מסכת תמורה דף י״ח עמוד ב׳
חזרה לאינדקסAlso cited as: Temurah 18b, Chapter 3 Ellu Kadashim
רש"י
כשב - משמע ולד טלה:
הוא קרב - ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב:
ולד דמאי - קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין:
ולד המעושרת - מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים:
מבכור גמר - ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא:
בכל יום ויום עובר בעשה - ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך:
מעצרת בעי למיכליה - דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים:
ואידך - רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג:
אי הכי - דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה:
מאי אסהדותיה - דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה:
מתני' הרי אלו כתודה - וקריבין ונאכלין ליום ולילה:
גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב - אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה:
ת"ל תודה יקריב - מ"מ:
שניה - אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה:
יקריבנו אחד ולא שנים - ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה:
מנין לרבות כו' - להקרבה:
וחליפות - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה:
מתני' תמורת עולה - כגון המיר זכר בעולה:
ולד תמורה - כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר:
גמ' מ"ש - גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים:
ובסיפא - גבי ולד עולה פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו:
במחלוקת שנויה - כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא:
גבי ולד תמורה אימיה קריבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה:
תמורת אשם - ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה:
לנדבה - לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור:
ימותו - דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י:):
יביא בדמיהן עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי:
הוא עצמו - ולד תמורה לא. אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב:
דאיכא שם עולה על אמו - המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה:
1תני רבי חייא לסיועי לר' יהושע בן לוי: (ויקרא ג, ז) ״אם כשב הוא מקריב״ ולד ראשון קרב, ולד שני אינו קרב.
2הוא קרב, ואין ולד כל הקדשים קרב.
3ולד דמאי? אי דעולה ואשם זכרים הם, ולא בני ולד הם. אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא.
4אמר רבינא: לאיתויי ולד המעושרת, ולד המעושרת למה לי קרא? ״עברה״ ״עברה״ מבכור קא גמר לה!
5אצטריך, ס"ד אמינא: אין דנין אפשר משאי אפשר, קמ"ל׃
6העיד ר"ש ור' פפייס כו'.
7ולרבא דאמר: קדשים, כיון שעבר עליהם רגל אחד, כל יום ויום עובר עליהם בבל תאחר, מעצרת בעי מיכליה! אמר רב זביד משמיה דרבא: כגון שהיה חולה בעצרת.
8רב אשי אמר: מאי ״חג״ נמי דקתני? חג שבועות. ואידך, כל היכי דקתני ״פסח״ תני ״עצרת״.
9אי הכי, מאי אסהדותיה? לאפוקי מדר"א דאמר ״ולד שלמים לא יקרב שלמים״, קמסהיד הוא דקרב.
מתני׳ · משנה
10ולד תודה ותמורתה, ולדן ולד ולדן עד סוף כל הדורות הרי אלו כתודה, ובלבד שאין טעונין לחם.
גמ׳ · גמרא
11מנא הני מילי? דת"ר מהו אומר (ויקרא ז, יב) ״יקריבנו״?
12מפריש תודה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות. מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה? ת"ל ״תודה יקריב״.
13יכול תהא שניה טעונה לחם? ת"ל ״יקריבנו״ אחת ולא שתים. מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות? ת"ל ״ואם על תודה״. יכול יהו כולן טעונות לחם? ת"ל ״על זבח התודה״ תודה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם.
מתני׳ · משנה
14תמורת עולה, ולד תמורה, ולד ולד ולדה עד סוף כל העולם הרי אלו כעולה, וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים. המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר, ויביא בדמיו עולה. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב עולה,׃
גמ׳ · גמרא
15מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי׃
16אמר רבה בר בר חנה במחלוקת שנויה ור' אליעזר היא ורבא אמר אפילו תימא רבנן ע"כ לא פליגי עליה דר' אליעזר אלא גבי מפריש נקבה לעולה, דאימיה לא קריבה אבל תמורה דאימיה נמי קריבה אפילו רבנן מודו׃
17ומי אמר רבי אליעזר יקרב עולה הוא עצמו ורמינהו תמורת אשם ולד תמורה ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם ירעו עד שיסתאבו וימכר ויפלו דמיו לנדבה׃
18רבי אלעזר אומר ימותו ר"א אומר יביא בדמיהן עולה בדמים אין הוא עצמו לא׃
19אמר רב חסדא ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי סבירא לי דאפילו ולד נמי קרבה עולה לדידכו דאמריתו רועה אודו לי מיהת דמותרות לנדבת יחיד אזלי ואמרי ליה מותרות לנדבת ציבור אזלי׃
20רבא אמר עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הוא עצמו יקרב עולה אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו,׃
תוספות
תני רבי חייא לסיועי לר' יהושע בן לוי אם כשב הוא מקדיש ולד ראשון הוא קרב ולד שני אינו קרב - והיינו ע"כ כרבנן דאי לר"א ולד ראשון אינו קרב כלל והך דרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא דהא ודאי הא דולד שני אינו קרב היינו מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים ובפסחים (דף צו:) מוקי לה להאי לדרשא אחרינא:
מעצרתא בעי למיכליה - אבל לא פריך מפסח בעי למיכליה דאפשר דמחוסר זמן היה:
אי הכי מאי אסהדותיה - דבשלמא אי לא היה חולה בעצרת והאי חג הסוכות קאתא רבי פפייס לאפוקי דרבא אלא השתא מאי אשמועינן:
וחליפות - צ"ע מה חליפות דאי הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות הא כבר שמעינן ליה מרישא דברייתא:
אבל גבי ולד תמורה דאימיה נמי קרבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו מכחן והוא קרב דזכר הוא:
בדמיהן אין הוא עצמו לא - וא"ת מאי קמ"ל דלמא שאני הכא דלא קרב דכל שבחטאת מתה באשם רועה וולד חטאת מתה ומש"ה באשם ירעה אבל הוא עצמו לא יקרב וי"ל דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליו או נתכפרו או תמורה או עברה שנתה דכל הני ד' דשייכי באשם כהלכתו אבל ולד אשם דלאו כהלכתו הוא דאשם זכר הוא ולא שייך ביה ולד בהא לא נגמרה ההלכה:
אלא לדידכו דאמריתו לא קרב - וא"ת תיקשה מרבנן לרבנן לפי הא דאמר רבא לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו דולד נמי קרב והכא בולד תמורת אשם אימיה קרבה א"כ הוה להו למימר דולד עצמו יקרב וי"ל דרב חסדא דהכא לית ליה האי שינויא דרבא דלעיל אלא ס"ל כדמשני רבה בר בר חנה במחלוקת שנויה ור"א היא ורבא דמשני לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו משני הכא שינויא אחרינא כדאיתא בסמוך דרבא משני שינויא אחרינא ומורי הרמ"ר פי' דלעולם מצי למימר דרב חסדא נמי אית ליה שינויא דרבא דלעיל דהא דאמר דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו ה"מ גבי ולד תמורת עולה דעיקר תחילת הקדש קרב עולה ומש"ה דין הוא שיהא הולד עצמו קרב עולה אבל הכא גבי ולד תמורת אשם דעיקר תחילת הקדש קרב אשם ולא עולה אין דין שיהא הולד קרב עולה וה"נ קאמר לר"א במפריש נקבה לעולה וילדה דאין עיקר קרב עולה אלא רועה הולד עצמו קרב הכי נמי ה"ל למימר בולד תמורת אשם ואע"ג דאין עיקר ההקדש קרב עולה הולד עצמו קרב. מורי הרמ"ר:
אלא בדמפריש נקבה לעולה - דאיכא שם עולה על אמו לשון רש"י דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפילו הכי שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא דלכשימכרו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה עלה דאמו לא היא ולא דמיה עכ"ל ולשון ראשון דשם עולת העוף על אמו אי אפשר להעמידה בסוגיא דלקמן ובמקומו אפרשנה:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
מפרשים נוספים
רש"ש
תד"ה תני - והך דרשה אינה אלא אסמכתא כו' ובפסחים מוקי לה כו'. שם לא נמצא דרשה רק מן אם כשב אבל דרשה על מיעוטא דהוא ל"נ שם ורק בת"כ שם במקומו דרשינן ליה למעוטי דאין הצבור מביא שלמים נדבה. וזה דלא כמש"כ בס' נת"ע (דף קב ב):
גמרא ת"ל אם על תודה - כצ"ל בל"ו:
תד"ה וחליפות - צ"ע כו'. לכאורה פשוט דכאן ר"ל דילמא הכינוי דיקריבנו (דפשטי' קאי על התודה עצמה) ממעט השניה אפי' מהקרבה בלא לחם לאחר שהקריב האחת עם לחם. וריבויא דיקריב אתא דיכול להקריב מתחלה איזו שירצה. לכן צריך לריבוי דאם כו' וכ"נ מפרש"י. רק דקשה על לשון דיכול יהו כולן טעונות לחם דהא כבר אימעוט חליפות מן יקריבנו (ואולי לזה כוונו התוספות בהצ"ע) ועי' במנחות (ס"ד עט ותחלת ד"פ) החלוקים בין תודת חובה לנדבה:
במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו' - נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:
גמרא במחלוקת שנויה ורבי אלעזר היא - כצ"ל בל"י וכן בכל הסוגיא:
מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain
מסכת תמורה דף י״ח עמוד ב׳
מסכת תמורה דף י״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 20 קטעים ממוספרים, כ־400 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: תמורה דף י״ח ע״ב
פתיחה בקורא