Talmud Builders

    Commentary page

    Sotah 47a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 47a

    Sotah 47a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 699 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ליהוו דובים ולא ליהוו יער מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס:

    דבעיתי הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה:

    זכה ויצתה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו:

    לקללה הוה למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה:

    ואלא מאי טיבותיה דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת:

    חן מקום על יושביו ואפילו הוא רע נראה להם טוב:

    חן האשה תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו:

    אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתינוקות:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 47a · Sefaria · CC0

    Meiri

    לעולם לא יהא המוכיח כועס בתוכחותיו כל כך עד שיהא דוחה את הנוכח מלפניו מכל וכל שכל שהוא עושה כן גורם לו שיטרד ויצא לתרבות רעה ולא סוף דבר האב או הרב בקטן שדעתו קלה וכשהאב או הרב דוחהו מכל וכל יברח ויאבד את עצמו או הבעל באשה שדעתה ג"כ קלה ותצא לתרבות רעה אלא אף החכם או המנהיג לכל אדם כן וכל שכן האדם בעצמו במה שהטבע מושל עליו ואי אפשר ליפסק ממנו מכל וכל שלא להשתמש בו קצת כפי ההכרח כגון יצרו של אדם ואע"פ שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת מפני שבאלו צריך אזהרה יתרה בפרט אבל מ"מ בכל ענין כן והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא... בשתי ידיו על שנדהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא... את הרבים לעבדת האלילים... זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות... וטעות גמורה הוא שהרי... הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק:

    המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג עד אומר ראיתי ההורג ועד אומר לא ראיה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפים שנים אומ' ראינו ועד אומ' לא ראיתם לא היו עורפים אמר הר"ם פי' אמרו השם בסוף עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ולא יהרוג ההורג אחר שנערפה העגלה פי' אמרו ית' לא נודע מי הכהו ידענו שאם נודע מי הכהו ואפי' בעד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום השנים הנה אמרנו בכאן באלו ההלכות היו עורפין אמנם הוא כאשר הכחיש עד לעד בעד אחד אולם כאשר אמר אחד אני ראיתי ההורג עוד בא אחר זה אחר והכחיש זה ואמ' לא ראיתיו לא היו עורפין לפי שהעקר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרי' לא ראינו אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף הפרק הששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות:

    אמר המאירי נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה כלומר אע"פ שכבר הורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר כלומר שהיא חולין גמורים ושמא תאמר והלא במסכת קדושין אמרו שירידתה לנחל איתן אוסרתה ר"ל שמשהורידוה לנחל איתן אע"פ שלא נערפה נאסרה בהנאה ואם כן כשנמצא ההורג למה פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה במחלוקת ומי ששנה זו לא שנה זו ומ"מ יש שדוחים אותה סוגיא לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולענין פסק מיהא מעמידין את שתיהן שכל שלא נמצא ההורג הורדתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה מאיליה או נשחטה אסורה בהנאה הא אם נמצא פקע איסורה למפרע ותרעה בעדר וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן כמו שביארנו במסכת קדושין:

    נמצא ההורג אחר שנתערפה הרי הוא כעגלה ערופה סתם ר"ל שלא נמצא ההורג ותקבר במקומה שעל הספק באה מתחלה כפרה ספיקה והלכה לה כלומר שהיא עשתה את שלה ולענין ההורג מיהא כל שנמצא אפי' משנתערפה העגלה הורגין אותו שהרי נאמר בסוף הפרשה ואתה תבער הדם הנקי:

    ואח"כ בא לבאר באי זה עדות אנו נמנעים שלא לערוף את העגלה שאם לענין ההורג ודאי אינו נהרג אלא בעדות ברורה אבל לענין הפקעת עריפת העגלה כיצד הוא הדין ואמ' שכל שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג אפילו עבד או שפחה או אחד משאר הפסולים כל שאין שם הכחשה לא היו עורפים היה שם הכחשה אם עדות של כשר הוא ר"ל שאמר עד אחד כשר ראיתי את ההורג והיה כשר אחר שהכחישו אם בזה אחר זה הוא לא היו עורפין שכבר נתקבל עדות הראשון כשנים ואין עדותו של שני כלום אבל אם הכחישוהו שנים אף לאחר זמן ואמרו לו לא ראית עורפין שהרי מ"מ שנים ושנים הם ובבת אחת אפי' לא הכחישו אלא אחד לומר לא ראית עורפין ואם יהיה מחלוקת בין כשרים ופסולים כל שאמר כשר אחד תחלה ראיתי ופסול אומר לא ראית אין זה הכחשה אף בבת אחת ואין עורפין העיד הכשר שראה ושני פסולים מכחישין אותו עורפין שאחד כשר ושני פסולין מחצה על מחצה הם ואם כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כך מתברר הענין לפי סוגית הגמרא אלא שיש חולקין בקצת דברים ואף גדולי המפרשים חלקו בענינים אלו עם גדולי המחברים בכמה דברים ואנו כתבנו הנראה לנו וכבר ביארנו כיוצא בענין זה בעדות סתירה בפרק מי שקנא:

    וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ"מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ"מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ' אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:

    המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ' אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר"ם משרבו המנאפים אמ' השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:

    23 more comments on this page.

    Meiri on Sotah 47a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    רש"י בד"ה אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתנוקות עכ"ל כצ"ל הס"ד:

    בד"ה יצר של כו' פן יברח ויאבד את כו':

    בד"ה שנים כו' ואע"פ שאינו עכשיו כו':

    בד"ה בטלה עגלה כו' מכירין בהן מי כו':

    בד"ה לא אפקוד על ניאוף נשותיכם כו' כצ"ל מפירוש ישן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sotah 47a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְלֶיהֱוֵי דּוּבִּים וְלֹא לֶיהֱוֵי יַעַר דִּבְעִיתִי (מלכים ב ב, כד) פירש רש"י ז"ל בעיתי הדובים ועיין מהרש"א ז"ל מה שטען על דבריו והמעיין יראה שגם על דברי מהרש"א ז"ל יש לטעון כיון דהדובים ההם בנס באו על ידי שמים איך אפשר שיהיו יכולים לברוח מידם, דודאי יעשו שליחותם ואין מידם מציל, ולמה הוצרכה המצאה טבעית על ידי היער? על כן נראה לי בס"ד לפרש מה שכתב 'משום דבעיתי' קאי על בני אדם שהיו עם אלישע הנביא ע"ה שהם אנשיו ומשרתיו דהא אדם חשוב אינו רשאי ללכת בלתי שני משרתים וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְשְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ (בראשית כב, ג) ועוד הוא נביא ומוכרח שהוא עשיר (שבת צב.) ועתה שעקר דירתו ממקום למקום ודאי יש אתו כמה משרתים ועוד אי אפשר שלא ימצא אתו כמה תלמידים שהם אין זזים מאצלו וכמו שאמרו (כתובות קו.) על פסוק מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ (מלכים ב' ד, מג). ולכן אם לא נברא יער סמוך לאותם ילדים כדי שהדובים יוצאים ממנו ופוגעים תכף בילדים היו האנשים אשר עם אלישע הנביא ע"ה בעיתי ממראה הדובים כיון דהמקום פנוי ואין דבר חוצץ לעיני הרואים היו נבהלים הרואין מן הדובים שהיו רואין אותם בוקעין בבקעה ההיא ובאים לטרוף הילדים אך עתה שנברא יער במקום ההוא הסמוך לילדים והדובים יצאו מן היער ופגעו בילדים נמצאו הדובים מכוסין מעיני הרואין בעצי היער והם עשו שליחותן תכף ונעלמו מן העין. והנה לפי דברי רבינו ז"ל דקללם בשם בן מ"ב נרמז זה בדובים כי דֻּבִּים חסר וא"ו כתיב והוא אותיות 'יד מ"ב' דשם מ"ב הוא סוד הידים ו' יַּעַר ' [280] הוא מספר פ"ר דמנצפך.

    "מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב" אָמַר רַבִּי חָנִין חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו (מלכים ב ב, יט). נראה לי בס"ד נשא המקום חן בעיני יושביו מצד אחר אף על פי שהיו המים רעים והיינו כיון דהיו רעים שאין ראויים לשתיה ימצא שם מים רבים לזרעים ולאילנות כי אלו טובים להשקות מהם אילנות ואם כן יש טובה במקום ההוא מצד פרי העץ ופרי האדמה שיוציאו פירות טובים מחמת רבוי המים אין הולך מהם לשתיה כלל אלא כולם יהיו לצורך האדמה ואנשיה שהיו מוכרחים לקנות ממקום אחר אף על גב שבזה הוצאתם מרובה עם כל זה יש להם טובה מצד אחר שהפירות אשר שם הם בריאים ושמנים ויפים וגם רבים מחמת רבוי המים. ובזה יובן מה שאמר לו הִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם כי עתה שכל אדם ובהמה שותים מן המים שבעיר נתמעטו המים בה בהשקאת הזרעים דאין להם מים רבים להשקות את האדמה ובזה ימצא קרחות במקום ההוא של זרעים ואילנות דנשאר המקום יבש מעשות פרי מחמת מיעוט המים שאין בהם כדי סיפוק בהרווחה. ועיין מדרש רבא (פרשת נח סוף פרשה לד) על פסוק וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז) אמר ריש לקיש ברית כרותה לאוירות, פירוש שיהיה חן מקום על יושביו שכל אחד יערב לו מזג אויר מקומו אף על פי שהוא גרוע ומייתי שם עובדא בתלמיד אחד דהוה יתיב קמיה דרבי יוסי עיין שם.

    תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת נראה לי בס"ד בתחלה שמאל שהיא יד כהה דוחה ואחר כך תהיה הימין שהיא יד חזקה מקרבת. ובזה יובן מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז, ה) פירוש מי יקום עליו לקטרגו והלא קטן הוא ודרך ארץ מחייב שאקרבנו כי קטן שמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה יובן כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ובזה יובן שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) פירוש שלום שלום למי שצריך לרחקו בשמאל ולקרבו בימין אמר ה' ורפאתיו שיצליח זה ברפואת נפשו.

    שְׁלֹשָׁה חִנּוֹת הֵן נראה לי בס"ד שלשתם שייכי בישראל כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) שיש להם אצל הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ועל כן שייך בהו מאמר ' חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ ' דאפילו אין עושין רצונו של מקום אין נמאסין לפניו יתברך וכמו שנאמר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים (ויקרא כו, מד) ועוד בישראל כתיב וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח) וכן הוא אומר הֵיכַל הֳ' הֵמָּה (ירמיה ז, ד) נמצא הם מקום ומדור לאור שכינתו יתברך ואף על פי שאין עושין רצונו של מקום לא נסתלקה שכינה מהם יען דְ' חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו ' ועוד בישראל כתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) הרי קראם מקח וזה הקנין התחיל מעת היותם במצרים שהיו גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד, לד) מה אלו עעבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה דעם כל זה לא נמאסו לפניו יתברך והיינו מטעם ' חֵן מֶקַח עַל מִקָּחוֹ '. נמצא שלש חן שעשה הקדוש ברוך הוא בטבע העולם שלשתן שייכי בישראל וג' פעמים חן [58×3=174] גימטריא קע"ד כמנין 'כסף זהב' [174] ובזה יובן וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף (יחזקאל טז, יג) שהוא שלשה חן ולפי האמור חן מקח על מקחו זה היה מעת שהיו במצרים קודם היציאה ואחר שיצאו משם זכו לחן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו כי היה להם דין אשה במעמד הר סיני ואז גם כן שרתה בקרבם השכינה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (זכריה ד, ז) וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה דהיינו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד) והם עלו במחשבה להבראות קודם בריאת העולם הזה הנה אחר אשר הוציא אותם ממצרים אז תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ שהוא חן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו.

    תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ (מלכים ב ב, כד). אף על גב דבדין הרגם כדאמרינן לעיל מכל מקום נענש שגירה דובים שמתו בהם מיתה משונה והיה לו להזכיר עליהם שם בן מ"ב להמיתם בהסתכלות בלבד כאשר הרג משה רבינו ע"ה את המצרי (שמות ב, יב) וכמו שעשה רבי שמעון בן יוחי ליהודה בן גרים שנתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות (שבת לד.) וכיון דצער אותם צער הגוף, חלה שהוא צער הגוף. ועל אשר דחה את גחזי בשתי ידים אף על גב דאחר כך הלך לדמשק להחזירו נתעכב בדבר שהיה לו להחזירו קודם כי בעת שהלך להחזירו כבר הרשיע גחזי ביותר להחטיא את הרבים ולכן כשבא אלישע הנביא ע"ה להחזירו לא קבל לחזור כי אמר לו כך מקובלני ממך 'כל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה' וכבר נד ולד! ואם היה מקדים להחזירו קודם שיחטיא את הרבים היה חוזר בו, לכן מדה כנגד מדה קדם לו חולי אחד קודם פטירתו בעבור שלא הקדים פעמיו להחזיר את גחזי.

    בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בְּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים אָמַר לוֹ רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב' ה, כז). קשא והלא אלישע הנביא ע"ה הוא דהוה עסיק באותה שעה בפרק שמנה שרצים ומה זכות לגחזי בזה הפרק כדי שיטול שכר בעבורו? ועוד אמר לו הגיע עת ליטול שכר, והוא נתן לו קללה ועונש? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה (קהלת יא, ב) דהיינו לְשִׁבְעָה זו תורה שבכתב שהוא שבעה ספרים כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו (שבת קטו:) וְגַם לִשְׁמוֹנָה זו תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ולפי זה יש לכנות התורה בשם שמונה על דרך האמור. וידוע דהעושה את דברי תורה קרדום לחפור בהם תורתו נמאסת לפני הקדוש ברוך הוא כשרץ, וכל שכן אם הוא לומד וחוטא ואינו מקיים מה שאמרה תורה! ולכן גחזי שהיה לומד תורה והיה רשע במעשים ועשה התורה קרדום לחפור את התורה שלמד שהיא שמונה דרגין נחשבת לפני הקדוש ברוך הוא כשמונה שרצים וכיון דלקח ככרים כסף מן נעמן קבל שכר תורה שלו שהיא נחשבת שמונה שרצים. ועל כן אלישע כשראה שבא גחזי לפניו והוא היה לומד פרק שמונה שרצים הבין כי מן השמים אתרמי הכי להודיעו אל תבט אל תורתו של גחזי שלמד, כי תורתו נחשבת כמו שמונה שרצים! ולכן אמר לו רשע עתה שקבלת שני ככרים כסף ובאת אלי בעת שאני לומד פרק שמונה שרצים הנני מבין מזה שהגיעה עת שתקבל שכר תורה שלך שהיא חשובה שמונה שרצים ואם כן כבר קבלת שכרך באלו ככרים הכסף והבגדים ולא נשאר לך בידך לחלוחית מצוה שתגין עליך מן הפרעניות ולכן תקבל הפרעניות הראויה לך עתה וצרעת נעמן תדבק בך להשקותך סמא דמותא כי אין בידך דבר לדחות פרעניות זו ממך. ונראה לכך קאמר תלמודא שֶׁדָּחָה אֶת גֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כי ידוע החיים יתייחסו ליד ימין והכבוד ליד שמאל דכתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) והוא רצה להענישו בדבר הדומה למיתה כדי שתהיה לו תורתו סמא דמותא וכמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא עב:) זכה נעשית לו סמא דחיי לא זכה נעשית לו סמא דמותא, ואי משום הא הוה להענישו בסמות עינים דסומא חשוב כמת (נדרים סד:) אך הוא דחה אותו בשתי ידים שהענישו בצרעת דחשוב כמת ואין לו חיים המתייחסים ליד ימין וגם אין לו כבוד המתייחס ליד שמאל כי אין לך בזוי ומגונה כמו המצורע דְבָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וגם הוא עצמו טָמֵא טָמֵא יִקְרָא על עצמו והכל מתרחקין ממנו וזה אומרם שדחה אותו בשתי ידים על שקללו בצרעת ולא בסמות עינים! ונראה לי בס"ד טעמו של אלישע הנביא ע"ה שקללו בצרעת ולא בסמות עינים, דאיתא בספר קהילת יעקב ז"ל על ידי התחברות קליפת שור וחמור בא צרעת ולכן צרעת [760] מספר שור חמור [760] עד כאן לשונו עיין שם. והנה הלומד תורה שלא לשמה כגחזי הרי זה משתמש ביצר הטוב הנקרא שור וביצר הרע הנקרא חמור שמערב כוחותיהם ביחד ולכן אחר שנודע לו עתה שהיה לומד שלא לשמה שמערב שור וחמור לכן הלקהו בצרעת שהיא מספר שור חמור.

    אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ (מלכים א' יב, כח). נראה שהוא חיבר אבן שואבת גדולה הרבה בתקרא של החדר שעומד שם פסל ירבעם שהניחה למעלה מראש הפסל העשוי מברזל ועומד תחת התקרא ולכך כח האבן לפי גודלה משך את הפסל העשוי מברזל ונמצא לעיני הרואין הפסל עומד באויר ואף על פי שלא יבצר שיש גדולים שהכירו בערמה זו אך ודאי רוב עמא דארעא לא הבינו זאת הערמה וטעו לחשוב שיש בפסל ממש חס ושלום שעומד באויר.

    מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ 'בֶּן הָרַצְחָן'. פירוש שם אביו היה דִּינַאי לכן קראו אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי אבל בֶּן פְּרִישָׁה וּבֶּן הָרַצְחָן אין שמות אלו דפרישה ורצחן קאי על אביו אלא הם שמות עצמו כלומר איש מפורש איש רוצח ואומרם בֶּן הָרַצְחָן או בֶּן פְּרִישָׁה הוא כמו 'בֶּן מָוֶת אִישׁ זֶה' וכמו 'בֶּן בְּלִיַּעַל' שהוא רוצה לומר בן שהוא בליעל. והנה שם אֱלִיעֶזֶר הוא שם שנקרא בו ביום המילה אבל שם תְּחִינָה הוא שם כינוי שכינו לו אחר כך לאיזה סיבה אז שמא היה דרכם לקרות כל אלעזר בשם תחינה על שם התחינה של אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי (שמות יח, ד) ואיך שיהיה שם תְּחִינָה הוא כינוי שכינו אותו בכך אחרי זה ומחמת שהרשיע הרבה ופירש מדרכי ישראל היו קורין אותו תְּחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה רוצה לומר מופרש ומובדל ואחר שהרבה רצח חזרו לכנותו על שם הרצח שקראוהו בֶּן הָרַצְחָן. ברם קשה מאי נפקא מינה מדברים אלו דבא התנא להודיע לנו במשנה הטהורה שזה הרשע כך היה נקרא בתחלה וכך נקרא לבסוף? ונראה לי בס"ד ללמדינו הלכה בזה דראוי לכנות שם לאיש רשע ממין רשעתו כדי לפרסמו וכדי שהעם ישמעו ויראו שיחושו לזילותא דידהון אם ירשיעו כדי שלא יהיו קורין שם לחרפתם שלא תשכח חטאתם לדורי דורות ועל ידי כך יפרשו מדרכם הרעה.

    1 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 47a · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 47, Amud Aleph, about 699 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 137 words

      Opens “רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר:…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת…”

    3. Segment 359 words

      Opens “וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק…”

    4. Segment 448 words

      Opens “״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא…”

    5. Segment 526 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד…”

    6. Segment 624 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין…”

    7. Segment 733 words

      Opens “אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל…”

    8. Segment 844 words

      Opens “וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא…”

    9. Segment 935 words

      Opens “״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ…”

    12. Segment 1256 words

      Opens “יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה…”

    13. Segment 1344 words

      Opens “כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ…”

    14. Segment 1452 words

      Opens “יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר,…”

    16. Segment 1635 words

      Opens “מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה…”

    17. Segment 1744 words

      Opens “עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד…”

    18. Segment 1819 words

      Opens “מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא…”

    19. Segment 1925 words

      Opens “מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי…”

    20. Segment 2033 words

      Opens “מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי…”

    Original text

    רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. מַאן דְּאָמַר נֵס — יַעַר הֲוָה, דּוּבִּים לָא הֲווֹ. מַאן דְּאָמַר נֵס בְּתוֹךְ נֵס — לֹא יַעַר הֲוָה וְלָא דּוּבִּים הֲווֹ. וְלִיהְוֵי דּוּבִּים וְלָא לֶיהֱוֵי יַעַר! דִּבְעִיתִי.

    Rav and Shmuel had a dispute with regard to this episode. One says there was a miracle, and one says there was a miracle within a miracle. The Gemara explains: The one who says there was a miracle claims that there was already a forest in that place but there were no bears, and the miracle was the appearance of bears. The one who says it was a miracle within a miracle claims that neither was there a forest nor were there bears in that area. The Gemara asks with regard to the second opinion: Why was a double miracle required? And let there be bears and no forest; the forest served no role in the story, so why was it created? The Gemara explains: The forest was necessary, as bears are frightened to venture into open areas but will attack people in their natural habitat, a forest.

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הוּבְקְעוּ מִיִּשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם יְלָדִים. אִינִי?

    Rabbi Ḥanina says: Due to forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought when he tried to have Balaam curse the Jewish people, forty-two children were broken off from Israel, in that incident involving Elisha. The Gemara asks: Is that so? Was that the reward for his offerings?

    וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בֵּיהּ ״אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק הָיְתָה! תַּאֲוָתוֹ מִיהָא לִקְלָלָה הֱוֵי.

    But didn’t Rav Yehuda say that Rav says: A person should always engage in Torah study and in performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through such acts performed not for their own sake, one will come to perform them for their own sake. He proves the value of a mitzva done not for its own sake: As in reward for the forty-two offerings that Balak, king of Moab, brought, he merited that Ruth descended from him, from whom King Solomon descended, about whom it is written that he brought many offerings: “A thousand burnt-offerings did Solomon offer up” (I Kings 3:4). And Rabbi Yosei ben Ḥoni similarly says: Ruth was the daughter of Eglon, son of Balak. These Sages state that Balak’s reward was to have Ruth descend from him, not that a number of Jewish people perish. The Gemara answers: His desire, in any event, was to curse the Jewish people, and his reward for sacrificing his offerings was that the curse was fulfilled in the incident involving Elisha, as well.

    ״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְגוֹ׳״. וְכִי מֵאַחַר דְּמַיִם רָעִים וְאֶרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, אֶלָּא מָה טוֹבָתָהּ? אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חִינּוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקָּח עַל (מִקָּחוֹ).

    The Gemara returns to discussing the incident involving Elisha: “And the men of the city said to Elisha: Behold, please, the situation of this city is pleasant, as my lord sees, but the water is bad and the land miscarries” (II Kings 2:19). The Gemara asks: But if the water is bad and the land causes women to miscarry, what is pleasant about it? Rabbi Ḥanin says: The grace of a place is upon its inhabitants, i.e., people are fond of their hometown despite its shortcomings. Rabbi Yoḥanan says: There are three graces that have a similar impact: The grace of a place upon its inhabitants; the grace of a woman upon her husband, despite her faults; and the grace of a purchased item upon its buyer, as one who has bought something views it in a positive light.

    תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״.

    § The Sages taught: Elisha fell ill three times. One was a punishment for inciting the bears to attack the children; and one was a punishment for pushing Gehazi away with both hands, without leaving him the option to return; and one was the sickness from which he died, as an expression of illness is stated three times in the verse about Elisha: “And Elisha became sick [ ḥala ] with his illness [ ḥolyo ] from which he would die” (II Kings 13:14). The root ḥet , lamed , heh , which indicates illness, is used twice in this verse, and it is stated once that Elisha will die.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

    The Sages taught: It should always be the left, weaker, hand that pushes another away and the right, stronger, hand that draws him near. In other words, even when a student is rebuffed, he should be given the opportunity to return. This is not like Elisha, who pushed Gehazi away with both hands, and not like Yehoshua ben Peraḥya, who pushed Jesus the Nazarene, one of his students, away with both hands.

    אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת״.

    The Gemara specifies: What was that incident with Elisha? As it is written: “And Naaman said: Pray, take talents” (II Kings 5:23). Naaman offered Gehazi payment for the help Elisha had given him, and when the verse recounts Elisha’s words to Gehazi, it is written: “And he said to him: Did not my heart go, when the man turned back from his chariot to meet you? Is it a time to take money, and to take garments, and olives, and vineyards, and sheep, and oxen, and servants, and maidservants?” (II Kings 5:26). Here Elisha criticizes Gehazi for taking the payment.

    וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקֵיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים. ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״. ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו.

    The Gemara clarifies the criticism: And did he take all that? But it was only money and garments that he took. Rabbi Yitzḥak says: At that time, Elisha was engaged in the study of the topic of the eight impure creeping animals. He said to Gehazi: Wicked one, it is time for you to receive now, in this temporal world, the reward for studying the topic of the eight impure creeping animals. This is why the verse lists eight items. The Gemara adds parenthetically that Elisha also said to Gehazi: “And the leprosy of Naaman shall cleave to you and to your descendants forever” (II Kings 5:27), and that the verse later states: “Now there were four leprous men” (II Kings 7:3), about whom Rabbi Yoḥanan says: This is referring to Gehazi and his three sons.

    ״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחְזִירוֹ לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל מִי שֶׁחָטָא וְהֶחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

    The verse states: “And Elisha came to Damascus” (II Kings 8:7). The Gemara asks: For what purpose did he go there? Rabbi Yoḥanan says: He went to help Gehazi in repentance, but Gehazi would not agree to repent from his evil ways. Elisha said to him: Return from your sins. Gehazi said to him: This is the tradition that I received from you: Whoever sins and caused the masses to sin is not given the opportunity to repent.

    מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שֵׁם חֲקַק לַהּ אַפּוּמַּהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״.

    The Gemara asks: What did Gehazi do that caused the masses to sin? There are those who say that he hung a magnetic rock on Jeroboam’s calf, the golden calf that Jeroboam established as an idol, and used a magnet to pull the calf off the ground so that he suspended it between heaven and earth, i.e., caused it to hover above the ground. This seemingly miraculous occurrence caused the people to worship it even more devoutly. And there are those who say: He engraved the sacred name on its mouth, and it would say: “I am the Lord your God” and: “You shall not have other gods” (Exodus 20:2). The idol would quote the two prohibitions from the Ten Commandments against idol worship, causing people to worship it even more devoutly.

    וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה דְּחִיק.

    And there are those who say: Gehazi pushed the Sages away from coming before him, preventing them learning from Elisha, as it is written, after the aforementioned incident: “And the sons of the prophets said to Elisha, behold this place where we are staying before you is too cramped for us” (II Kings 6:1). This proves by inference that until that time the place was not cramped, as Gehazi would turn people away.

    יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח (אַטְמִינֵהוּ) [אַטְמַרְתֵּיהּ] אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא.

    The Gemara returns to the incident in which Yehoshua ben Peraḥya turned away Jesus the Nazarene: What is this incident? When King Yannai was killing the Sages, Shimon ben Shataḥ was hidden by his sister, Yannai’s wife, while Rabbi Yehoshua ben Peraḥya went and fled to Alexandria of Egypt. When peace was made between Yannai and the Sages, Shimon ben Shataḥ sent him the following letter: From myself, Jerusalem the holy city, to you, Alexandria of Egypt. My sister, my husband dwells within you, and I am sitting desolate. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said: I can learn from it that there is peace, and I can return.

    כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא, יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ.

    When he came back to Eretz Yisrael, Rabbi Yehoshua arrived at a certain inn. The innkeeper stood before him, honoring him considerably, and overall they accorded him great honor. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya then sat and was praising them by saying: How beautiful is this inn. Jesus the Nazarene, one of his students, said to him: My teacher, but the eyes of the innkeeper’s wife are narrow [ terutot ]. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Wicked one, is this what you are engaged in, gazing at women? He brought out four hundred shofarot and excommunicated him. Every day Jesus would come before him, but he would not accept his wish to return.

    יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ, סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ, אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. דְּאָמַר מָר: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.

    One day, Rabbi Yehoshua ben Peraḥya was reciting Shema when Jesus came before him. He intended to accept him on this occasion, so he signaled to him with his hand to wait. Jesus thought he was rejecting him entirely. He therefore went and stood up a brick and worshipped it as an idol. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Return from your sins. Jesus said to him: This is the tradition that I received from you: Anyone who sins and causes the masses to sin is not given the opportunity to repent. The Gemara explains how he caused the masses to sin: For the Master said: Jesus the Nazarene performed sorcery, and he incited the masses, and subverted the masses, and caused the Jewish people to sin.

    תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה — תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת.

    It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to the evil inclination, to a child, and to a woman, the left hand should reject and the right hand should welcome. If one pushes too forcefully, the damage might be irreversible.

    מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִילָּתָהּ — כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ, וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג — הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג.

    MISHNA: If the killer is found before the heifer’s neck was broken, the heifer shall go out and graze among the herd. It is not considered sacred at all, and it may rejoin the other animals. If the killer is found from the time when the heifer’s neck was broken, even if the rest of the ritual has not yet been performed, it is prohibited to benefit from the animal, despite the killer having been found; it should be buried in its place. This is because the heifer initially came for uncertainty, as the killer was unknown, and it atoned for its uncertainty and left, i.e., it fulfilled its purpose of bringing atonement and is considered a heifer whose neck is broken in all regards. If the heifer’s neck was broken and afterward the killer was found, he is killed. The ritual does not atone for him.

    עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רָאִיתָ״. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״רָאִיתִי״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא רָאִית״ — הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין.

    If one witness says: I saw the killer, and one other witness says: You did not see him; or if a woman says: I saw, and another woman says: You did not see, they would break the neck of the heifer, as without clear testimony about the identity of the killer the ritual is performed. Similarly, if one witness says: I saw the killer, and two witnesses say: You did not see, they would break the neck of the heifer, as the pair is relied upon. If two witnesses say: We saw the killer, and one witness says to them: You did not see, they would not break the neck of the heifer, as there are two witnesses to the identity of the killer.

    מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָּה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ ״בֶּן הָרַצְחָן״.

    The mishna further states: From the time when murderers proliferated, the ritual of the heifer whose neck is broken was nullified. The ritual was performed only when the identity of the murderer was completely unknown. Once there were many known murderers, the conditions for the performance of the ritual were no longer present, as the probable identity of the murderer was known. From the time when Eliezer ben Dinai, who was also called Teḥina ben Perisha, came, they renamed him: Son of a murderer. This is an example of a publicly known murderer.

    מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ׳״.

    The mishna teaches a similar occurrence: From the time when adulterers proliferated, the performance of the ritual of the bitter waters was nullified; they would not administer the bitter waters to the sota . And it was Rabbi Yoḥanan ben Zakkai who nullified it, as it is stated: “I will not punish your daughters when they commit harlotry, nor your daughters-in-law when they commit adultery; for they consort with lewd women” (Hosea 4:14), meaning that when the husbands are adulterers, the wives are not punished for their own adultery.

    מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין.

    From the time when Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yehuda of Jerusalem died, the clusters ceased, i.e., they were the last of the clusters, as explained in the Gemara, as it is stated: “There is no cluster to eat; nor first-ripe fig that my soul desires” (Micah 7:1). The mishna continues in the same vein: Yoḥanan the High Priest took away the declaration of the tithe. After his time, no one recited the passage about the elimination of tithes that had previously been said at the end of a three-year tithing cycle. He also nullified the actions of the awakeners and the strikers at the Temple.