מסכת תמורה דף כ׳ עמוד ב׳

דליכא שם אשם על אמו — דלא אשכחן נקבה:

עושה תמורה — אלמא נחתא לה קדושת הגוף לרעות. לשון ירושלמי נקבות היכי קרבי שלמים הא קדוש גופייהו לעולה כלומר ובעו רעייה דהא אמרינן (ב"ק דף עח:) אי בעי פטר נפשיה בעולת העוף כלומר בעולת נקבה:

ועוד הא אמר ר' שמעון — דקדשה לגופה דהא אוקימנא לר"ש לעיל דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה:

מתני' תמורת אשם — בין זכר בין נקבה תרעה דהילכתא גמירי לה (לעיל תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם תרעה:

ולד תמורה — כגון אם המיר (הפריש) נקבה לאשמו וילדה:

יביא עולה — דמותרות לנדבת יחיד אזלי:

והלא אף הנדבה עולה היא — בניחותא אלא פרושי מפרש ואזיל מאי בינייהו:

בזמן שהיא באה חובה — שהיא מוטלת על היחיד להקריבה סומך עליה כו':

ואם היה כהן — אותו שהפריש האשם וכפר באחר וניתק הראשון לרעייה:

עבודתה ועורה — של עולה הבאה מן המותר:

שלו היא — שהוא [עצמו] מקריבה ונוטל את העור ואפילו אינו מאותו משמר המשמרת באותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת בב"ק בשילהי הגוזל קמא (בבא קמא דף קט:):

ולא סומך עליה — דקרבן צבור אין בו סמיכה חוץ מפר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דגמירי שתי סמיכות בצבור במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צב.):

ואע"פ שכהן — כלומר ואפילו הוא כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר שהרי של צבור היא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב דכתיב לבד ממכריו על האבות מה מסרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתם בשבתכם:

גמ' וצריכא — לאיפלוגי בתרתי ר' אליעזר ורבנן:

דאי אשמעינן אשם — שכיפרו בעליו בההוא קאמר רבי אליעזר ימות משום דגזר אחר כפרה שנתכפר בראשון אי אמרת יביא בדמי המותר עולה אתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום (אחר) אתי לאתויי בדמיו עולה וקעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם:

אבל תמורת אשם — דליכא למימר הכי דהא קודם כפרה נמי תמורת אשם לאו להקרבה קיימא דהכי הוא דגמירי לה:

אימא מודה — רבי אליעזר דרועה. ע"א ירושלמי דאי אשמעינן גבי תמורה בההיא קאמר ר' אליעזר תמות היא וולדותיה משום דאתי לאיחלופי הואיל ושתיהן עומדות ההקדש והתמורה אתי לטעות ולהחליף הראשון לרעייה והתמורה לאשם הואיל וסוף סוף דמיה קרבי לא איכפת ליה אי מקריב לה וקעבד תרי איסורי חדא דמקריב התמורה ועוד דמייתי בדמי האשם עולה והוא לא נתכפר עדיין דתמורה לא כיפרה לו כדאמרינן לקמן דאין דבר הבא בעבירה מכפר על חטא ותמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו אבל אשם שכפרו בעליו דלא אתי לאיחלופי דהא אם נמצא ראשון קודם כפרת שני לא איכפת לן הי קריב והי רועה אימא מודה להו לרבנן כו':

הוא עצמו — ולד התמורה יקרב אשם אם אבד הראשון:

בעבירה — ותמורה עבר על לא יחליפנו (ויקרא כז) ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה הנהו לאו לכפרה אתיין:

ורב חנינא לסיועי לר' יהושע בן לוי — לעיל בהאי פירקא (תמורה דף יח:):

ולד שני אינו קרב — והאי ולד שני הוא דתמורה קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי:

מחלוקת — דולד תמורה קודם כפרה דהתם אמר ר"א ימות דאי אמרת ירעה כיון דדמיה קרבי אתי לאיחלופי ולאקרוביה לאשם ורבנן אמרי כיון דאיהו גופיה לא אקריב עולה לא אתי לאיחלופי אבל לאחר כפרה דליכא למימר איחלופי הוא והולד עצמו יקרב עולה:

מדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר — לעיל מודה ר"א כו' ושמעינן מינה דטעמיה דרבי אליעזר גבי ולד מפריש נקבה לעולה משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הכא דליכא שם עולה על אמו לא:

משום דחזי להקרבה — הולד:

איתיביה — מתניתין היא תמורת אשם כו':

יביא בדמיהן עולה — מילתיה דרבי אלעזר נקט: