Talmud Builders

    Sotah 33a

    Back to index

    English translation — Sotah 33a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that the entire Torah may be recited in any language, as, if it should enter your mind to say that the entire Torah may be recited only in the sacred tongue and not in any other language, why do I need that which the Merciful One writes: “And these words, which I command you this day, will be”? If in fact it is prohibited for one to recite any portion of the Torah in a language other than Hebrew, then prohibiting the recitation of Shema in a language other than Hebrew is superfluous. Since the Torah specifically requires Shema to be recited in Hebrew, it must be because the rest of the Torah may be recited in any language.

    2The Gemara rejects this suggestion: This is not unquestionably so, as the phrase “and these words, which I command you this day, will be” is necessary in this case because “hear” is also written. Had it not said “and these words, which I command you this day, will be,” it would have been derived from the word “hear” that Shema may be recited in any language, in accordance with the opinion of the Rabbis. Therefore, the phrase “and these words, which I command you this day, will be” is necessary.

    3The Gemara asks: Shall we say that the Rabbis hold that the entire Torah may be recited only in the sacred tongue and not in any other language? As, if it should enter your mind to say that the Torah may be recited in any language, why do I need that which the Merciful One writes: “Hear”? It is permitted for one to recite the entire Torah in any language, rendering a specific requirement with regard to Shema superfluous.

    4The Gemara rejects this: The word “hear” is necessary in any case, because “and these words, which I command you this day, will be” is also written. Had it not been for the word “hear,” the Rabbis would have understood that it is prohibited to recite Shema in any other language, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Therefore, the word “hear” is necessary.

    5§ It is stated in the mishna that the Amida prayer may be recited in any language. The reason for this is that since prayer is a request for divine mercy, one may pray in any way that one desires.

    6The Gemara asks: But may prayer really be recited in any language? But didn’t Rav Yehuda say: A person should never request in the Aramaic language that his needs be met, as Rabbi Yoḥanan said that with regard to anyone who requests in the Aramaic language that his needs be met, the ministering angels do not attend to him, as the ministering angels are not familiar [ makkirin ] with the Aramaic language?

    7The Gemara answers: This is not difficult, as that statement of Rabbi Yoḥanan is referring to the prayer of an individual, who needs the support of the angels, whereas this statement of the mishna is referring to communal prayer.

    8The Gemara asks: And are the ministering angels not familiar with the Aramaic language? But isn’t it taught in a baraita ( Tosefta 13:5): Yoḥanan the High Priest heard a Divine Voice emerging from the House of the Holy of Holies that was saying: The youth who went to wage war in Antokhya have been victorious. And there was another incident involving Shimon HaTzaddik, who heard a Divine Voice emerging from the House of the Holy of Holies that was saying: The decree that the enemy intended to bring against the Temple is annulled, and Gaskalgas, Caligula, has been killed and his decrees have been voided. And people wrote down that time that the Divine Voice was heard, and later found that it matched exactly the moment that Caligula was killed. The Gemara concludes: And this Divine Voice was speaking in the Aramaic language.

    9The Gemara answers: If you wish, say that the Divine Voice is different, as its purpose is to communicate a message, and therefore it also communicates in Aramaic. And if you wish, say instead that it was the angel Gabriel, as the Master said with regard to Joseph: Gabriel came and taught him seventy languages, as he knows all of the languages, as opposed to the other angels, who do not.

    10§ It is stated in the mishna that Grace after Meals may be recited in any language. As it is written: “And you shall eat, and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10). The word “bless” is homiletically interpreted to mean: In any language that you bless.

    11It is stated in the mishna that an oath of testimony may be said in any language, as it is written: “And if anyone sins, in that he heard the voice of adjuration” (Leviticus 5:1). The emphasis on hearing in the verse is interpreted to mean that it can be recited in any language that a person hears, i.e., understands.

    12It is stated in the mishna that an oath on a deposit may be taken in any language. This is derived by means of a verbal analogy from the word “sins” (Leviticus 5:21) that appears in the portion of an oath on a deposit, and the word “sins” (Leviticus 5:1) that is mentioned in the portion of an oath of testimony.

    13§ It is stated in the mishna: And these are recited only in the sacred tongue: The recitation of the verses that one recounts when bringing the first fruits to the Temple; and ḥalitza … How is it derived that the recitation when bringing the first fruits is recited specifically in Hebrew? When the Torah discusses this mitzva it states: “And you shall speak and say before the Lord your God” (Deuteronomy 26:5), and below, in the discussion of the blessings and curses, it states: “And the Levites shall speak and say to all the men of Israel” (Deuteronomy 27:14). Just as there, in the portion of the Levites, they speak in the sacred tongue, so too here, in the portion of the first fruits, the recitation is in the sacred tongue.

    14The Gemara asks: And from where do we derive that the Levites themselves answered in Hebrew? The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the word “voice” that appears here, in the portion of the blessings and curses, and the word “voice” in the verse that relates to Moses. It is written here: “With a loud voice” (Deuteronomy 27:14), and it is written there: “Moses spoke, and God answered him by a voice” (Exodus 19:19). Just as there, the Ten Commandments were stated in the sacred tongue, so too here, the Levites spoke in the sacred tongue.

    15It is stated in the mishna: How is it derived that the recitation at a ḥalitza ceremony must be in Hebrew? The verse states: “And she shall speak and say: So shall it be done to the man that doth not build up his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). Rabbi Yehuda derives this halakha from the phrase: “And she shall speak and say: So” (Deuteronomy 25:9). The Gemara asks: And what do the Rabbis do with, i.e., how do they interpret, this word “so”? They require it to teach that any matter detailed in the portion that is an action is indispensable to the ḥalitza ceremony, as the verse states: “So shall it be done.” However, the other aspects of the ritual, e.g., the recitations, are not indispensable, and in their absence the ritual is valid after the fact.

    16And Rabbi Yehuda derives this halakha from the fact that the verse could have used the shorter form of the word so [ ko ], and instead uses the longer form of the word so [ kakha ]. He therefore derives both halakhot from this word. And the Rabbis do not learn anything from the difference between ko and kakha .

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לימא קסבר רבימדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה:

    כל התורה בכל לשון נאמרהלקרות בבית הכנסת:

    משום דכתיב שמעאיצטריך והיו דלא תדרשיה לקרית שמע בכל לשון אלא להשמיע לאזניו:

    תפלהדקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי:

    יחידצריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים:

    נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיאשהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים:

    עבידתאחיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט):

    גסקלגסשם מלך יון:

    שאני בת קולאותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה:

    דאמר מרלקמן בפרקא (סוטה דף לו:):

    ולמדוליוסף שבעים לשונות:

    ה"ג ברכת המזון דכתיב וברכת ולא גרסינן מנלן דלא בעיא קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון קודש:

    בכל לשון שהיה מברךלא קבע לו הכתוב לשון:

    שבועת העדות מנלןדאי לא כתב קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש:

    ושמעהמדלא כתיב והשביעוה באלה:

    יעננו בקולבמתן תורה ובלשון הקודש ניתנה:

    לדבר שהוא מעשה מעכבבה כגון חליצה ורקיקה דככה משמע עיכובא דאסור לשנות וסמכו ליעשה לומר שהמעשה מעכב:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    סוטה 33 עמוד א

    1כל התורה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה, ״והיו״ דכתב רחמנא, למה לי?

    2איצטריך, משום דכתיב ״שמע״.

    3לימא קסברי רבנן כל התורה כולה בלשון קודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון ״שמע״ דכתב רחמנא למה לי?

    4איצטריך, משום דכתיב ״והיו״.

    5תפלה: רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי.

    6ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!

    7לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור.

    8ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא: יוחנן כהן גדול שמע ב"ק מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו. וכתבו אותה שעה, וכיוונו. ובלשון ארמי היה אומר!

    9אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא. ואי בעית אימא: גבריאל הוה. דאמר מר: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון.

    10ברכת המזון דכתיב: ״(דברים ח״, י) ״ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך״ בכל לשון שאתה מברך.

    11שבועת העדות דכתיב: ״(ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה״קול״ אלה בכל לשון שהיא שומעת׃

    12שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות׃

    13ואלו נאמרין בלשון הקודש, מקרא ביכורים וחליצה כו' עד מקרא ביכורים כיצד (דברים כו, ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ולהלן הוא אומר (דברים כז, יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק׃

    14ולוים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה כתיב ״הכא קול רם וכתיב התם (שמות יט״, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש׃

    15חליצה כיצד וכו'. ורבנן, האי ״ככה״ מאי עבדי ליה? מיבעי להו, לדבר שהוא מעשה מעכב.

    16ור' יהודה מכה״, ״ככה״. ורבנן, ״כה״ ״ככה לא משמע להו.

    Tosafot

    כל התורה כולה בכל לשון נאמרהפי' ר"ח הא פשיטא דבשעת מ"ת ניתנו למשה בלשון קודש והאי דקאמר הכא היינו אם ניתנה להעתיקה בלשון אחר או לא ומפירושו נשמע דלמ"ד לא ניתנה להעתיקה בלשון אחר לא ניתנה לקרוא כמו כן בלשון אחר דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאילו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ' שני דמגילה (דף יח.) קראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי תרגום היינו על פה הוא לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום ולא ידענא לפירושו היכי סלקא דעתיה למימר אליבא דרבי דבכל לשון ניתנה ליכתב אם כן הא דאמר רבי ק"ש ככתבה היינו בכל לשון שהרי בכל לשון ניתנה ליכתב אם כן היינו רבנן ותו תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי בלשון הקודש נאמרה ותו מאי קמבעיא ליה והא פלוגתא היא בפ"ק דמגילה (דף ח:) תנן אין בין ספרים למזוזות ותפילין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית בלבד רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בלבד וי"ל מהא דאמר רבי קרית שמע ככתבה ליכא למידק מיניה דאיכא למימר ככתבה המיוחד לה כשנכתבה יחידי כגון במזוזות ותפילין דכ"ע מודו דבלשון הקודש והא דקאמר לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה ה"פ ולית ליה דרשב"ג דאמר דוקא יוונית ולרבנן דאמרי בלשון הקודש לית להו דרבנן דאמרי ספרים נכתבים בכל לשון כך צריך לפרש לפי פירוש ר"ח:

    ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעתרש"י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופי' משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקודש ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסי בהו מנלן דסד"א נילף ברכה מברכות הר גריזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך (דברים כ״ז:י״ב) מה להלן בלשון קודש אף כאן דהא בהאי ג"ש ילפינן בפירקין (לקמן סוטה דף לח.) ברכת כהנים דבלשון הקודש להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלבב שלם להנאתך והכי נמי איתא בירושלמי [דפרקין דאמר התם] וברכת כדי שיהא יודע למי מברך [ומשמע בפרק כיצד מברכין] (ברכות דף מ:) אפילו אמרה בלשון חול שלא כתיקונה יצא דומיא דבנימין רעיא כרך ריפתא בתר דכרך אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ואמר רב דיצא ידי ברכה ראשונה ומואמרת לפני ה' אלהיך דכתיב גבי וידוי [מעשר לא יליף דלא] דמי להאי דהכא כתיב את ה' אבל התם לפני ה' דלהכי כתיב לפני ה' דמשמע דבעזרה היה מתודה ולהכי איצטריך גזירה שוה דאמירה אמירה:

    שבועת העדות מנא לןנראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה אבל לפירוש רש"י דפי' אי לאו קרא הוה אמינא דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהיו בלשון הקודש אדרבה נילף משבועת סוטה שהיא בלשון חול ועוד נילף אלה אלה מסוטה דכתיב בה בשבועת האלה להכי אית לך למימר אי לאו דכתיב ושמעה לא הוה ידענא אי הוה לן למילף קול קול או אלה אלה:

    אתיא תחטא תחטאנראה דהא גזירה שוה לאו דוקא נקט לה הכא דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון קודש אדרבה בלא גזירה שוה דתחטא תחטא הוה משמע טפי דבכל לשון דהוה ילפינן מעילה מעילה מסוטה אלא אגב דילפינן בשבועות (דף לד.) בהא גזרה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא:

    וענית ואמרת ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרותימה אדרבה לילף ואמרת לפני ה' אלהיך מואמרת לפני ה' אלהיך מוידוי מעשר דהא מדדמי ליה ילפינן ואם תאמר הכא עניה עניה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה אמירה מלוים ומהדר דנין עניה ואמירה מעניה ואמירה ואין דנין עניה גרידתא מעניה גרידתא (נ"א ואין דנין אמירה גרידתא מעניה ואמירה):

    אתיא קול קולאין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון דעניה וקול מעניה וקול גמיר ואין דנין עניה וקול מקול גרידא:

    ורבי יהודה מכה ככהלא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה אפילו קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון קודש נמי עיכובא דפרשה נאמרה בלשון קודש ותימה לומר כן דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כרבי אליעזר ולא כר' עקיבא דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ולא פליגי אלא ברקיקה (ביבמות דף קד:) דלר' אליעזר מעכבא כיון דהוי מעשה ולרבי עקיבא לא מעכבא מעשה באיש בעי' ואם אית לך למימר דרבי יהודה סבר דדוקא בלשון קודש מעכב אבל אם לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דסבירא ליה דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתניתין בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) דקא סבר רבי יהודה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בדבר זה והכי אמר בעלמא כגון בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גבי פלוגתא דב"ש וב"ה תמיה לרבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [נימא] דלעכבו תרוייהו ותו איכא למיתמה אדרבה הוה לן למימר אליבא דרבי יהודה אפילו אי לא הוה כתיב אלא כה דקריאה מעכבא ולא מעשה דהא שמעינן ליה בפ"ק דר"ה (דף ט:) דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר יובל אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שילחו ת"ל היא דברי רבי יהודה ומפרש טעמא מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו כלומר עיכובא דהיא נדרש דוקא אוקראתם דרור שלפניו ולא אושבתם איש אל אחוזתו של אחריו ולא אתקיעה שלפני פניו וי"ל דה"פ ורבי יהודה האי דמעשה מעכב מכה ככה דאי לא הוי כתיב אלא כה ה"א דדרשינן ליה דוקא אקריאה שלפניו להכי כתיב ככה יתירא למדרשיה נמי אמעשה שלאחריו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    התבאר במקומו יבמות ק"ד א' שמצות חליצה קוראה ר"ל מאן יבמי וכו' וקורא ר"ל לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ר"ל ככה יעשה לאיש וכו' אלא שמ"מ אין הקריאה מעכבת שכל שחלצה ורקקה אע"פ שלא קראה חליצתה כשרה ואף דברים של מעשה ר"ל חליצה ורקיקה אין שניהם מעכבין אלא החליצה בלבד וכך שחלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רקקה בפניו ובפני בית דין המזומן לכך ולא חלצה אין זה כלום ליפטר היא בכך בלא חליצה אלא שמ"מ נפסלה בכך ליבמים הא קריאה בלא מעשה אינה כלום וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 33a

    Sotah 33a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 298 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לימא קסבר רבי מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה:

    כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות בבית הכנסת:

    משום דכתיב שמע איצטריך והיו דלא תדרשיה לקרית שמע בכל לשון אלא להשמיע לאזניו:

    תפלה דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי:

    יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים:

    נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים:

    עבידתא חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט):

    גסקלגס שם מלך יון:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    כל התורה כולה בכל לשון נאמרה פי' ר"ח הא פשיטא דבשעת מ"ת ניתנו למשה בלשון קודש והאי דקאמר הכא היינו אם ניתנה להעתיקה בלשון אחר או לא ומפירושו נשמע דלמ"ד לא ניתנה להעתיקה בלשון אחר לא ניתנה לקרוא כמו כן בלשון אחר דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאילו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ' שני דמגילה (דף יח.) קראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי תרגום היינו על פה הוא לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום ולא ידענא לפירושו היכי סלקא דעתיה למימר אליבא דרבי דבכל לשון ניתנה ליכתב אם כן הא דאמר רבי ק"ש ככתבה היינו בכל לשון שהרי בכל לשון ניתנה ליכתב אם כן היינו רבנן ותו תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי בלשון הקודש נאמרה ותו מאי קמבעיא ליה והא פלוגתא היא בפ"ק דמגילה (דף ח:) תנן אין בין ספרים למזוזות ותפילין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית בלבד רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בלבד וי"ל מהא דאמר רבי קרית שמע ככתבה ליכא למידק מיניה דאיכא למימר ככתבה המיוחד לה כשנכתבה יחידי כגון במזוזות ותפילין דכ"ע מודו דבלשון הקודש והא דקאמר לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה ה"פ ולית ליה דרשב"ג דאמר דוקא יוונית ולרבנן דאמרי בלשון הקודש לית להו דרבנן דאמרי ספרים נכתבים בכל לשון כך צריך לפרש לפי פירוש ר"ח:

    ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת רש"י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופי' משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקודש ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסי בהו מנלן דסד"א נילף ברכה מברכות הר גריזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך (דברים כ״ז:י״ב) מה להלן בלשון קודש אף כאן דהא בהאי ג"ש ילפינן בפירקין (לקמן סוטה דף לח.) ברכת כהנים דבלשון הקודש להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלבב שלם להנאתך והכי נמי איתא בירושלמי [דפרקין דאמר התם] וברכת כדי שיהא יודע למי מברך [ומשמע בפרק כיצד מברכין] (ברכות דף מ:) אפילו אמרה בלשון חול שלא כתיקונה יצא דומיא דבנימין רעיא כרך ריפתא בתר דכרך אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ואמר רב דיצא ידי ברכה ראשונה ומואמרת לפני ה' אלהיך דכתיב גבי וידוי [מעשר לא יליף דלא] דמי להאי דהכא כתיב את ה' אבל התם לפני ה' דלהכי כתיב לפני ה' דמשמע דבעזרה היה מתודה ולהכי איצטריך גזירה שוה דאמירה אמירה:

    שבועת העדות מנא לן נראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה אבל לפירוש רש"י דפי' אי לאו קרא הוה אמינא דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהיו בלשון הקודש אדרבה נילף משבועת סוטה שהיא בלשון חול ועוד נילף אלה אלה מסוטה דכתיב בה בשבועת האלה להכי אית לך למימר אי לאו דכתיב ושמעה לא הוה ידענא אי הוה לן למילף קול קול או אלה אלה:

    אתיא תחטא תחטא נראה דהא גזירה שוה לאו דוקא נקט לה הכא דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון קודש אדרבה בלא גזירה שוה דתחטא תחטא הוה משמע טפי דבכל לשון דהוה ילפינן מעילה מעילה מסוטה אלא אגב דילפינן בשבועות (דף לד.) בהא גזרה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא:

    וענית ואמרת ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו תימה אדרבה לילף ואמרת לפני ה' אלהיך מואמרת לפני ה' אלהיך מוידוי מעשר דהא מדדמי ליה ילפינן ואם תאמר הכא עניה עניה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה אמירה מלוים ומהדר דנין עניה ואמירה מעניה ואמירה ואין דנין עניה גרידתא מעניה גרידתא (נ"א ואין דנין אמירה גרידתא מעניה ואמירה):

    אתיא קול קול אין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון דעניה וקול מעניה וקול גמיר ואין דנין עניה וקול מקול גרידא:

    ורבי יהודה מכה ככה לא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה אפילו קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון קודש נמי עיכובא דפרשה נאמרה בלשון קודש ותימה לומר כן דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כרבי אליעזר ולא כר' עקיבא דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ולא פליגי אלא ברקיקה (ביבמות דף קד:) דלר' אליעזר מעכבא כיון דהוי מעשה ולרבי עקיבא לא מעכבא מעשה באיש בעי' ואם אית לך למימר דרבי יהודה סבר דדוקא בלשון קודש מעכב אבל אם לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דסבירא ליה דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתניתין בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) דקא סבר רבי יהודה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בדבר זה והכי אמר בעלמא כגון בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גבי פלוגתא דב"ש וב"ה תמיה לרבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [נימא] דלעכבו תרוייהו ותו איכא למיתמה אדרבה הוה לן למימר אליבא דרבי יהודה אפילו אי לא הוה כתיב אלא כה דקריאה מעכבא ולא מעשה דהא שמעינן ליה בפ"ק דר"ה (דף ט:) דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר יובל אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שילחו ת"ל היא דברי רבי יהודה ומפרש טעמא מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו כלומר עיכובא דהיא נדרש דוקא אוקראתם דרור שלפניו ולא אושבתם איש אל אחוזתו של אחריו ולא אתקיעה שלפני פניו וי"ל דה"פ ורבי יהודה האי דמעשה מעכב מכה ככה דאי לא הוי כתיב אלא כה ה"א דדרשינן ליה דוקא אקריאה שלפניו להכי כתיב ככה יתירא למדרשיה נמי אמעשה שלאחריו:

    Tosafot on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    התבאר במקומו יבמות ק"ד א' שמצות חליצה קוראה ר"ל מאן יבמי וכו' וקורא ר"ל לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ר"ל ככה יעשה לאיש וכו' אלא שמ"מ אין הקריאה מעכבת שכל שחלצה ורקקה אע"פ שלא קראה חליצתה כשרה ואף דברים של מעשה ר"ל חליצה ורקיקה אין שניהם מעכבין אלא החליצה בלבד וכך שחלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רקקה בפניו ובפני בית דין המזומן לכך ולא חלצה אין זה כלום ליפטר היא בכך בלא חליצה אלא שמ"מ נפסלה בכך ליבמים הא קריאה בלא מעשה אינה כלום וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן:

    Meiri on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה כל התורה כו' בלשון פרסי כתובה בלשון עברי כו' ותו תפשוט מיהא התם אליבא כו' לרבנן דאמרי ספרים נכתבים כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ברכת המזון כו' איתא בירושלמי פרק כיצד כו' לפני ה' דלהכי כתיב כך דמשמע כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה וענית ואמרת בו' וא"ת הכא ענייה ענייה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה מלוים וי"ל דנין ענייה ואמירה מענייה ואמירה ואין דנין ענייה גרידתא מענייה גרידתא עכ"ל הס"ד וכצ"ל נ"ל ופי' דאין לומר דהכא בלוים ענייה ענייה גמיר הג"ש ולא נתקבלה הג"ש דאמירה אמירה גבי לוים כלל הא פריך לעיל ונילף אמירה אמירה מלוים וא"כ ע"כ נתקבלה לגבי אמירה והדרן קושיין לדוכתין נילף ואמרת מדדמי ליה ואהא תרצו דהך ג"ש לגבי לוים בענייה ואמירה נתקבלה וכדמסיק לעיל ולא נתקבלה הג"ש בענייה גרידתא דא"כ ג"ש גם באמירה גרידתא נתקבלה ומהרש"ל. כתב לפרש דבריהם בע"א ותמיהתם קיימת ודוחק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' ורבנן כה ככה לא משמע להו עיין לקמן דף לח ע"א תד"ה ורי"א:

    רש"י ד"ה יחיד וכו' צבור לא צריכי להו עיין בספר בתי כהונה ח"ב בית אבות דף ל ע"א:

    ד"ה שאני בת קול ע' סנהדרין דף יא ע"א תד"ה בת קול ובתוי"ט פט"ז מ"ו דיבמות:

    Gilyon HaShas on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. פירוש יש מלאכי השרת ממונים על התפילות להעלותם ולהצילם מיד המקטרגים הרודפים אחריהם ואם התפלה בלשון ארמי אין נזקקין לה להצילה ולכן אם המתפלל הוא אדם גדול שאינו צריכה תפילתו שמירה מפני המקטרגים אינה צריכה למלאכי השרת שיהיו נזקקין לה להצילה כי אין פוגעין בה ולכן אין לו הפרש בין אומרה בלשון ארמי לבין אומרה בלשון הקודש ולכן רשב"י היה מתפלל כמה תפילות בלשון ארמי. והא דתקינו תפילת יְהֵא רַעֲוָא בלשון תרגום וזה אומרה כל אדם, התם שאני כיון דעיקרה היא תפילה בעד עולמות העליונים מלאכי השרת נזקקין לה. והא דתקנו בסליחות בנוסח רַחֲמָנָא דְעָנֵי וכו' ובנוסח 'מַחֵי וּמַסֵּי' תפילות בלשון תרגום התם שאני כיון דנתקנו אלו לציבור דינם כתפילת אדם גדול שאמרנו וגם מלאכי השרת נזקקין להם כיון דהם של ציבור.

    וְהָתַנְיָא יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וכו' קשא למה הקשה מן הברייתא ליקשי מפסוק מפורש בדניאל סימן ה' דכתיב בה (דניאל ה, ה) שַׁעֲתָה נְפַקָה [נָפְקָא] אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וכו' וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין (דניאל ה, כה) דנמצא המלאך יודע ארמי וכותב בלשון ארמי! ונראה לי בס"ד דמן הפסוק ליכא קושיא דודאי אותם השרים של שבעים אומות כל אחד יודע ומכיר בלשון האומה שלו וזה שכתב דברים הנזכר הוא היה השר של מלך בבל שלשונם ארמי והוא מכיר בלשון ארמי ובא להודיע לבלשצר שהוא מלך אומה שלו הדברים האלה דשייכים לו בלשון ארמי. אך אותם הקולות דנקיט בברייתא ששמע יוחנן בבית קודש קדשים בלשון ארמי אם האומר היה השר היה צריך שידבר בלשון יונית שהוא לשון יון שהם אומה שלו ולמה דבר בלשון ארמי? ועוד רחוק הדבר לחשוב שישלחו שר משבעים שרי אומות העולם לבית קודש קדשים שהוא מקום השראת שכינה, אלא ודאי היה זה מלאך ממלאכי השרת ועם כל זה דבר בלשון ארמי! ותירץ דגבריאל היה שיודע בשבעים לשון ולפי זה גם בהך דבלשצר יש לומר גבריאל הוה.

    בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן קשה אף על גב דאיכא שבעים לשון מלבד לשון הקודש מכל מקום יוסף הצדיק ע"ה ודאי היה יודע לפחות שתי לשונות מן השבעים שהוא לשון ארמי שהיו מדברים בו עם אנשי המדינה בארץ כנען ולשון מצרי שהיה מדבר בו במצרים באותם י"ג שנה מעת שירד עד עת שיצא מבית האסורים ואם כן הוה ליה למימר בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְדוּ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה לְשׁוֹנוֹת? ונראה לי בס"ד בכל לשון ולשון יש הגיון פשוט שמדברים אותו המון העם ויש הגיון צח מאד שמדברים בו לפני שרים ומלכים וכמו שיש בלשון ערבי אחד פשוט ואחד קורין אותו נחוו'י וכן הוא בלשון תרכי. על כן יוסף הצדיק ע"ה הגם דהיה מדבר בלשון ארמי ובלשון מצרי הוא לשון פשוט ואינו צח שראוי לדבר בו בפני המלכים ובא גבריאל ולימדו לשון צח בשבעים לשונות שהיה יכול לדבר בו בפני המלך ולכן ברכו יעקב אבינו ע"ה בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) בֵּן פֹּרָת לשון חן עֲלֵי עָיִן הוא עי"ן לשונות שדברת בהם בלשון צח בפני המלך שנשאת חן בהם.

    Ben Yehoyada on Sotah 33a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 33, Amud Aleph, about 298 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “כל התורה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא…”

    2. Segment 24 words

      Opens “איצטריך, משום דכתיב ״שמע״.…”

    3. Segment 319 words

      Opens “לימא קסברי רבנן כל התורה כולה בלשון…”

    4. Segment 44 words

      Opens “איצטריך, משום דכתיב ״והיו״.…”

    5. Segment 57 words

      Opens “תפלה: רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי.…”

    6. Segment 633 words

      Opens “ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם…”

      Named: רב יהודה, רבי יוחנן.

    7. Segment 76 words

      Opens “לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור.…”

    8. Segment 854 words

      Opens “ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא:…”

      Named: רבא.

    9. Segment 920 words

      Opens “אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “ברכת המזון דכתיב: (דברים ח, י) ״ואכלת…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “שבועת העדות דכתיב: (ויקרא ה א) ונפש…”

    12. Segment 127 words

      Opens “שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות…”

    13. Segment 1342 words

      Opens “ואלו נאמרין בלשון הקודש, מקרא ביכורים וחליצה…”

    14. Segment 1429 words

      Opens “ולוים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “חליצה כיצד וכו'. ורבנן, האי ״ככה״ מאי…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “ור' יהודה מכה״, ״ככה״. ורבנן, ״כה״ ״ככה״…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sotah 33a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026