מסכת תמורה דף ה׳ עמוד ב׳

בבכור נאמר לא תפדה — שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה:

אבל נמכר הוא — שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי:

ואינו נמכר — כדאמרינן בבכורות (דף לב.) דנאמר כאן במעשר בהמה לא יגאל ונאמר להלן גבי חרמין לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו דאינו נמכר [וס"ד] הואיל ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן תיסק אדעתין דבכור אינו נמכר דומיא דמעשר בהמה להכי כתיב הוא דחרמין למעוטי בכור דיכול למוכרו:

שאני התם — דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון:

ה"ג והרי בכור דנאמר בו לא תפדה קודש הם (מכאן ואילך פירש):

(תצא זו — דיוצאה מקדושתה ונכנסת התמורה במקומה דתרווייהו לא מקדיש קדשי קמ"ל דתרווייהו קדישי):

קמ"ל — קרא דתרווייהו קדישי:

ה"ג והרי בכור דנאמר בו לא תפדה קודש הם (מכאן ואילך פירש):

ותנן — בפ' אלו קדשים (לקמן תמורה דף כא.) מה בין בכור ומעשר לשאר כל הקדשים כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ובשוק ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא לימכר כשאר חולין ולא חיישינן לבזיון קדשים לפי שהנאתו להקדש כדאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לא:) דאי שרינן ליה לאדם הפודה את פסולי קדשים למכרן בשוק יקפצו עליהן לוקחין ויפדה ביוקר אבל בכור ומעשר הנאתן לבעלים הנאת בכור לכהן והנאת מעשר לבעלים ומשום הרווחה דידהו לא מזלזלינן בקדשים:

יש להן פדיון — לשאר קדשים שנפל בהו מום ופדאם תופסין פדיונן בקדושתן והן יוצאין לחולין וכן תמורותיהם שנפל בהו מום אבל בכור בעל מום אינו תופס פדיונו בקדושה:

שאני התם דאמר קרא בבכור קדש הם בהווייתן יהא — שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון וממעשר לא מתרץ השתא מידי דלא אותביה אלא מבכור ולקמן מותיב ליה ממעשר ומהדר ליה ממעשר:

בכל העולין — באחד מדמי שאר הקרבנות העולין למזבח שקריבין ומשתריא בשר בההיא זריקה דאין עולין מבטלין זה את זה ומינה ילפינן לשאר עולין והכי משמע הם בהוייתן יהו אפי' נתערבו:

מדם הפר ומדם השעיר — ונתן על קרנות וגו' וקסבר דמערב פר ושעיר של יום הכיפורים ביחד כשזורק על קרנות מזבח הפנימי הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר ואפי' הכי מיקרי דם השעיר ומהניא זריקתו מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה:

ורבא — מהתם לא נפקא דלא מערב להו אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו וסבר לה כר' (יוחנן) [יונתן] דאמר במס' יומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נז:) אין מערבין דם פר ושעיר לקרנות מזבח הפנימי אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו:

עברה עברה — בבכור כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור:

מה שעשה עשוי — וקדשי לדמיהן:

לכדאמר ליה רב פפא לאביי — במס' ביצה (דף יג:) דאמרינן מעשר ראשון שהקדימו לוי לכהן בשבלים קודם שהופרשה תרומה גדולה מן העמרים ונמצא שהפסיד לוי לכהן תרי ממאה במעשר שהוא נוטל דממעשר לא נטל כהן כלום אפי' הכי פטור מתרומה גדולה שנאמר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ואמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפי' הקדימו לוי לכהן בכרי אחר שמרחן נמי ליפטר לוי ואמאי נקט בשבלים:

מכל מעשרותיכם — ללוים קאמר רחמנא (במדבר י״ח:כ״ח) את תרומת ה' תרומה גדולה:

כרי אידגן — ואיקבע ליה לתרומה גדולה דכתיב ראשית דגנך:

כל מקום שיש קדושין — כל מקום שהקדושין תופסין ויש עבירה באותן קדושין ומפרש התם דהיינו אלמנה לכהן גדול:

אחר הפגום — דהוי חלל אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני לא תפסי קדושין:

שאני התם דכתיב לא יחלל — דמשמע חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרין אלמא תפסי קדושין:

ואביי אי להכי הוא דאתא לימא לא יחל — דמשמע דאולד לחודיה קאי:

מאי לא יחלל — שמע מינה לדרשא אחרינא אתא אחד לו לולד ואחד לה שהיא עצמה מתחללת ונעשית זונה ואסורה בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא ומשום דידה איצטריך קרא ולאו משום דאמרת אי עביד מהני דלהכי לא צריך קרא דלכל מילתא אמרינן אי עביד מהני:

לא תקריבו — ואמרינן לקמן (תמורה דף ו:) דהאי לא תקריבו לא תקדישו הוא:

מה שעשה עשוי — וקדשי לדמיהן:

שאני התם — דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון:

וכשר — אפי' להקריב קמ"ל: