מסכת תמורה דף ל׳ עמוד א׳

ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא כו' בעילת זנות קרי זונה הלכך אתנן נמי אסור דאתנן זונה קרינא ביה ואנא דאמרי כרבנן:

בנין אב הוא אי נקט פנויה ה"א פנויה אין דליכא איסורא אבל כל אתנן של אשה האסורה לו לא ניתסר דהא כתיב בקרא זונה וסתם זונה היינו בפנוי ופנויה לר' אלעזר:

ובנין אב הוא ללמד שאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה אבל מאלמנה דאסירא ליה לכ"ג לא קמ"ל. ל"א הא מני דקתני אלמנה לכ"ג אתננה אסור ר"ע היא דאמר בפ' החולץ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הלכך כעריות דכריתות דמיין ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן מאי שנא דקתני כגון אלמנה אפי' פנויה נמי דהא רבא לא דריש להאי תועבה כאביי אף זונה נמי לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא הילך אתנן אבל בסתמא מתנה בעלמא הוא דלא הויא זונה בחדא בעילה בסתמא ודלא כר"א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי בסתמא אתנן הוא ואפילו פנויה:

משרא שריא ואמאי קאמרי רבנן דהוי אתנן הא ליתא תנא דאסר אתנן המותרת אלא ר' אלעזר לחודיה:

אצלו אצל הישראל עצמו ולדידיה אסורה שפחה:

לישנא מעליא ועבד היינו אבר המשמש כ"ש:

שפחה לעבד עברי מישרא שריא דכתיב משנה שכר שכיר עבדך שעובד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו:

אין רבו מוסר לו כו' דכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא ורבי דאמר לא הוי אתנן לית ליה האי סברא דודאי אפי' אין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה כנענית:

ואידך לישתרו פירוש מטעם ברירה והשתא ניחא לפר"י דפסק הילכתא בכולי הש"ס דיש ברירה אבל לר"ת דפסק הילכתא דאין ברירה היכי פריך כ"כ בפשיטות ואידך לישתרו וי"ל משום דאיכא תנאי דאית להו ברירה פריך ליה ממתני' דלא כוותיה מיתוקמא יש לתמוה דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק לכן בההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר וסומך על ברירה ולומר שזהו החולין שהוא שותה וכן ההיא דג' שלקחו קיניהן בשותפות ומתה אחת מהן דפריך הש"ס בפשיטות במס' יומא (דף נה:) ונשקול ד' זוזי ונישדינהו ואידך לישתרו משום ברירה וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן (זבחים דף ע:) ימותו ואמאי נהי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לישתרו ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה: [ועי' היטב תוספות בכורות נו: ושייך לדף נז. ד"ה לברור וע"ע תוספות סוטה יח. ד"ה חזר]

גמרא ניפוק חדא להדא כלבא והנהו לשתרי הב"ע כגון דטפי דמי כלב וכו'. בהרמב"ם העתיק הך שינוי'. וביש"ש בב"ק תמה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וממילא אסור ע"ש. ואמרתי דבאמת ד"ת בלא"ה חד בתרי בטל. דהא דבעלי חיים לא בטילי רק הוא דרבנן, ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה: אמנם קשה ע"ז למ"ש האו"ה בטעמא דמלתא דחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה עם שארי חתיכות ואינו מכיר החתיכה דבטילה דלא הוי חתיכה ראוי' להתכבד דאין איסור מחמת עצמו רק מחמת דם הנבלע בו. וגם כיון דקודם התערובות הכל שרי דדם אברים שלא פירש מותר ונאסר בתערובת. אין בו דין חתיכה ראוי להתכבד והוא בפ"מ יו"ד (סי' ס"ט. ובסי' צ"ב) וא"כ הכא דהאיסור בתערובת לא יהא בו דין דבר חשוב. ובאמת בש"ע לא העתיק הרמ"א רק טעם א', ואף דלענין יש לו מתירין כתבו כן בשם סמ"ג בש"ע יו"ד (סי' ק"ב) בענבים שנתבקעו ע"ש. י"ל דדוקא יל"מ כמו דמקילין דבטל באינו מינו והטעם דל"ש עד שתאכלנו באיסור דאינו נקרא כלל על שם האיסור דהתערובת נקרא על שם ההיתר כיון דאינו מינו. א"כ י"ל ה"ה באינו ניכר ולא הי' עליו שם איסור לא הוי כאוכל האיסור דמעולם לא חל שם האיסור. משא"כ לענין חתיכה הראוי להתכבד דמ"מ חשיב ולא בטיל. כנלענ"ד טעם למה שהשמיטו הך טעם. אבל להאו"ה קשה כנ"ל. וגם קשה לי על האו"ה מסוגיא דסוף מעילה פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל וכו' וע' בתוס' שם הא דלא בטל או משום יש לו מתירין. או מטעם דמעות הוי דבר חשוב. הרי אף שהאיסור בתערובת אמרי' הכי, וע' בכו"פ (סי' ק"ב) שדחה מהתוס' הנ"ל דלא ס"ל להך דינא דנתבקעו ענבים אלא דס"ל דאף בתערובת הוי יש לו מתירין. ובאמת בפשוטו יש לדחות דשאני ענבים שנתבקעו דלא הי' יין מעולם בפ"ע משא"כ בההיא דמעילה דעכ"פ המטבע בעולם. [וא"כ בפשוטו י"ל הא דלא העתיקו בבשר טעם ב' של האו"ה. וביש לו מתירין פסק כמותו. משום דבבשר הי' עכ"פ הבשר בפ"ע מקודם. ובזה ס"ל להרמ"א באמת דלא בטל] אבל להאו"ה שכתב כן גבי בשר אף שהבשר הי' בפ"ע קודם התערובת אפ"ה כיון דלא חל עליו שם איסור מקודם בטל. וה"ה לישל"מ. א"כ קושית תוס' במעילה במקומה עומדת. ונ"ל ליישב קושי' הנ"ל דהיינו לבתר דמשני דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טיפונא דכלב שדי בכולהו. י"ל דל"ש בו דין ביטול דכל שאר הטלאים נתנו בעד מ"ט טלאים וזוז א' דכלב. דהך זוז דכלב הוא בכל מעט ומעט מהטלאים כיון שאינו שוה ממש כטלה בכל מעט ומעט פתיך בי' מעט ממחיר כלב ובכל מעט ומעט ניתן מחיר מעט טלה ומעט כלב. כמו דמהני לענין דל"ש בי' בריר'. וכמו שפירש"י דהנך טלאים שעם הכלב כל חד שוה מעט פחות מאידך טלאים. וכל טלה שנתן לו הוא מחיר טלה שלו ומחיר מעה א' מכלב, ובאותו טלה ודאי אין שייך ביטול דכל שיש בו מעט מחיר כלב הקרבן פסול כמו מום (ע' במהרי"ט ח"א סי' ה') ולס"ד בלא"ה לא קשה כ"כ די"ל דזהו גופא פריך נשדי חד מינייהו. היינו אם אמרי' אין ברירה לשתרי מדין ביטול והכל שרי. ואם יש ברירה ואין בו ביטול דניכר האיסור דהא אפשר להפרישו ולומר שזה איסור. נשדי חד מינייהו. ופריך ממנ"פ. וא"כ בלא"ה מיושב הרמב"ם, וק"ל: