Talmud Builders

    Sotah 11b

    Back to index

    English translation — Sotah 11b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1with rigor [ befarekh ]” (Exodus 1:13). Rabbi Elazar says: The word befarekh is a conjugation of the words: With a soft mouth [ bifeh rakh ], as the Egyptians enticed the Jewish people into slavery, gradually subjugating them until they had lost their freedom completely. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The word befarekh should be understood as: With crushing [ bifrikha ], as the Egyptians subjugated Israel with backbreaking labor.

    2The next verse states: “And they made their lives bitter through hard service, with mortar and brick, and with every laborious service in the field” (Exodus 1:14). Rava says: The verse mentions specifically mortar and brick and then all forms of labor, as initially the Egyptians had them work with mortar and bricks, and ultimately they subjugated them “and with every laborious service in the field.”

    3The verse concludes: “In all their service, wherein they made them serve with rigor” (Exodus 1:14). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: The meaning of befarekh is that the Egyptians would exchange the responsibilities of men and women, giving men’s work to women and women’s work to men, requiring everyone to do work to which they were unaccustomed. And even according to the one who says that there, in the previous verse, bifarekh indicates that the Egyptians enslaved the Jews with a soft mouth, here, in this verse, which describes the physical hardship of the labor, the word befarekh certainly means with crushing labor.

    4§ Rav Avira taught: In the merit of the righteous women that were in that generation, the Jewish people were redeemed from Egypt. He tells of their righteous actions: At the time when these women would go to the river to draw water, the Holy One, Blessed be He, would materialize for them small fish that would enter into their pitchers, and they would therefore draw pitchers that were half filled with water and half filled with fish. And they would then come and place two pots on the fire, one pot of hot water for washing their husbands and one pot of fish with which to feed them.

    5And they would then take what they prepared to their husbands, to the field, and would bathe their husbands and anoint them with oil and feed them the fish and give them to drink and bond with them in sexual intercourse between the sheepfolds, i.e., between the borders and fences of the fields, as it is stated: “When you lie among the sheepfolds, the wings of the dove are covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14), which is interpreted to mean that as a reward for “when you lie among the sheepfolds,” the Jewish people merited to receive the plunder of Egypt, as it is stated in the continuation of the verse, as a reference to the Jewish people: “The wings of the dove are covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14).

    6And when these women would become pregnant, they would come back to their homes, and when the time for them to give birth would arrive they would go and give birth in the field under the apple tree, as it is stated: “Under the apple tree I awakened you; there your mother was in travail with you; there was she in travail and brought you forth” (Song of Songs 8:5).

    7And the Holy One, Blessed be He, would send from the heavens above an angel who would clean and prepare the newborns, just as a midwife prepares the newborn, as it is stated: “And as for your birth, on the day you were born, your navel was not cut nor were you washed with water for cleansing; you were not salted at all, nor swaddled at all” (Ezekiel 16:4). This indicates that there were no midwives to take care of the Jews born in Egypt. And then, the angel would gather for them two round stones from the field and the babies would nurse from that which would flow out of them. One of the stones flowed with oil and one of the stones flowed with honey, as it is stated: “And He would suckle them with honey from a crag and oil from a flinty rock” (Deuteronomy 32:13).

    8And once the Egyptians would notice them, realizing that they were Jewish babies, they would come to kill them. But a miracle would occur for them and they would be absorbed by the earth. And the Egyptians would then bring oxen and would plow upon them, as it is stated: “The plowers plowed upon my back; they made long their furrows” (Psalms 129:3). After the Egyptians would leave, the babies would emerge and exit the ground like grass of the field, as it is stated: “I caused you to increase even as the growth of the field” (Ezekiel 16:7).

    9And once the babies would grow, they would come like many flocks of sheep to their homes, as it is stated in the continuation of the verse: “And you did increase and grow up and you came with excellent beauty [ ba’adi adayim ]” (Ezekiel 16:7). Do not read the verse as: “ Ba’adi adayim ,” “with excellent beauty.” Rather, read it as: Be’edrei adarim , meaning: As many flocks.

    10And when the Holy One, Blessed be He, revealed Himself at the Red Sea, these children recognized Him first, as it is stated: “This is my God, and I will glorify Him” (Exodus 15:2). They recognized Him from the previous time that He revealed Himself to them in their infancy, enabling them to say: “This is my God.”

    11§ The verse states: “And the king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah” (Exodus 1:15). Rav and Shmuel disagree as to the proper interpretation of this verse. One says that these midwives were a woman and her daughter, and one says that they were a daughter-in-law and her mother-in-law. According to the one who says that they were a woman and her daughter, the women were Jochebed, the mother of Moses and Aaron, and her daughter, Miriam. And according to the one who says that they were a daughter-in-law and her mother-in-law, the verse is referring to Jochebed and her daughter-in-law Elisheba, the wife of Aaron.

    12It is taught in a baraita according to the one who says that they were a woman and her daughter, because it is taught in a baraita : With regard to Shiphrah, who is referred to in the verse, this is really a reference to Jochebed. And why was she called Shiphrah? Because she would prepare [ mishapperet ] the newborn. Alternatively, she is referred to as Shiphrah because the Jewish people increased and multiplied [ shepparu verabbu ] in her days, due to her assistance.

    13The baraita continues: With regard to Puah, who is referred to in the verse, this is really a reference to Miriam. And why was she called Puah? Because she would make a comforting sound [ po’a ] as she would remove the child from the womb of the mother. Alternatively, the word Puah is related to one of the verbs that describe speaking, as she would speak [ po’a ] through divine inspiration and say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people.

    14The next verse relates the instructions of Pharaoh to the midwives: “And he said: When you deliver the Hebrew women, and you look upon the stones [ ovnayim ], if it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). The Gemara asks: What is the meaning of “stones”? Rabbi Ḥanan says: Pharaoh transmitted a great sign to them. He said to them: At the time when a woman crouches to give birth, her thighs become as cold as stones, and, therefore, this shall be for you a sign that the woman is about to give birth.

    15And there are those who say an alternative explanation for ovnayim : As it is written: “So I went down to the potter’s shop, and behold, he was at his work on the wheels [ ovnayim ]” (Jeremiah 18:3). Just as this potter sits so that one thigh is here and one thigh is there and the block upon which he works is in the middle, so too, a woman giving birth also has one thigh here and one thigh there and the newborn is in the middle.

    16The verse continues: “If it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). Rabbi Ḥanina says: Pharaoh transmitted to them a great sign to enable them to know the gender of the infant from the beginning of the birth process: A boy is born with his face downward; a girl is born with her face upward. Pharaoh provided them with this sign so that they could kill the boys secretly even before the mother realized what was happening.

    17The next verse states: “But the midwives feared God, and did not as the king of Egypt spoke about them [ aleihen ], but they kept the male children alive” (Exodus 1:17). The Gemara comments: It should have stated: “Spoke to them [ lahen ].” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: This teaches that Pharaoh proposed to them to engage in a sinful act, i.e., sexual intercourse, with him, but they did not accept his overtures. The word aleihen is often used in reference to sexual intercourse, for example: “And brought her to him; and he consorted with her [ eileha ]” (Genesis 29:23), and that is its connotation here as well.

    18The verse concludes: “But they kept the male children alive” (Exodus 1:17). A Sage teaches: It is not only that they did not kill the children as Pharaoh had commanded them, but that they would even provide for them water and food, as the phrase “But they kept the male children alive” indicates.

    19After being questioned by Pharaoh concerning their failure to obey his command, the midwives responded, as it is written: “And the midwives said to Pharaoh: Because the Hebrew women are not as the Egyptian women, for they are lively [ ḥayot ], and are delivered before the midwife comes to them” (Exodus 1:19). The Gemara asks: What is the meaning of “ ḥayot ”? If we say that the Hebrew women are like ḥayot , meaning actual midwives for themselves, and therefore they do not need assistance from others, is that to say that a midwife does not need the assistance of another midwife in order to help her give birth?

    20Rather, the midwives said to Pharaoh: This nation is compared to an animal [ ḥayya ], and animals give birth without a midwife. For example, with regard to Judah it is written: “Judah is a lion’s whelp” (Genesis 49:9); with regard to Dan it is written: “Dan shall be a serpent in the way” (Genesis 49:17); with regard to Naphtali it is written: “A hind let loose” (Genesis 49:21); with regard to Issachar it is written: “A large-boned donkey” (Genesis 49:14); with regard to Joseph it is written: “His first bullock” (Deuteronomy 33:17); with regard to Benjamin it is written: “A ravenous wolf” (Genesis 49:27).

    21The Gemara comments: Concerning those individuals where a comparison to an animal is written with regard to him, it is already written with regard to him. And concerning those where no specific metaphor comparing them to an animal is written with regard to him explicitly, in any case a general comparison is written about the Jewish people: “How your mother was a lioness; among lions she crouched, in the midst of the young lions she reared her whelps” (Ezekiel 19:2), indicating that all the Jewish people are compared to animals.

    22The verse relates the midwives’ reward: “And it came to pass, because the midwives feared God, that He made them houses” (Exodus 1:21). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of these houses: One says that God made the houses of the priesthood and the Levites descend from the midwives, and one says that God made the houses of royalty descend from them. The one who says that it is referring to the houses of the priesthood and the Levites is referring to Aaron and Moses, who were sons of Jochebed. And the one who says that it is referring to houses of royalty is referring to David, who also comes from Miriam, as it is written: “And Azubah,” the wife of Caleb, “died, and Caleb took to him Ephrath, who bore him Hur” (I Chronicles 2:19) and, as will be explained further, Ephrath is Miriam. And it is written: “David was the son of that Ephrathite of Bethlehem in Judah” (I Samuel 17:12). Therefore, he was a descendant of Miriam.

    23The Gemara discusses the family of Caleb: In Chronicles it says: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Was Caleb actually the son of Hezron? Wasn’t he the son of Jephunneh, as the verse states in Numbers 13:6? The Gemara answers: He was the son of Hezron, but he is called “son of Jephunneh” as an appellation indicating that he was a son who turned away [ sheppana ] from the counsel of the spies.

    24The Gemara asks: But it is still difficult. Hezron could not be his father, as Caleb was the son of Kenaz, as it is written: “And Othniel, the son of Kenaz, Caleb’s younger brother, took it” (Judges 1:13). This would mean that Caleb was also a son of Kenaz. Rava said: Caleb was the stepson of Kenaz, as he and Othniel shared a mother but had different fathers.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בפרך בפה רךמשכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה:

    בפריכהבשברון גוף ומתנים וחזקה:

    ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך:

    ולמאן דאמרבפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו:

    ושופתותכשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה:

    אחת של חמיןלרחוץ רגלי בעליהן בשדה:

    בין שפתיםבין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע:

    יונהישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו):

    עוררתיךלצאת ממעי אמך:

    חבלתךלשון חבלי יולדה (הושע יג):

    מנקרמנקה:

    משפרכמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנן שניתקין מצער הלידה (ברש"י שבעין יעקב מופיע כאן הלעז: אינמיילולי"ר, שפירושו: לחתל) :

    לא כרת שרךלא היה לך מיילדת לחתוך טיבור הולד:

    למשעילהחליק בשר כמו חלקת צואריו (בראשית כ״ז:ט״ז) שעיעות:

    עגוליןכעין ככר עגול: נעשה להן נס:

    רבבה כצמח השדהגדילים מן הארץ כצמח השדה:

    ותבאילבית אביך:

    הם הכירוהושראו שכינתו כבר:

    זה אלישראיתי כבר:

    אלישבעבת עמינדב אשתו של אהרן:

    שהיתה פועה לולדמשעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו:

    פועהצועקת כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מב):

    ה"ג וראיתן על האבנים אמר רבי יוחנן סימן גדול מסר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים ד"א על האבנים כדכתיב וארד בית היוצר וגו' מה יוצר זה ירך מכאן כו':

    סימן גדולשלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ד"א להכי קרי ליה למשבר של אשה אבנים כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים ואשה נמי ליוצר דמיא:

    סדןעץ עב שעליו יושב ומגלגל הבצים לעשותן בדפוס הכלי לפי גדלו וקטנו:

    סימן גדול מסר להםוראיתן על האבנים אם בן הוא שם אתן יכולות לראות מיד אם בן הוא בלא שום הגבהה:

    בן פניו למטהכדרך תשמישו:

    בת פניה למעלהכדרך תשמישתה והכי מפרש במסכת נדה (דף לא.):

    אליהןמשמע על עיסקי ביאה לשון ויבא אליה (בראשית כט):

    ותחייןהוה ליה למיכתב ולא המיתו הילדים ותחיין משמע שהיו מסייעין להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותם:

    אי נימא חיות ממשמילדות:

    כחיה נמשלהוחית השדה אינה צריכה למילדת:

    דכתיב ביה כתיב ביהמי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד מה אמך לביא בין אריות רבצה אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה:

    אהרן ומשהשיצאו מיוכבד:

    ותמת עזובה אשת כלבוהיא מרים ולקמן מפרש למה נקראת שמה עזובה והאי ותמת שנצטרעה:

    ויקח לו כלב את אפרתלאחר שנתרפאת חזר ולקחה לו אלמא אפרת קרי מרים וכתיב בדוד בן איש אפרתי:

    וכלב בן חצרוןפסוק הוא בדברי הימים:

    בן יפונה בן שנפנה מעצת מרגליםתירוצא הוא דקא מתרץ לעולם בן חצרון הוא ולמה נקרא בן יפונה על שם מעשיו:

    ה"ג ואכתי בן קנז הוא:

    חורגו דקנזבן אשתו של קנז היה כלב ונמצא עתניאל אחיו מאמו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    סוטה 11 עמוד ב

    1בפרך, רבי אלעזר אמר: בפה רך. רבי שמואל בר נחמני אמר: בפריכה.

    2(שמות א, יד) ״וימררו את חייהם בעבודה קשה ״בחומר ובלבנים״, וגו'״, אמר: רבא: בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה׃

    3את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים ולמ"ד נמי התם בפה רך הכא ודאי בפריכה׃

    4דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים׃

    5ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר ״(תהלים סח״, יד) אם תשכבון בין שפתים וגו' בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר ״(תהלים סח״, יד) כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ׃

    6וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר ״(שיר השירים ח״, ה) תחת התפוח עוררתיך וגו'׃

    7והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד שנאמר ״(יחזקאל טז״, ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו' ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר ״(דברים לב״, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'׃

    8וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן שנאמר ״(תהלים קכט״, ג) על גבי חרשו חורשים וגו לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר ״(יחזקאל טז״, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך׃

    9וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן שנאמר ״(יחזקאל טז״, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים׃

    10וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר ״(שמות טו״, ב) זה אלי ואנוהו׃

    11(שמות א, טו) ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ"ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ"ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע׃

    Baraita

    12תניא כמ"ד אשה ובתה דתניא שפרה זו יוכבד ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד ד"א שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה׃

    13פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה (ומוציאה את הולד) ד"א פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל׃

    14(שמות א, טז) ויאמר בילדכן את העבריות וגו' מאי אבנים א"ר חנן סימן גדול מסר להן אמר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים׃

    15ואית דאמר כדכתיב ״(ירמיהו יח״, ג) וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע׃

    16(שמות א, טז) אם בן הוא והמתן אותו א"ר חנינא סימן גדול מסר להן בן פניו למטה בת פניה למעלה׃

    17(שמות א, יז) ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו' להן מיבעי ליה א"ר יוסי בר' חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו׃

    18(שמות א, יז) ותחיין את הילדים תנא לא דיין שלא המיתו אותן אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון׃

    19(שמות א, יט) ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו' מאי חיות אילימא חיות ממש אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה׃

    20אלא אמרו לו אומה זו כחיה נמשלה יהודה (בראשית מט, ט) גור אריה דן יהי דן נחש נפתלי אילה שלוחה יששכר חמור גרם יוסף בכור שור בנימין זאב יטרף׃

    21דכתיב ״ביה כתיב ביה ודלא כתיב ביה כתיב (ביה) (יחזקאל יט״, ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו'׃

    22(שמות א, כא) ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים רב ושמואל חד אמר בתי כהונה ולויה וחד אמר בתי מלכות מ"ד בתי כהונה ולויה אהרן ומשה ומ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי דכתיב ״(דברי הימים א ב״, יט) ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור וכתיב ״(שמואל א יז״, יב) ודוד בן איש אפרתי וגו'׃

    23(דברי הימים א ב, יח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון בן חצרון (במדבר יג, ו) בן יפנה הוא בן שפנה מעצת מרגלים׃

    24ואכתי בן קנז הוא דכתיב ״(שופטים א״, יג) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב אמר רבא חורגו דקנז הוה.

    Tosafot

    שהיתה פועה לולדפירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרך רא"א בפה רך כו'פירש"י משכם בדברים ובשכר כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו' וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו' כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו' עכ"ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ"ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע"כ נטל פרעה ג"כ סל ומגריפה כו' ומאן דפליג וס"ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו' כדלעיל והכי מפורש בש"ר וק"ל:

    בתחלה בחומר ובלבנים כו'דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש"ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח"כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ"ש שהיו מחליפין כו'. פירש"י ה"ג בעבודה קשה ארשב"ן א"ר יונתן שהיו מחליפין כו' וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ"ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו' אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ"ה בהדיא בש"ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש"ר כמ"ש לעיל לא הו"ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע"כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ"א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו' דבלאו מלאכה המיוחד לכ"א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו"ק:

    נשים צדקניות כו' בשעה שהולכות לשאוב כו'הוא דאר"י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק"ל:

    הקב"ה מזמן להם דגים קטנים כו' ושופתות ב' קדירות כו'ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע"ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו' ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו' שלא היו קונים אותן אלא שהקב"ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו' כמ"ש ביה וה' נתן את חן העם גו' ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו' מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו' ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו' רישא דקרא מי זאת גו' מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו'. ואמר הקב"ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו'. שנאמר ומולדותיך ביום גו' דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו' דהיינו א' מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו' דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב' עגולין כו' שנאמר וינקהו דבש מסלע גו'. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א"י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו' אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו' בטובת א"י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו'. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע"כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז"ש שהיו חורשין על גבן שנא' על גבי חרשו חורשים גו' שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע"י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע"ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי"ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו"ק:

    היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו'דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו'. ואמר באים עדרים כו' ותבאי בעדי עדיים גו'. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי' קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע"כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי"ש שהיא עיקר המלה וי"ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי"ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי"ש וז"ש אל תקרי עדי עדים בלא רי"ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדר. עדרים ברי"ש ודו"ק:

    וכשנגלה כו' הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו'יבואר לקמן פ' כשם ע"ש:

    למילדות העבריות גו' מ"ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ"ד כו'כתב הרא"ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו' עכ"ל ול"נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו' ושם השנית גו' לא תמצא בתורה כ"א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב' בנים שם האחד פלג גו' וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו' וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו' וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו' וע"כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע"כ האחת והשני' הידועות על שנים מג' אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני' פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה' שנים ויהיה פי' אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו':

    מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר כו'עיין פירש"י ולשיטתו כתב ה"ג מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר להם כו' ד"א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו' עכ"ל ומפרש ליה ד"א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו' ע"ש אבל בש"ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע"ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש"ר וכפי' הרמב"ן והרלב"ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו' ע"ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד"א מה יוצר ירך כו'. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ"ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו' כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו' דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג"כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד' מיתות על הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע"ש:

    פניו למטה כו'עיין פירש"י והכי איתא פרק המפלת אבל בש"ר מפורש בע"א:

    כאשר דבר אליהן להן מבעי ליהיש לדקדק לפירש"י בפ' חיי שרה דאין נופל לשון לי ולו ולהם אצל דיבור אלא אלי ואליו ואליהן ובמקומות שתמצא לי ולו ולהם סמוכים אצל דיבור יתפרש במקום עלי ועליו ועליהן וא"כ הכא מאי קושיא להן מבעי ליה דהא הכא ליכא לפרושי להן במקום עליהן אלא במקום ל' כמו כאשר דבר למילדות וי"ל כמ"ש הרא"ם גם הרמב"ן כי מצינו דבור במקראות שאינו דבור ממש כמו בא אל פרעה ודברת גו' וידבר משה קחו את המנחה וה"נ הכא כאשר דיבר הוא במקום אחר דכבר כתיב ויאמר מלך מצרים למילדות גו' ושפיר נופל בו לשון להן כמשמעו במקום ל' וק"ל:

    ותחיין את הילדים תנא לא דיין שלא המיתו אותן כו'עיין פירש"י אבל בש"ר דרש לה מיתורא דקרא מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן כו' למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין גו' ונראה לדעת ש"ר דאע"ג דדרשינן מכאשר דבר אליהן מלמד שתבען כו' היינו ממלת אליהן דלהן מבעי ליה מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו דכאשר דבר אליהן שב אשלא המיתו את הילדים ושפיר קאמר למה הוצרך ותחיין גו':

    שהיו מספקות להם מזון כו'עיין פירש"י ובש"ר לא דיין כו' אלא יש שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מזון מבתי עשירות כו' ע"ש ולשיטת רש"י צ"ל נמי הא דקאמר פרעה מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין גו' ולא קאמר ולא המיתן דה"נ ה"ק להו לא דיין שלא המיתן אלא שגם הייתם מספקות להן מזון אך קשה דא"כ מה השיבו בכך כי חיות הנה בטרם תבא גו' וכי משום דאין צריכין למילדות אין צריכין למזונות ולפי הדרש דבסמוך אומה זו כחיה כו' השיבו לו גם על סיפוק מזונות דלא היו צריכות להן כדאמרינן סוף קדושין מימי לא ראיתי ארי סבל ושועל חנוני והן מתפרנסין שלא בצער כו' ודו"ק:

    אומה זו כחיה כו' יהודה גור אריה כו'לא הביאן כסדר שהם כתובים בתורה בפ' ויחי בברכת יעקב אלא הביאם כסדר שהן כתובים בפ' ויצא לפי ספר תולדותן ונקט שור וחמור שהן מין בהמה בכלל חיה כדאמרינן פרק בהמה המקשה זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה גו' הא כיצד בהמה בכלל חיה כו' ונראה דלא מייתי הכא אלא קראי דגבי ברכת יעקב דבגד נמי כתיב כלביא שכן בברכת משה ועי"ל שלא נאמר לביא אלא כלביא בכ"ף הדמיון משא"כ כל הנך דמייתי הם בלא כ"ף הדמיון כתיב ועוד דלא מייתי ההוא קרא דבגד דנקרא לביא כיון דמייתי קרא דכולהו איקרי לביא והענין מבואר דישראל שעושין רצון המקום אינן בכלל הטבע שנגזר על אדם וחוה בחטאם אבל הם בטבע החיה כפי טבע הבריאה ודו"ק:

    ויעש להם בתים כו' ח"א בתי כהונה כו'מפורש בפרקי ר"א בתים אלו איני יודע מה הם כשהוא אומר אשר בנה שלמה שתי בתים את בית ה' זו בית כהונה ואת בית המלך זו מלכות זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות כו' ע"ש ונראה דהני אמוראי רב ושמואל דפניגי הכא פליגי נמי לעיל במילדות מי היו ומ"ד לעיל אשה ובתה ס"ל הכא בתי מלכות ממרים ומ"ד לעיל כלה וחמותה ס"ל הכא בתי כהונה מאלישבע אך מה שאמר דבתי לויה ממשה לא ידענא מאי רבותינו דהא כל שבט לוי נבחר לעבודת הלוים וי"ל דה"ק שאחר שנתגרשה יוכבד מאישה עמרם [זכתה] לינשא שנית לעמרם שהיה לוי דהיינו שנולד ממנה משה שהיה לוי. וקאמר דדוד ממרים קאתי דכתיב ותמת עזובה גו' שעזבוה בחורי ישראל מלישא אותה לפי שהיתה חולנית ונצטרעה ונשאה כלב ואח"כ שנתרפאת לקראת אפרת ועל שמה נקרא דוד אפרתי מצינו לשון אפרתי באנשי אפרים כמ"ש ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה גו' וגם הדר שם בהר אפרים מצינו נקרא כן כמ"ש בן תוחו בן צוף אפרתי גו' אבל דוד שהיה מיהודה ודר בבית לחם יהודה ודאי דלא היה נקרא כן בשם אפרתי אלא על שם אם המשפחה שהיתה חשובה דהיינו מרים שנקראת בקרא אפרת וכן אבימלך מחלון וכליון נקראו אפרתים דמאותה משפחה היו גם המקום נקרא בית לחם אפרת על שם זה אך מה שאמר דכלב היה איש מרים ומהם יצא דוד צ"ע דהא יחוסו של דוד מרם בן חצרון בספר רות וד"ה ומתוך הכתובים נראה דכלב לאו היינו רם דג' בנים היו לו לחצרון ירחמיאל ורם וכלוב דהיינו כלב כדמוכחי קראי דד"ה ויש ליישב דאחד מיוצאי בני רם נשא אשה מיוצאי בני כלב ולא היה דוד ממשפחת כלב אלא מצד אם אלא שחשיבות מרים עשה זאת שנקראו אפרתים וק"ל:

    דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת גו' כצ"למקרא דלעיל מיניה דמייתי וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה גו' לפי פשטיה משמע שכלב הולידה ממש ובתו היתה אלא דהאי קרא ותמת עזובה ויקח לו את אפרת גו' אילו היתה בתו מה הוא הענין שתלה לקיחת אפרת לאשה לו במיתת בתו עזובה וע"כ דרשו דהאי עזובה היא אפרת ופי' ותמת היינו אחר שנצטרעה כדכתיב במרים אל נא תהי כמת גו' שהמצורע חשוב כמת לקחה כשהכל עזבוה עד שנתרפאת ונקראת אפרת ובמדרש ילקוט אפרת פלטני של מלכים מגדולי הדור דהיינו מרים ונראה דגם בהאי קרא גופיה הוליד את עזובה אשה גו' מדכתיב עזובה אשה משמע דאשתו היתה דאל"כ מאי אשה דקאמר אם בתו היתה::

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 11b

    Sotah 11b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 673 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בפרך בפה רך משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה:

    בפריכה בשברון גוף ומתנים וחזקה:

    ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך:

    ולמאן דאמר בפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו:

    ושופתות כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה:

    אחת של חמין לרחוץ רגלי בעליהן בשדה:

    בין שפתים בין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע:

    יונה ישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו):

    32 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    שהיתה פועה לולד פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:

    Tosafot on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרך רא"א בפה רך כו' פירש"י משכם בדברים ובשכר כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו' וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו' כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו' עכ"ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ"ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע"כ נטל פרעה ג"כ סל ומגריפה כו' ומאן דפליג וס"ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו' כדלעיל והכי מפורש בש"ר וק"ל:

    בתחלה בחומר ובלבנים כו' דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש"ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח"כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ"ש שהיו מחליפין כו'. פירש"י ה"ג בעבודה קשה ארשב"ן א"ר יונתן שהיו מחליפין כו' וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ"ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו' אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ"ה בהדיא בש"ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש"ר כמ"ש לעיל לא הו"ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע"כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ"א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו' דבלאו מלאכה המיוחד לכ"א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו"ק:

    נשים צדקניות כו' בשעה שהולכות לשאוב כו' הוא דאר"י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק"ל:

    הקב"ה מזמן להם דגים קטנים כו' ושופתות ב' קדירות כו' ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע"ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו' ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו' שלא היו קונים אותן אלא שהקב"ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו' כמ"ש ביה וה' נתן את חן העם גו' ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו' מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו' ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו' רישא דקרא מי זאת גו' מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו'. ואמר הקב"ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו'. שנאמר ומולדותיך ביום גו' דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו' דהיינו א' מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו' דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב' עגולין כו' שנאמר וינקהו דבש מסלע גו'. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א"י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו' אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו' בטובת א"י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו'. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע"כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז"ש שהיו חורשין על גבן שנא' על גבי חרשו חורשים גו' שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע"י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע"ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי"ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו"ק:

    היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו' דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו'. ואמר באים עדרים כו' ותבאי בעדי עדיים גו'. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי' קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע"כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי"ש שהיא עיקר המלה וי"ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי"ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי"ש וז"ש אל תקרי עדי עדים בלא רי"ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדר. עדרים ברי"ש ודו"ק:

    וכשנגלה כו' הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו' יבואר לקמן פ' כשם ע"ש:

    למילדות העבריות גו' מ"ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ"ד כו' כתב הרא"ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו' עכ"ל ול"נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו' ושם השנית גו' לא תמצא בתורה כ"א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב' בנים שם האחד פלג גו' וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו' וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו' וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו' וע"כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע"כ האחת והשני' הידועות על שנים מג' אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני' פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה' שנים ויהיה פי' אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו':

    מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר כו' עיין פירש"י ולשיטתו כתב ה"ג מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר להם כו' ד"א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו' עכ"ל ומפרש ליה ד"א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו' ע"ש אבל בש"ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע"ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש"ר וכפי' הרמב"ן והרלב"ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו' ע"ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד"א מה יוצר ירך כו'. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ"ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו' כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו' דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג"כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד' מיתות על הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע"ש:

    7 more comments on this page.

    Chidushei Halachot on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    בפרך אמר רב שמואל בר נחמני בקצת ספרים ישנים מאי את כל עבודתם אמר רב שמואל וכו' :

    Shita Mekubetzet on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Ben Yehoyada

    "בְּפָרֶךְ" רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּפֶה רַךְ (שמות א, יג). נראה לי בס"ד על פי הטעם שכתבתי בדרשותי בס"ד הא דבחרו לענותם בחומר ובלבנים שהיא מלאכה של עפר כי חשבו שיצליחו בכך מפני כי פרעה מלכם שמו אותיות העפר מיהו ההפרש בין אותיות פרעה לבין אותיות העפר הוא פרעה אות פּ' שבו דגושה והעפר אות פ' רפה ורכה והם החליפו אות פּ' דגושה באות פ' רפה ורכה וזהו שנאמר בפ"ה רך שעשו מן פרעה אותיות העפר שהוא בפ"ה רכה.

    שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים (שמות א, יג). צריך להבין מאי נפקא להו מזה. ונראה לי בס"ד גיבול הטיט שהוא מלאכת אנשים גוזרים שיעסקו בו הנשים וזה קשה מאד כי המגבל צריך לחשוף זרועותיו וגם לשאת ולהגביה בגדיו למעלה מן הארכובה כדי שלא יתלכלכו ועסק זה הוא בושה גדולה לנשים לעשותו וגנאי גדול להם והם היו מכריחים את הנשים בזה כדי להכשיל האנשים בהם בעבירה וכדי לבזותם בעסק זה שהוא בזיון גדול לאשה. ועוד מחלפים מלאכת נשים לאנשים שיש מלאכות שצריך להם אריכות רוח כגון שיש קוצים קטנים מעורבים בעפר שהם קטני קטנים וגוזרים עליהם שיבררו אותם מן העפר בידים ולזה העסק צריך אריכות רוח להעוסק בו וטבע האנשים שיש להם קוצר רוח וקצים מאד מעסק זה אבל הנשים טבען שיש להם אריכות רוח ואין קצים כל כך בעסק זה וכיוצא בו והם מכריחים לאנשים לעסוק בזה וכיוצא בזה כדי לצערם ואין מוסרים עסק זה לנשים.

    בִּשְׂכַר "תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם (תהילים סח, יד). נראה לי בס"ד ביזה [24] גימטריא כ"ד והשכיבה בין שפתים היתה על ידי הכד של מים שהביאו לשם שמים, לכן בזכות הכד הזה זכו לביזה שמספרה כ"ד. או יובן בס"ד על ידי שכיבה בין שפתים נעשה להם הריון ובטלה הזיבה מן הנשים שאם לא יתעברו יהיה להם זיבה שהיא זוהמה רבה ובשכר ביטול הזיבה זכו לביזה שנהפכו אותיות זיבה לאותיות ביזה. אי נמי הם עשו מצוה זו לכבוד ה' זכו לביזה שבאה להם על ידי ה'חן' [58] שהוא מספר כבוד ה' [58]. ועוד נראה לי בס"ד בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' שנזקקו כל אחד בשלו ולא נתנו עיניהם להזקק עם אינו שלהם זכו לביזת מצרים שלקחו ממון שאינו שלהם. אי נמי יובן בס"ד מדה כנגד מדה בשכר שהיו מסתירים תשמישם במקום נסתר וצנוע שהוא 'בֵּין שְׁפַתָּיִם' ולא בגלוי זכו לביזת מצרים שנגלה להם תחלה כל כסף וזהב שהיה מוצנע ומונח בתוך תיבות סגורים כי הקדים השם יתברך לזה ימי החושך שהיו המצריים אסורים ואינם זזים ממקומן ווּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר (שמות י, כב) ועל ידי כן היו נכנסין לבתי מצרים ורואין כל מה שהיה טמון ומוצנע אצלם ועל ידי כך ניצלו את מצרים שבעת שאומרים להם 'תנו לנו חפץ פלוני' לא היו יכולים להכחיש ולומר אין לנו.

    וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלָדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ (שיר השירים ח, ה). נראה לי בס"ד טעם שמזדמן להם אילן של תפוח כי התפוח שלם בשלשה הנאות שהם 'טעם וריח ומראה' וכן ישראל משולשים בנר"ן [נפש רוח נשמה] מה שאין כן אומות העולם אין להם בחינת רוח ונשמה אלא רק נפש מקליפה דעשיה גם ישראל משולשים בשלשה קדושות שהם 'כהנים לוים ישראלים' גם ישראל עבודת הקודש שעושים שלימה בשלשה שהם 'מחשבה ודבור ומעשה' גם יש בידם זכות שלשה אבות ולכן מזמן להם נס לידתם 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' שהוא משולש בשלשה הנאות הנזכר.

    וְנוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ (דברים לב, יג). הא דמביא להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים, לנחם לבם של ישראל אבותם ואמותם שאל יקוצו בצרות אלו של גזירות מצרים שבעבורם גלו הבנים מעל שלחן אביהם ואין יונקים הבנים משדי אמותם אשר דבר זה קשה להם ומראין שהצרה דומה לעיגול שהוא גלגל החוזר בעולם כי יבא היום ותתהפך הצרה על ראש מצרים ויצאו ישראל ממנה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שנותן להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים לרמוז שהם נזונין מן אור מקיף עד כאן דבריו נר"ו. ומה שהיו שני עגולין אלו אחד של דבש ואחד של שמן, הנה ב'דבש' רמז להם שזה נותן להם תמורת יניקתם משתי שדים של האם שעתה נבדלו מהם ונרמזו שתי שדים בדבש שהוא ב' שד וגם רמז להם שהם מוכנים לקבל התורה שנמשלה לדבש שהמתוק יפה לתורה דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא). וה'שמן' הוא מספר שמים [390] רמז שעתידין גם כן להיות נזונין במן שהוא לחם מן השמים ובזה יהיו עליונים על כל הבריות כשמן זה שהוא צף על כל מיני משקין. ועוד נראה לי בס"ד ב'דבש' נרמז להם כי המצריים אשר עוקצין אותם כצרעה לסוף יוצא להם דבש שיטלו את ממונם ויצאו משם ברכוש גדול כי הדבש הוא יוצא מן הצרעה שהיא עוקצת וה'שמן' הוא חמאה שקורין קימ'אג' שנעשה מן החלב וידוע דהחלב הוא דם שנהפך לחלב ורמז להם בזה שהיסורין שלהם יתהפכו לטובה.

    וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן (תהילים קכט, ג). הקשה הרב עיר בנימין דאמרו בגמרא (סנהדרין לז:) מיום שפתחה הארץ את פיה לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה, והקשו התוספות מן פסוק 'תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ' (שמות טו, יב) ותירצו לרעה פתחה ורק לטובה לא פתחה, והא הכא פתחה לטובה שנבלעים בארץ להצלתם עיין שם. ונראה לי בס"ד כיון דנבלעים לפי שעה ואחר כמה רגעים פולטת אותם אין זו נחשבת פתיחה ולא איירי המאמר בפתיחה דכהאי גוונא. ועוד נראה לי בס"ד דאין הכונה שהיו נבלעים ממש בגוף הארץ אלא נבלעים באויר וכח הרוחני הפרוס על פני הקרקע שהיו נעלמים מן העין ונבלעים באותו אויר הרוחני ונראין כאלו נבלעו בתוך הקרקע ולעולם לא פתחה גוף האדמה את פיה לבלעם ואחר שילכו המצריים נראין כאלו מבצבצין ויוצאין מגוף הארץ מחמת שהיו נבלעים באויר הרוחני הפרוס על פני הקרקע.

    "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים" אֶלָּא "בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים" (יחזקאל טז, ז). הנה הכלל שאמרו ב'אַל תִּקְרֵי' הוא ידוע דצריך למדרש לתרווייהו ונראה לי בס"ד הענין כאן הוא דהקשו איך זכו ישראל ברכוש, והלא בפירושא אתמר דאינו חל זמן הרכוש אלא עד שיעברו ארבע שנה והם ישבו רד"ו? ותירצו רבוי אכלוסין השלים המנין והוה ליה עבדו ארבע שנה. אך על זה קשא וכי מספר וסך נפשות אתמר? והלא זרעך בסתם נאמר יהיה מה שיהיה המעט הוא אם רב, והרבוי הוא רווחא דמצרים ומזלייהו גרם! אך התירוץ לזה הוא דהרבוי לא נעשה בטבע אלא בנס גמור שהיו יולדים ששה בכרס אחד ולא עוד שלא נתגדלו בטבע כי אם בנס שיולדים בשדה ונבלעים בארץ ושוב מבצבצין ויוצאין ועל רבוי הנמצא באופן זה שהוא בדרך נס ליכא למימר מזל מצרים גרם בזה ורווחא דילהון הוי מאחר דאין זה טבעי וקודשא בריך הוא לא עביד ניסא בעבור שקרי אלו המצריים כדי שתאמר רווחא דילהון הוא זה! ולכן רבוי אוכלסין כזה שפיר השלים המנין ונמצא ישבו ארבע שנה ואז חל זמן הרכוש וזהו שאמר אַל תִּקְרֵי 'בַּעֲדִי עֲדָיִים' שזכו ולקחו הרכוש אלא על ידי שתקרא 'בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים' שהיה מציאות הרבוי שלהם בנס ואינו טבעי. ובזה יובן המאמר בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם פירוש בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שזכו להיות תולדות שלהם מאותו המשכב בנס זכו לביזת מצרים מחמת הטעם דרבוי אכלוסין השלים המנין.

    מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וְאֱלִישֶׁבַע (שמות א, טו). הרא"ם [הרבי אליהו מזרחי] ז"ל כתב יתכן שהיתה קבלה ביד רבותנו ז"ל כך ומהרש"א נדחק למצוא לזה רמז מן הכתוב עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דחוה נתעברה ביוכבד בעת שלקחה עמרם פעם שניה קודם לידת משה רבינו ע"ה ולכן חזרה לנערותה ולכן עשה לקוחין חדשים כדרך הבתולות ולכן כתיב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן (שמות ב, ב) היא האשה הראשונה חוה שנאמר בה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ (בראשית ג, יב) ועתה היא הרתה ותלד את משה שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בזוהר ותהר האשה ותלד בן האשה ודאי כמה דאת אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג) עד כאן דבריו. נמצא יוכבד היא עצמה היתה חוה שהיתה יחידית בעולם אחת היא לבדה ואין אשה אחרת עמה ובזה מדוקדק הכתוב שאמר אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א, טו) דקשא הוה ליה למימר הכי 'וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְשִׁפְרָה וּפּוּעָה הַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיֹּת' ולמה האריך לומר 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת וְשֵׁם הַשֵּׁנִית'? ובזה ניחא דנקיט 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה' כי יוכבד היא היתה שפרה שנתגלגלה בה חוה אשר יצדק עליה שם אחת בגלגול ראשון כי היא היתה אחת לבדה בעולם ובגלגול זה של יוכבד נתקנה מן הפגם ונעשית שפרה שהוא לשון תיקון שהיתה משופרת ונאה בתיקון גלגול זה וכיון דהאחת שפרה היא יוכבד מוכרח לפרש 'שֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה' על מרים שהיא דור שני לאמה יוכבד. מיהו יש לדקדק במאמר זה שאמר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ דנקיט הכלה קודם חמותה והוה ליה למימר 'חמות וכלתה' וכדנקיט אותו המאן דאמר ב'אשה ובתה'? ונראה לי בס"ד דשינה בסדר הלשון ללמד כי נשואין של אהרן עם אלישבע שבו נעשית זו חמות וזו כלתה היה משונה ממנהגו של עולם כי מנהגו של עולם האיש ישא אשה קטנה ממנו בשנים ואהרן נשא אלישבע שהיתה גדולה ממנו בשנים יען כי אהרן הכהן ע"ה בעת שנולד משה רבינו ע"ה היה בן שלש שנים וענין המילדות היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה וכיון שהיתה אלישבע מילדת באותו זמן איך יתכן קטנה מחמש שנים תהיה מילדת ואם כן לפחות היתה בת חמש שנים ונמצא גדולה ממנו בשנים. אי נמי יש לומר דנקיט כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ ללמד דפליג על מאן דאמר ראשון בתרתי, חדא דסבירא ליה שהיתה המילדת אלישבע ולא היתה מרים מילדת והשנית דפליג גם בשמות דמאן דאמר הראשון סבירא ליה יוכבד היא הנקראת שפרה ומאן דאמר זה סבירא ליה יוכבד היא הנקראת פועה דאלישבע היא הנקראת שפרה.

    8 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 11, Amud Bet, about 673 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “בפרך״, רבי אלעזר אמר: בפה רך. רבי…”

      Named: רבי אלעזר, רבי שמואל בר נחמני, שמואל.

    2. Segment 220 words

      Opens “(שמות א, יד) ״וימררו את חייהם בעבודה…”

      Named: רבא.

    3. Segment 331 words

      Opens “את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך…”

      Named: רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן, שמואל.

    4. Segment 437 words

      Opens “דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו…”

      Named: רב עוירא.

    5. Segment 544 words

      Opens “ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות…”

    6. Segment 622 words

      Opens “וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן…”

    7. Segment 748 words

      Opens “והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר…”

    8. Segment 840 words

      Opens “וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה…”

    9. Segment 922 words

      Opens “וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן שנאמר…”

      Named: רבי ותגדלי.

    10. Segment 1014 words

      Opens “וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “(שמות א, טו) ויאמר מלך מצרים למילדות…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    12. Segment 1221 words

      Opens “תניא כמ"ד אשה ובתה דתניא שפרה זו…”

    13. Segment 1326 words

      Opens “פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “(שמות א, טז) ויאמר בילדכן את העבריות…”

    15. Segment 1532 words

      Opens “ואית דאמר כדכתיב (ירמיהו יח, ג) וארד…”

    16. Segment 1620 words

      Opens “(שמות א, טז) אם בן הוא והמתן…”

    17. Segment 1726 words

      Opens “(שמות א, יז) ותיראן המילדות את האלהים…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “(שמות א, יז) ותחיין את הילדים תנא…”

    19. Segment 1924 words

      Opens “(שמות א, יט) ותאמרן המילדות אל פרעה…”

    20. Segment 2029 words

      Opens “אלא אמרו לו אומה זו כחיה נמשלה…”

    21. Segment 2119 words

      Opens “דכתיב ביה כתיב ביה ודלא כתיב ביה…”

    22. Segment 2265 words

      Opens “(שמות א, כא) ויהי כי יראו המילדות…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    23. Segment 2331 words

      Opens “(דברי הימים א ב, יח) וכלב בן…”

    24. Segment 2419 words

      Opens “ואכתי בן קנז הוא דכתיב (שופטים א,…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sotah 11b · Segment 1 — “…בפה רך. רבי שמואל בר נחמני אמר: בפריכה.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sotah 11b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026