דף ביאור
מסכת סוכה דף מ׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוכה דף מ׳ עמוד ב׳
מסכת סוכה דף מ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־344 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם שהכל צריכין לה כמו אכילה ששוה בכל אדם:
מלוגמא שאינה שוה בכל אדם שאין הכל חולין:
ולא לזלף יין שמזלפין בבית לריח טוב:
אפיקטויזין להקיא והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא:
כמאן כר' יוסי דלא ממעט אלא הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת הארץ נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה שבת הארץ נוהגת כולו שהנאתו שוה בכל אדם ואפילו עצים להסקה:
אין שביעית מתחללת לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה זה לחבירו אבל לא ע"י חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות:
בשנת היובל שביעית ויובל חדא היא:
וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא ע"י ממכר:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sukkah 40b · Sefaria
תוספות
אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח והא דתניא לעיל (סוכה דף לט.) ואם מכר יאמר מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית קנסא בעלמא כדפרישית לעיל:
אבקה של שביעית עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאכלה ולא לסחורה ועונש זה מפרש בפרק קמא דקדושין (דף כ.) לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו ואת עצמו בעון משא ומתן בא לו מדה כנגד מדה:
על חיין אין מתחללין במעשר שני חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פרק קמא דמעשר שני ועוד מדדייק בסמוך דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך כלומר היאך מתחלל על בהמה חיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דאיירי חוץ לירושלים מדמייתי עלה קרא דוצרת הכסף ואפי' לכתחלה שרי ר"מ לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא אמרו אלא שחוטין ומחללין לכתחלה משמע והא דנקט הכא מתחללין דמשמע דיעבד כדאמר בריש הזהב (ב"מ דף מה:) מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה משום רבותא דרבנן נקט לה דאפילו דיעבד אין מתחללין על חיין ותימה דבריש הזהב (בבא מציעא דף מד:) משמע בין לב"ש בין לב"ה דטיבעא אפירא לא מחללין גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב וי"ל דהכא מיירי ע"מ להעלותו ולאוכלו בירושלים ופלוגתא היא בירושלמי פ"ק דמעשר שני יש שאוסר אפילו על מנת להעלותו ומוקי פלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא בדמאי ותימה דמשום גזירה דרבנן דשמא יגדל מהם עדרים לא הוה לן למימר אין מתחללים דיעבד כדמשמע בריש הזהב גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דפריך בשלמא להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהה עליותיו היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דאמרת מדאוריי' פליגי מתחללין ולא מתחללין מיבעי ליה משמע דמשום גזרה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי"ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו דמים למקומן כדאשכחן דכוותיה בפ' האיש מקדש (קדושין נו.):
שמא יגדל מהם עדרים פרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) דתניא אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני פירש שם בקונטרס שמא תכחיש ולא היה לו לפרש כן אלא כדמפרש טעמא הכא שמא יגדל עדרים ואפילו ר"מ לא פליג אלא בזכרים אבל בנקבות לא כדקאמרינן הכא ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרי' זכרים אטו נקבות ותימה דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם בד"א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים היינו נקבה כדאיתא בביצה (דף כ.) דאז לא גזרינן דיעבד שמא יגדל ולאו דווקא לקחו לשם שלמים דאפי' בסתם נמי כיון שהם תמימין דהא לא ממעט אלא דווקא מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין אבל בעלי מומין קתני רבי יהודה בסיפא בתוספתא בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן וכולה ברייתא דקדושין רבי יהודה היא דאפילו למ"ד פרק זה בורר (סנהדרין דף כה. ושם) אימתי דרבי יהודה לפרש ובמה לחלוק היינו דזימנין דבמה לחלוק ומ"מ דזימנין נמי היינו לפרש והא דאמרינן בהגוזל קמא (ב"ק דף צז: ושם) גבי מעות מעשר שני מעות של בבל והם בבבל למאי חזו ומשני דזבין ביה בהמה ומסיק לה התם היינו כרבי מאיר דשרי אפילו לכתחילה אי נמי אפילו כרבנן והתם דלא אפשר בענין אחר ולפי מה שפי' דר' מאיר שרי אפי' לכתחילה לא יתכן מה שפירש בקונטרס פרק הזהב (ב"מ דף נה:) דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות דדוקא כך צריך לעשות ולא מעלם לירושלים והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל על הפירות לכתחילה ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהכי עדיף משיחזור ויפדה את הפירות:
Tosafot on Sukkah 40b · Sefaria
רבנו חננאל
ואפי' משרה וכביסה והא דכתיב לאכלה למעוטי מלוגמא ומרבה המשרה והכביסה להיתר שכל אדם צריכין להן וממעט המלוגמא שאינה צורך הבריאים אלא צורך החולים והבאת עצים נמי מלכם נפקא ולא בעי דומיא דלאכלה להיות דרך הנאתו וביעורו שוה א"ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ממש מתחללת בלא כלום אונאה [שנאמר בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר ש"מ דקדושת יובל בעינא מקח וממכר ממש] ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול. כלומר אפי' אם יאמר הללו פירות שביעית יהו מחוללין על מעות הללו. הרי אלו מחוללין מ"ט דכתיב כי יובל היא קדש וגו' כקדש מה קדש אפי' דרך חילול אף שביעית כמותן ור' אלעזר האי מיבעי ליה לכדתניא כי יובל היא וגו'.
(או) מה קדש תופס את דמיו ונעשו אותן דמים קדש אף שביעית תופסת דמיה.
ותניא כוותיה כי יובל היא וגו'.
אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא הקדש לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאין הפירות לחולין. ת"ל תהיה כל תבואתה לאכול בהווייתה תהא לעולם.
כיצד לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בעיו"ט הראשון של פסח בשנה השביעית. ומפורש בפרק אחרון דמעשר שני לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים לקח בדגים כו'.
הא כיצד אחרון אחרון נתפס כלומר לקח בבשר דגים ובדגים יין וביין שמן השמן נתפס לבדו שהוא אחרון והבשר והדגים והיין יצא לחולין ופירות שביעית עצמן אע"פ שנתפסו הדמים הפירות לא יצאו לחולין אלא הרי הן כקדושת שביעית ודייקינן מדקתני ברייתא בכל אחד מהן הבשר והדגים וביין ובשמן לקח בכל אחד ש"מ דרך מקח אין דרך חילול לא: תניא כר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי ר' מאיר וחכ"א על שחוטין מתחללין על חיים אין מתחללין גזירה שמא יגדל מהן עדרים.
Rabbeinu Chananel on Sukkah 40b · Sefaria
ריטב"א
א״ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר ולא דרך חלול ור׳ יוחנן אמר אפילו דרך חלול תניא כותיה כו׳ מדקתני לקח לקח. פי׳ לאו לישנא דלקח ממש דהא ליתיה אלא חד ברישא אלא ענין דלקח קאמר דבשר בדגים ודגים ביין ויין בשמן היינו מקח:
תניא כותיה דרבי יוחנן אחד שביעית ומעשר שני מתחללין וכו׳ אלמא דרך חלול נמי שרי והא דאמרינן על יין אין מתחללין היינו משום דהוה כעין סחורה שמא יגדל מהם עדרים לאחר הביעור:
אמר עולא מחלוקת בזכרי׳ דלא עבודי כולי האי לגדל אבל בנקבות דברי הכל על יין אין מתחללין מהאי חשש':
Ritva on Sukkah 40b · Sefaria
מאירי
אין שביעית מתחללת לתפוס דמיה בקדושת שביעית אלא דרך מקח כגון שמכר לחבירו פירות שביעית והדמים שבידו נתפסים לקדושת הפירות של שביעית שמכר אבל לא על ידי חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחוללין על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדושת שביעית כדרך פדיון הקדש ומעשר שני במה דברים אמורים בפרי ראשון אבל בפרי שני מתחלל אף דרך חלול ומהו פרי ראשון ופרי שני כבר ידעת שפדיון שביעית חמור מפדיון הקדש שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ונתפסו הדמים תחתיו אבל שביעית אם מכר פירות שביעית והוא הנקרא פרי ראשון הרי הפירות עצמן שביעית ביד הלוקח והדמים נתפסו בקדושת שביעית ביד המוכר והם פרי שני ופרי זה השני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חלול וכשמחללו דרך [מקח] יצאו הם לחולין ונכנס הניקח ממנו תחתיו לקדושת שביעית וכן תמיד אחרון אחרון נתפש ונמצא פרי ראשון ופרי אחרון בקדושת שביעית ואמצעיים יוצאים לחולין כיצד לקח באותן הדמים בשר נתחללו הדמים במקום שהם ונכנס הבשר לקח באותו הבשר או בדמיו דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין וכן לעולם:
פרי שני שאמרו שמתחלל אף דרך חלול אין מחללין אותם על בהמה חיה ועוף בין נקבות בין זכרים שמא יניחם ויגדלם עדרים עדרים ויכשל בסחורה או להשהותם אחר הביעור אבל מחללין אותן על השחוטי' וכן הדין במעשר שני שמתחלל דרך חלול ויאכלו הדמים או הדבר שנפדה בו בירושלם אם היו בידו מעות של מעשר שני שכבר חלל את המעשר עליהם אין מחללין אותם על בהמה חיה ועוף חיין שמא יניחם וישהא מעשרותיו ולא יבערם בשנה שלישית אבל מחללם הוא על השחוטים והרי הם כשאר הפירות שחלל עליהם ויאכלו בירושלים והדמים יוצאים לחולין הא מעשר שני עצמו אינו מתחלל אלא בכסף שיש בו צורה כמו שהתבאר במקומו מדכתיב וצרת הכסף בידך ודברים אלו כולם דוקא בירושלם שאינו צריך לחלל המעות אלא שלוקח מהם מה שירצה ובלבד פרי מפרי וגדולי קרקע הא בחוץ לירושלים אף במקום שאין לחוש לגדול עדרים אסור שכל שהוא חוץ לירושלים צריך וטיבעא אפירא לא מחללינן וי"מ בהפך וכל שמחלל על מעות מברך על פדיון מעשר שני וכשמחלל על פירות מברך על חלול מעשר שני:
Meiri on Sukkah 40b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה על חיין אין מתחללין כו' ותימה דבריש הזהב משמע בין לב"ש בין לב"ה דטבעא אפירא לא מחללין כו' עכ"ל מההיא דהגוזל קמא שהביאו התוס' לקמן דמעות של בבל בבבל חזו דזבין בהו בהמה ומסיק להו התם ה"ל לאקשויי בפשיטות אההיא דריש הזהב דקאמרינן דטבעא אפירא לא מחללין ויתיישב נמי בדברי התוס' בשמעתין ועי' בתוס' ר"פ הזהב ודו"ק:
בד"ה שמא יגדל מהם עדרים כו' ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרינן כו' עכ"ל משום דאפשר לפרש דבנקבות ודאי דכ"ע מודו היינו מטעמא דשמא יגדל עדרים כדאמר בשמעתין אבל בזכרים דפליגי ורבנן אמרי דאין מתחללין לא משום גזירה זכרים אטו נקבות דה"ל גזירה לגזירה אלא משום שמא תכחיש כפ"ה התם מש"ה הוצרכו לאתויי דבירושלמי קאמר בהדיא דבזכרים נמי פליגי משום גזירה אטו נקבות ומפ"ה דבשמעתין ה"מ לאקשויי אפירושו דהתם אלא דניחא לאתויי מירושל' בהדיא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Sukkah 40b · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אין שביעית מתחללת וכו' הספרים שלפנינו מוטעים וכך צ"ל והא דתני לעיל ואם מכר יאמר הרי מעות חללו יהו מחוללים על פירות שיש לי בביתי וכו':
ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים וכו' כצ"ל:
בסה"ד וי"ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו הדמים למקומן ר"ל דהאמת הוא דחיילא קדושת מעשר אבהמה אלא דרבנן גזרו משום שמא יגדל מהם עדרים שיחזיר המוכר הדמים ללוקח ויחזור ויפדה קדושת הבהמה על המעות וק"ל:
ד"ה שמא יגדל מהם עדדים כו' עד ותימה דרבנן דהתם דאמרי כו' במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם במה דברים אמורים במתכוין ולקחו מתחלתן לשם שלמים וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים וקושיית התוס' היא דהכא משמע דלרבנן אפי' בזכרים ובנקבות לכ"ע אפי' בדיעבד אין מתחללים והתם קאמרי רבנן במזיד תעלה ותאכל במקום פי' בירושלים ותירצו דהתם איירי כמו שמפרש שם ר"י במה דברים אמורים וכו' ולאו דוקא לשלמים אלא ר"ל בתמימים הראוים לשלמים והואיל וראוים לשלמים ולא גזרינן בהו שמא יגדל מהם עדרים בדיעבד ולכך לכתחלה אין לוקחים אבל בדיעבד תעלה ותאכל במקום והכא איירי בבעלי מומים דאין ראוין לשלמים ולכך אפי' בדיעבד אין מתחללים:
בא"ד אי נמי אפי' כרבנן והתם דלא אפשר יותר כצ"ל:
Maharam on Sukkah 40b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אר"א אין השביעית מתחללת אלא דרך מקח כו' מה שיש לדקדק בסוגיא זו ובל' התוספות ד"ה על חיין אין מתחללין ובד"ה שמא יגדל מהן עדרים כתבתי הכל באריכות בחידושי קידושין דף נ"ה ע"ש ותמצא נחת ושם כתבתי ג"כ שמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין בל' התוס' ד"ה שמא יגדל דמה שהוצרכו להביא לשון הירושלמי היינו כי היכי דלא נימא דטעמייהו דרבנן לאו משום גזירת זכרים אטו נקיבות אלא משום דמתכחיש כו' עכ"ל במחילת כת"ר דברי שגגה הן דתינח לענין מעשר שני משא"כ לענין שביעית לא שייך טעמא דמתכחיש וע"כ היינו משום גזירה אלא דאפ"ה יש ליישב לשון התוספות על פי מ"ש שם ע"ש ודו"ק:
Penei Yehoshua on Sukkah 40b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוכה, דף מ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־344 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה שֶׁשָּׁוָה בְּכׇל אָדָם,…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאׇכְלָה״ —…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא…״
- קטע 446 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל…״
- קטע 555 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ מַאי…״
- קטע 627 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי…״
- קטע 737 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״אִי, מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס דָּמָיו — וְיוֹצֵא…״
- קטע 935 מילים
נפתחת ב״הָא כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר —…״
- קטע 1021 מילים
נפתחת ב״הָא כֵּיצַד: אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְרִי…״
- קטע 1137 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד…״
- קטע 123 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מַחְלוֹקֶת…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יוסי בר חנינא · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
רבי יוסי בר חנינא דיין היורד לעומקו של דין הוא.
מקור: מסכת סוכה דף מ׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “…חֲנִינָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה…”
לשון המקור
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה שֶׁשָּׁוָה בְּכׇל אָדָם, וּמוֹצִיא אֶת הַמְּלוּגְמָא שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לְכׇל אָדָם.
מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לִמְלוּגְמָא, ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לְזִילּוּף, ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אַפִּיקְטְוִיזִין? כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּאִי רַבָּנַן, הָא אִיכָּא נָמֵי מִשְׁרָה וּכְבוּסָה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא דֶּרֶךְ מִקָּח. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.
מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת וְגוֹ׳״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״, דֶּרֶךְ מִקָּח וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״. מָה קֹדֶשׁ — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל, אַף שְׁבִיעִית — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.
וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית וְכוּ׳. אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְאֶת כֵּלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ וְגוֹ׳״.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״. מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו — אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״, מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו — וְאָסוּר, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ — וַאֲסוּרָה.
אִי, מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס דָּמָיו — וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ — וְיוֹצֵאת לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״, בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא.
הָא כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר — אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית. לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים — יָצָא בָּשָׂר וְנִכְנְסוּ דָּגִים. לָקַח בַּדָּגִים יַיִן — יָצְאוּ דָּגִים וְנִכְנַס יַיִן. לָקַח בַּיַּיִן שֶׁמֶן — יָצָא יַיִן וְנִכְנַס שֶׁמֶן.
הָא כֵּיצַד: אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְרִי עַצְמוֹ אָסוּר. מִדְּקָתָנֵי ״לָקַח״ ״לָקַח״, אַלְמָא דֶּרֶךְ מִקָּח — אִין, דֶּרֶךְ חִילּוּל — לָא.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁחוּטִין — מִתְחַלְּלִין, עַל חַיִּין — אֵין מִתְחַלְּלִין, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים.
אָמַר רָבָא: מַחְלוֹקֶת