מסכת תמורה דף כ״ד עמוד ב׳

במשנה כיצד מערימין כו' - התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעתי בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:

שם ואם נקבה זבחי שלמים - וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמרא ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:

שם אם זכר עולה ואם נקבה כו' - וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דלמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:

שם ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו' - נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (קמ ב) במתניתין ובגמרא שם (קמא ב) ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:

גמרא אר"י מותר להטיל מום כו' - בכורות (ג ב) וש"נ:

שם מ"ד נגזר דלמא נפיק רוב ראשו כו' ואימא ה"נ כו' - ק"ל דהרי בע"ז (יג ב) מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן. וא"כ מאי פריך הכא ואימא ה"נ הא ה"ל גזרה לגזרה. וכן לחנם נדחקו התוספות בבכורות (לה) ד"ה א"ד להוציא מלת אימר ממשמעותיה כיון דאינו אלא ספק דרבנן:

תד"ה אם זכר - אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה. ועי' לשון התוי"ט בשם הרמב"ם. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו' עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:

בסה"ד משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין - יפה כ' הבה"ז אבל סיפא לא קאי אכיצד מערימין. והצ"ק שכתב דסיפא דילדה שתי נקבות קמהדר אהערמת הקדש ל"ד כלל. דא"כ ישאר קושיית הגמרא אידך נהוי בקדושתא דאימיה:

תד"ה הא עדיפא - אנן קי"ל כו'. כצ"ל בל"ו:

בסה"ד ולמכור קצת כו' - הגה"ה שבגליון בשם רש"ק תמוה. ולא נמצא ברש"ק:

תד"ה קסבר (השייך לדף כ"ה) - דאי קסבר כו' א"כ נחתא כו' משעה שנוצרו כו'. כצ"ל:

בא"ד ואי ממעי אמן הן קדושין ל"ח קדושת הפה כו' - אפי' אם בהוייתן הן קדושין ל"ח קדושת הפה מטעם שכתב לעיל ועיין גירסת הצ"ק:

בא"ד וא"ת מנלן כו' וי"ל כו' - אין כל חדש בזה שכבר כ' לעיל א"כ נחתא קדושת האם כו' שהרי בבהמת הקדש מוקמינן לה:

בא"ד וא"ת לר"ח כו' וישחטנו ולאחר שחיטה תיבדק כו' - זה חוזר על הך דהכא. דהתם בבכור א"י לשחטו במקדש דלמא הוא נקבה ולא במדינה דלמא זכר הוא וכן פרש"י שם. אבל מ"מ יש תקנה להקדישו לשלמים על תנאי אם הוא נקבה לשם אשה משום סמיכה: