מסכת תמורה דף ח׳ עמוד א׳

בבכור נאמר לא תפדה — פדיון אין לו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין:

אבל נמכר הוא — ונאכל בקדושה וזו היא קדושה שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא:

אימא סיפא — דקרא דלא תפדה:

רישא דקרא בבעל מום — להכי דייקינן ונמכר הוא וסופיה דכתיב ואת דמם תזרוק בתם:

בולד שפחתה — ואין יודע אי זה כהן ואי זה עבד:

משחררין זה את זה — כל אחד ואחד כותב אם אני הרב ואתה העבד הרי אתה בן חורין ויהיו מותרים שניהן בבת ישראל:

ושניהם אוכלין בתרומה — כל זמן שלא שחררו זה את זה דעבד כהן נמי אכיל בתרומה:

וחולקין חלק אחד על הגורן — כלומר כששניהן ביחד נותנין להן תרומה בבית הגרנות אבל לאחד מהן אין חולקין עד שיבוא חבירו דשמא זה הוא העבד. וסבירא ליה להאי תנא דאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין:

ובכורן — של הני תערובות אם נולד בכור בהמה בעדרן ירעה כו' כדמפרש:

מאי שנא דידן מדידהו דידן נמי — אין לו תקנה עד שיומם. והשתא מאן דקא מותיב לא אסיק אדעתיה סיפא דקתני יאכל במומו לבעלים ואילו דידן הוה יהבינן ליה לכהן במומו ורב נחמן משני לה הכי במסקנא דמילתא:

אלא לאו בזמן המקדש — ודידן הוה יהבינן לכהן לאקרוביה ואילו דידהו זכי להו אע"ג דכהן נמי חייבת בהמתו בבכורה כדאמרינן בבכורות בפרק שני במשנה (דף יג.) לא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור הני ירעו משום דבשאר בכורות כהן אינו מפסיד כלום שמקריב הוא עצמו את אימורי בכור ואוכלו אבל הני דאיכא חד דזר אי הוי יהביה בכורם לאקרוביה תו לא אכלי מיניה דבכור תם בזמן המקדש אינו נאכל לזרים כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נו:) הבכור נאכל לכהנים הלכך ירעה ולכשיסתאב יאכלנו במומו דכל חד וחד אמר לכהן אני כהן ובכור אני אוכלנו דכיון דנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל והכא איסור גזל נמי ליכא דשמא זה כהן וזכה בו והמוציא מחבירו עליו הראייה:

שפיר — משום הכי יש בידו כח לשהותו ולומר שמא כהן אני וזכיתי בו תחילה ולא אתננו לכהן ואמתין עד שאוכל לאוכלו:

אלא אי אמרת לית ליה — לכהן זכייה בבכור מחיים אמאי שבקינן ליה לאפקועיה ממזבח ליתי גזבר ולשקליה וליתביה לכהן מעליא דהא אין בו זכייה אלא ממזבח ואילך אלא ודאי אית ליה זכייה מחיים בבכור תם דהא ודאי בתם קמיירי דקתני ירעו עד שיסתאבו:

לעולם בזמן הזה — ומשום הכי ירעה דלא חזי להקרבה וזכה בו מחיים ודידן יהבינן להו לכהנים במומייהו דאע"ג דהומם ומותר לזרים מיהו איסור גזל איכא אבל הנך תערובות ליכא איסור גזל דכל חד אומר אני כהן וזוכה אני בו וממון המוטל בספק הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

בהמתה — גבי עיר הנדחת כתיב (דברים יג) ואת בהמתה לפי חרב. בהמתה משמע בהמה דידה שאין לגבוה חלק בה:

פרט לכסף מעשר שני שבה — ואליבא דמ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא:

אין עושין עיר הנדחת כו' — בפ"ק דסנהדרין מפרש טעמא:

היינו בהמתה — דכהן אוכל את הבכור וישראל את המעשר ואין לגבוה חלק בהן:

שפיר — משום הכי איצטריך קרא למעוטיה דלא נפיק משללה ולא שלל שמים דהאי לאו שלל שמים הוא דזכה כהן בגוויה. ל"א אלא פשיטא בתם והא ממעט לה מתורת בהמתה אלמא ממונא דכהן הוא ומיפרשא נמי כלישנא קמא דמדאיצטריך למכתב בהמתה ולא נפקא ליה משללה שמע מינה אית ליה לכהן זכייה בגויה מחיים:

לרבות קדשים קלים — שאם הפקיד שלמים או בכור או מעשר אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש וקרבן שבועת הפקדון לפי שהם ממונו וקרינא ביה וכחש בעמיתו:

בן עזאי אומר לרבות שלמים — קאתי דודאי הן ממונו אבל מעשר לא דאיהו לאו ממונו הוא ולא יכול למוכרו חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום והכי מפרש בפרק ארבעה אבות נזיקין:

לא אמר בן עזאי אלא בבכור — שהפקיד [כהן בכורו] אצל אחר וכפר ונשבע (והודה) אבל שלמים לא היה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ומעשר נמי לא הואיל ואינו יכול למוכרו והכי מפרש בפרק קמא דנזיקין (ב"ק דף יב:):

הא דומיא דשלמים קתני — ושלמים בזמן הזה ליכא:

דאי בבעל מום הא דומיא דשלמים קתני — ושלמים ודאי שלמים תמימים קא מרבי דממונן הוא דאין בהן מעילה מחיים דבשלמא בבכור גבי כהן איכא לפלוגי בין תם לבעל מום משום דתם איכא למימר לא זכי ביה כהן אלא משלחן גבוה והיינו מהקטרת אימורים ובעל מום דלית ביה הקרבה זכי ליה רחמנא מיד אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה זכי הלכך לא שנא תמין לא שנא בעלי מומין מחיים זכי בהו:

אלא לאו בתם — וקא מיחייב לכופר [בבכור] קרבן שבועה אלמא ממונא דכהן הוא (ובבכור):