כשב — משמע ולד טלה:
הוא קרב — ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב:
ולד דמאי — קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין:
ולד המעושרת — מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים:
מבכור גמר — ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא:
בכל יום ויום עובר בעשה — ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך:
מעצרת בעי למיכליה — דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים:
ואידך — רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג:
אי הכי — דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה:
מאי אסהדותיה — דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה:
מתני' הרי אלו כתודה — וקריבין ונאכלין ליום ולילה:
גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב — אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה:
ת"ל תודה יקריב — מ"מ:
שניה — אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה:
יקריבנו אחד ולא שנים — ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה:
מנין לרבות כו' — להקרבה:
וחליפות — כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה:
מתני' תמורת עולה — כגון המיר זכר בעולה:
ולד תמורה — כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר:
גמ' מ"ש — גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים:
ובסיפא — גבי ולד עולה פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו:
במחלוקת שנויה — כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא:
גבי ולד תמורה אימיה קריבה — לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה:
תמורת אשם — ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה:
לנדבה — לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור:
ימותו — דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י:):
יביא בדמיהן עולה — דמותרות לנדבת יחיד אזלי:
הוא עצמו — ולד תמורה לא. אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב:
דאיכא שם עולה על אמו — המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה:
