לעוברה גופיה — בפני עצמו הלכך חיילא קדושה עליה:
ל"א מאי קמ"ל ר' יוחנן אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא - דמדחשיב ליה רבי יוחנן באנפי נפשיה ולא כולד חטאת דאזיל למיתה שמע מינה דאי הוה בעי לשיוריה לעובר לקדושה אחרת משוייר כגון אם אמר זו תהא חטאת ועוברה עולה דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא או אם שיירו לומר היא חטאת וולדה חולין הוי ולבר פדא לא חשיב עובר למהוי באנפי נפשיה והיכא דאקדשיה לאימיה ושיירו לולד לקדושה אחרת אינו קדוש והוה ליה ולד חטאת ואזיל למיתה ואם אמר ולדה חולין לא אמר כלום ולמאן דאמר דולדי קדשים במעי אמן הן קדושין קדיש לאלתר ולמ"ד בהוייתן הן קדושין קדוש לכשיוולד:
ותרתי למה לי כו' — הא שמעינן ליה מקמייתא דאמר קדושה חלה על העוברין מכלל דבהמה באנפי נפשה חשובה הולד:
חזי לגופיה — שהאם קדושה קדושת הגוף ליקרב:
כיצד מערימין על הבכור — להפקיעו מכהן וליהנות הוא בו:
ילדה זכר הרי הוא עולה — ומקריבו לחובתו ויצא אם היה מחויב עולה משום דקדושת עולה קדמה חיילא עליה דבבכורה לא קדיש עד שתקדישנו רחם ותו לא אתייא בכורה ומפקעא לקדושת עולה. אלמא קדיש עובר וקשיא לבר פדא:
קדושת דמים — שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופיה לא קדיש קדושת הגוף אלא נמכר בלא מום:
והתנן — בניחותא:
חייבין בבכורה — אם נקבות הן ולאחר פדיונן ביכרו:
[אלמא] דאלימא קדושת דמים — דכיון דקדם מום קבוע להקדש לא קדיש מעיקרא אלא לדמי:
מותרת — האם בגיזה דהא לא אקדיש גופה:
כחוש עובר — דעבודת האם מכחשא ליה לעובר. אלמא קדיש עובר:
והתנן — בניחותא:
יוצאין לחולין — סיפא דהך מתני' דאמרת לעיל היא כל הקדשים שקדם כו' וקתני סיפא יוצאין לחולין כשנפדין ליגזז וליעבד שמותרין בגיזה ועבודה לאחר פדיונן הואיל וקדם מום קבוע להקדשן דלא [קדשה] קדושת הגוף בפ"ב דבכורות (דף יד.):
איתיביה — ר' ירמיה לרבי זירא:
אין ממירין כו' — מתני' היא וקתני לא שלימין בה:
אמורי הוא דלא מימר — משום דבתמורה כתיב בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא:
הא מיקדש קדשי — עוברין דאי לא קדשו פשיטא דאין ממירין שלימין דחולין בהן:
והתנן אין הולד עושה תמורה — אלא ודאי במקדיש ולד עסקינן דחשוב הקדש ראשון:
רבי יהודה היא — במתני' קאמר ר' יהודה ולד עושה תמורה:
אי ר' יהודה — רישא היכי מתוקמא דקתני אין ממירין אברין דחולין בשלימין דהקדש דמשמע תמורה הוא דלא עבדי אברין לבהמת חולין לחול קדושת תמורה על גוף הבהמה משום אבר דידה שהמירו בשלם דקדש הא מקדש קדשי אברין בתחילת הקדש אם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה דהאי תנא הא סברא אית ליה מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה מכלל דמודה ת"ק בתחילת הקדש שאם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה ורבי שמעון דהוי בר זוגיה דר' יוסי לקמן בברייתא דאמר בתחילת הקדש כולה עולה ואשמועינן גבי תמורה דלא אי משום דדריש בהמה בבהמה אי משום דמקיש תמורה למעשר בסיפא דפירקין (דף יג.) מה מעשר קרבן יחיד כו' ומההוא הקישא גופיה יליף דמה מעשר אינו נוהג באברין אף תמורה אינה נוהגת באברין והכי אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף סט:):
האמר רבי יהודה — לקמן בברייתא דלא פשטה קדושה בכולה:
הכא במאי עסקינן — דדייקינן הא שלא ע"י תמורה קדשה כל הבהמה ע"י אבר אחד:
כגון שהקדיש אבר שהנשמה תלוייה בו — דאמר לקמן מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותו טרפה כגון אם הקדיש רגליה מן הארכובה ומלמעלה הרי כולה עולה ובתמורה לא דרשינן בהמה בבהמה:
מקדישין אברין ועוברין — לקמן היא פרק שני (דף טז:) חומר בקדשים מבתמורה וקחשיב חומרי וקתני להך הכי מקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין:
