אין קדושה חלה עליהן — ואפי' אמצעיתא נמי קאי דהוי ולדות קדשים ואפי' קדושת אמן אינה חלה עליהן דהא סתם אין קדושה קאמר:
בהוייתן — כשהן נולדין והלכך אין שום קדושה חלה עליהן:
הא תפסתינהו קדושת אמן — משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש:
אלא ש"מ — כולה מתני' ר"ש היא:
אילו (לא) נאמר כו' — אהאי קרא קאי (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו:
אילו נאמר בכור אשר יבוכר לא יקדיש — ולא כתיב איש אותו ולא כתיב בבהמה הייתי אומר בכור אדם לא יקדיש שום דבר להקדש:
ת"ל אותו — מדקאמר אותו משמע דאבכור בהמה נמי קאמר וה"ק אך בכור אדם אשר יבוכר בבכור בהמה לא יקדיש אותו אותו אינו מקדיש בכור אדם לא יקדיש בכור בהמה אבל מקדיש הוא שאר קדשים ואכתי לא איצטריך בבהמה ולהך דרשא אתי דקאמרינן יכול לא יקדיש הוא בכור אדם לא יקדיש אותו בכור בהמה אבל יקדישו אותו אחרים שאר בני אדם שאינם בכורות יקדישו בכור בהמה לקדושה אחרת:
ת"ל בבהמה — דלא איצטריך ולמאי דאתא לגלויי עליה דקרא דלאו בבכור אדם מישתעי:
בבהמה עסקתי — בבכור בהמה דברתי כאן שלא יקדישנו שום אדם לקדושה אחרת ולא דברתי כאן בבכור אדם כלום:
בבטן — שאפי' בעודו בבטן לא יוכל להקדישו לקדושה אחרת:
משיבוכר — משיקדש ברחם אבל בבטן חול הוא:
יכול אף ולד כל הקדשים כן — שיהא מותר לשנותו לקדושה אחרת בעודו בבטן:
ת"ל אך בכור — אך חלק דבכור התרתי לך להקדיש קודם שיבוכר אבל לא שאר קדשים בבטן דכיון דאמו קדושה כל פורתא ופורתא דמיתברי ביה מיתפיס בקדושה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושות ולית ליה כתנא דמתני':
אמר על הבכור — בעודו בבטן עם יציאת רובו דבעיא למיחל עליה קדושת בכור האי שעתא דתיחול עליה קדושת עולה ולא קודם דהשתא הוו תרתין קדושות למיחל בהדדי הי מינייהו חמורה וקדמא למיחל ודחי לחבירתה:
עולה הוי — שכן כליל:
או בכור הוי — שכן קדושת בכור חלה על כל הבכורות דעלמא מרחם:
עם נשירת רובו — דבעי למהוי לקט:
להוי הפקר — אפילו לעשירים הי מינייהו חייל עליה קדושה דודאי פשיטא לן אי אפקריה מקמי הכי לכל התבואה דלא מיחייב בלקט אלא כל שהוא אוכל ונשמר:
ואמר אביי מאי תיבעי ליה — (לא) ודאי הואיל ובהדי הדדי אתו למיחל דברי הרב ודברי תלמיד ודאי דברי הרב קודמין וקודשא בריך הוא עבדיה לקט:
ה"נ דברי — הרב קודמין כל כך ובכור הוא:
מתני' האומר — על ולדה של בהמה מעוברת:
ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין — שהרי קדושת הולד קדמה:
אבל אם אמר היא שלמים — ברישא להאם ולכל דאית בה אקדיש וחשיב ולד למקדיש באנפי נפשיה והוי כמקדיש שתי בהמות לשלמים וכי הדר אמר ולדה עולה הוי הולד שלמים. והכא לא שייך למימר בהווייתן ובמעי אמן דכי אמרינן בהוייתן ולא במעי אמן הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה דאיהו לא אתפסיה לעובר שום קדושה אלא מקדושתא דאימיה קא קדיש אבל במקדיש מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה. ורבי מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון ואע"ג שמתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה:
הואיל ואי אפשר לקרות ב' שמות כאחד — שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחד:
דבריו קיימין — דאף בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה:
גמ' רצה בולדה מתכפר — דכי אמרינן ולד חטאת למיתה אזיל הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה מכח אמו והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה:
אם שיירו — לולד שאמר ולדה חולין והיא חטאת משוייר והויא חולין וכיון דאי בעי לא קדיש אלמא לאו ירך אמו הוא כי לא משייר ליה נמי לאו ירך אמו הוא ומחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו ולא הוי כולד חטאת:
הרי זה ולד שלמים — אלמא מדקרייה ולד שלמים דמכח אימיה נחתא ליה קדושה ולא מחמת נפשיה וגבי חטאת נמי ולד חטאת מיקרי ואזיל למיתה דאי ס"ד אם שיירו משוייר דחשיב כבהמה באנפי נפשה וכי לא שיירו מחמתיה הוא דקדיש הרי הולד עצמו שלמים איבעי למיתני:
בר מינה דההיא — מההיא לא תיקשי דשבשתא היא דתניא ולד הרי זה שלמים:
זכתה לו — ויצא הולד לחירות:
