Talmud Builders

    Sotah 47a

    Back to index

    English translation — Sotah 47a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rav and Shmuel had a dispute with regard to this episode. One says there was a miracle, and one says there was a miracle within a miracle. The Gemara explains: The one who says there was a miracle claims that there was already a forest in that place but there were no bears, and the miracle was the appearance of bears. The one who says it was a miracle within a miracle claims that neither was there a forest nor were there bears in that area. The Gemara asks with regard to the second opinion: Why was a double miracle required? And let there be bears and no forest; the forest served no role in the story, so why was it created? The Gemara explains: The forest was necessary, as bears are frightened to venture into open areas but will attack people in their natural habitat, a forest.

    2Rabbi Ḥanina says: Due to forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought when he tried to have Balaam curse the Jewish people, forty-two children were broken off from Israel, in that incident involving Elisha. The Gemara asks: Is that so? Was that the reward for his offerings?

    3But didn’t Rav Yehuda say that Rav says: A person should always engage in Torah study and in performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through such acts performed not for their own sake, one will come to perform them for their own sake. He proves the value of a mitzva done not for its own sake: As in reward for the forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought, he merited that Ruth descended from him, from whom King Solomon descended, about whom it is written that he brought many offerings: “A thousand burnt-offerings did Solomon offer up” (I Kings 3:4). And Rabbi Yosei ben Ḥoni similarly says: Ruth was the daughter of Eglon, son of Balak. These Sages state that Balak’s reward was to have Ruth descend from him, not that a number of Jewish people perish. The Gemara answers: His desire, in any event, was to curse the Jewish people, and his reward for sacrificing his offerings was that the curse was fulfilled in the incident involving Elisha, as well.

    4The Gemara returns to discussing the incident involving Elisha: “And the men of the city said to Elisha: Behold, please, the situation of this city is pleasant, as my lord sees, but the water is bad and the land miscarries” (II Kings 2:19). The Gemara asks: But if the water is bad and the land causes women to miscarry, what is pleasant about it? Rabbi Ḥanin says: The grace of a place is upon its inhabitants, i.e., people are fond of their hometown despite its shortcomings. Rabbi Yoḥanan says: There are three graces that have a similar impact: The grace of a place upon its inhabitants; the grace of a woman upon her husband, despite her faults; and the grace of a purchased item upon its buyer, as one who has bought something views it in a positive light.

    5§ The Sages taught: Elisha fell ill three times. One was a punishment for inciting the bears to attack the children; and one was a punishment for pushing Gehazi away with both hands, without leaving him the option to return; and one was the sickness from which he died, as an expression of illness is stated three times in the verse about Elisha: “And Elisha became sick [ ḥala ] with his illness [ ḥolyo ] from which he would die” (II Kings 13:14). The root ḥet , lamed , heh , which indicates illness, is used twice in this verse, and it is stated once that Elisha will die.

    6The Sages taught: It should always be the left, weaker, hand that pushes another away and the right, stronger, hand that draws him near. In other words, even when a student is rebuffed, he should be given the opportunity to return. This is not like Elisha, who pushed Gehazi away with both hands, and not like Yehoshua ben Peraḥya, who pushed Jesus the Nazarene, one of his students, away with both hands.

    7The Gemara specifies: What was that incident with Elisha? As it is written: “And Naaman said: Pray, take talents” (II Kings 5:23). Naaman offered Gehazi payment for the help Elisha had given him, and when the verse recounts Elisha’s words to Gehazi, it is written: “And he said to him: Did not my heart go, when the man turned back from his chariot to meet you? Is it a time to take money, and to take garments, and olives, and vineyards, and sheep, and oxen, and servants, and maidservants?” (II Kings 5:26). Here Elisha criticizes Gehazi for taking the payment.

    8The Gemara clarifies the criticism: And did he take all that? But it was only money and garments that he took. Rabbi Yitzḥak says: At that time, Elisha was engaged in the study of the topic of the eight impure creeping animals. He said to Gehazi: Wicked one, it is time for you to receive now, in this temporal world, the reward for studying the topic of the eight impure creeping animals. This is why the verse lists eight items. The Gemara adds parenthetically that Elisha also said to Gehazi: “And the leprosy of Naaman shall cleave to you and to your descendants forever” (II Kings 5:27), and that the verse later states: “Now there were four leprous men” (II Kings 7:3), about whom Rabbi Yoḥanan says: This is referring to Gehazi and his three sons.

    9The verse states: “And Elisha came to Damascus” (II Kings 8:7). The Gemara asks: For what purpose did he go there? Rabbi Yoḥanan says: He went to help Gehazi in repentance, but Gehazi would not agree to repent from his evil ways. Elisha said to him: Return from your sins. Gehazi said to him: This is the tradition that I received from you: Whoever sins and caused the masses to sin is not given the opportunity to repent.

    10The Gemara asks: What did Gehazi do that caused the masses to sin? There are those who say that he hung a magnetic rock on Jeroboam’s calf, the golden calf that Jeroboam established as an idol, and used a magnet to pull the calf off the ground so that he suspended it between heaven and earth, i.e., caused it to hover above the ground. This seemingly miraculous occurrence caused the people to worship it even more devoutly. And there are those who say: He engraved the sacred name on its mouth, and it would say: “I am the Lord your God” and: “You shall not have other gods” (Exodus 20:2). The idol would quote the two prohibitions from the Ten Commandments against idol worship, causing people to worship it even more devoutly.

    11And there are those who say: Gehazi pushed the Sages away from coming before him, preventing them learning from Elisha, as it is written, after the aforementioned incident: “And the sons of the prophets said to Elisha, behold this place where we are staying before you is too cramped for us” (II Kings 6:1). This proves by inference that until that time the place was not cramped, as Gehazi would turn people away.

    12The Gemara returns to the incident in which Yehoshua ben Peraḥya turned away Jesus the Nazarene: What is this incident? When King Yannai was killing the Sages, Shimon ben Shataḥ was hidden by his sister, Yannai’s wife, while Rabbi Yehoshua ben Peraḥya went and fled to Alexandria of Egypt. When peace was made between Yannai and the Sages, Shimon ben Shataḥ sent him the following letter: From myself, Jerusalem the holy city, to you, Alexandria of Egypt. My sister, my husband dwells within you, and I am sitting desolate. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said: I can learn from it that there is peace, and I can return.

    13When he came back to Eretz Yisrael, Rabbi Yehoshua arrived at a certain inn. The innkeeper stood before him, honoring him considerably, and overall they accorded him great honor. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya then sat and was praising them by saying: How beautiful is this inn. Jesus the Nazarene, one of his students, said to him: My teacher, but the eyes of the innkeeper’s wife are narrow [ terutot ]. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Wicked one, is this what you are engaged in, gazing at women? He brought out four hundred shofarot and excommunicated him. Every day Jesus would come before him, but he would not accept his wish to return.

    14One day, Rabbi Yehoshua ben Peraḥya was reciting Shema when Jesus came before him. He intended to accept him on this occasion, so he signaled to him with his hand to wait. Jesus thought he was rejecting him entirely. He therefore went and stood up a brick and worshipped it as an idol. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Return from your sins. Jesus said to him: This is the tradition that I received from you: Anyone who sins and causes the masses to sin is not given the opportunity to repent. The Gemara explains how he caused the masses to sin: For the Master said: Jesus the Nazarene performed sorcery, and he incited the masses, and subverted the masses, and caused the Jewish people to sin.

    15It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to the evil inclination, to a child, and to a woman, the left hand should reject and the right hand should welcome. If one pushes too forcefully, the damage might be irreversible.

    16MISHNA: If the killer is found before the heifer’s neck was broken, the heifer shall go out and graze among the herd. It is not considered sacred at all, and it may rejoin the other animals. If the killer is found from the time when the heifer’s neck was broken, even if the rest of the ritual has not yet been performed, it is prohibited to benefit from the animal, despite the killer having been found; it should be buried in its place. This is because the heifer initially came for uncertainty, as the killer was unknown, and it atoned for its uncertainty and left, i.e., it fulfilled its purpose of bringing atonement and is considered a heifer whose neck is broken in all regards. If the heifer’s neck was broken and afterward the killer was found, he is killed. The ritual does not atone for him.

    17If one witness says: I saw the killer, and one other witness says: You did not see him; or if a woman says: I saw, and another woman says: You did not see, they would break the neck of the heifer, as without clear testimony about the identity of the killer the ritual is performed. Similarly, if one witness says: I saw the killer, and two witnesses say: You did not see, they would break the neck of the heifer, as the pair is relied upon. If two witnesses say: We saw the killer, and one witness says to them: You did not see, they would not break the neck of the heifer, as there are two witnesses to the identity of the killer.

    18The mishna further states: From the time when murderers proliferated, the ritual of the heifer whose neck is broken was nullified. The ritual was performed only when the identity of the murderer was completely unknown. Once there were many known murderers, the conditions for the performance of the ritual were no longer present, as the probable identity of the murderer was known. From the time when Eliezer ben Dinai, who was also called Teḥina ben Perisha, came, they renamed him: Son of a murderer. This is an example of a publicly known murderer.

    19The mishna teaches a similar occurrence: From the time when adulterers proliferated, the performance of the ritual of the bitter waters was nullified; they would not administer the bitter waters to the sota . And it was Rabbi Yoḥanan ben Zakkai who nullified it, as it is stated: “I will not punish your daughters when they commit harlotry, nor your daughters-in-law when they commit adultery; for they consort with lewd women” (Hosea 4:14), meaning that when the husbands are adulterers, the wives are not punished for their own adultery.

    20From the time when Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yehuda of Jerusalem died, the clusters ceased, i.e., they were the last of the clusters, as explained in the Gemara, as it is stated: “There is no cluster to eat; nor first-ripe fig that my soul desires” (Micah 7:1). The mishna continues in the same vein: Yoḥanan the High Priest took away the declaration of the tithe. After his time, no one recited the passage about the elimination of tithes that had previously been said at the end of a three-year tithing cycle. He also nullified the actions of the awakeners and the strikers at the Temple.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ליהוו דובים ולא ליהוו יערמאי עבד ליה יער דקרית ליה נס:

    דבעיתיהדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה:

    זכה ויצתה ממנו רותשיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו:

    לקללה הוהלמעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה:

    ואלא מאי טיבותיהדמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת:

    חן מקום על יושביוואפילו הוא רע נראה להם טוב:

    חן האשהתמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו:

    אחד שגירה דוביםבעון שגירה דובים בתינוקות:

    חלהחד את חליו תרי וחד אשר ימות בו:

    מי שקיל כולי האיבהאי קרא כתיב שמנה דברים כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים:

    כסף ובגדים הוא שקלדכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים:

    בשמנה שרציםבפרק שמנה שרצים (שבת קז.):

    הגיע עת ליטול שכרתורתך בעולם הזה:

    אבן שואבתשמגבהת את המתכת מן הארץ ומעמידתו באויר [וע"י אותו אבן העמיד העגלים של ירבעם באויר]:

    רבנן דחהדוחה היה את התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו דכתיב לאחר שפירש ממנו המקום אשר אנחנו יושבין בית המדרש של רבנן צר ממנו שנתוספו התלמידים שהיה גחזי דוחה:

    ינאי מלכא קטליה לרבנןכדאמרינן בקידושין בהאומר לשלוחו (דף סו.):

    בעלי שרוי בתוכךנשיא (היה) כדאמרינן בחגיגה (דף טז:):

    קם קמייהו שפירכיבדתו:

    אכסניה זו יפהבמעשיה:

    טרוטותעגולות:

    בכך אתה עוסקמסתכל באשת איש:

    אחוי ליה בידיהשיקבלנו:

    יצרשל תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה:

    מתני' תצא ותרעה בעדרכשאר חולין והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי עגלה ערופה נאסרה מחיים וירידתה לנחל איתן אוסרתה ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (דף כה.):

    כיפרה ספיקההיא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר הספק ולכשנמצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים:

    שנים אומרים ראינו לא היו עורפיןדהא נודע מי הכהו ואע"פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו:

    בטלה עגלה ערופהשהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג:

    לא אפקודעל ניאוף נשותיכם לבודקן ומפני מה על בנותיכם כי תזנינה ועוד כי הם עם הזונות יפרדו הם עצמן נואפין כפרדים הללו:

    האשכולותמפרש בגמרא שהכל בהן עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביום טוב כדאמרינן בחגיגה (דף טז.) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה:

    העביר הודיית המעשרשלא יהיו מתוודין בערתי הקדש כו' ובגמרא מפרש טעמא:

    עוררין ונוקפיןבגמרא מפרש טעמא:

    License: CC0

    סוטה 47 עמוד א

    1רב ושמואל, חד אמר: נס. וחד אמר: נס בתוך נס. מאן דאמר נס יער הוה, דובים לא הוו. מ"ד נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער! דבעיתי.

    2אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני?

    3והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואע"פ שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו, שלמה שכתוב ביה (מלכים א ג, ד) אלף עולות יעלה שלמה ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה תאותו מיהא לקללה הוי׃

    4(מלכים ב ב, יט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת אלא מה טובתה אמר רבי חנין חן מקום על יושביו אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על מקחו׃

    Baraita

    5תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע אחד שגירה דובים בתינוקות ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד שמת בו שנאמר ״(מלכים ב יג״, יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו׃

    Baraita

    6תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו [להנוצרי] (לאחד מתלמידיו) בשתי ידיו׃

    7אלישע מאי היא דכתיב ״(מלכים ב ה״, כג) ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתיב ״ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות״׃

    8ומי שקיל כולי האי כסף ובגדים הוא דשקיל אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (מלכים ב ז, ג) וארבעה אנשים היו מצורעים אמר רבי יוחנן זה גחזי ושלשת בניו׃

    9(מלכים ב ח, ז) וילך אלישע דמשק למה הלך אמר ר' יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה ולא חזר אמר לו חזור בך אמר לו כך מקובלני ממך כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה׃

    10מאי עבד איכא דאמרי אבן שואבת תלה לו לחטאת ירבעם והעמידו בין שמים לארץ ואיכא דאמרי שם חקק לה אפומה והיתה אומרת אנכי ולא יהיה לך׃

    11ואיכא דאמרי רבנן דחה מקמיה דכתיב ״(מלכים ב ו״, א) ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו מכלל דעד האידנא לא הוה דחיק׃

    12יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש"מ הוה ליה שלמא׃

    13כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א"ל (אחד מתלמידיו) רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה׃

    14יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא אמר ליה חזור בך א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה דאמר מר [יש"ו] כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל׃

    Baraita

    15תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת׃

    Mishna

    16נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה העגלה תקבר במקומה שעל ספק באתה מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג׃

    17עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין׃

    18משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן׃

    19משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר ״(הושע ד״, יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'׃

    20משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכלות שנאמר ״(מיכה ז״, א) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין.

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    לעולם לא יהא המוכיח כועס בתוכחותיו כל כך עד שיהא דוחה את הנוכח מלפניו מכל וכל שכל שהוא עושה כן גורם לו שיטרד ויצא לתרבות רעה ולא סוף דבר האב או הרב בקטן שדעתו קלה וכשהאב או הרב דוחהו מכל וכל יברח ויאבד את עצמו או הבעל באשה שדעתה ג"כ קלה ותצא לתרבות רעה אלא אף החכם או המנהיג לכל אדם כן וכל שכן האדם בעצמו במה שהטבע מושל עליו ואי אפשר ליפסק ממנו מכל וכל שלא להשתמש בו קצת כפי ההכרח כגון יצרו של אדם ואע"פ שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת מפני שבאלו צריך אזהרה יתרה בפרט אבל מ"מ בכל ענין כן והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא... בשתי ידיו על שנדהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא... את הרבים לעבדת האלילים... זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות... וטעות גמורה הוא שהרי... הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק:

    המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג עד אומר ראיתי ההורג ועד אומר לא ראיה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפים שנים אומ' ראינו ועד אומ' לא ראיתם לא היו עורפים אמר הר"ם פי' אמרו השם בסוף עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ולא יהרוג ההורג אחר שנערפה העגלה פי' אמרו ית' לא נודע מי הכהו ידענו שאם נודע מי הכהו ואפי' בעד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום השנים הנה אמרנו בכאן באלו ההלכות היו עורפין אמנם הוא כאשר הכחיש עד לעד בעד אחד אולם כאשר אמר אחד אני ראיתי ההורג עוד בא אחר זה אחר והכחיש זה ואמ' לא ראיתיו לא היו עורפין לפי שהעקר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרי' לא ראינו אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף הפרק הששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות:

    אמר המאירי נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה כלומר אע"פ שכבר הורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר כלומר שהיא חולין גמורים ושמא תאמר והלא במסכת קדושין אמרו שירידתה לנחל איתן אוסרתה ר"ל שמשהורידוה לנחל איתן אע"פ שלא נערפה נאסרה בהנאה ואם כן כשנמצא ההורג למה פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה במחלוקת ומי ששנה זו לא שנה זו ומ"מ יש שדוחים אותה סוגיא לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולענין פסק מיהא מעמידין את שתיהן שכל שלא נמצא ההורג הורדתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה מאיליה או נשחטה אסורה בהנאה הא אם נמצא פקע איסורה למפרע ותרעה בעדר וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן כמו שביארנו במסכת קדושין:

    נמצא ההורג אחר שנתערפה הרי הוא כעגלה ערופה סתם ר"ל שלא נמצא ההורג ותקבר במקומה שעל הספק באה מתחלה כפרה ספיקה והלכה לה כלומר שהיא עשתה את שלה ולענין ההורג מיהא כל שנמצא אפי' משנתערפה העגלה הורגין אותו שהרי נאמר בסוף הפרשה ואתה תבער הדם הנקי:

    ואח"כ בא לבאר באי זה עדות אנו נמנעים שלא לערוף את העגלה שאם לענין ההורג ודאי אינו נהרג אלא בעדות ברורה אבל לענין הפקעת עריפת העגלה כיצד הוא הדין ואמ' שכל שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג אפילו עבד או שפחה או אחד משאר הפסולים כל שאין שם הכחשה לא היו עורפים היה שם הכחשה אם עדות של כשר הוא ר"ל שאמר עד אחד כשר ראיתי את ההורג והיה כשר אחר שהכחישו אם בזה אחר זה הוא לא היו עורפין שכבר נתקבל עדות הראשון כשנים ואין עדותו של שני כלום אבל אם הכחישוהו שנים אף לאחר זמן ואמרו לו לא ראית עורפין שהרי מ"מ שנים ושנים הם ובבת אחת אפי' לא הכחישו אלא אחד לומר לא ראית עורפין ואם יהיה מחלוקת בין כשרים ופסולים כל שאמר כשר אחד תחלה ראיתי ופסול אומר לא ראית אין זה הכחשה אף בבת אחת ואין עורפין העיד הכשר שראה ושני פסולים מכחישין אותו עורפין שאחד כשר ושני פסולין מחצה על מחצה הם ואם כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כך מתברר הענין לפי סוגית הגמרא אלא שיש חולקין בקצת דברים ואף גדולי המפרשים חלקו בענינים אלו עם גדולי המחברים בכמה דברים ואנו כתבנו הנראה לנו וכבר ביארנו כיוצא בענין זה בעדות סתירה בפרק מי שקנא:

    וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ"מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ"מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ' אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:

    המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ' אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר"ם משרבו המנאפים אמ' השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:

    אמר המאירי משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה וכו' פי' מפני שהיה הענין נכר להם שאותם הרגילים בכך עשאוה ואין זה ספק גמור וזהו שאמרו בגמרא שרבו הרצחנים בגלוי ופירש במשנתנו שדבר זה התחיל משבא אלעזר בן דונאי ותחינא בן פרישא שהיו רוצחים גמורים ופירש על אותו בן פרישא שתחלה בן וחזרו לקרותו בן הרצחן:

    משרבו המנאפים פסקו מים המרים פי' מפני שלא היו מחזיקים אותם בנקוי עון ונאמר על זה בגמרא ואומר לא אפקוד על בנותיכם וכו' מאי ואומר וכי תימא עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא תלמוד לומר לא אפקוד וכי תימא עון דאשת איש אין דפנויה לא תלמוד לומר כי הם עם הזונות יפרדו וכו' ומכאן הביאו רבים ראיה לדברי גדולי המחברים שכתבו שכל עון ביאה שבימיו מעכב את המים מלבדוק את אשתו ואני תמה שאם מכח סוגיא זו אתה בא אף עון בניו ובנותיו יעכב אלא שאנו מפרשים שכל שבני ביתו פרוצים בזמה והוא אינו מוחה אף הוא פרוץ בזמה ומאחר שהוא פרוץ בזמה חושדין אותו להיותו בא עליה אחר הסתירה וכן כלן שהדור כלו פרוץ בעריות והוא שאמרו בתלמוד המערב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלם ולא בזמן שהם פרוצים:

    משמת יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות ואשכול הוא משל על איש נכללו בו שלמות המדות ושלמות החכמות כלן:

    משנה יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי אמר הר"ם זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מע"ש ושם פרשנו ענינה מלה במלה ותבקש אותם שם:

    אמר המאירי יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ר"ל בערתי הקדש מן הבית ופרשו הטעם בגמרא לפני שאינו ניתן כתיקנו שהתורה אמרה ליתנו ללוים ובבית שני היו נותנין אותו לכהנים מפני שכשעלה עזרא ולא מצא עמו מבני לוי קנסם שלא ליתן להם מעשר ושיתנוהו לכהנים שמא תאמר יתודו על האחרים הואיל ופתח הכתוב תחלה במעשר כדכתיב ונתת ללוי ואי אפשר להתודות עליו ביטל את הכל ועוד שהרי לא היה יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני:

    אף הוא ביטל את המעוררים ר"ל מה שהיו הלוים אומרים בשיר הקרבן עורה למה תישן ה' שהיה אצלו במקרא זה הטחת דברים כלפי מעלה וענין הפסוק אינו אלא שבזמן שישראל בצער ואומות העולם בשלוה נעשה הקב"ה כישן ר"ל שאינו משגיח בהם והוא שאמרו בתלמוד המערב ובהמרותם תלן עיני כלומר מלשון לינה כלומר שאני מסתיר פני מהם כישן:

    וכן ביטל את הנוקפין וענינו שהיו מכין את השוורים הבאים לקרבן ושורטים שריטות כדי שיפול הדם בעיניהם ויתבלבל ראותם ויוכלו לכפותם סילק יוחנן דבר זה מפני שהיה נראה כבעל מום והתקין להם שלשלאות כעין טבעות תקועות בארץ והיו מכניסים בהם רגלי הקרבן והיו שוחטים אותו בנקל:

    עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ר"ל בחולו של מועד בבית הנפחים לעשות מלאכת האבד והוא מיחה בדבר אע"פ שמותר היה מפני שהקול נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא מלאכת האבד ויש לחוש למכשול:

    ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי וזה מפני שהוא שלה בכל גבול ישראל וחקר ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים את השאר ומי שהיה מדקדק במצות כשהיה לוקח תבואה היה שואל למוכר מה עישר ממנו וכשהיה יודע שלא היה מעושר כל צרכו או היה נמנע מלוקחו או מעשרו כדי הצורך ובא הוא ודרש להם כשם שתרומה גדולה בעון מיתה כך תרומת מעשר וטבל בעון מיתה והתקין ללוקחים דבר שהוא קל להם שלא ישאלו למוכרים כלום אלא שכל שלוקח התבואה מעם הארץ יפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני ותנתן תרומת מעשר לכהן כדינה ומעשר שני הרי הוא של עצמו לאכלו הוא או דמיו בירושלם ולא יפרישו הימנו מעשר ראשון ולא מעשר עני אלא יאמר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול והוא אוכלם שהרי שני אלו מותרים לזרים ומתוך כך לא היה אדם צריך לשאול ללוקחים דבר על הדמאי וכבר ביארנו בראשון של חולין ובקצת שאר מקומות על אי זה צד הוא מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר:

    משנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנ' בשיר לא ישתו יין וימר שכר לשותהו אמר הר"ם פי' אמר השם ית' זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם הנה אצל הפסק סנהדרין והם הזקנים אשר אמ' השם ית' בהם תתן לך בכל שעריך ופסוק השיר גם כן והנה נבאר בסנהדרין מה שראוי שיאמר בהם במסכת סנהדרין:

    אמר המאירי משבטלו סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות ר"ל בית חופת חתנים ורמז לדבר זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ופרשו בתלמוד המערב שבזמן הסנהדרין היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים דבר נבלה בשיר:

    משנה משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה שנ' הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם רשב"ג אומר משם ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה ונטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף נטל שומן הפירות ר' שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטל הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את השמן ואת הדגן הזנות והכשפים כלו את הכל אמר הר"ם פי' נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אולם נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהם יאמר להם נביאים האחרונים ושמיר בעל חיים ינקב האבנים ובה נעשו פתוחי אורים ותומים והיה נמצא בזמנים ההם ונפת צופים מין מהדבש היה בא מארץ ישראל יקרא צופה היה זה במראהו וטעמו וריחו רשב"ג אומ' משום טעם ערבות ושומן הפירות ירצה בזה פירות ארץ ישראל וכן נמצאים היום במקומות רשב"ג אומ' הטהרה בטול הטהרה ובטול המעשרות מנעו זה הטוב:

    אמר המאירי משמתו נביאים הראשונים ר"ל שבבית ראשון בטלו או"ת שלא חזרו בבית שני אע"פ שהיו חגי זכריה ומלאכי:

    משחרב בית המקדש בטל השמיר והוא כעין תולעת שכל מקום שהוא נוגע באבן היא מנוקבת לשעתה ובה פתחו אבני אפוד וכמו שאמרו אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שהרי כתוב פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמ' במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ ומתבקעות מאליהן כתאנה זו שמתבקעת בימות החמה וכן בטל נפת צופים ופרשו בגמרא דבש הבא ממקום שבארץ ישראל ונקרא ציפיא והיה מופלג במראה ובטעם ובריח וכן פסקו אנשי אמנה ונעשו בלבד בוטחים בחריצותם ואינם בוטחים בקונם רשב"ג אומר מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ואין טל יורד לברכה וניטל וכו' ור' יוסי אומר אף השומן של פירות:

    משנה בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס בפולמוס של טיטס גזרו על עטרות הכלה ושלא ילמד אדם את בנו יונית בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר אמר הר"ם פי' פולמוס הוא זמן האיש וזמן מלכותו ואירוס צורה אצטונא חלולה נותן על אחד מתושבותיו עור ויורה והוא מין הנקרא אצלנו במערב אלצר ועטרות הכלה עיר של זהב וכבר ביארנוה במסכת שבת וכן העטרה ומה שדומה לזה ואפריון הוא כסא וחלקו ביציאת הכלה בו למה שבו מן הצניעות ואמרו פולמוס האחרון ירצה בו המלכות אשר הוא בימיו ר"ל רבינו הקדוש ואמרו יונית ירצה בו חכמה יונית שהם יקראו הרמזים אשר תהיה בדבור והמאמרים המתוקנים בו מנגלם ולהם תוך חכמה ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמרים חידות כמו שהתבאר בגמ' בע"ז והיו אצל היונים מאמרים מזה המין מיוחדים באמונתם אמרו בהם מה שירצה דמיון הרמז והחידה וסבת אסור זה שבזמן בית שני מלך אחד מבני חשמונים בירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם בקופה דינרי זהב בכל יום ונותנין להם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היה יודע אלו המאמרים אשר היו משנים בהם היונים דבורם וזה לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שהם כל זמן שיתעסק בקרבן לא ינצחום והפסיקו מהם הקרבן ואסרו אז כל מי שילמד את בנו החידה ההיא אשר הסכימו בה היונים לדבר בהם ואין ספק שכבר אבדה החכמה לא נשאר ממנה אפי' מעט:

    אמר המאירי בפולמוס של אספסיינוס וכו' פי' פולמוס חיל ויש מפרשים זמן ואמר שכשבא אספסיינוס על ירושלם גזרו על עטרות חתנים והוא שהיו רגילין לעשות עטרה לחתן הן של ורד והן של מלח זך העשוי כמין ספיר מציירת בצבע גפרית וגזרו שלא לעשות לא ממינין אלו ולא ממין אחר אפי' של קנים או של חילת והוא מן גמא ואין צריך לומר של ורד והדס ומ"מ בברייתא התירו אף של ורד והדס וכן גזרו על האירוס ופרשו בו טבלא דחד פומא ר"ל כלי אחד כעין תוף שהוא סגור מכל צדדיו אלא שיש שם פה אחד שהקול נכנס ויוצא דרך בו והיו עושין בו שיר גדול כבבתי החתנים:

    בפולמוס של טיטוס והוא שבא אחר אספסיינוס נ"ב שנה שהביאו אחד ממלכי בית חשמונאי והוא הורקנוס על ארוסטובלוס אחיו גזרו על עטרות כלה והוא תכשיט קרוי עיר של זהב והיא עטרה של כסף ועיר מצויירת לשם בזהב ובמיני פתוחים:

    וכן גזרו שלא ללמד חכמת יונית והיא היתה חכמה אחת שהיו מדברים בסתומות ומבינים זה את זה ברמיזות וכבר בארו בגמרא הסבה והוא שכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארוסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להם דינרין בקפה ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית ולעז להם שכל זמן שעסוקים בעבודה אין נמסרין בידם ואותו היום שלשלו להם דינרין והעלו להם חזיר באותה שעה אסרו חכמת יונית אלא שהתירוה לקרובי מלכות מפני שהיו רגילים להשתמש בה ואין זה לשון יוני הגמור אלא לשון אחר שמצאו להם דרך חידה:

    בפולמוס אחרון והוא זמן שחרב הבית על ידי טיטוס גם כן גזרו שלא תצא כלה באפריון אף בתוך העיר מבית אביה לבית בעלה ואותו אפריון היה של מעילים וטליתות מוזהבות:

    משנה משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה ומתה טהרה ופרישות משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אמר הר"ם פי' שקדנים מלמדי הקריאה והתלמוד וספור בן עזאי מבואר בבראשית רבא שהוא לא נשא אשה כלל והיתה סבתו שאמר חשקה נפשי בתורה ועד זמן ר"ג הזקן היו האנשים קורין התורה מעומד משבא ר"ג היו לומדים אותה מיושב וזה אשר רמז אליו בבטול כבוד התורה ואמנם אמרו בר' עקיבא גם כן בטל כבוד התורה ירצה בו כבוד הלמוד והוא אמרם משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות חכמה ובאור קטנותם של חסידים מקובצם ועיקרם לפי שעקר הדבר והתחלתו קטן ואשר היו אחר רבנו הקדוש הם אשר הוסיפו בכאן משמת ר' בטלה ענוה ויראה חטא:

    תוספתא משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת ר' עקיבא פסקו הדרשנים משמת בן עזאי פסקו השקדנים משמת בן זומא פסקו התלמידים משמת ר' אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת ר' יהושע פסקה טובה מן העולם משמת רשב"ג בא גובאי ורבו צרות משמת ר' חנינא בן דוסא ויוסה קטנייתה פסקה החסידות ולמה נקרא שמו יוסה קטנותה שהיה תמציתן של חסידים ר' פנחס אומר מיום שחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורים וחפו ראשן ונתדלדלו אנשי המעשה וגברו בעלי זרוע ורבו בעלי לשון הרע ואין שואל ואין דורש ואין משיב ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר' אליעזר הגדול אמר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא כעמי אזלה ונזלה ודללה ואין דורש ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים בעיקבות המשיח חוצפא יסגא הגפן יתן פריו והיין יהיה ביוקר והמלכות תהיה מינות ואין תוכחת ובית הוועד יהיה לדלות והגליל יחרב ואנשי הגליל יסובבו מעיר אל עיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן לא יתביש מאביו על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר' פנחס בן יאיר אומ' הזריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי פרישות ופרישות לידי טהרה וטהרה לידי קדושה וקדושה לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא ויראת חטא לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב חסלת תוספתא:

    אמר המאירי משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה כלומר שהיו שונים מעומד ומתה טהרה ופרישות משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטלה זיו כהונה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנים משמת ר' עקיבא בטל כבוד תורה ר"ל שלמותה משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים כו' שהיה קטנותם של חסידים ר"ל שהיו הולכין וכלין ונפסקו החסידים:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה במה שיש בה מענין פסק ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 47a

    Sotah 47a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 708 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ליהוו דובים ולא ליהוו יער מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס:

    דבעיתי הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה:

    זכה ויצתה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו:

    לקללה הוה למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה:

    ואלא מאי טיבותיה דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת:

    חן מקום על יושביו ואפילו הוא רע נראה להם טוב:

    חן האשה תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו:

    אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתינוקות:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 47a · Sefaria · CC0

    Meiri

    לעולם לא יהא המוכיח כועס בתוכחותיו כל כך עד שיהא דוחה את הנוכח מלפניו מכל וכל שכל שהוא עושה כן גורם לו שיטרד ויצא לתרבות רעה ולא סוף דבר האב או הרב בקטן שדעתו קלה וכשהאב או הרב דוחהו מכל וכל יברח ויאבד את עצמו או הבעל באשה שדעתה ג"כ קלה ותצא לתרבות רעה אלא אף החכם או המנהיג לכל אדם כן וכל שכן האדם בעצמו במה שהטבע מושל עליו ואי אפשר ליפסק ממנו מכל וכל שלא להשתמש בו קצת כפי ההכרח כגון יצרו של אדם ואע"פ שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת מפני שבאלו צריך אזהרה יתרה בפרט אבל מ"מ בכל ענין כן והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא... בשתי ידיו על שנדהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא... את הרבים לעבדת האלילים... זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות... וטעות גמורה הוא שהרי... הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק:

    המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג עד אומר ראיתי ההורג ועד אומר לא ראיה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפים שנים אומ' ראינו ועד אומ' לא ראיתם לא היו עורפים אמר הר"ם פי' אמרו השם בסוף עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ולא יהרוג ההורג אחר שנערפה העגלה פי' אמרו ית' לא נודע מי הכהו ידענו שאם נודע מי הכהו ואפי' בעד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום השנים הנה אמרנו בכאן באלו ההלכות היו עורפין אמנם הוא כאשר הכחיש עד לעד בעד אחד אולם כאשר אמר אחד אני ראיתי ההורג עוד בא אחר זה אחר והכחיש זה ואמ' לא ראיתיו לא היו עורפין לפי שהעקר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרי' לא ראינו אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף הפרק הששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות:

    אמר המאירי נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה כלומר אע"פ שכבר הורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר כלומר שהיא חולין גמורים ושמא תאמר והלא במסכת קדושין אמרו שירידתה לנחל איתן אוסרתה ר"ל שמשהורידוה לנחל איתן אע"פ שלא נערפה נאסרה בהנאה ואם כן כשנמצא ההורג למה פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה במחלוקת ומי ששנה זו לא שנה זו ומ"מ יש שדוחים אותה סוגיא לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולענין פסק מיהא מעמידין את שתיהן שכל שלא נמצא ההורג הורדתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה מאיליה או נשחטה אסורה בהנאה הא אם נמצא פקע איסורה למפרע ותרעה בעדר וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן כמו שביארנו במסכת קדושין:

    נמצא ההורג אחר שנתערפה הרי הוא כעגלה ערופה סתם ר"ל שלא נמצא ההורג ותקבר במקומה שעל הספק באה מתחלה כפרה ספיקה והלכה לה כלומר שהיא עשתה את שלה ולענין ההורג מיהא כל שנמצא אפי' משנתערפה העגלה הורגין אותו שהרי נאמר בסוף הפרשה ואתה תבער הדם הנקי:

    ואח"כ בא לבאר באי זה עדות אנו נמנעים שלא לערוף את העגלה שאם לענין ההורג ודאי אינו נהרג אלא בעדות ברורה אבל לענין הפקעת עריפת העגלה כיצד הוא הדין ואמ' שכל שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג אפילו עבד או שפחה או אחד משאר הפסולים כל שאין שם הכחשה לא היו עורפים היה שם הכחשה אם עדות של כשר הוא ר"ל שאמר עד אחד כשר ראיתי את ההורג והיה כשר אחר שהכחישו אם בזה אחר זה הוא לא היו עורפין שכבר נתקבל עדות הראשון כשנים ואין עדותו של שני כלום אבל אם הכחישוהו שנים אף לאחר זמן ואמרו לו לא ראית עורפין שהרי מ"מ שנים ושנים הם ובבת אחת אפי' לא הכחישו אלא אחד לומר לא ראית עורפין ואם יהיה מחלוקת בין כשרים ופסולים כל שאמר כשר אחד תחלה ראיתי ופסול אומר לא ראית אין זה הכחשה אף בבת אחת ואין עורפין העיד הכשר שראה ושני פסולים מכחישין אותו עורפין שאחד כשר ושני פסולין מחצה על מחצה הם ואם כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כך מתברר הענין לפי סוגית הגמרא אלא שיש חולקין בקצת דברים ואף גדולי המפרשים חלקו בענינים אלו עם גדולי המחברים בכמה דברים ואנו כתבנו הנראה לנו וכבר ביארנו כיוצא בענין זה בעדות סתירה בפרק מי שקנא:

    וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ"מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ"מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ' אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:

    המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ' אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר"ם משרבו המנאפים אמ' השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:

    23 more comments on this page.

    Meiri on Sotah 47a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    רש"י בד"ה אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתנוקות עכ"ל כצ"ל הס"ד:

    בד"ה יצר של כו' פן יברח ויאבד את כו':

    בד"ה שנים כו' ואע"פ שאינו עכשיו כו':

    בד"ה בטלה עגלה כו' מכירין בהן מי כו':

    בד"ה לא אפקוד על ניאוף נשותיכם כו' כצ"ל מפירוש ישן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sotah 47a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְלֶיהֱוֵי דּוּבִּים וְלֹא לֶיהֱוֵי יַעַר דִּבְעִיתִי (מלכים ב ב, כד) פירש רש"י ז"ל בעיתי הדובים ועיין מהרש"א ז"ל מה שטען על דבריו והמעיין יראה שגם על דברי מהרש"א ז"ל יש לטעון כיון דהדובים ההם בנס באו על ידי שמים איך אפשר שיהיו יכולים לברוח מידם, דודאי יעשו שליחותם ואין מידם מציל, ולמה הוצרכה המצאה טבעית על ידי היער? על כן נראה לי בס"ד לפרש מה שכתב 'משום דבעיתי' קאי על בני אדם שהיו עם אלישע הנביא ע"ה שהם אנשיו ומשרתיו דהא אדם חשוב אינו רשאי ללכת בלתי שני משרתים וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְשְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ (בראשית כב, ג) ועוד הוא נביא ומוכרח שהוא עשיר (שבת צב.) ועתה שעקר דירתו ממקום למקום ודאי יש אתו כמה משרתים ועוד אי אפשר שלא ימצא אתו כמה תלמידים שהם אין זזים מאצלו וכמו שאמרו (כתובות קו.) על פסוק מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ (מלכים ב' ד, מג). ולכן אם לא נברא יער סמוך לאותם ילדים כדי שהדובים יוצאים ממנו ופוגעים תכף בילדים היו האנשים אשר עם אלישע הנביא ע"ה בעיתי ממראה הדובים כיון דהמקום פנוי ואין דבר חוצץ לעיני הרואים היו נבהלים הרואין מן הדובים שהיו רואין אותם בוקעין בבקעה ההיא ובאים לטרוף הילדים אך עתה שנברא יער במקום ההוא הסמוך לילדים והדובים יצאו מן היער ופגעו בילדים נמצאו הדובים מכוסין מעיני הרואין בעצי היער והם עשו שליחותן תכף ונעלמו מן העין. והנה לפי דברי רבינו ז"ל דקללם בשם בן מ"ב נרמז זה בדובים כי דֻּבִּים חסר וא"ו כתיב והוא אותיות 'יד מ"ב' דשם מ"ב הוא סוד הידים ו' יַּעַר ' [280] הוא מספר פ"ר דמנצפך.

    "מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב" אָמַר רַבִּי חָנִין חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו (מלכים ב ב, יט). נראה לי בס"ד נשא המקום חן בעיני יושביו מצד אחר אף על פי שהיו המים רעים והיינו כיון דהיו רעים שאין ראויים לשתיה ימצא שם מים רבים לזרעים ולאילנות כי אלו טובים להשקות מהם אילנות ואם כן יש טובה במקום ההוא מצד פרי העץ ופרי האדמה שיוציאו פירות טובים מחמת רבוי המים אין הולך מהם לשתיה כלל אלא כולם יהיו לצורך האדמה ואנשיה שהיו מוכרחים לקנות ממקום אחר אף על גב שבזה הוצאתם מרובה עם כל זה יש להם טובה מצד אחר שהפירות אשר שם הם בריאים ושמנים ויפים וגם רבים מחמת רבוי המים. ובזה יובן מה שאמר לו הִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם כי עתה שכל אדם ובהמה שותים מן המים שבעיר נתמעטו המים בה בהשקאת הזרעים דאין להם מים רבים להשקות את האדמה ובזה ימצא קרחות במקום ההוא של זרעים ואילנות דנשאר המקום יבש מעשות פרי מחמת מיעוט המים שאין בהם כדי סיפוק בהרווחה. ועיין מדרש רבא (פרשת נח סוף פרשה לד) על פסוק וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז) אמר ריש לקיש ברית כרותה לאוירות, פירוש שיהיה חן מקום על יושביו שכל אחד יערב לו מזג אויר מקומו אף על פי שהוא גרוע ומייתי שם עובדא בתלמיד אחד דהוה יתיב קמיה דרבי יוסי עיין שם.

    תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת נראה לי בס"ד בתחלה שמאל שהיא יד כהה דוחה ואחר כך תהיה הימין שהיא יד חזקה מקרבת. ובזה יובן מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז, ה) פירוש מי יקום עליו לקטרגו והלא קטן הוא ודרך ארץ מחייב שאקרבנו כי קטן שמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה יובן כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ובזה יובן שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) פירוש שלום שלום למי שצריך לרחקו בשמאל ולקרבו בימין אמר ה' ורפאתיו שיצליח זה ברפואת נפשו.

    שְׁלֹשָׁה חִנּוֹת הֵן נראה לי בס"ד שלשתם שייכי בישראל כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) שיש להם אצל הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ועל כן שייך בהו מאמר ' חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ ' דאפילו אין עושין רצונו של מקום אין נמאסין לפניו יתברך וכמו שנאמר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים (ויקרא כו, מד) ועוד בישראל כתיב וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח) וכן הוא אומר הֵיכַל הֳ' הֵמָּה (ירמיה ז, ד) נמצא הם מקום ומדור לאור שכינתו יתברך ואף על פי שאין עושין רצונו של מקום לא נסתלקה שכינה מהם יען דְ' חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו ' ועוד בישראל כתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) הרי קראם מקח וזה הקנין התחיל מעת היותם במצרים שהיו גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד, לד) מה אלו עעבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה דעם כל זה לא נמאסו לפניו יתברך והיינו מטעם ' חֵן מֶקַח עַל מִקָּחוֹ '. נמצא שלש חן שעשה הקדוש ברוך הוא בטבע העולם שלשתן שייכי בישראל וג' פעמים חן [58×3=174] גימטריא קע"ד כמנין 'כסף זהב' [174] ובזה יובן וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף (יחזקאל טז, יג) שהוא שלשה חן ולפי האמור חן מקח על מקחו זה היה מעת שהיו במצרים קודם היציאה ואחר שיצאו משם זכו לחן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו כי היה להם דין אשה במעמד הר סיני ואז גם כן שרתה בקרבם השכינה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (זכריה ד, ז) וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה דהיינו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד) והם עלו במחשבה להבראות קודם בריאת העולם הזה הנה אחר אשר הוציא אותם ממצרים אז תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ שהוא חן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו.

    תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ (מלכים ב ב, כד). אף על גב דבדין הרגם כדאמרינן לעיל מכל מקום נענש שגירה דובים שמתו בהם מיתה משונה והיה לו להזכיר עליהם שם בן מ"ב להמיתם בהסתכלות בלבד כאשר הרג משה רבינו ע"ה את המצרי (שמות ב, יב) וכמו שעשה רבי שמעון בן יוחי ליהודה בן גרים שנתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות (שבת לד.) וכיון דצער אותם צער הגוף, חלה שהוא צער הגוף. ועל אשר דחה את גחזי בשתי ידים אף על גב דאחר כך הלך לדמשק להחזירו נתעכב בדבר שהיה לו להחזירו קודם כי בעת שהלך להחזירו כבר הרשיע גחזי ביותר להחטיא את הרבים ולכן כשבא אלישע הנביא ע"ה להחזירו לא קבל לחזור כי אמר לו כך מקובלני ממך 'כל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה' וכבר נד ולד! ואם היה מקדים להחזירו קודם שיחטיא את הרבים היה חוזר בו, לכן מדה כנגד מדה קדם לו חולי אחד קודם פטירתו בעבור שלא הקדים פעמיו להחזיר את גחזי.

    בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בְּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים אָמַר לוֹ רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב' ה, כז). קשא והלא אלישע הנביא ע"ה הוא דהוה עסיק באותה שעה בפרק שמנה שרצים ומה זכות לגחזי בזה הפרק כדי שיטול שכר בעבורו? ועוד אמר לו הגיע עת ליטול שכר, והוא נתן לו קללה ועונש? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה (קהלת יא, ב) דהיינו לְשִׁבְעָה זו תורה שבכתב שהוא שבעה ספרים כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו (שבת קטו:) וְגַם לִשְׁמוֹנָה זו תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ולפי זה יש לכנות התורה בשם שמונה על דרך האמור. וידוע דהעושה את דברי תורה קרדום לחפור בהם תורתו נמאסת לפני הקדוש ברוך הוא כשרץ, וכל שכן אם הוא לומד וחוטא ואינו מקיים מה שאמרה תורה! ולכן גחזי שהיה לומד תורה והיה רשע במעשים ועשה התורה קרדום לחפור את התורה שלמד שהיא שמונה דרגין נחשבת לפני הקדוש ברוך הוא כשמונה שרצים וכיון דלקח ככרים כסף מן נעמן קבל שכר תורה שלו שהיא נחשבת שמונה שרצים. ועל כן אלישע כשראה שבא גחזי לפניו והוא היה לומד פרק שמונה שרצים הבין כי מן השמים אתרמי הכי להודיעו אל תבט אל תורתו של גחזי שלמד, כי תורתו נחשבת כמו שמונה שרצים! ולכן אמר לו רשע עתה שקבלת שני ככרים כסף ובאת אלי בעת שאני לומד פרק שמונה שרצים הנני מבין מזה שהגיעה עת שתקבל שכר תורה שלך שהיא חשובה שמונה שרצים ואם כן כבר קבלת שכרך באלו ככרים הכסף והבגדים ולא נשאר לך בידך לחלוחית מצוה שתגין עליך מן הפרעניות ולכן תקבל הפרעניות הראויה לך עתה וצרעת נעמן תדבק בך להשקותך סמא דמותא כי אין בידך דבר לדחות פרעניות זו ממך. ונראה לכך קאמר תלמודא שֶׁדָּחָה אֶת גֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כי ידוע החיים יתייחסו ליד ימין והכבוד ליד שמאל דכתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) והוא רצה להענישו בדבר הדומה למיתה כדי שתהיה לו תורתו סמא דמותא וכמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא עב:) זכה נעשית לו סמא דחיי לא זכה נעשית לו סמא דמותא, ואי משום הא הוה להענישו בסמות עינים דסומא חשוב כמת (נדרים סד:) אך הוא דחה אותו בשתי ידים שהענישו בצרעת דחשוב כמת ואין לו חיים המתייחסים ליד ימין וגם אין לו כבוד המתייחס ליד שמאל כי אין לך בזוי ומגונה כמו המצורע דְבָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וגם הוא עצמו טָמֵא טָמֵא יִקְרָא על עצמו והכל מתרחקין ממנו וזה אומרם שדחה אותו בשתי ידים על שקללו בצרעת ולא בסמות עינים! ונראה לי בס"ד טעמו של אלישע הנביא ע"ה שקללו בצרעת ולא בסמות עינים, דאיתא בספר קהילת יעקב ז"ל על ידי התחברות קליפת שור וחמור בא צרעת ולכן צרעת [760] מספר שור חמור [760] עד כאן לשונו עיין שם. והנה הלומד תורה שלא לשמה כגחזי הרי זה משתמש ביצר הטוב הנקרא שור וביצר הרע הנקרא חמור שמערב כוחותיהם ביחד ולכן אחר שנודע לו עתה שהיה לומד שלא לשמה שמערב שור וחמור לכן הלקהו בצרעת שהיא מספר שור חמור.

    אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ (מלכים א' יב, כח). נראה שהוא חיבר אבן שואבת גדולה הרבה בתקרא של החדר שעומד שם פסל ירבעם שהניחה למעלה מראש הפסל העשוי מברזל ועומד תחת התקרא ולכך כח האבן לפי גודלה משך את הפסל העשוי מברזל ונמצא לעיני הרואין הפסל עומד באויר ואף על פי שלא יבצר שיש גדולים שהכירו בערמה זו אך ודאי רוב עמא דארעא לא הבינו זאת הערמה וטעו לחשוב שיש בפסל ממש חס ושלום שעומד באויר.

    מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ 'בֶּן הָרַצְחָן'. פירוש שם אביו היה דִּינַאי לכן קראו אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי אבל בֶּן פְּרִישָׁה וּבֶּן הָרַצְחָן אין שמות אלו דפרישה ורצחן קאי על אביו אלא הם שמות עצמו כלומר איש מפורש איש רוצח ואומרם בֶּן הָרַצְחָן או בֶּן פְּרִישָׁה הוא כמו 'בֶּן מָוֶת אִישׁ זֶה' וכמו 'בֶּן בְּלִיַּעַל' שהוא רוצה לומר בן שהוא בליעל. והנה שם אֱלִיעֶזֶר הוא שם שנקרא בו ביום המילה אבל שם תְּחִינָה הוא שם כינוי שכינו לו אחר כך לאיזה סיבה אז שמא היה דרכם לקרות כל אלעזר בשם תחינה על שם התחינה של אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי (שמות יח, ד) ואיך שיהיה שם תְּחִינָה הוא כינוי שכינו אותו בכך אחרי זה ומחמת שהרשיע הרבה ופירש מדרכי ישראל היו קורין אותו תְּחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה רוצה לומר מופרש ומובדל ואחר שהרבה רצח חזרו לכנותו על שם הרצח שקראוהו בֶּן הָרַצְחָן. ברם קשה מאי נפקא מינה מדברים אלו דבא התנא להודיע לנו במשנה הטהורה שזה הרשע כך היה נקרא בתחלה וכך נקרא לבסוף? ונראה לי בס"ד ללמדינו הלכה בזה דראוי לכנות שם לאיש רשע ממין רשעתו כדי לפרסמו וכדי שהעם ישמעו ויראו שיחושו לזילותא דידהון אם ירשיעו כדי שלא יהיו קורין שם לחרפתם שלא תשכח חטאתם לדורי דורות ועל ידי כך יפרשו מדרכם הרעה.

    1 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 47a · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 47, Amud Aleph, about 708 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “רב ושמואל, חד אמר: נס. וחד אמר:…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    2. Segment 217 words

      Opens “אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות…”

      Named: רבי חנינא.

    3. Segment 360 words

      Opens “והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק…”

      Named: רב יהודה, רבי יוסי.

    4. Segment 452 words

      Opens “(מלכים ב ב, יט) ויאמרו אנשי העיר…”

      Named: רבי חנין, רבי יוחנן.

    5. Segment 530 words

      Opens “תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע אחד…”

    6. Segment 624 words

      Opens “תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין…”

    7. Segment 737 words

      Opens “אלישע מאי היא דכתיב (מלכים ב ה,…”

    8. Segment 848 words

      Opens “ומי שקיל כולי האי כסף ובגדים הוא…”

      Named: רבי יוחנן.

    9. Segment 938 words

      Opens “(מלכים ב ח, ז) וילך אלישע דמשק…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “מאי עבד איכא דאמרי אבן שואבת תלה…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “ואיכא דאמרי רבנן דחה מקמיה דכתיב (מלכים…”

    12. Segment 1253 words

      Opens “יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא…”

    13. Segment 1342 words

      Opens “כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו…”

      Named: רבי עיניה.

    14. Segment 1449 words

      Opens “יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא…”

    15. Segment 1514 words

      Opens “תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר…”

      Named: רבי שמעון.

    16. Segment 1631 words

      Opens “מתני׳ נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה…”

    17. Segment 1741 words

      Opens “עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר…”

    19. Segment 1927 words

      Opens “משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבי יוחנן…”

      Named: רבי יוחנן.

    20. Segment 2036 words

      Opens “משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sotah 47a · Segment 9 — “…למה הלך אמר ר' יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sotah 47a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026