מסכת תמורה דף י״ז עמוד א׳

ליגזז וליעבד — אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה כדאמרי' בפ' שני דבכורות (דף יד.) משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדשן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד כדאמרי' התם בבכורות אבל בתמורה גלי קרא (ויקרא כ״ז:י׳) טוב ברע או רע בטוב לא הפריש בין תם לבעל מום:

גמ' גבי תמורה לקי — דרבי ביה קרא הוא שוגג כמזיד:

גבי קדשים לא לקי — דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה:

כסבור לומר — שור שחור שיצא מביתי תחלה יהא תמורה תחת זה ויצא מפיו שור לבן גבי תמורה קדיש ולקי דגלי ביה קרא:

גבי קדשים — אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות אינו הקדש:

תצא זו ותיכנס זו — ואותה של הקדש תמימה היא ולא נפקא לחולין אלא תופסת זו בקדושתה והויא תמורה והוא סבור שתצא לחולין כבעל מום ולא להמיר נתכוין ואפ"ה לקי וגבי קדשים נמי דומיא דהאי שהיה יודע שהקדשים אסורין לזרים אבל סבר הוא דהיכא דנפל בהן מום נאכלין בלא פדיון והיינו דומיא דהאי שהיה יודע שהתמורה אסורה אבל בכי האי גוונא סבר דמותר:

ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו — שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היה אומר בתמורה קדשי ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד:

בקדשים — לא קדיש ואי איכא בעל מום למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות הוא:

לא קדושין בתמורה — אע"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכ"ש שאין קדושת הגוף חלה עליהן בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינן צריכין מום לפדות:

ולא מקדישין — אחרים בתמורה אם קדש הן:

ור' מאיר מפרש היאך הן קדושין שצריך לומר שאין מקדישין:

במקדיש בהמה — דחיילא עלה קדושה:

ואח"כ נטרפה — (אע"פ קדושה היא) בזו הוצרך לומר שאף על פי שקדושה היא אינו עושה תמורה אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס מתחילת ברייתן נתקלקלו ואין בהן אותה קדושה:

אלא בוולדי קדשים — שקדשה אמן קודם שנתעברה דהשתא ממילא הן קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאינן עושין תמורה:

ואליבא דר' יהודה דאמר — בשאר ולד קדשים עושה תמורה איצטריך לאשמועינן בהני דלא עבדי תמורה ולא נחתא להו קדושת הגוף אפילו ע"י תמורה והני דאמרן לאו רע מעיקרו נינהו דהא אוקימנא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד כו' וטומטום ואנדרוגינוס קדשי אגב אמן קודם יצירתן:

והרי בעל מום דלא קרב ונחתא ליה קדושת הגוף — ע"י תמורה כדקתני מתני' שהתמורה חלה כו' ואי קדם הקדשו את מומו עביד תמורה כדכתיב טוב ברע והך בהמה נמי שקדם הקדשה את טריפתה תעביד תמורה ואי נטרפה כשהיתה חולין תתפוס בתמורה:

קרב במינו — שאר בהמות תמימות אבל כל הני ה' לא קרבי במינו. יוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות דתמיהו אנשי:

פסול הגוף — וכל הני פסול הגוף הן בלא חסרון כגון ניקב קרום של מוח וניקבה הקיבה אבל מום פסול חסרון בעלמא הוא:

והלא שרוע וקלוט דכתיב בפרשה — (ויקרא כ״ב:כ״ג) גבי בעלי מומין והני פסול הגוף נינהו בלא חסרון ואפי' הכי עביד תמורה דכתיב טוב ברע הכי פירש רבי:

מאי אמרת טרפה איכא נמי במינה לא דמיא לבעל מום דבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה - כלומר אי לא מדמיא טרפה לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסורה באכילה כמותה:

צריכה מום קבוע כו' — דקסבר שמואל נחתא לה קדושת הגוף:

שמע מינה כו' — ואנן קי"ל (לקמן תמורה לא.) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא למיתה:

כמקדיש עצים (וגפרית) — ונפדים ליאכל לכלבים דלאו קדשים מקרייא:

הכי גרסינן מיתיבי ר' אליעזר כו' הך גרסי' ברישא והדר הך כל הקדשים שנעשו טרפה :