתלמוד המערב כמלך היושב בקתדרא שלו ומ"מ אם כתבו בשיטה אחת כשר כמו שיתבאר במקומו:

השלחן כבר נתפרשה בתורה מדתו ומסגרת שלו שיעורו טפח ונחלקו חכמי ישראל במקום עמידתו של מסגרת מהם שאמרו שעל השלחן היה כמין לבזבזין והזר עליו ברוחב משהו ומהם שאמרו שהמסגרת למטה היתה תקועה בין רגל לרגל ובראש הרגלים ודף השלחן מונח עליו והזר בשפת המסגרת:

בד"ה מסגרתו למטה היתה כו' ואי המ"ל דף של נחתומין הוה כטבלא המשמשת אדם כו' עכ"ל והיינו לפי תירוצם קמא דהך דדף של נחתומין כמ"ד מסגרתו למעלה ומדרבנן טמאה ומדאורייתא תבעי דהשתא שפיר איכא למימר דדף של נחתומין הוה כטבלא מתהפכת וק"ל:

בתוס' ד"ה יו"ד ה"א מלמעלה אע"פ שי' ה שם גמור וכו' ר"ל וא"כ היכי קאמר הגמ' יו"ד ה"א מלמעלה וכו' היה לו לומר בלשון כינוי כגון השם מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה:

ד"ה קדש למ"ד מלמטה וכו' עד קדש למ"ד בתחלת שיטה תחתונה כו' אבל מ"מ קשה גם לפי' הא נמי לא הוי כסדר קריאה שהרי מה שכתוב בשיטה עליונה אע"פ שהוא בסופה הוא נקרא תחלה אבל רבינו בחיי כתב בפרשת תצוה בשם הראב"ד בהיפך שקדש למ"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה קרויה מלמטה והשם בתחלת שיטה התחתונה ועם זה היה נקרא כסדר ע"ש:

ד"ה מסגרתו למטה היתה וכו' עד דלמ"ד מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה וכו' פי' דשם יליף דשלחן שבמשכן מקבל טומאה מדכתיב על השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא אע"ג דכלי העשוי לנחת ואינו מטלטל מלא וריקן דומיא דשק אינו מקבל טומאה אמר התם דשלחן של מקדש היה מטלטל דהיו מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם הלחם והנס הנעשה בו שהיה נשאר חם סילוקו כסידורו ואמר ר' יוחנן דלמ"ד מסגרתו למטה וא"כ לא היה לשלהן למעלה בית קיבול ואפ"ה היה מקבל טומאה א"כ ה"הכל טבלא המתהפכת כפרש"י שחלקה מב' צדדים ויכולים להשתמש בה בצד זה כמו בצד זה דומיא דשלחן במקדש טמאה דילפינן לה משלחן ולדברי האומר מסגרתו למעלה היתה א"כ היה לשלחן בית קבול טבלא המתהפכת מיבעיא לן אי (נמי) טמאה אי לא משום דליכא למילף משלחן (דלא תימא) [דהוא טמא] (ליה) משום דשלחן היה לו בית קיבול כיון דלדידיה מסגרתו למעלה היתה וקשיא ליה לר"ת דבפ' אלו מומין לא משכחת וכו' ולא מסתבר למימר וכו' דלההוא נמי קאמר שם דמיבעי אי טמאה דאורייתא או לא ובפ' המוכר את הבית מדקאמר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן משמע דמדאורייתא פשיטא דטהורים ואין בהן שום ספק ומתוך כך היה דוחק ר"ת וכו' וזה לא יתכן וכו' וצ"ל דהא דקאמרינן גבי דף של נחתומין דרבנן היינו כמ"ד מסגרתו למעלה היתה וה"ק שאני פשיטי כלי עץ דמדאורייתא איבעיא לן אי טמאים או לא ואינן טמאים טומאה ודאית כ"א מדרבנן והא דמשמע בכל דוכתין דפשוטי כלי עץ אפי' טומאה דרבנן לית להו וכו' ר"ל דבלא פי' זה דלעיל היינו יכולין לתרץ דדף של נחתומים שאני משאר פשוטי כלי עץ משום דהוי תשמישי אדם ולכך טמא מדרבנן יותר משאר פשוטי כלי עץ אבל השתא דפרישנא דדף של נחתומים לא משמש תשמישי אדם ככל פשוטי כלי עץ קשה והיינו דמסיימו התוס' בסה"ד ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומים הוי כטבלא המשמשת תשמישי אדם וכו' כ"ש דניחא טפי:

ד"ה ואל יוכיח ציץ וכו' עד ואע"ג דגבי ציץ כתיב מצח ומתרגמינן בין עינוהי וכו' יש לדקדק מה הוצרכו התוס' להביא התרגום הלא בלא התרגום קשה טפי דכתיב בהדיא מצח ונ"ל להגיה הא מתרגמינן בין עינוהי וכו' ותירוצא היא ובסמוך גרסי' והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפילין וכו' והאי בוי"ו ואלעיל קאי וק"ל:

בא"ד ומ"מ אפי' היה הציץ על המצח וכו' ר"ל ופירושו של ריב"א שפי' שהיה על הראש אינו מוכרח וק"ל:

בתוס' בד"ה ומסגרתו למטה כו' ובפרק המוכר את הבית גבי דף של נחתומין מסקינן כו' עכ"ל. נראה דהא דפשיטא להו השתא דדף של נחתומין הוי כטבלא המתהפכת שראוי להשתמש משני צדדין וחלקה היא משני צדדין היינו משום דמסיק התם שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן ואי אינה מתהפכת אפילו מדרבנן לא הוי מטמאת כדמסקו התוספות בסוף דבכל הש"ס משמע דפשוטי כלי עץ אינו מטמא אפילו מדרבנן אלא ע"כ משום דמתהפכת ולפי זה מצינו למימר דלמאי דפסקו התוס' בסוף הדיבור דאיכא למימר דדף של נחתומין משמשת אדם ומשמשי אדם ומש"ה מיטמאת מדרבנן שפיר מצינן למימר דאינה מתהפכת כגון שאינה חלקה משני צדדים דבהדיא כתב רש"י ז"ל במנחות דטבלא המתהפכת היינו דוקא שחלקה משני צדדין ומעתה אין צורך לידחק כמ"ש תוס' בסוף הדיבור דאי הוי דף של נחתומין משמש אדם ומשמשי אדם הוי ניחא טפי וכתב מהרש"א ז"ל היינו כשינויא קמא דסוגיא דפרק המוכר את הבית היינו כמ"ד מסגרתו למעלה היה ומדרבנן טמאה ומדאורייתא תיבעי וזה דוחק דהא השתא קיימו התוס' בשינויי אחרינא ולמאי דפרישית א"ש אפילו למ"ד מסגרתו למטה היתה ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן דדף אינה מתהפכת כן נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז קשה מה הועיל ר"ת בפירושו דסוגיא דטבלא המתהפכת במנחות היינו דוקא כאותה של שלחן שיש לה בית קיבול מלמטה לצד שני ולא דמי לדף של נחתומים דא"כ אכתי אמאי מטמאים חכמים בדף מדרבנן הא בכל דוכתי פשיטא לן דפשוטי כלי עץ אינה מטמאה אף מדרבנן ואי ס"ל לר"ת האי סברא משמשת אדם ומשמשי אדם וס"ל דאסמכתא בעלמא היא מדרבנן אם כן מעיקרא לא קשיא מידי דהא איכא למימר דדף של נחתומין אינה מתהפכת ואפ"ה טמאה מדרבנן לכך נראה דר"ת סבר בפשיטות דדף של נחתומין ראויה להשתמש משני צדדין שחלקה היא למטה כמו למעלה וזה דוחק. מיהו בתירוץ שני של תוס' שפיר איכא למימר כדפרישי' מעיקרא ודוק היטב:

בא"ד וצ"ל דהא דאמרינן בדף כו' עכ"ל והא דלא חייש לקושיא קמייתא דר"ת מהא דאמרינן בפ' אלו מומין בהנך דחזו למדרסות דוקא י"ל דאינה קושיא כ"כ דאיכא למימר דטבלא המתהפכת שראויה להשתמש משני צדדין כשיש לה תוך חשיבי וכ"כ התוס' במנחות ע"ש:

בא"ד ועוד י"ל דהא דמבעיא לן בטבלא המתהפכת היינו משום דמשמשת אדם כו' עכ"ל נראה דהשתא משמע להו דתרתי בעינן שהיא מתהפכת ושתהא ראויה לשמש אדם ומשמשי אדם והא דקאמר בת"כ ומה ראית היינו משום דסולם וקולב נמי ראוין להשתמש משני צדדים כן נ"ל. מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת ר"ת דהא דאמרינן במנחות טבלא המתהפכת היינו משום דסתם טבלא מתהפכת והיינו דקשיא להו מדף של נחתומין בפשיטות א"כ י"ל השתא בתירוץ זה של תוספת נמי אין לחלק בטבלא בין מתהפכת לאינה מתהפכת וא"כ צריך לפרש במסקנת התוס' כפירוש מהרש"א ז"ל אבל כבר כתבתי שזה דוחק לכך נראה כפירוש ראשון שכתבתי ודו"ק:

והא דקשיא להו מכל הנך דאפילו מדרבנן אינן מטמאין היינו משום דכל הנך לא שייך לחלק בין מתהפכת דראויין משני צדדין לכך הוכרחו לחלק דאינן משמשי אדם כיון דקושטא דמלתא הכי הוא כן נ"ל ודו"ק:

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. נראה לי בס"ד לפרש הענין על פי מה שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל (בשערי קדושה חלק ג' שער וא"ו) כי ד' עולמות הן הנקראים אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] ולמטה מכולם עולם השפל הנחלק לארבעה יסודות ונחלקות כעין עשר ספירות, ונתבאר כי בכל עולם יש אור פנימי הם העשר ספירות וחוצה להם אור מחצב הנשמות והוא גם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו אור מחצב המלאכים והוא גם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו אור חשוך של מחצב הקליפות וגם כן נחלק לעשרה, וחוצה לו העולם עצמו שהם הרקיעים שבאותו עולם והם גם כן נחלקים לעשר בחינות. וזה הוא ענין מראות יחזקאל הנביא ע"ה הנקרא מעשה המרכבה, להיות המדרגות מורכבות זו על זו ותחלה נפתחו השמים שערי הרקיעים ומשם נכנס אל הקליפות, וזהו שנאמר (יחזקאל א, ד) ' וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ' ומשם נכנס למחיצת המלאכים, כנודע כי בין כל אור ואור יש פרגוד מפסיק, וזהו סוד הנעלם שיש בענין הַ'חַשְׁמַל' כי הוא בגימטריא מַלְבּוּשׁ [378] ואז ראה עשר כיתות המלאכים אשר כולם נחלקים לארבע חיות וד' מחנות שכינה, וזהו שנאמר 'וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת' ומשם נכנס אל הכסא שהוא אור מחצב הנשמות בסוד האבות הן הן המרכבה, ומשם הגיע אל אור העשר ספירות עצמן שהוא אור הפנימי שבכל העולם שהוא הנקרא אדם העליון, כמו שנאמר (יחזקאל א, כו) 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה' עד כאן דבריו זלה"ה יעוין שם: ובזה תבין מה שאמר רבי יוסי מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה שהיא סוד המלכות שבעשר ספירות לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוא אור מחצב הנשמות, שהוא גם כן נחלק לעשרה שהוא עומד חוצה מאור העשר ספירות, וכן נמי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה מאור מחצב הנשמות לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוא אור מחצב המלאכים שהוא חוצה לו, שגם הוא נחלק לעשרה, שלכן כתב הרב ז"ל במחצב הזה שראה עשר כיתות המלאכים. והשתא לפי דברי רבי יוסי מה שנאמר (שמות יט, כ) 'וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר סִינַי' אשר הוא 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים' כדמשני בגמרא, הכונה הוא דאור השכינה שהיא המלכות שבעשר ספירות אשר במחצב הספירות שהוא אור פנימי, לא בקע ועבר כל אותם המדריגות שהם עומדים חוצה שהם המחצבים שמנה אותם רבינו ז"ל כנזכר לעיל אלא ירד במרכבה כלומר בהיות כל המדרגות של המחצבים הנזכרים מורכבים זה על זה, ואור השכינה של מחצב הספירות רוכב עליהן ולהיות כי כל המדרגות של המחצבים הנזכרים הם כולם נחלקים לעשרה, להכי קרי להו עשרה טפחים בדרך רמז. ומה שאמר טְפָחִים ולא אמר אמות, נראה כי טפח הוא ארבעה גודלים, ואלו המדרגות של מחצבים הנזכרים אשר אור השכינה שבספירות רוכב בהם המה ארבעה, וכולם בחינת עשר עשר דאור העשר ספירות הוא אור פנימי, וחוצה לו אור מחצב הנשמות שהוא נחלק לעשרה הרי זה מדרגה אחת, וחוצה לו אור מחצב המלאכים שנחלק גם כן לעשרה הרי מדרגה שנית, וחוצה לו אור חשוך שהוא מחצב הקליפות וגם כן נחלק לעשרה הרי מדרגה ג', וחוצה לו הרקיעים שהוא העולם עצמו, וגם כן זה נחלק לעשרה כמו שכתבנו לעיל, והרי זו מדרגה ד', ואלו המדרגות של המרכבה שהם עשר עשר הרכין הקב"ה על הר סיני ואור שכינתו רוכב עליהם. ולזה אמר רז"ל בנועם לשונם ברמז דק 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים' דרמזו בזה על כל המדרגות הנזכר לעיל שהם עשרה עשרה בכל מחצב ומחצב ודוק היטב. ואומרו 'וְלֹא עָלָה מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם' נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יב:) שבעה רקיעין הן וילון אינו משמש כלום וכו', ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם, שנאמר (תהלים סח, ה) 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' עיין שם. ופרשנו דכסא הכבוד דנקיט כאן הוא אור מחצב הנשמות, ומה שאמר מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם היא אור מחצב הספירות, שעליו אמר יחזקאל המלך ע"ה (יחזקאל א, כו) 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה'. ומה שאמר כאן רבי יוסי מֵעוֹלָם לֹא עָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם הוא על אור מחצב הנשמות, וקרי ליה מָּרוֹם, כי הוא למעלה מאור מחצב המלאכים, ומקשי בגמרא וְהָא כְּתִיב (שמות יט, ג) 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים' שהוא מחצב הנשמות הנקרא כסא הכבוד, כי אֱלֹקִים גימטריא הַכִּסֵּא [86]? ומשני 'לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה' רוצה לומר למטה מעשרה חלקים שיש בעולם הכסא, וכונתו לומר בחלק העשירי שבעשירי שבו דוקא, והדר מקשי וְהָכְּתִיב (איוב כו, ט) 'מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ' דמשמע שהגיע שם בכולו? ומשני 'אִשְׁתַּרְבֵּב לֵיהּ כִּסֵּא עַד עֲשָׂרָה' פירוש עד חלק העשירי שבעשירי שבעולם ההוא ונקיט ביה.

מַה לְּהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח נראה לי בס"ד הטעם שצריך להיות הכפורת המלבשת הארון טפח, שהכפורת רומזת לתורה שבעל פה המלבשת לתורה שבכתב שרמוזה בלוחות שהם בתוך הארון, ולכן תמצא הַכַּפּוֹרֶת היא אותיות תּוֹרָה פ ', כלומר תורה שהיא בעל פה, וידוע דתורה שבעל פה היא ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] לכן צריך להיות עוביה טפח שהוא ארבעה גודלין.