Talmud Builders

    Sotah 12a

    Back to index

    English translation — Sotah 12a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara comments: The language of another verse is also precise based on this explanation, as it is written: “And Caleb the son of Jephunneh the Kenizzite said unto him” (Joshua 14:6). Although his father was Jephunneh, he is known as “the Kenizzite,” although he was not actually a son of Kenaz. The Gemara accepts this proof and states: Conclude from it that Rava’s explanation is correct.

    2The verse states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara analyzes the verse: The verse refers to the wife of Caleb by the name Azubah. The Sages teach that this is Miriam. And why is she called Azubah? As everyone initially abandoned her [ azavuha ] and did not want to marry her because she was sickly and unattractive. The verse additionally states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children [ holid ] of Azubah his wife” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Why use the term “ holid ,” begot children? But doesn’t this verse state that he married her? Rabbi Yoḥanan says: This teaches us that with regard to anyone who marries a woman for the sake of Heaven, as he married her due to her righteousness without concern for her appearance, the verse ascribes him credit as if he gave birth to her.

    3The same verse refers to Miriam additionally as Jerioth, which the Gemara explains was appropriate, for her face was like extremely pallid curtains [ yeriot ].

    4The verse continues: “And these were her sons [ vaneha ].” The Gemara explains: Do not read it as vaneha , her sons; rather, read it as boneha , her builders. In other words, the rest of the names in the verse are not the names of her children, but rather appellations for her husband, whose marriage to her built her, as it were. The first appellation for Caleb, “Jesher,” is referring to his actions, as he set himself straight [ yisher ] and did not join in the counsel of the spies. The second appellation, “Shobab,” is referring to the fact that he broke [ sibbev ] his evil inclination by rebelling against the other spies. The third appellation, “and Ardon [ veArdon ],” is referring to the fact that he ruled [ rada ] over his evil inclination. And some say: Because the face of his wife Miriam became beautiful like a rose [ vered ] after they were married, she was also called Vardon, due to her rose-like complexion.

    5The Gemara interprets an additional verse as referring to Caleb. It is stated: “And Ashhur the father of Tekoa had two wives, Helah and Naarah” (I Chronicles 4:5). Ashhur is Caleb. And why was he called Ashhur? Because his face became blackened [ husheḥaru ] from the extensive fasts that he accepted upon himself so that he would not be entrapped by the counsel of the spies. “The father of” is also referring to Caleb, as he became like a father to his wife. The next word in the verse, “Tekoa,” is an additional reference to Caleb, as he attached [ taka ] his heart to his Father in Heaven.

    6The phrase in the verse “had two wives” actually means it is as if Miriam became like two wives, because she changed over the course of time. And therefore the two names written in the verse: “Helah and Naarah,” were not two separate women, Helah and Naarah. Rather, initially Miriam was sickly [ ḥela ] and forlorn, and ultimately she was healthy and beautiful like a young woman [ na’ara ].

    7The Gemara expounds the following verse as referring to Miriam: “And the children of Helah were Zereth [ Tzeret ] and Zohar and Ethnan” (I Chronicles 4:7). She was now called “ Tzeret ,” for she became so beautiful that she was like a rival [ tzara ] to other women, as they were jealous of her beauty. She is called “Zohar,” as her face shined like the sun does at noon [ tzohorayim ]. She is called “Ethnan,” as any man that saw her would be aroused so much that he would bring a gift [ etnan ] to his wife to entice her.

    8§ The Gemara returns to the discussion of the bondage in Egypt. “And Pharaoh charged all his people, saying: Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The use of the phrase “every son that is born” indicates that he decreed even on his own nation that all their male babies must be killed. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says further: He decreed three decrees. Initially, he commanded the midwives only with regard to Jewish infants: “You shall look upon the stones. If it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). And afterward, he decreed with regard to the Jewish infants: “Every son that is born you shall cast into the river” (Exodus 1:22). And ultimately, he decreed even on his own nation that Egyptian infant boys should be cast into the river as well.

    9The verse states: “And there went a man of the house of Levi, and took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: To where did he go? Rav Yehuda bar Zevina says: He went according to the advice of his daughter Miriam, as the Gemara will proceed to explain.

    10A Sage teaches: Amram, the father of Moses, was the great man of his generation. Once he saw that the wicked Pharaoh said: “Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22), he said: We are laboring for nothing by bringing children into the world to be killed. Therefore, he arose and divorced his wife. All others who saw this followed his example and arose and divorced their wives.

    11His daughter, Miriam, said to him: Father, your decree is more harsh for the Jewish people than that of Pharaoh, as Pharaoh decreed only with regard to the males, but you decreed both on the males and on the females. And now no children will be born. Additionally, Pharaoh decreed to kill them only in this world, but you decreed in this world and in the World-to-Come, as those not born will not enter the World-to-Come.

    12Miriam continued: Additionally, concerning Pharaoh the wicked, it is uncertain whether his decree will be fulfilled, and it is uncertain if his decree will not be fulfilled. You are a righteous person, and as such, your decrees will certainly be fulfilled, as it is stated with regard to the righteous: “You shall also decree a thing, and it shall be established unto you” (Job 22:28). Amram accepted his daughter’s words and arose and brought back, i.e., remarried, his wife, and all others who saw this followed his example and arose and brought back their wives.

    13The Gemara asks: If Amram remarried Jochebed, rather than say: “And took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1), it should have stated: “And returned for a wife the daughter of Levi.” Rav Yehuda bar Zevina says: He performed an act of marriage just as one would do for a first marriage. He sat her on a palanquin [ appiryon ], and Aaron and Miriam danced before her, and the ministering angels said: “A joyful mother of children” (Psalms 113:9).

    14The verse is referring to Jochebed as “a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: Is it possible that this is Jochebed? Jochebed was then 130 years old and the verse still calls her a daughter? Jochebed’s age is established based on a tradition concerning the number of the descendants of Jacob who came to Egypt, as follows: While the verse states that Leah had thirty-three descendants (Genesis 46:15), only thirty-two were enumerated. This was explained as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: The “daughter of Levi” is Jochebed, whose conception was on the road, as the family of Jacob descended to Egypt, and she was born between the walls, i.e., in Egypt, as it is stated: “And the name of Amram’s wife was Jochebed, the daughter of Levi, who was born to Levi in Egypt” (Numbers 26:59).

    15This interpolation concerning her birth is interpreted: Her birth was in Egypt, but her conception was not in Egypt. Since the Jewish people were in Egypt for two hundred ten years and Moses was eighty years old at the time of the exodus, Jochebed was one hundred thirty years old when Moses was born. In light of this, the Gemara is asking how the verse can refer to her as a daughter. Rabbi Yehuda says: The signs of a young woman were born in her when her husband remarried her, and she became like a young girl again.

    16§ The verse states concerning Moses: “And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly child, she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara asks: But Jochebed was pregnant with Moses for three months at the outset, before Amram remarried her, as will be explained further. Rav Yehuda bar Zevina said: The intention of the verse is to juxtapose her giving birth to her becoming pregnant. Just as her becoming pregnant was without pain, so too, her giving birth was without pain. From here it is derived concerning righteous women that they were not included in the verdict [ pitkah ] of Eve that a woman will suffer pain during childbirth (see Genesis 3:16).

    17The verse states with regard to the birth of Moses: “And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly [ tov ] child, she hid him three months” (Exodus 2:2). It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: “Tov” is his, Moses’, real name, as it was given to him by his parents when he was born. Rabbi Yehuda says: His name was Toviya. Rabbi Neḥemya says: They said he was good because they saw that he was fit for prophecy. Others say: They said he was good because he was born when he was already circumcised. And the Rabbis say: At the time when Moses was born, the entire house was filled with light, as it is written here: “And when she saw him that he was a goodly [ tov ] child,” and it is written there: “And God saw the light, that it was good [ tov ]” (Genesis 1:4).

    18The verse continues: “And she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara explains that she was able to hide him for three months because the Egyptians counted the nine months of her pregnancy only from the time her husband took her back, but she was pregnant with Moses for three months from the outset of her remarriage.

    19The next verse states: “And when she could no longer hide him” (Exodus 2:3). The Gemara asks: Why couldn’t she hide him any longer? Let her continue to hide him. Rather, anywhere that the Egyptians heard that a baby was born and they wanted to locate the baby, they would bring another baby there in order that it could be heard crying, and the two babies would cry together, as it is written: “Take us the foxes, the little foxes, that spoil the vineyards; for our vineyards are in blossom” (Song of Songs 2:15). The infants who were used to uncover the hidden babies are referred to as little foxes.

    20The verse states: “And when she could no longer hide him, she took for him an ark of bulrushes, and daubed it with bitumen and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the willows by the river’s bank” (Exodus 2:3). The Gemara asks: What is different about bulrushes that she decided to use them? Rabbi Elazar says: From here it is derived concerning righteous people that their money is more precious to them than their bodies, as she took an inexpensive material to build the ark. And why do they care so much about their money? Because they do not stretch out their hands to partake of stolen property. Therefore, their own property is very precious to them.

    21Rabbi Shmuel bar Naḥmani says an alternative reason for her taking bulrushes for the ark: She took a soft material like bulrush, which is able to withstand an impact both before a soft item and before a hard item. She feared that if she would have made the box from a hard material like wood, if it were to collide with a hard item in the water it might break.

    22The verse continues: “And daubed it with bitumen and with pitch” (Exodus 2:3). A Sage teaches: She daubed bitumen on the interior and pitch on the exterior, so that righteous person, i.e., Moses, would not smell a foul odor, such as that of pitch.

    23The verse continues: “And she put the child therein, and laid it in the willows [ bassuf ]” (Exodus 2:3). Rabbi Elazar says: This means she placed him in the Suf Sea, i.e., the Red Sea. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דיקא נמי דכתיבקרא אחרינא כי משתעי בכלב לא קריה בן קנז כדכתיב בעתניאל אלא הקניזי מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז:

    עזובה שהכל עזבוהשמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה:

    והא מיסב נסבהכדכתיב ותמת עזובה ויקח לו וגו' אלמא איתתיה הואי:

    לשם שמיםכגון זו שהיתה חולה ונשאה לשם שמים שבדק באחיה אהרן ומשה וראה אותם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם בב"ב ביש נוחלין (ב"ב דף קי.):

    ליריעותבלי תואר אדמומית דמחמת חוליה היתה ירקרקת:

    בוניהאלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מבונה כשאר נשים בנישואין ובנים ישר ושובב וארדון:

    שיישר את עצמומלטעות את טעות המרגלים:

    ששיבב את עצמומעצתן לשון הבת השובבה יוצאנית ומורדת והכי נמי קרי ליה מרד בקרא אחרינא על שם שמרד בעצת מרגלים:

    שרדה ביצרושהיה מסיתו לטעות עמהן:

    שהושחרו פניושקבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים:

    שנעשה לה כאבלהתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכין לחולה:

    שתקע את לבו לאביו שבשמיםשלא להיות בעצת מרגלים:

    חלאהחולי:

    ולבסוף נערהשנתרפאה מחליה וחזרה בתואר פנים כנערה:

    ובני חלאהובנייני חלאה שנבנית ונתרפאת משובחין היו להיות צרת וצהר ואתנן:

    צרה לחברותיהמתקנאות ביופיה:

    מוליך אתנן לאשתושהיה מתאוה למשכב נשים:

    אף על עמו גזר דרש רביתנחומא יום שנולד משה אמרו איצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי ועמד וקיבץ כל עמו ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו:

    בתחילה והמתן אותולא הושיב שומרים אלא סמך על המילדות:

    תשליכוהושהושיב שומרין וקסדורין לדבר:

    ולבסוף על עמוכדפרישית וכיון שעבר היום ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה העמיד הגזירה עד יום שהושלך ליאור:

    גדול הדור היהוהיו הכל נשמעין לדבריו:

    על הזכרים ועל הנקיבותשלא יולידו לא זכר ולא נקיבה:

    אלא בעולם הזהשנולדים ומתים וחוזרים וחיים הן לעוה"ב אתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא שכיון שאינם נולדים אינן באין לעולם הבא:

    בת מאה ושלשיםכדמפרש ואזיל שנולדה בירידתן למצרים וישראל עמדו שם ר"י שנה ומשנולד משה לא נתעכבו אלא פ' שנים כדכתיב ומשה בן שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה (שמות ז) ואותה שנה יצאו נמצא שעברו מירידתם עד שנולד משה ק"ל שנה וכשהחזיר עמרם את יוכבד היתה מעוברת ממשה כדאמרינן לקמן בשמעתין:

    דאמר רבי חמאביש נוחלין:

    זו יוכבדבפרטן של יורדי מצרים אתה מוצא שבעים חסר אחת ובכללן אתה אומר הבאה מצרימה שבעים זו יוכבד שהשלימה מנינן בכניסתן לעיר:

    סימני נערותחזרה לימי עלומיה באורח כנשים ובתואר פנים ופשטו הקמטים:

    והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקראמקמי דאהדרה כדלקמן:

    מקיש לידתה וכו' לא נכתב הריון זהאלא לדרוש כך:

    בפיתקה של חוהבגזר דין שלה ושטר גזירות קללתה דעצבון והריון:

    הגון לנביאותראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה:

    ותצפנהו שלשה ירחיםשלשה חדשים יכלה להצפינו שלא הלכו המצרים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה והיא הוה מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ומהכא נפקא לן:

    אמאי תצפניה ותיזילמאחר שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו מה יש לה לדאג:

    ומעוי התםוצועק שם ודרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו:

    אחזו לנו שועליםבת קול אומר למי הים אחזו לנו שועלים הקטנים המחבלים את הכרמים בהיותם סמדר בעוד הפרי קטן:

    שחביב עליהן ממונןשדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים:

    דבר רךבזה הוא משתמר יפה מן הכל לפי שהדבר הקשה כשהמים מוליכין אותו בחזקה הוא נתקל והוא נישוף ונשבר אבל דבר קל נתקל ונזדקר באבן לאחוריו:

    ריח רעשל זפת:

    סוטה 12 עמוד א

    1דיקא נמי דכתיב ״(יהושע יד״, ו) הקניזי ש"מ׃

    2״עזובה״ זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה. ״הוליד״ והלא מינסב הוה נסיב לה! א"ר יוחנן: כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.

    3״יריעות״ שהיו פניה דומין ליריעות.

    4״ואלה בניה״ אל תקרי בניה אלא ״בוניה״, ״ישר״ שישר את עצמו. ״שובב״ ששיבב את יצרו, ״וארדון״ שרדה את יצרו, ואיכא דאמרי: על שהיו פניה דומין לורד.

    5(דברי הימים א ד, ה) ״ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה״. ״אשחור״ זה כלב, ולמה נקרא שמו ״אשחור״ שהושחרו פניו בתעניות. ״אבי״ שנעשה לה כאב, ״תקוע״ שתקע את לבו לאביו שבשמים.

    6״היו שתי נשים״ נעשה מרים כשתי נשים. ״חלאה ונערה״ לא חלאה ונערה הואי, אלא בתחילה חלאה, ולבסוף נערה.

    7(דברי הימים א ד, ז) ״ובני חלאה צרת וצהר ואתנן״. ״צרת״ שנעשית צרה לחברותיה. ״צהר״ שהיו פניה דומין כצהרים, ״אתנן״ שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו.

    8(שמות א, כב) ״ויצו פרעה לכל עמו״, א"ר יוסי בר' חנינא: אף על עמו גזר ואמר ר"י בר' חנינא שלש גזירות גזר בתחילה אם בן הוא והמתן אותו ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר׃

    9(שמות ב, א) וילך איש מבית לוי להיכן הלך אמר: רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו׃

    10תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן׃

    11אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב׃

    12פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר ״(איוב כב״, כח) ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן׃

    13ויקח ויחזור מיבעי ליה א"ר יהודה בר זבינא שעשה לו מעשה ליקוחין הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו (תהלים קיג, ט) אם הבנים שמחה׃

    14את בת לוי אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא וקרי לה בת דא"ר חמא בר' חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר ״(במדבר כו״, נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים׃

    15לידתה במצרים ואין הורתה במצרים א"ר יהודה שנולדו בה סימני נערות׃

    16(שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא א"ר יהודה בר זבינא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה׃

    17(שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר"מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב ״הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם (בראשית א״, ד) וירא אלהים את האור כי טוב׃

    18(שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא׃

    19(שמות ב, ג) ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה ותיזיל אלא כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא ממטו ינוקא התם כי היכי דלישמעינהו ומעוי (בהדיהו) דכתיב ״(שיר השירים ב״, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו'׃

    20(שמות ב, ג) ותקח לו תבת גמא מאי שנא גומא א"ר אלעזר מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל׃

    21רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה׃

    22ותחמרה בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע׃

    23ותשם בה את הילד ותשם בסוף רבי אלעזר אומר ים סוף רבי שמואל בר נחמני אמר׃

    Tosafot

    אחרים אומרים נולד כשהוא מהולומקשים מדקאמר ר"מ טוב שמו מכלל דאחרים לאו היינו ר"מ ובשלהי הוריות (דף יג:) אמר דאסקוה לר"מ אחרים ובפ"ק דברכות (דף ט:) בגמרא מאימתי קורין שמע בשחרית אפליגו ר"מ ואחרים וא"ר שראה בקונטרס צרפת שמועות שקיבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים מפני שהיה שמו אחר אבל שאר שמועות קבעום בשמו ולא מסתברא דהא לרבי נתן אסקו יש אומרים ואית לך שכל שמועותיו קבעו כך ולר"מ נמי עשו כיוצא בו אלא נראה דלאחר דאסקוהו אחרים חזר בו ואמר נולד כשהוא מהול וכן בפ' קמא דברכות:

    חמר מבחוץ וזפת מבפניםפירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס זה וזה בתוך התיבה והחמר היה מכסה את הזפת אבל מבחוץ לא זיפפה שלא ירגישו כי הגומא דומה לקנה היאור ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו'שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:

    יריעות שהיו פניה כו'דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:

    ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו'מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלוב ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובגי חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:

    ג' גזירות גזר פרעהפי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב. כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:

    וילך איש גו' להיכן הלך כו'עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:

    שהלך בעצת בתוסמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:

    לשוא אנו עמלים כו'כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:

    א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו'ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:

    ויקח ויחזיר מבעי ליה כו'דכיון דע"כ פירש ממנה כדלעיל מדכתיב וילך ע"כ נשואין שניים היו ומאי ויקח דמשמע לקוחין ראשונים אלא שעשו לה מעשה ליקוחין כו' ואהרן ומרים היו מרקדין וכו' עי' ברשב"ם פרק י"נ וברמב"ן ואע"ג שידעו שכבר מעוברת ג' ירחים מ"מ היו שמחין בחזרתה שלא יהיה נולד בן המושיען בהיותה גרושה ואמרה אם הבנים שמחה פי' הפסוק משיב עמרם העקרת שנתעקרה מביתו להחזירה שם ואז אם שהיא יוכבד והבנים אהרן ומרים שמחה ונסמך לזה בצאת ישראל ממצרים גו' אז נעשה זה וק"ל:

    את בת לוי אפשר בת ק"ל כו'מבואר באורך פ' יש נוחלין ע"ש:

    והא הות מעברא כו' מעיקרא כו'דבחד ענינא לית לן למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה וע"כ דרשו שע"כ נכתב כאן כאילו לא היתה מעוברת כבר שלא היה לה צער עיבור ומיהו מסמיכות שמעי' שגם לידתה שלא בצער היה וק"ל:

    ר"מ אומר טוב שמו כו'טוב ממש בקטן כזה לא שייך לראות בו ואם נפרש בו מל' יפה כמו כי טובות הנה איננו טעם על שהצפינה אותו וכי צדקת כיוכבד אי לא היה יפה לא הצפינהו וע"כ דרש בו ר"מ טוב שמו ששם משה נתנה לו בת פרעה אבל עיקר שמו טוב והיתה דייקא בשמו כי בהוולד לה אהרן ומרים נתוסף הגלות מרים ע"ש וימררו את חייהם אהרן ע"ש השלכת יאור אבל בשם משה ראתה כי טוב הוא שע"י יבא טובה וגאולה לישראל ור"י הוסיף בענין זה בעצמו:

    טוביה שמובנוסף לו שם י"ה המשותף בשמו כמו שם ישראל והרמז בו שם טוב באמצע וי' של כי מלפניו וה' של הוא מאחריו. ור' נחמיה שאמר הגון לנבואה עי' פירש"י וצ"ל שע"י בתה מרים ראתה זאת כי יוכבד לא נחשבה בכלל ז' הנביאות בפ"ק דמגילה. ושאמר שנולד כשהוא מהול. כי הערלה הוא דיבוק היצה"ר שנקרא ערל גם רע ובהפך בהסרת ערל הנקרא טוב. ושאמר שנתמלא הבית כולו אורה כו'. הוא חידוש נפלא והוראה על שעתיד לדבר עם השכינה פה אל פה שעל ידי זה יהיה קרן עור פניו וק"ל:

    ותצפנהו ג' ירחים דלא מנו לה כו'פירש"י ומהכא נפקא לן והיינו מדהיתה יכולה להצפינו עד ג' חדשים היינו משום דלא מנו לה כו' ורש"י בחומש תפש לו דרך אחרת ע"ש וברא"ם ואין כאן מקום להאריך ובספר פענח רזי כתב דהא ודאי מצרים נמי הוו ידעי דיולדת לז' יולדת למקוטעין ובדקו אחריה לו' חדשים משעה דאהדרה והיא הות מעברה ג' חדשים מעיקרא וילדתו לז' מקוטעים דהיינו לג' חדשים משעה דאהדרה וע"כ יכלה להצפינו ג' חדשים מיום לידתה אותו עד ו' חדשים משעה דאהדרה כך תוכן דבריו וכה"ג כתב החזקוני ע"ש:

    ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה כו'פירש"י שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו כו' עכ"ל היינו מסברא אבל ממה שהיתה יכולה להצפינו ג' חדשים אין ראיה דג' חדשים הראשונים לא בדקו אחריה כדלעיל לא מנו כו' ושאמר דהוו שמעו מצראי דאתיילד כו' לאו דוקא אלא שהרגישו שעת לידתה כי הכא במשה דכבר נולד מקודם זה ג' חדשים אלא שהרגישו בה לסוף ט' שהולידה לפי דעתם וק"ל:

    אחזו לנו שועלים גו'מפורש בשיר השירים רבה מלת שועלים כו' א"ר ברכיה שועלים קדמאה מלא תנינא חסר שעלים כו' שירדו לשעלו של ים וע"ש ערמתם בהבה נתחכמה לו להשליכם ליאור משלן לשועלים כו' וע"ש ודו"ק:

    תבת גומא מ"ש גומא אר"א מכאן כו' וכה"ג אמרו בפ' ג"ה גבי יעקב שנשתייר על פכין קטנים וצ"ל הכא שהיה משתמר גם בגמא אלא שיותר היה משתמר בעצים אחרים ומדהזכיר בקרא שהיה גמא לאשמעי' מכאן לצדיקים כו' דאל"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכ"ש ממון וק"ל:

    בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים כו'מדהוצרכה לב' מינים חמר וזפת אמרו דודאי חמר מבחוץ אינו דבר מתקיים במים מבחוץ ובתבת נח שהיה זפת מבפנים ומבחוץ אע"ג דג"כ צדיק היה י"ל כיון דתשמיש רב היה שם לכל מין ומין לא היה די בחומר מבפנים שאפשר שיתפרק ע"י שימוש רב כזה ועי"ל שכוונו הכא לומר שלא יריח כו' ע"ש שהשכינה היתה עמו כדלקמן ותראהו ותרא מיבעי ליה כו' ובזה יתיישבו דברי רש"י בחומש פ' נח והרא"ם כתבו שם דרך אחרת ע"ש:

    וכתבו התוס' פי' רבי בשם רשב"ק דזה וזה תוך התבה והחמר היה מכסה הזפת אבל מבחוץ לא זפתה שלא ירגישו כי הגמא דומה לקנה היאור ולא יבחינו כו' עכ"ל וקצת ראיה שהגמא דומה לקנה כמו שפי' התרגום קנה וסוף קנה וגמא אך קשה לדבריו דא"כ מאי קאמר לעיל מ"ש גמא כו' דהא איכא למימר שלקחה גמא שלא יבחינו התבה תוך קנה היאור ויש ליישב דשאר עץ נמי דומה לגמא אלא לאפוקי זפת קאמר ודו"ק:

    ותשם בסוף רא"א ים סוף כו'זה המעשה במצרים ביאור ולפי הכתובים שים סוף לאו במצרים ואפשר שמן ים סוף נמשכים יאורים במצרים וע"כ קראו סוף ובש"ר ים סוף שים סוף מגיע עד נילוס. ושאמר רשב"ן אגם דכתיב קנה וסוף. האי קרא נמי במצרים כתיב אלא דכריתה לא שייך בים סוף אלא באגם דומיא דקנה דנקט גביה ופירש"י סוף ערבה דקה עכ"ל ובתרגום קנה וסוף קנה וגמא עכ"ל:

    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 12a

    Sotah 12a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 578 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דיקא נמי דכתיב קרא אחרינא כי משתעי בכלב לא קריה בן קנז כדכתיב בעתניאל אלא הקניזי מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז:

    עזובה שהכל עזבוה שמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה:

    והא מיסב נסבה כדכתיב ותמת עזובה ויקח לו וגו' אלמא איתתיה הואי:

    לשם שמים כגון זו שהיתה חולה ונשאה לשם שמים שבדק באחיה אהרן ומשה וראה אותם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם בב"ב ביש נוחלין (ב"ב דף קי.):

    ליריעות בלי תואר אדמומית דמחמת חוליה היתה ירקרקת:

    בוניה אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מבונה כשאר נשים בנישואין ובנים ישר ושובב וארדון:

    שיישר את עצמו מלטעות את טעות המרגלים:

    ששיבב את עצמו מעצתן לשון הבת השובבה יוצאנית ומורדת והכי נמי קרי ליה מרד בקרא אחרינא על שם שמרד בעצת מרגלים:

    31 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 12a · Sefaria

    Tosafot

    אחרים אומרים נולד כשהוא מהול ומקשים מדקאמר ר"מ טוב שמו מכלל דאחרים לאו היינו ר"מ ובשלהי הוריות (דף יג:) אמר דאסקוה לר"מ אחרים ובפ"ק דברכות (דף ט:) בגמרא מאימתי קורין שמע בשחרית אפליגו ר"מ ואחרים וא"ר שראה בקונטרס צרפת שמועות שקיבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים מפני שהיה שמו אחר אבל שאר שמועות קבעום בשמו ולא מסתברא דהא לרבי נתן אסקו יש אומרים ואית לך שכל שמועותיו קבעו כך ולר"מ נמי עשו כיוצא בו אלא נראה דלאחר דאסקוהו אחרים חזר בו ואמר נולד כשהוא מהול וכן בפ' קמא דברכות:

    חמר מבחוץ וזפת מבפנים פירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס זה וזה בתוך התיבה והחמר היה מכסה את הזפת אבל מבחוץ לא זיפפה שלא ירגישו כי הגומא דומה לקנה היאור ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור:

    Tosafot on Sotah 12a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו' שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:

    יריעות שהיו פניה כו' דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:

    ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו' מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלוב ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובגי חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:

    ג' גזירות גזר פרעה פי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב. כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:

    וילך איש גו' להיכן הלך כו' עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:

    שהלך בעצת בתו סמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:

    לשוא אנו עמלים כו' כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:

    א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו' ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:

    12 more comments on this page.

    Chidushei Halachot on Sotah 12a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה ששיבב את עצמו כו' וה"נ קרי ליה מרד דה"א ד יח:

    Gilyon HaShas on Sotah 12a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יָלְדָה (דברי הימים א' ב, יח). נראה לי בס"ד הטעם כי הזכר שרשו ביצירה והנקבה שרשה בעשיה וקיימא לן האשה עולה עמו ואינו יורדת עמו (כתובות מח.) ולכן אם נושא לשם שמים יכול להעלותה ליצירה שאין זה מקומה ונמצא נחשב כאלו ילדה ביצירה כי שם אין לה מציאות מקום מצידה. והנה בזה שאמרו כְּאִילּוּ יָלְדָה נראה לי בס"ד מה שאמרו רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, דאם נּוֹשֵׂא לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּאִילּוּ יָלְדָה שנקראת בתו ואם כן מעת הנשואים נחשב שבא לו 'בת בתחלה' וזהו סימן יפה לבנים הבאים ממנה שיהיו צדיקים כי זה איירי בנושא לשם שמים המזדווג לשם שמים מוליד צדיקים.

    שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד נראה לאלו האיכא דאמרי מפרשי יֵשֶׁר (דברי הימים א' ב, יח) שיישר את עצמו לקחת צדקת בת גדולים ואף על פי שהיתה חולנית ושובב שבב יצרו שהיה מיעצו שלא יקחנה לכן זכה שנתרפאת והיו פניה דומות לורד.

    "אַשְׁחוּר" שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת נראה לי בס"ד דריש 'א' שחור' כי בפנים מצויר אות א' שהוא צורת וא־ו ושני יודי־ן שהם דמיון חוטם ושתי עינים אשר בפנים שבהם דוקא ניכרת צורת הפנים. ובזכות זה שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת ובזכות שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב לאותה צדקת לכך זכה שֶׁתָּקַע לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וזהו תְקוֹעַ (דברי הימים א' ד, ה) 'תקע וא־ו' שהוא סוד לב לאביו שבשמים שהוא סוד אות וא־ו דשמא קדישא.

    "אֶתְנָן" שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ד, ז) קשא כל אשתו ברשותו לשכב עמה, ולמה יוליך לה אתנן? ונראה לי בס"ד כי הרואה אותה יתאוה למשכב אשה ועל הרוב רואה אותה ביום ואם יתבע אשתו ביום לשכב עמה לא תקבל דאין זה מנהגו של עולם לכך מצטרף להיות מוליך לה אתנן כדי שתקבל אפילו ביום. אי נמי כיון דמתאוה למשכב אשה לא יספק לו לבא עליה פעם אחת בלילה אלא רוצה ג' וד' פעמים ובודאי לא תרצה בכך ולכן מוליך לה אתנן כדי שתתרצה.

    שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) דשתי תיבות אלו הם 'מִלֵּי בִּיתּוֹ' רוצה לומר שהלך בעצת מילין שדברה בתו אליו. אך קשה ואיך מעיקרא לא סלקא דעתיה דעמרם דברים אלו שאמרה לו בתו מאליו ומעצמו כיון דדברי טעם הם? ונראה לי בס"ד לא חשב לגרש לעולם אלא רק לכמה חדשים כדי שישמעו מצרים הדבר הזה ולא ישימו לב לקיום גזרתם בראותם שבטלה מחשבתם ואחר כך יחזרנה הוא וכל ישראל בצנעה ומרים אמרה אפילו שגזרה זו היא רק לפי שעה ואינה תמידית עם כל זה קשה היא ואף על פי שהיא לזמן מועט.

    פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא (שמות ב, א). פירוש כל זווג יהיה בו לידת נשמות ושפע חיות העולמות וזה יהיה אפילו מזווג זקנה ועקרה ומנקת ומעוברת וכיון שגרשו הכל נתבטל כל זה השייך לעולם הבא ועוד פרעה רשע ספק גזרתו מתקיימת כי אולי ימות ויהיו מבטלים הגזרה מאליהם כי כך היה כלל בידם.

    הוֹשִׁיבָהּ בָּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ (שמות ב, א) נראה לי בס"ד כיון בזה להודיע ששבה לנערותיה ולכך עשה לה כמשפט הבתולות ואז יקומו כולם ויחזירו כי בלאו הכי היו אומרים הא דהחזיר מפני שאין שייך בו גזרת פרעה כיון דאינו מוליד דאשתו זקנה בת ק"ל שנה ואין ראויה להוליד.

    וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (שמות ב, א) הא דיחסו אליה השמחה ביותר מבעלה מפני שבעלה נשאר זקן אך היא חזרה לנערותה ויש לה שמחה שלימה וראשי תיבות אֵ ם הַ בָּנִים שְׂ מֵחָה (תהילים קיג, ט) 'אשה' דכיונו בזה על חוה שנתגלגלה ביוכבד כידוע. גם רמזו ב'הַבָּנִים' על משה רבינו ע"ה שהיה גלגול הבל ושת ונח ושם בן נח וגם שלו עצמו הרי חמשה וזהו אֵם ה"א בָּנִים. או הַבָּנִים 'שְׂמֵחָה' אותיות 'חמשה'. גם אֵם הַבָּנִים יוכבד אמם של אהרן ומרים שמרקדים שְׂמֵחָה. גם הושיבה באפריון עמו ביחד כדי ליחד בזה אותיות י־ה אשר באיש ואשה ואהרן ומרים שהם כנגד ו"ה מרקדים הרי השם שלם אז אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה כי ו"ה לשון שמחה.

    8 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 12a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 12, Amud Aleph, about 578 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “דיקא נמי דכתיב (יהושע יד, ו) הקניזי…”

    2. Segment 228 words

      Opens “״עזובה״ זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה…”

    3. Segment 35 words

      Opens “״יריעות״ שהיו פניה דומין ליריעות.…”

    4. Segment 426 words

      Opens “״ואלה בניה״ אל תקרי בניה אלא ״בוניה״,…”

    5. Segment 533 words

      Opens “(דברי הימים א ד, ה) ״ולאשחור אבי…”

    6. Segment 618 words

      Opens “״היו שתי נשים״ נעשה מרים כשתי נשים.…”

    7. Segment 726 words

      Opens “(דברי הימים א ד, ז) ״ובני חלאה…”

    8. Segment 839 words

      Opens “(שמות א, כב) ״ויצו פרעה לכל עמו״,…”

    9. Segment 917 words

      Opens “(שמות ב, א) וילך איש מבית לוי…”

      Named: רב יהודה בר זבינא.

    10. Segment 1028 words

      Opens “תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר…”

      Named: אבא.

    12. Segment 1230 words

      Opens “פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה…”

    13. Segment 1327 words

      Opens “ויקח ויחזור מיבעי ליה א"ר יהודה בר…”

    14. Segment 1432 words

      Opens “את בת לוי אפשר בת מאה ושלשים…”

    15. Segment 1511 words

      Opens “לידתה במצרים ואין הורתה במצרים א"ר יהודה…”

    16. Segment 1637 words

      Opens “(שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן…”

    17. Segment 1755 words

      Opens “(שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב…”

      Named: רבי נחמיה.

    18. Segment 1819 words

      Opens “(שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים דלא…”

    19. Segment 1937 words

      Opens “(שמות ב, ג) ולא יכלה עוד הצפינו…”

    20. Segment 2027 words

      Opens “(שמות ב, ג) ותקח לו תבת גמא…”

    21. Segment 2115 words

      Opens “רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך…”

      Named: רבי שמואל בר נחמני, שמואל.

    22. Segment 2215 words

      Opens “ותחמרה בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים וזפת…”

    23. Segment 2316 words

      Opens “ותשם בה את הילד ותשם בסוף רבי…”

      Named: רבי אלעזר, רבי שמואל בר נחמני, שמואל.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sotah 12a · Segment 2 — “״עזובה״ זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sotah 12a · Segment 21 — “רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sotah 12a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026