מסכת תמורה דף ב׳ עמוד ב׳

הכי גרסינן ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש כו':

את האשה — שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא ימיר:

אלא בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו — דהיינו לשון זכר ולא כתיב לא תחליפנו דהוי לשון נקבה:

מה סופנו לרבות כו' — כלומר מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה:

ת"ל ואם המר ימיר — מדכתיב קרא תרי זימני:

ולר' מאיר — דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש אשה מנא ליה:

נפקא ליה מוי"ו — מדמצי למכתב אם המר ימיר וכתיב ואם:

לא לקיא — דאם המירה תמורתה אינה תמורה:

ומשני ה"ג הני מילי לאו שיש בו מעשה — בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ"ל:

ל"א כתוב בספרים הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור — בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה אבל הכא בתמורה אין צבור עושין תמורה כדאמרינן באידך פירקין (דף יג.) וקא מפיק ליה ממעשר:

שלא הגיע לעונת נדרים — כגון דהוי פחות מי"ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף סב.) איש כי יפליא מה ת"ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י"ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי' ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י"ג שנה אע"פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:

אקדושי לא מקדיש — כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום:

אמורי מימר — בתמיה כי היכי דלילקי:

שהגיע לעונת נדרים — דהוי בן י"ב שנה דקאמרינן התם דנדריו נבדקין ואם יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה ואי לא לא:

דלאו בר עונשין הוא — עד י"ג שנה:

לא מיתפיס — בה תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו כלומר מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין איתיה נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא:

ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו' — רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:

מדאקדושי מקדיש — דהא מרבינן במנחות (דף עג:) איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו ואמרינן מה ת"ל איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:

דלא אתי לכלל עונשין — דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן אתי לכלל עונשין כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד:

לא נהנין ולא מועלין — שאם נהנה מהן לא מייתי קרבן מעילה דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה מהן מעל משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן כדלקמן:

ואין חייבין עליהן כו' — כדמסיק לקמן:

ואין מביאין כו' ה"ג ואין מביאין נסכים ול"ג עליהן — והכי פירושא דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמרינן במסכת שקלים (פ"ז מ"ו) שזו אחת מן התקנות שתיקנו ב"ד דעובד כוכבים ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים מקבלין הימנו אבל קרבנו ודאי טעון נסכים דבהדי קרבנו מביא נסכים:

בכולן רואה אני להחמיר — דלא נהנין ומועלין וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין:

בד"א — לעיל קמהדר ואמילתיה דת"ק וה"ק בד"א דקאמר תנא קמא אינו מועלין בקדשי מזבח של עובד כוכבים:

אבל בקדשי בדק הבית — שהקדישו עובד כוכבים מועלין ובמסכת זבחים מפרש טעמא בפ' ב"ש (זבחים דף מה.) ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה:

קתני מיהא — דקדשי עובדי כוכבים אינן עושין תמורה ותיפשוט מהא:

אמר לו בהקדש עובדי כוכבים — כלומר אי משום הא לא איריא דמהכא ליכא למיפשט כלל דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו לצורך כפרת עצמו:

לא קמיבעיא לי — דאין הקדשו עושה תמורה הואיל ולא אתי לכלל עונשין:

ומתכפר ישראל — שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל:

בתר מקדיש אזלינן — והמקדיש הוי עובד כוכבים דלא אתי לכלל עונשין ואינו עושה תמורה:

או בתר מתכפר — שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות:

ה"ג תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו — לקמן:

המקדיש מוסיף חומש — שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום יכול לפדותו ומוסיף חומש אבל מימר אינו מוסיף חומש דכתיב אם המקדיש וגו' (ויקרא כז) על הקדש ראשון אתה מוסיף חומש ולא על הקדש שני כגון תמורה: ע"א שאם הקדיש בית או שדה ואתו בעלים לפדותו לא פרקי בלא חומש דכתיב (שם) ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו אבל אם גאלו אחר לא חייביה רחמנא ליתן חומש:

ומתכפר עושה תמורה — שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון שהופרש לצורכו קרינא ביה קרבנו דבתר המתכפר אזלינן ותיפשוט מהא:

והתורם — מתבואה שלו על טבלין של חבירו לפוטרו מן המעשרות: