Talmud Builders

    Sotah 36b

    Back to index

    English translation — Sotah 36b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The names of the tribes were not divided on the stones of the ephod the same way that they were divided in the list found at the beginning of the book of Numbers (Numbers 1:1–15). Rather they were divided the way that they were divided in the second book, i.e., Exodus (Exodus 1:2–4).

    2How were they written? On one stone, the names of the sons of Leah were written in the order of their birth: Reuben, Simeon, Levi, Judah, Issachar, and Zebulun. On the other stone the sons of Rachel were written. One, Benjamin, was written on this side, i.e., at the bottom of the list, and one, Joseph, was written on that side, i.e., at the top of the list. And the children of the handmaids, i.e., Bilhah and Zilpah, who were Dan, Naphtali, Gad, and Asher, were written on the second stone in the middle.

    3But rather, if their names were not written in the order of their births, then how do I establish the meaning of the phrase: “According to their birth” (Exodus 28:10)? It means that their names were written according to the names that their father, Jacob, called them, and not according to the names that Moses called them. On the stones it said Reuben, and not Reubenites; Simeon, and not Simeonites; Dan, and not Danites; Gad, and not Gadites. This baraita contradicts Rav Kahana’s opinion, as according to all of the opinions in the baraita , the division of the names on the ephod is not identical to the division of the tribes on Mount Gerizim and Mount Ebal. The Gemara confirms: The refutation of the opinion of Rav Kahana is in fact a conclusive refutation.

    4The Gemara asks: Rather, what is meant by the phrase: “And the half of them facing Mount Ebal” (Joshua 8:33)? It is taught in a baraita : The use of the definitive article in the verse indicates that the smaller half of the Jewish people was on Mount Ebal. The half that was facing Mount Gerizim was larger than the half on Mount Ebal, because the tribe of Levi was included in the group that was facing Mount Gerizim, and they remained on the bottom between the two mountains.

    5The Gemara is puzzled by this statement: On the contrary, because the tribe of Levi remained on the bottom they were fewer in number. The Gemara answers: This is what the baraita is saying: Although the tribe of Levi was on the bottom, the descendants of Joseph were among them, and the tribe of Joseph was numerous, as it is stated: “And the children of Joseph spoke to Joshua, saying: Why did you give me a single lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people, forasmuch as the Lord has blessed me thus, and Joshua said to them: If you are a great people, you should go up to the forest” (Joshua 17:14–15).

    6The Gemara explains that Joshua said to them: Go and hide yourselves in the forests, so that the evil eye will not have dominion over you, as you are such a large number of people. The tribe of Joseph said to him: The evil eye does not have dominion over the offspring of Joseph, as it is written: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain” (Genesis 49:22), and Rabbi Abbahu says: Do not read the verse as saying: “By a fountain [ alei ayin ]”; rather, read it as: Those who rise above the evil eye [ olei ayin ], teaching that Joseph and his descendants are not susceptible to the evil eye.

    7The Gemara cites an alternative source for the assertion that the evil eye holds no sway over Joseph and his descendants: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that it is derived from here: Jacob blessed Joseph’s children and said: “And let them grow [ veyidgu ] into a multitude in the midst of the earth” (Genesis 48:16). Just as with regard to fish [ dagim ] in the sea, waters cover them and the evil eye therefore has no dominion over them, so too, with regard to Joseph’s descendants, the evil eye has no dominion over them.

    8The Gemara asks with regard to the baraita that contradicts Rav Kahana’s opinion: Are these names of the tribes, which were written on the ephod, composed of a total of fifty letters? There are only forty-nine. Rabbi Yitzḥak says: They added one letter to the name of Joseph [ Yosef ] when it was written on the ephod, as it is stated: “He appointed it in Joseph [ Yehosef ] for a testimony when He went forth against the land of Egypt” (Psalms 81:6).

    9Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this: We require the names to be written “according to their birth,” and Joseph was not called Yehosef from birth. Rather, the explanation is as follows: Throughout the entire Torah, the name of Benjamin is written without a second letter yod between the letters mem and nun , and here, where he is born, Benjamin is written in full, spelled with a second yod . As it is written: “But his father called him Benjamin” (Genesis 35:18). Therefore, his name was written on the ephod with a second yod , “according to his birth.”

    10§ Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: Joseph, who sanctified the name of Heaven in private, had one letter of the name of the Holy One, Blessed be He, the letter heh , added to his name. Whereas in the case of Judah, who sanctified the name of Heaven in public [ befarhesya ] at the Red Sea during the exodus from Egypt, merited that his entire name is called by the name of the Holy One, Blessed be He, as the entire four-letter name of God can be found within Judah’s name.

    11The Gemara explains: What is the situation where Joseph sanctified God’s name in private? As it is written: “And it came to pass on a certain day, when he went into the house to do his work” (Genesis 39:11). Rabbi Yoḥanan says: This teaches that both Joseph and Potiphar’s wife stayed in the house, as they intended to perform a matter of sin. With regard to the phrase “when he went into the house to do his work,” Rav and Shmuel engage in a dispute with regard to its meaning. One says: It means that he went into the house to do his work, literally. And one says: He entered the house in order to fulfill his sexual needs with her.

    12The verse continues: “And there was none of the men of the house there within” (Genesis 39:11). The Gemara asks: Is it possible that in such a large and important house like the house of that wicked man that no one was in there? The school of Rabbi Yishmael taught: That day was their festival day and they all went to their house of idol worship; and she told them that she was sick and could not go, as she said to herself: I have no day on which Joseph will attend to me like this day.

    13The verse states: “And she caught him by his garment, saying: Lie with me” (Genesis 39:12). At that moment his father’s image [ deyokeno ] came and appeared to him in the window. The image said to him: Joseph, the names of your brothers are destined to be written on the stones of the ephod, and you are to be included among them. Do you desire your name to be erased from among them, and to be called an associate [ ro’eh ] of promiscuous women? As it is written: “But he who keeps company with harlots wastes his riches” (Proverbs 29:3), as he loses his honor, which is more valuable than wealth.

    14Immediately: “And his bow abode [ teishev ] firm” (Genesis 49:24). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir: This means that his bow, i.e., his penis, returned [ shava ] to its strength, as he overcame his desire. The verse about Joseph continues: “And the arms of his hands were made supple” (Genesis 49:24), meaning that he dug his hands into the ground and his semen was emitted between his fingernails.

    15“By the hands of the Mighty One of Jacob” (Genesis 49:24): Who caused his name to be etched onto the stones of the ephod? It was only the might of Jacob. “From there, from the Shepherd, the Stone of Israel” (Genesis 49:24) means: From there, because of Joseph’s ability to withstand this trial, he merited to become a shepherd [ ro’eh ] of the Jewish people, as it is stated: “Listen, O Shepherd of Israel, who leads like the flock of Joseph” (Psalms 80:2).

    16It is taught in a baraita : Joseph was deserving of having twelve tribes descend from him, the same as twelve tribes descended from his father Jacob, as it is stated: “These are the generations of Jacob, Joseph” (Genesis 37:2). This implies that everything that happened to Jacob was destined to happen to Joseph. However, he did not merit this because his semen was emitted from between his fingernails. And even so, the offspring that were meant to descend from him descended from his brother Benjamin, who had ten sons. And they were all named after Joseph, as it is stated: “And the sons of Benjamin: Bela, and Becher, and Ashbel, Gera, and Naaman, Ehi, and Rosh, Muppim, and Huppim, and Ard” (Genesis 46:21).

    17The Gemara explains how each name relates to Joseph: Bela was named after Joseph, who was swallowed [ nivla ] among the nations. And Becher received that name because Joseph was the firstborn [ bekhor ] of his mother, Rachel. And Ashbel received his name because God sent Joseph into captivity [ shevao El ] in Egypt. Gera was named after Joseph, who dwelled [ gar ] in a foreign land [ akhsaneyut ].

    18And Naaman was called that because Joseph was extremely pleasing [ na’im ]. Ehi and Rosh received these names, as Benjamin said: Joseph is my brother [ aḥi ] and my leader [ roshi ]. Benjamin named his sons Muppim and Huppim, as Benjamin said: Joseph did not see my wedding canopy [ ḥuppa ] and I did not see his wedding canopy. And Ard was named after Joseph, who descended [ yarad ] to the lands of the nations of the world. Some say that the name Ard means that Joseph’s face was similar in its beauty to a rose [ vered ].

    19Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: When Pharaoh said to Joseph: “And without you no man shall lift up his hand or his foot in all the land of Egypt” (Genesis 41:44), Pharaoh’s astrologers said: You will appoint a slave whose master bought him for twenty silver coins to rule over us? He said to them: I perceive royal characteristics [ ginnunei malkhut ] in him and see that he was not initially a slave.

    20They said to him: If that is so and he is a child of royalty, he should know the seventy languages that all kings’ children learn. The angel Gabriel then came and taught him the seventy languages, but he could not learn all of them. Gabriel then added one letter, the letter heh , to Joseph’s name from the name of the Holy One, Blessed be He, and then he was able to learn the languages, as it is stated: “He appointed it in Joseph [ Yehosef ] for a testimony, when he went forth against the land of Egypt, the speech of one that I did not know I heard” (Psalms 81:6). And the next day, when he appeared before Pharaoh, in every language that Pharaoh spoke with him, he answered him.

    21Joseph then spoke in the sacred tongue, Hebrew, and Pharaoh did not know what he was saying. Pharaoh said to him: Teach me that language. He taught him, but he could not learn it. Pharaoh said to him: Take an oath for my benefit that you will not reveal that I do not know this language. He took an oath for his benefit.

    22Years later, when Joseph said to Pharaoh: “My father made me swear, saying” (Genesis 50:5) that I would bury him in Eretz Yisrael, Pharaoh said to him: Go request the dissolution of your oath. Joseph said to him: And should I also request dissolution for the oath that I took for your benefit? And consequently, even though Pharaoh was not amenable to letting Joseph go, he worried that Joseph would then request dissolution for the oath that he had taken for his benefit, and Pharaoh therefore said to him: “Go up and bury your father according to what he made you swear” (Genesis 50:6).

    23§ What was the incident where Judah sanctified God’s name in public? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: When the Jewish people stood at the Red Sea, the tribes were arguing with one other. This one was saying: I am going into the sea first, and that one was saying: I am going into the sea first. Then, in jumped

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודיםכלומר לא כדרך שסדורים בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' (במדבר א׳:ה׳):

    בחומש שניבתחילת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר וזבולון באחד מהן בשני בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף:

    א"כ מה ת"ל כתולדותםהואיל ולא כדרך לידתן נסדרו:

    תיובתא דרב כהנאדלכולי עלמא אין זה סדר הר גריזים והר עיבל דאילו סדר הר גריזים שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימין ודהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי:

    מרובה מחציו כו'והיינו דקאמר והחציו אל מול הר עיבל החציו ממועט שבחציו:

    מפני שלוי למטהזקני כהונה ולויה היו עם הארון בין שני ההרים כדלקמן:

    כל שכן דבצרי להוחציו של הר גריזים שהרי שבט לוי מהן היה:

    אלא הכי קאמר אע"פ ששבט לוי למטהאפ"ה חציו של הר גריזים מרובה מפני שיוסף עמהן ומרובין היו:

    וידברו בני יוסף וגו'סופו דקרא ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה':

    עולי עיןעולין על העין ואין העין עולה עליהם:

    וידגו לרובכן ברכן יעקב למנשה ואפרים:

    בציר חדא הוואאבן השניה קאי:

    כתולדותם בעינןכשמות אשר קרא להם אביהם:

    בסתרשנתייחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו:

    יהודה שקידש שם שמים בפרהסיאעל הים כדלקמן:

    נקרא כולושם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה:

    לדבר עבירהוהאי מלאכתו תשמיש:

    מלאכתו ממשמלאכה:

    צרכיותשמיש:

    יאבד הוןשם טוב שהוא יקר מכל הון:

    קשתושכבת זרעו על שם שיורה כחץ:

    ויפוזולשון ויפוצו שהזיי"ן והצד"י מתחלפין כמו זעקת צעקת:

    שנעץ אצבעותיו בקרקעונסמך עליהן כדי שיתייסר ויטרד בצערו ויעבור תוקף יצרו:

    מידי אבירותיו של יעקבמשם זכה להיות רועה ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל:

    רועה ישראל האזינהכלפי שכינה נאמר:

    נוהג כצאן יוסףקרי כצאן יוסף המנהיגים כצאנו של יוסף אלמא מיקרו ישראל צאנו של. יוסף והוא הרועה:

    אלה תולדות יעקב יוסףתולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף:

    ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיואותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו:

    שגר באכסניאבארץ נכריה:

    מופיםמפורש במדרש רבי תנחומא שהיה פיו כפי יעקב אבינו בהלכות שקיבל משם ועבר:

    אצטגנינותחכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזלות:

    גנוני מלכותגווני מלכות בחכמה גבורה ויופי:

    עדות ביהוסף שמוסיפיה דקרא שפת לא ידעתי אשמע:

    איתשיל אשבועתךהשאל לחכמים שיתירוה לך:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    סוטה 36 עמוד ב

    1לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים, חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני.

    2כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע.

    3ואלא מאי אני מקיים כתולדותם כשמותן שקרא להן אביהן, ולא כשמות שקרא להן משה. ״ראובן״, ולא ״ראובני״, ״שמעון״, ולא ״שמעוני״, ״דן״ ולא ״הדני״, ״גד״ ולא ״הגדי״. תיובתא דרב כהנא! תיובתא.

    4ואלא מאי ״והחציו״? תנא: חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבל, מפני שלוי למטה.

    5אדרבה, מפני שלוי למטה בצרי להו! הכי קאמר: אף על פי שלוי למטה בני יוסף עמהם. שנאמר: ״(יהושע יז״, יד) וידברו בני יוסף את יהושע לאמר, מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה׃

    6אמר להן לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע אמרו ליה זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא דכתיב ״(בראשית מט״, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר ר' אבהו אל תהי קורא עלי עין אלא עולי עין׃

    7רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן׃

    8הני חמשים אותיות חמשים נכי חדא הויין א"ר יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר ״(תהלים פא״, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים׃

    9מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן כתיב ״והכא בנימין שלם כדכתיב (בראשית לה״, יח) ואביו קרא לו בנימין׃

    10אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה׃

    11יוסף מאי היא דכתיב ״(בראשית לט״, יא) ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס׃

    12ואין איש מאנשי הבית וגו' אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם והיא אמרה להן חולה היא אמרה אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה׃

    13(בראשית לט, יב) ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ״(משלי כט״, ג) ורועה זונות יאבד הון׃

    14מיד (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו׃

    15מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה שנאמר ״(תהלים פ״, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף׃

    Baraita

    16תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר ״(בראשית לז״, ב) אלה תולדות יעקב יוסף אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו שנאמר ״(בראשית מו״, כא) ובני בנימין בלע ובכר ואשבל וגו'׃

    17בלע שנבלע בין האומות ובכר בכור לאמו היה ואשבל ששבאו אל גרא שגר באכסניות׃

    18ונעמן שנעים ביותר אחי וראש אחי הוא וראשי הוא מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו וארד שירד לבין אומות העולם א"ד וארד שפניו דומין לוורד׃

    19א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בשעה שאמר לו פרעה ליוסף (בראשית מא, מד) ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' אמרו איצטגניני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו אמר להן גנוני מלכות אני רואה בו׃

    20אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון לא הוה קגמר הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד שנאמר ״(תהלים פא״, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע) ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה׃

    21אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר א"ל אגמרי אגמריה ולא גמר אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית אישתבע לו׃

    22כי א"ל (בראשית נ, ה) אבי השביעני לאמור א"ל זיל איתשיל אשבועתך אמר ליה ואיתשלי נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא ליה א"ל עלה וקבור את אביך כאשר השביעך׃

    23יהודה מאי היא דתניא היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ׃

    Tosafot

    מאי והחציו חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבללשון הירושלמי מיושב יותר דגרסינן התם מה תלמוד לומר והחציו מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובין בהר עיבל למה שאין שבטו של לוי כולו שם שאם היה כל שבט לוי שם היו שוין ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשטים א"ר יוסי בר בון אילו היה שם כל שבטו של לוי היו שוין למה שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא והשתא אתי שפיר והחציו אל מול הר עיבל חציו המבורר שהוא הרוב דהוי חציו בשבטים ורובא בגברי ומיהו כשתדקדק במנין אחרון שנאמר בו לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) לאחר שמתו מרגלים כדכתיב ובאלה לא היה איש וגו' והיה בשנת הארבעים לאחר פטירת אהרן דכתיב ביה ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי (שם לג) והכי מוכח בסדר עולם תמצא במנין שבטים שעמדו על הר גריזים עודף על אותן שעמדו בהר עיבל תשע אלף חסר ק"ל ואפילו אם עמדו לוים למטה שמנה אלף עדיין היו מרובין של הר גריזים קרוב לאלף שהרי אתה מוצא בפרטן של אותן שבטים שעמדו על הר עיבל שלש מאות ושבעת אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים ג' מאות וששה עשר אלף ות"ת וי"ל הא דאמרינן בירושלמי שאם היה שם כל שבט לוי היו שוין לאו דוקא שוין שהרי מרובין היו אלא כלומר לא היו של הר גריזים פחותין [והשתא שלא היו כל שבט לוי שם צריך לומר] שעמדו לוים למטה תשע אלף או יותר אבל הא דאמר רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אילו היה שם כל שבטו של לוי לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף קשיא שהרי המנין היה אחרי כן כדכתיב ויהי אחרי המגפה וגו' (שם כה) ומה שחלק עליו ר' יוסי בר בון לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש"ל שהרי כל פקודי שבט [ראובן] לא היו כי אם מ"ג אלף ותש"ל והיאך היו אותן ג' אלף ותש"ל של ראובן שנשארו מעבר לירדן ממלאין לכ"ד אלף שנפלו משמעון שהיה בשנת הארבעים מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דהכי קאמר מחמת חסרון משבט שמעון שנפלו במגפה אפילו היה שם שבטו של לוי לא היו שוין דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן עשרים וארבעה אלף משמעון [אלא ג' אלפים או פחות] ועלה קאי רבי יוסי בר בון אפילו לדבריך כשאתה מחסר כנגדו ג' אלף ותש"ל משבט ראובן שנשארו מעבר לירדן והיו שוין שמחמת חסרון משבט שמעון אין חסר יותר מג' אלף ותש"ל אבל ההיא דר' שמואל בר נחמני תיקשי כדפרישית שהמגפה היתה קודם למנין:

    לעשות צרכיונראה משום דהוציאו בלשון ביאה ויבא הביתה קא דייק נמי דלעשות צרכיו נכנס:

    באותה שעה באתה דיוקנו של אביוכתב רבינו משה הדרשן ואין איש מאנשי הבית [שם בבית דמשמע דוקא מאנשי הבית] לא היה שם מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם וזהו דמות דיוקנו של אביו ותימה קצת מנלן דנראית לו בחלון ושמא מדכתיב בבית דמשמע בבית לא:

    איתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא ליהותימה הלא לא היה יכול לישאל על נדרו כי אם מדעתו של פרעה כמו ההוא מעשה דצדקיהו ונבוכדנצר דמייתי התם מיהו מהכא משמע דהוה בפניו דאמר בפ' ר' אליעזר בנדרים (דף סה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פי' בפניו ואפילו בעל כרחו ומיהו תימה לומר דהנודר על דעת חבירו מתירים לו שלא מדעת חבירו ושמא אוקמיה במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ben Yehoyada

    אָמְרוּ לֵיהּ זַרְעֵיהּ יוֹסֵף לֹא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא (בראשית מט, כב)יש להבין למה אמרו זרעיה דיוסף ולא אמרו שבטא דיוסף או בני יוסף? וגם בגמרא דברכות (ברכות כ.) ושאר דוכתי מצינו לשון זה דאמר אנא מזרעיה דיוסף קא אתינא. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הלקוטים בשם אחד מתלמידי האר"י ז"ל בפרשת שמות סוד חצי בני מנשה שלא נכנסו לארץ, דע שיוסף נשא אסנת שהיתה בת דינה שנתעברה משכם והיה חציה קליפה מצד שכם וחציה קדושה מצד דינה אך יוסף היה כולו קדושה וכאשר נזדווג עם אסנת נולד מנשה ולקח מצד אמו החצי שבה שהוא מהקליפה ולקח מאביו החצי של הקדושה וכשבא אפרים לקח הקדושה חציה מצד אמו שהוא החצי של הקדושה וחציה משל אביו שהוא קדושה ועל כן אפרים היה כולו קדוש. ולכן כאשר הביא יוסף לאפרים ומנשה אצל אביו לברכם נטל אפרים בימינו משמאל ישראל ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע ואמר לו אביו יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי וכו' (בראשית מח, יט) כנודע ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט מנשה! עד כאן לשונו עיין שם. ודע כי מה שאמר הרב שהיתה אסנת חציה קליפה מצד שכם לאו קליפה גמורה חס ושלום אלא בשכם היו ניצוצות קדושה רבים וגדולים ומעורב בהם רע ובשביל שהיה בהם תערובת רע קרי להו קליפה ודוק. נמצא דחצי שבט מנשה שהיו בחוץ לארץ היו מצד אותו החצי של קליפה שלקח מנשה מאמו אבל אותו חצי השבט שנכנסו לארץ ישראל היה כולו מצד שלקח מנשה מאביו יוסף הצדיק ע"ה. ולפי זה זאת הברכה שיש לו ליוסף הצדיק ע"ה על ביטול עין הרע לא זכו בה בני מנשה כולם אלא זכו בה רק אותו החצי של שבט מנשה שנכנסו לארץ שהם מצד חצי הקדושה שלקח מנשה מיוסף שהם זרעו של יוסף ממש ולא יתייחסו לאמם אבל אותם שהיו בחוץ לארץ שהם מצד החצי של האם אינם נקראים זרע יוסף ממש ולכך לא זכו בברכה זו שלו ועל כן בכל מקום הוא אומר אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, שבא לשלול אותו החצי שהיו בחוץ לארץ. וכן כאן אמרו אותם החצי שנכנסו לארץ זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא שבאו לשלול אותם שבחוץ לארץ.

    רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַרמֵהָכָא "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶן וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קשא אמאי לא ניחא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא בפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) דמפורש בו להדיה על העין? ונראה לי בס"ד דרבי יוסי ברבי חנינא בא להוסיף הוכחה משום דיש לפקפק בפסוק 'עֲלֵי עָיִן' דראיתי להרד"ק ז"ל ושאר מפרשים שהכריחו דאותם בני יוסף שבאו לפני יהושע לטעון מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' (יהושע יז, יד) אלו הם שבט מנשה היו אבל שבט אפרים לא היה להם לצעוק כי יותר היו בצאתם ממצרים ממה שהיו בבואם לארץ אך בני מנשה היה מספרם כשנכנסו לארץ יותר ממספרם כשיצאו ממצרים סך עשרים אלף וחמש מאות ולפי שאבותיהם שהיו מיוצאי מצרים היו מועטים ועתה נעשו עם רב לא נטלו חלקם אלא כנגד אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, עד כאן דבריו רד"ק ז"ל וכן הסכימו שאר מפרשים דרק בני מנשה לבדם היו מתרעמים בדבר זה. ועל פי הדברים האלה פרשתי בס"ד רמז הכתוב דאמרו לו אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' רמזו בזה על יתרון עשרים אלף וחמש מאות שיש להם יותר מזמן שיצאו ממצרים. והיינו כ' ד'כֹּה' הוא עשרים אלף ואות ה' הוא חמש מאות וזהו עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ' נקטי אות כ' על האלפים ואות ה' על המאות. ולפי האמור דאותם המדברים היו בני מנשה לכך ליכא הוכחה לדבריהם בעבור עין הרע מן פסוק בֵּן פֹּרָת, כי הפסוק כפול ויש לפרשו חציו על שבט מנשה וחציו על שבט אפרים והיינו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף ברכה למנשה כי הוא הראשון והבכור וּבֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן ברכה לשבט אפרים ואם כן ברכה של העין לא נתנה אלא לאפרים ואיך טוענים בה בני מנשה? לכך הביא הוכחה לדבריהם על ברכה של עין הרע מן פסוק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כי ברכה זו נאמרה לשניהם ביחד. ובזה מובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים. ותמהו המפרשים מאי קא משמע לן רש"י בזה? ולפי האמור ניחא דקשיא ליה למה נד רבי יוסי ברבי חנינא מפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן דנקיט להדיא עין? ותירץ וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים ביחד בהשוואה אחת מה שאין כן פסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן יש לפרשו על אפרים בלבד כי שתי חלוקות נקיט הראשנה למנשה והשניה לאפרים. והנה לפי האמת בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן עין נמי קאי על שניהם ובזה פרשתי רמז הכתוב שאמר אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' כי ברכת העין בפסוק בֵּן פֹּרָת עיקרה היא בשלשה תיבות שהם פֹּרָת עֲלֵי עָיִן שהם תשעה אותיות ותיבות וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ יש בהם ט"ז אותיות סך הכל כ"ה אותיות ובזה יובן בס"ד מה שאמר לו אֲשֶׁר עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ'.

    יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד יש יתרון ביוסף על יהודה שהקדוש ברוך הוא נתן לו תוספת זו בשמו מה שאין כן יהודה אמו קראתו בעת הלידה כמנהג העולם. ואף על גב דודאי מן השמים שמו בלבה לקרותו בשם זה אינו ניכר הדבר ונראה גם זה היתרון הוא נעשה כמשפט כי יוסף הצדיק ע"ה הוא עצמו קדש שם שמים לכך זכה שנוסף לו אות ה"א על פי דבורו יתברך להדיה מה שאין כן יהודה זרעו קדשו שם שמים על הים לכך זכה לשם על ידי אמו שאינה ניכרת המעלה בזה. ואפשר לפרש בס"ד טעם שיהודה זכה לאות ה"א אחרונה גם כן ויוסף רק לאות ה"א ראשונה ולא לאחרונה, מפני כי ידוע אות ה"א ראשונה היא עלמא דאתכסייא ולכן יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה לאות ה"א ראשנה שהיא עלמא דאתכסייא אבל יהודה שקדש שם שמים בפרהסייא זכה מעיקרו גם לאות ה"א אחרונה שהיא עלמא דאתגלייא. גם יש לומר יוסף שהוא בסוד הדוכרא לכך נעשה בשמו אות ה"א אחרונה שהיא במלכות נוקבה אבל יהודה שהוא במלכות נוקבה נעשה בשמו אות ה"א אחרונה ונעשה כך כדי להורות על זאת.

    יוֹסֵף מַאי הִיא? דִּכְתִיב"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: [מְלַמֵּד], שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ. "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ נִכְנַס. וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס (בראשית לט, יא). הקשה מהרש"א ז"ל לכאורה היא ראיה לסתור? יעוין שם ונראה לי בס"ד דבאמת דברי רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ וכן דברי האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס צריכין הבנה דלפי פשוטם הם דברים תמוהים דאין השכל מקבלם להוציא לעז על אותו צדיק שהתורה העידה עליו באומרה וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ (בראשית לט, י) שיבא אדם לומר דאותו היום הסכים לעשות עבירה ממש חס ושלום! ועלה למטה ערום אלא דדיוקנו של אביו הנראית אליו הפרישה מדבר זה, הנה בודאי דבר זה לא יתכן לאומרו על אותו צדיק שלא נשתבח שום צדיק כמוהו בכפיית היצר הרע של עבירה אשר בעבור כן זכה לתואר שם צדיק שמזכירים אותו בשם זה תמיד עד עולם! ואיך יאומן כי מראה דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו תפריש אותו מעבירה ולא יהיה פורש מיראת הקדוש ברוך הוא מלכו של עולם אשר כבר אמר לה וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים (בראשית לט, ט) היתכן שיהיה בוש וירא מדיוקנו של אביו יותר מהקדוש ברוך הוא? ודאי זה לא יעלה על לב לחשוב כך! אך עשה אזניך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים דודאי כונת רבי יוחנן וגם מאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס אין כונתם לומר דמטרת כונתו לעשות עבירה חס ושלום ממש אלא הענין הוא דהנלחם עם יצר הרע דעבירה ואינו חוטא יש בזה שני סוגים האחד כשרואה מתעורר בלבו קצת תאוה הוא מתאזר ומזדרז לדחות מקרבו מחשבות רעות של התאוה ודוחה אותם מעליו כדי שלא יתגברו עליו כוחות היצר הרע ויבערו אש התאוה בלבו להבת שלהבת ונמצא מתאזר בעוד אש התאוה בלבו ניצוץ קטן הוא מכבהו ובזה ניצול מן העבירה. ויש שהוא נוטה לכוחות היצר הרע ואינו בורח מהם ונותן מקום ליצר הרע להגביר בו אש התאוה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל וכשיגיע אל נקודת מעשה העבירה שכבר קשרו היצר הרע בחבלים ועבותות התאוה הרעה וכבר בערה בקרבו אש להבת שלהבת הנה הוא מנתק החבלים והעבותות ומכבה אש הגדולה כרגע ופורש מן העבירה! והנה שבחו של זה הוא אלף ידות על הראשון משל לראובן ושמעון נלחמים זה בזה ובתחלת המלחמה הכניע ראובן את עצמו לפני שמעון ונתן לו מקום שיוכל לקום עליו ולהפילו לארץ ולכפותו בחבלים ועבותות ופשט שמעון את ידו ויקח הסכין לשחוט את ראובן הכפוף לפניו ונופל בארץ ובעת שהגיעה הסכין לצואר ראובן קם ראובן כארי וניתק החבלים ולקח הסכין מיד שמעון והפילו ושחטו בסכינו דהא ודאי יש לראובן שבח בכך אלף ידות מאם לא היה נמסר מעיקרא ביד שמעון והיה גובר עליו מתחילת המלחמה. וכן הענין היה אצל אברהם אבינו ע"ה דאמרו רבותינו זכרונם לברכה היה שמח באותם הימים שהיה מוליך את יצחק כדי לשחטו כאדם המוליך את בנו יחידו לחופה! אך אמרו רבותינו זכרונם לברכה בשעת העקידה היה אברהם אבינו ע"ה בוכה מצד הרחמנות שנתעוררה בלבו על יצחק בנו שבא לשחטו והיו יורדים דמעות ממנו לתוך עיניו של יצחק הפתוחות! והקשה הרב מהר"'י [הרב יעקב קרנץ] מדובנא ז"ל והלא אברהם היה שמח שמחה גדולה בדבר זה ואיך נהפך לאיש אחר חס ושלום לבכות מצד לצד? ופירש הרב ז"ל הוא רצה שתהיה מצוה בתכלית הפאר והמעלה וכשראה עצמו שהוסיף בלבבו שמחה גדולה על הדבר עד שנתבטל היצר הרע המנגד לדבר זה אז שקל בפלס את לבבו שבודאי יהיה בשעת מעשה כמו מלאך שאין לו דבר נגדיי למנעו ממצות השם יתברך לכך חזר והפך מחשבתו שבקש לעורר בלבו הרחמנות על יצחק אשר בא לשחטו עתה עד שהגיע לבכיה גדולה מרוב הרחמנות שנתעוררו בקרבו ונזדרז לשנות עצמו מצד לצד וניתק עצמו מן הבכיה הגדולה לשמחה רבה ועצומה ברגע אחד ונמצא עשה המצוה הזאת בדרך פלא שיגדל ערכה למאד מאד וכנזכר בדברי קדשו. וכן היה הענין אצל דוד המלך ע"ה בענין אביגיל כשתבע אותה דודאי חלילה לנו לחשוב על אותו צדיק אשר לבו חלל בקרבו (תהלים קט, כב) שביקש לחטוא באשת איש! אלא כונתו היתה לעורר התאוה בקרבו ולהבעיר אש החשק בלבבו כדי שבעת שיגיע לנקודת המעשה ינתק עבותות התאוה ויכבה אש החשק כרגע ויחדל ויפרוש מעשות רע! ולכן בעת שתבע אותה ואמרה לו וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל (שמואל א' כה, לא) אז תכף ומיד הודה לדבריה וחדל ממנה! ובאמת כך היתה מטרת כונתו מתחלה בהתעוררות התאוה שיחדל מעשות רע ומצד ענוה שבו תלה מניעתו מצידה שאמר לה כְּלִתִנִי הַיּוֹם מִבּוֹא בְדָמִים (שמואל א' כה, לג). וכזאת היתה אצל יוסף הצדיק ע"ה כי בתחילה שאמרה לו שִׁכְבָה עִמִּי (בראשית לט, יב) נרתע ונזדעזע ואמר לה אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים, ואף על פי שהיתה משתדלת לפתותו בכמה דברים ובכמה אופנים שעשתה לו כדי להבעיר בו אש התאוה לא היתה מועלת כלום לעצמה כי הוא היה דוחה כל זה מעליו והיה מתגבר על יצרו שלא יהיה דולק בו אפילי נצוץ אש דק בתאוה הרעה הזאת וכל מה שהיתה מקשטת עצמה לפניו לא הועיל לה כי הוא היה מצייר אותה בעיניו כמו בהמה מכוערת ומטונפת וכמו נבילה שריחה רע ומחמת כן לא היה יכול היצר הרע להכניס בלבו תאוה ומחשבה רעה אפילו כל שהוא! וכמו שמצינו ברבי עקיבה ששלטון אחד שיגר לו בלילה שתי נשים יפות שרחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהם ובבוקר הלכו הזונות ההם והקבילו פני השלטון ואמרו לו יפה להם המות ממה שנתת אותם לאיש הזה! ושלח וקרא אותו ואמר לו מפני מה לא עשית עם אלו כמעשה בני אדם? אמר לו מה אעשה? ריחם בא עלי מבשר נבילות וטריפות ושרצים! וכנזכר באבות דרבי נתן. וכן היה הענין אצל יוסף הצדיק ע"ה בתחלה עם אשת פוטיפר אך אחר כך כשהגיע אותו היום שאין איש בבית אמר אם אכנס בזה היום לבית והיא תובעת אותי ואני לא אפנה אליה אין לי פאר בנצחון הזה כי כבר עשיתי היצר הרע חלל בקרבי והורגלתי לצייר את האשה הזאת בעיני כמו בהמה מאוסה ומטונפת וכמו נבילה מוסרחת שריחה רע על כן תאות התשמיש היא בטלה ממני בטבע ומה פאר יש לי בזה היום אם לא אפנה אליה ולא אשמע לדבריה?! על כן התחכם שאותו היום יכנס לביתה ויפנה לבבו להביט ביופיה ויטה אזניו לקול הפתויים שלה כדי שתתעורר התאוה בקרבו ויתן מקום ליצר הרע להבעיר בו אש החשק ואז כשתגיע התאוה לנקודת פועל הרע, אז אני ברגע אחד אהפוך הקערה של יצר הרע על פיה ואנתק עבותות האהבה של העבירה שקשר בלבי ואכבה אש התבערה שבער בקרבי ואחדל מעשות רע! וכן עשה והצליח ועלתה בידו מחשבתו הטובה אשר חשב כי כאשר הגיע עת לעשות הרע נהפך לאיש אמר 'וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה' וזבח יצרו בסכין שלו! וענין ביאת דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו באותו העת ובא לו במחשבתו קול דברים כאילו היה מדברת עמו לא מחמת זה בלבד פירש אלא היה לו זאת לסייע אבל באמת מטרת לבו מעיקרא היתה כך לפרוש מן העבירה. וזהו ענין מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ ולא אמר 'לעבירה נתכוונו' אלא אמר 'לדבר עבירה' כלומר נתכוונו לעשות הכנות אשר הם מעוררים מעשה העבירה אך אין מטרתם שוה בזה כי היא מטרת כונתה בהכנות אלו כדי שתתעורר התאוה בלבו ויעשה העבירה בפועל והוא מטרת כונתו בהכנות אלו כדי שתתעורר אש התאוה בלבו והוא יכבנה וינתקנה ולא יעשה העבירה ונמצא בהזמנת ההכנות של החבלים ואש החשק הוא שוה עמה בזה שגם הוא נתכוון למציאות חבלי התאוה והבערת אש החשק אך הם חלוקים זה מזה כי היא כונתה במציאות החבלים והאש כדי שעל ידם יעשה העבירה והוא כונתו במציאות החבלים והאש כדי להרוס אותם ולאבדם אחר מציאותם שבונה על מנת לסתור! וכן הוא כונת האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שנכנס כדי להטות לבו אל דבריה ולפנות אל ההכנות שהיתה עושה לו להבעיר בקרבו אש החשק והתאוה אך מטרת לבו היתה מעיקרא לסתור ולהרוס כל זה כשיגיע עת מעשה העבירה. ובאמת כפי בחינתו שהיתה מרכבה ליסוד העליון ראוי לו לעשות כפיית היצר הרע וביטולו בענין הזנות בדרך הפלא ופלא בזה ולכן כינה והמליץ בעל המאמר ענין זה בלשון זה שאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס כי מחשבתו הטובה שחשב לבנות כדי להרוס ולסתור הוא נחשב עשיית צרכיו שזה הוא צרכיו ותיקון שלו כפי מידתו ואחיזתו ולשון מליצה נקיט בזה ומאחר כי באופן זה שחשב לעשות נעשה תיקון במידת היסוד הנקרא וא"ו שהוא בחינתו לכן אמר הכתוב וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' קרי בה 'מלאכת וא"ו' כי בא אותו היום לעשות מלאכה רוצה לומר תיקון השייך ליסוד שהוא וא"ו ואפשר שגם בעל המאמר דנקיט צרכיו כונתו לרמוז עדבר זה שרוצה לומר לעשות צרכי וא"ו נכנס. ולכן שאל תלמודא יוֹסֵף מַאי הִיא דלכאורה קשה מה שאלה היא זו והלא ענין יוסף הצדיק ע"ה כתוב ומפורש בתורה להדיה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר וכו' וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ וכו' וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, ולמה הוצרך השואל לשאול שאלה זו? אך באמת השואל סבר שזה הענין המפורש בתורה שתבעתו לדבר עבירה ולא שמע אליה אינו דבר חידוש ופלא בקידוש שם שמים שיזכה בעבור זאת לכל הכבוד הזה כי באמת זו היא מדת כל הצדיקים שאם יתבעום לדבר עבירה של זנות יברחו ממנה ולא ירצו לחטוא בשום אופן ובכל דור ודור ימצא אנשים כאלה אפילו בהמון העם ויש שהם מוסרים עצמן בעבור דבר זה וכמו שאמרו ברב כהנא שתבעתו מטרונא אחת ותפסתו בביתה בערמה והפיל עצמו מן הגג לרשות הרבים עד שבא אליהו זכור לטוב וקבלו (קידושין נו.), וכן רבי צדוק הפיל עצמו לתנור אש (קידושין מ.), וכיוצא בזה! ואם כן מאי רבותיה דיוסף הצדיק ע"ה בדבר זה? אלא ודאי שעשה דבר פלא בזה שלא נתפרש בכתובים! ולכך שואל מַאי הִיא עשה פלא בקדוש שם שמים? והביא על זה מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ דודאי אין כונתו לעשות עבירה אלא הכונה כאשר בארנו לעיל שנתכוון לעשות הכנות להתעוררות העבירה כדי שיפרוש ממנה אחר כך בדרך הפלא ופלא ולכן יש לו פאר גדול בכפיית היצר הרע וכבוש התאוה. וכן הביא דברי המאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שגם הוא יתבארו דבריו על דרך האמור דכונתו בזה לשבר היצר הרע ולעשות תיקון בדרך נפלא ומאחר שעשה נצוח ותגבורת על יצר הרע בדרך נפלא זכה לתוספת ה"א בשמו ולזה אמר וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, שאמר 'ביתה' ולא אמר 'בית' כי צירוף אותיות שמו נקראים בשם בית כמו שכתוב בספר יצירה ארבעה אבנים בונים עשרים וארבעה בתים וזהו שנאמר וַיָּבֹא הַבַּיִת ה"א שהביא לבית של שמו אות ה"א יען כי הוא נתכוון לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' מלאכת וא"ו שעשה אופן לקדש שם שמים בדרך פלא כדי לעשות תיקון ומלאכה בבחינת וא"ו שהוא היסוד.

    בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֵית לוֹ בַּחַלּוֹן (בראשית לט, יב). למאי הוצרך בעל המאמר להודיענו שנראתה בחלון? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בקהילת יעקב ז"ל בשם הזוהר דשבעה חלונות יש ברקיע כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] והחלון שהוא כנגד היסוד נקרא חלון גביע ובו כוכב הנקרא אשכול הכופר וכוכב זה מרבה שלום בעולם כמו היסוד שמרבה שלום בעולם יעוין שם. ולכן יוסף שהוא בחינת היסוד נפתח לנגד עיניו אותה שעה חלון הנקרא 'חלון גביע' שהוא כנגד היסוד ובאה דיוקנו של אביו ונראית לו באותו חלון מפני שיש בו כוכב הנקרא 'אשכול הכופר' שהוא מרבה שלום ויעקב אבינו ע"ה שנכפל שמו במילואו דוא"ו [יעקוב =188] עולה מספר שלום [376]. והא דכפל שמו של יוסף באומרו יוֹסֵף יוֹסֵף היינו דרך חיבה על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכפל שם משה. ועוד נראה לי רמז ביוסף השני על קנ"ו אורות שהם מספר יוסף [156] המאירין בו. ועוד נראה לי בכפל שמו אחד על קודם שנוסף בו אות ה"א ואחד על אחר שנוסף בו אות ה"א.

    נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיונראה לי בס"ד הדברים כפשוטן שיצאו מבין צפרני ידיו ממש שלא כדרך טבע להורות שלא יצאו מכח טומאת מחשבה והרהור רע אלא השעה היתה צריכה לכך שנעשית סתירה זו על מנת לבנות על דרך שהיה בענין שבירת הכלים כי באמת עשרה טפין אלו באו בסדר הדורות ונתקנו ונתעלו וגם מה שהיה כנגדן בקדושה למעלה בחמשה מיני זווגים גם כן נתקנו תיקון גדול כמו שאמרו בשער הגלגולים בסוד רשב"י וחביריו ובסוד רבינו הקדוש ותלמידיו ובסוד רבינו האר"י ז"ל ותלמידיו ובסוד רבי אלעזר המודעי ובסוד הרוגי לוד יעוין שם. והמופת לדבר זה שלא יצאו טיפות אלו בטומאת מחשבה דמצינו שזכה לגדולה בידיו וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף (בראשית מא, מב) גם זכה שאמר לו וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ (בראשית מא, מד) והיינו לא ירים איש את ידו להורות שלא חטא בידיו ולא ירים רגלו להורות שלא חטא כאשר בא אל הבית לעשות מלאכתו, דכונתו היתה לטובה כאמור לעיל ולכן כתיב וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (בראשית מט, כד) לשון פז שהוא חשוב מאד.

    (בראשית לט, יב) מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה (תהילים פ, ב)נראה לי בס"ד בעבור ששמר עצמו באיסור ערוה נהפכו לו אותיות ערוה לאותיות רועה ונעשה רועה ישראל! או כיון שלא היה רועה זונות זכה להיות רועה ישראל והמפרשים ז"ל כתבו מה שאמר לו אביו אם תהיה רועה זונות תאבד הון (משלי כט, ג) היינו אות ה"א שנוספה אחר כך בשמו ואותיות ו"ן של 'ישורון' שכתובה בבתי החשן בבית שלו להשלים ששה אותיות. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת (משלי יט, יד) פירוש בַּיִת הוא בית האפוד שנכתב שמו של יוסף הצדיק ע"ה בו ואותיות הוֹן הנזכר המה נַחֲלַת אָבוֹת דמכח אביו זכה בהם כי הוא אשר העיר אותו בעבורם.

    'בֶּלַע', שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת'בֶּכֶר', שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ (בראשית מו, כא). קשא הוה ליה לקרא הראשון בֶּכֶר כי היה בכור לאמו קודם שנבלע בין האומות? ונראה לי בס"ד לומר כי קרא שם השני בֶּכֶר לרמוז בו הסיבה של בֶּלַע כי מפני שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו כי החליף לבן לאה ברחל לכן נתקנאו אחיו בגדולתו והקנאה גלגלה השנאה עד שמכרוהו ונבלע בין האומות אבל אם היה בכור לאביו לא היו מתקנאים בו כי כולם היו קטנים ממנו וראוי להיות לו יתרון כבוד עליהם. והא דקראו בֶּכֶר ולא קראו בְּכוֹר? נראה לי כדי להורות שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו שהיה בתפארת שהוא בסוד וא"ו דשמא קדישא לכן קראו בֶּכֶר חסר וא"ו. מה שחזר וקרא את השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל, קשא והלא זהו ענין של בלע שנבלע בין האומות! ונראה לי שבא לרמוז בזה מה שנבלע בין האומות הוא מאת ה' היה הדבר הזה וכמו שאמר יוסף הצדיק ע"ה לאחיו וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים (בראשית מה, ח) ולכן קרא השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל כלומר שבייתו נתגלגלה מצד השגחתו יתברך ולא היתה מצד הבחירה של אחיו. וקרא את הרביעי גֵּרָא שהוא נוטריקון 'גר אכסניה' רוצה לומר לא היה כשאר שבויים שנוהגין בהם מנהג עבדים אלא נתן לו הקדוש ברוך הוא חן בעיני אדוניו שהשליטו על כל אשר יש לו ודר עמו כאורח בן חורין שדר באכסניא ואף על פי שאחר דירתו שם כשנה אחת ראה צער ויסורין מצד אשת פוטיפר לא הוכחש יופיו ובריאותו אלא עודנו נַעֲמָן שֶׁנָּעִים בְּיוֹתֵר. לכך קרא החמישי נַעֲמָן וגם לא עזב צדקתו ולא פגע במקום אחיזתו אלא עודנו אֲחִי בצדקות וְרֹאשִׁי במקום אחיזתו למעלה כי ידוע בנימין הוא היה תחתון ויוסף יסוד עליון.

    'וָאָרְדְּ', אִיכָּא דְּאַמְרֵישֶׁיָּרַד לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם,. קשה והלא רמז זה בשם בלע שנבלע בין האומות והיינו הא? ונראה לי בס"ד ירידה זו היא לשון ממשלה דכתיב וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) ובזה פרשתי מה שאמר וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית לט, א) לשון ממשלה כלומר מעת שירד למצרים ניתן לו מן השמים ממשלה עליהם. ומה שאמר וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶרֶד נראה לי וֶרֶד [210] גימטריא ר"י כמנין עשרה פעמים אהי־ה [21] שהוא סוד אור מקיף שממנו מאירים הפנים כנידע.

    אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיועֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? (בראשית מא, מד). קשא מה להם להזכיר סך הכסף אם בעשרים ואם באלף! מה הפרש יש בזה? והלא עיקר הקפידה היא על אשר הוא עבד ובנימוסי מצרים אין עבד מולך! ונראה לי בס"ד כונתם בזה שאם קנאו בדמים יקרים יש לומר שהוא אינו עבד באמת אלא גנבוהו מבית אביו ומכרו אותו וכיון דבדרך גניבה לקחו אותו לא יחול עליו שם עבדות דאינו נקנה להם אלא עדיין הוא בן חורין וכמו שאמר הוא לשר המשקים כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (בראשית מ, טו). אך כיון שקנאו רבו בעשרים כסף שהוא דבר מועט ודאי המוכר לא גנבו מבית אביו בשביל הנאה קלה אלא ודאי זה מעשיו רעים ולכך אביו מכרו בדבר מועט וגם הקונה אותו חזר ומכרו בדבר מועט, ואם כן זה לא נגנב ואז חל עליו קנין עבדות והרי זה עבד גמור! ואיך ימלוך עלינו? כי בנמוסי מצרים עבד לא ימלוך! ולפי דרכם רמזו עליו עוד סיבה אחרת כיון דנמכר בדבר מועט אם כן זו הוכחה דמעשיו רעים! והשיב להם גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ ואם כן הוא איש הגון מאד ואיך ימכור אותו אביו? אלא ודאי גנוב הוא! וכיון דגנוב לא יחול עליו שם עבד ואינו נקנה לעבד.

    בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹןלָא הֲוָה קָא גָּמִיר, הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלָמַד (תהילים פא, ו). נראה לי בס"ד הטעם דעל ידי הוספה זו גמר ולא שכח כלום, מפני כי ידוע דשבעים לשון שולטים בהם שבעים שרים כל אחד שולט בלשון אחד והם מחמת קנאתם בו היו משכיחים את הלשונות האלו ממנו כי הם שולטים בהם ויכולים לשכחם ממנו. מה עשה גבריאל? הוסיף לו אות אחת שהיא ה"א ראשונה שהיא בסוד בינה אשר היא מסמא עיני השבעים שרים ודוחה אותם כנודע, לכך כשבאה לו הארת הבינה בתוספת אות ה"א ראשונה נדחו השבעים שרים מעליו ולא יכלו לנגוע בו לשכחו מלשונות אלו. והא דאמר פרעה 'למחר אבדקיה' ולא בדקו תכף בו ביום? היינו כי הוא כבר נתן לו ממשלה על ארץ מצרים בו ביום והם כשראו שהמשילו טענו טענה זו וחשב אם יבדקהו תכף באותו מעמד ולא ידע שצריך להעבירו מן הממשלה שנתן לו נמצא דברי פרעה נתבטלו ומה שנתן לא נתן! על כן הניח הדבר עד מחר כדי שהוא ישאר בממשלתו אותו היום וכל הלילה ואז אם למחר בדקו ולא ידע לא בטלו דברי פרעה לגמרי דעל כל פנים משל יום ולילה אחת!

    כִּי קָאָמַר לֵיהּ יוֹסֵף "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר" (בראשית נ, ה) אָמַר לֵיהּזִיל אִיתְּשִׁיל אַשְׁבוּעָתָךְ. אָמַר לֵיהּ: אִיתְּשִׁיל נַמִּי אַדִּידָךְ! (בראשית מז, לא). קשא איך נתפייס פרעה בדברים אלו דעדיין יאמר לו אִיתְּשִׁיל על זו ולא תתשיל על אידך ומאי תלייא הא בהא? ועוד קשא וכי שכח פרעה השבועה שנשבע לו יוסף הצדיק ע"ה! ואיך עתה הוא עושה לו מעצמו אופן להפר השבועה ולא חש על שבועתו? ועוד קשא כיון דפרעה היה יודע שיש התרה לשבועה איך נחה דעתו מעיקרא בשבועה של יוסף הצדיק ע"ה דשמא יעשה התרה? ונראה לי בס"ד דהיה יודע דאם קבל הנשבע הנאה על ידי אותה השבועה אין מתירים לו השבועה אלא מדעת ואם התירו אפילו אינו מותר אפילו בדיעבד! ולכן לא חש על שבועה שנשבע לו יוסף שמא יעשה התרה כיון דיוסף קבל הנאה מפרעה באותה שבועה שעל ידי כך השליטו על כל ארץ ונהג בו דין מלך ולכן לא חש פן יתירו לו דכל כהאי גונא אין לו התרה אפילו בדיעבד. אבל על שבועה של אביו אמר לו שיעשה התרה דלא קבל יוסף הצדיק ע"ה אמנם יוסף הצדיק ע"ה הגיד לו שגם שבועה שנשבע לאביו דומה לשבועה זו שקבל הנאה מאביו שבעבור שבועה זו נתן לו חלק כפלים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן (בראשית מח, ה) ואם כן אם שורת הדין מחייבת שיש התרה לשבועה שקבל בה הנאה. אם כן אתשיל גם אדידך.

    זֶה אוֹמֵראֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד תְּחִלָּה לַיָּם (תהילים סח, כח). הקשה הרי"ף מה להם למחלוקת זו והלא זה הים גדול שיש בו משך רב שיעור שיכנסו כולם בבת אחת והיה ליכנס כל השבטים ביחד ולמה מדיינים זה בזה? ונראה לי בס"ד דכל שבט ושבט רוצה שיראה את המים אחר הבקיעה עומדים חומה מימין ומשמאל כדי לומר השירה בתוך הים כשרואין הנס הגדול בעיניהם שֶׁהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב) בדרך נס ואם יכנסו כל השבטים בבת אחת זה בצד זה נמצא רק הראשון אשר בתוך הבקיעה רואה המים חומה מימין דוקא והאחרון רואה המים חומה משמאל דוקא והשאר אין רואין את המים עומדים חומה כלל ולכן מוכרח שיכנס זה אחרי זה כדי שכל שבט יראה המים חומה מימין ומשמאל ויאמר שירה. ואם תאמר יכנסו זה בצד זה יהיה ריוח שיעור ת"ק אמה או אלף אמה בין כל שבט ושבט? הנה הם חשבו אם יעשו כן צריך להרבות בנס שיהיה י"ב בקיעות ואין מרבין בנס שלא לצורך! כך עלה בדעתם מעיקרא.

    Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 36b

    Sotah 36b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 711 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים כלומר לא כדרך שסדורים בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' (במדבר א׳:ה׳):

    בחומש שני בתחילת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר וזבולון באחד מהן בשני בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף:

    א"כ מה ת"ל כתולדותם הואיל ולא כדרך לידתן נסדרו:

    תיובתא דרב כהנא דלכולי עלמא אין זה סדר הר גריזים והר עיבל דאילו סדר הר גריזים שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימין ודהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי:

    מרובה מחציו כו' והיינו דקאמר והחציו אל מול הר עיבל החציו ממועט שבחציו:

    מפני שלוי למטה זקני כהונה ולויה היו עם הארון בין שני ההרים כדלקמן:

    כל שכן דבצרי להו חציו של הר גריזים שהרי שבט לוי מהן היה:

    אלא הכי קאמר אע"פ ששבט לוי למטה אפ"ה חציו של הר גריזים מרובה מפני שיוסף עמהן ומרובין היו:

    26 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 36b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    מאי והחציו חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבל לשון הירושלמי מיושב יותר דגרסינן התם מה תלמוד לומר והחציו מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובין בהר עיבל למה שאין שבטו של לוי כולו שם שאם היה כל שבט לוי שם היו שוין ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשטים א"ר יוסי בר בון אילו היה שם כל שבטו של לוי היו שוין למה שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא והשתא אתי שפיר והחציו אל מול הר עיבל חציו המבורר שהוא הרוב דהוי חציו בשבטים ורובא בגברי ומיהו כשתדקדק במנין אחרון שנאמר בו לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) לאחר שמתו מרגלים כדכתיב ובאלה לא היה איש וגו' והיה בשנת הארבעים לאחר פטירת אהרן דכתיב ביה ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי (שם לג) והכי מוכח בסדר עולם תמצא במנין שבטים שעמדו על הר גריזים עודף על אותן שעמדו בהר עיבל תשע אלף חסר ק"ל ואפילו אם עמדו לוים למטה שמנה אלף עדיין היו מרובין של הר גריזים קרוב לאלף שהרי אתה מוצא בפרטן של אותן שבטים שעמדו על הר עיבל שלש מאות ושבעת אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים ג' מאות וששה עשר אלף ות"ת וי"ל הא דאמרינן בירושלמי שאם היה שם כל שבט לוי היו שוין לאו דוקא שוין שהרי מרובין היו אלא כלומר לא היו של הר גריזים פחותין [והשתא שלא היו כל שבט לוי שם צריך לומר] שעמדו לוים למטה תשע אלף או יותר אבל הא דאמר רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אילו היה שם כל שבטו של לוי לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף קשיא שהרי המנין היה אחרי כן כדכתיב ויהי אחרי המגפה וגו' (שם כה) ומה שחלק עליו ר' יוסי בר בון לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש"ל שהרי כל פקודי שבט [ראובן] לא היו כי אם מ"ג אלף ותש"ל והיאך היו אותן ג' אלף ותש"ל של ראובן שנשארו מעבר לירדן ממלאין לכ"ד אלף שנפלו משמעון שהיה בשנת הארבעים מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דהכי קאמר מחמת חסרון משבט שמעון שנפלו במגפה אפילו היה שם שבטו של לוי לא היו שוין דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן עשרים וארבעה אלף משמעון [אלא ג' אלפים או פחות] ועלה קאי רבי יוסי בר בון אפילו לדבריך כשאתה מחסר כנגדו ג' אלף ותש"ל משבט ראובן שנשארו מעבר לירדן והיו שוין שמחמת חסרון משבט שמעון אין חסר יותר מג' אלף ותש"ל אבל ההיא דר' שמואל בר נחמני תיקשי כדפרישית שהמגפה היתה קודם למנין:

    לעשות צרכיו נראה משום דהוציאו בלשון ביאה ויבא הביתה קא דייק נמי דלעשות צרכיו נכנס:

    באותה שעה באתה דיוקנו של אביו כתב רבינו משה הדרשן ואין איש מאנשי הבית [שם בבית דמשמע דוקא מאנשי הבית] לא היה שם מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם וזהו דמות דיוקנו של אביו ותימה קצת מנלן דנראית לו בחלון ושמא מדכתיב בבית דמשמע בבית לא:

    איתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא ליה ותימה הלא לא היה יכול לישאל על נדרו כי אם מדעתו של פרעה כמו ההוא מעשה דצדקיהו ונבוכדנצר דמייתי התם מיהו מהכא משמע דהוה בפניו דאמר בפ' ר' אליעזר בנדרים (דף סה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פי' בפניו ואפילו בעל כרחו ומיהו תימה לומר דהנודר על דעת חבירו מתירים לו שלא מדעת חבירו ושמא אוקמיה במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה:

    Tosafot on Sotah 36b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אָמְרוּ לֵיהּ זַרְעֵיהּ יוֹסֵף לֹא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא (בראשית מט, כב) יש להבין למה אמרו זרעיה דיוסף ולא אמרו שבטא דיוסף או בני יוסף? וגם בגמרא דברכות (ברכות כ.) ושאר דוכתי מצינו לשון זה דאמר אנא מזרעיה דיוסף קא אתינא. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הלקוטים בשם אחד מתלמידי האר"י ז"ל בפרשת שמות סוד חצי בני מנשה שלא נכנסו לארץ, דע שיוסף נשא אסנת שהיתה בת דינה שנתעברה משכם והיה חציה קליפה מצד שכם וחציה קדושה מצד דינה אך יוסף היה כולו קדושה וכאשר נזדווג עם אסנת נולד מנשה ולקח מצד אמו החצי שבה שהוא מהקליפה ולקח מאביו החצי של הקדושה וכשבא אפרים לקח הקדושה חציה מצד אמו שהוא החצי של הקדושה וחציה משל אביו שהוא קדושה ועל כן אפרים היה כולו קדוש. ולכן כאשר הביא יוסף לאפרים ומנשה אצל אביו לברכם נטל אפרים בימינו משמאל ישראל ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע ואמר לו אביו יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי וכו' (בראשית מח, יט) כנודע ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט מנשה! עד כאן לשונו עיין שם. ודע כי מה שאמר הרב שהיתה אסנת חציה קליפה מצד שכם לאו קליפה גמורה חס ושלום אלא בשכם היו ניצוצות קדושה רבים וגדולים ומעורב בהם רע ובשביל שהיה בהם תערובת רע קרי להו קליפה ודוק. נמצא דחצי שבט מנשה שהיו בחוץ לארץ היו מצד אותו החצי של קליפה שלקח מנשה מאמו אבל אותו חצי השבט שנכנסו לארץ ישראל היה כולו מצד שלקח מנשה מאביו יוסף הצדיק ע"ה. ולפי זה זאת הברכה שיש לו ליוסף הצדיק ע"ה על ביטול עין הרע לא זכו בה בני מנשה כולם אלא זכו בה רק אותו החצי של שבט מנשה שנכנסו לארץ שהם מצד חצי הקדושה שלקח מנשה מיוסף שהם זרעו של יוסף ממש ולא יתייחסו לאמם אבל אותם שהיו בחוץ לארץ שהם מצד החצי של האם אינם נקראים זרע יוסף ממש ולכך לא זכו בברכה זו שלו ועל כן בכל מקום הוא אומר אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, שבא לשלול אותו החצי שהיו בחוץ לארץ. וכן כאן אמרו אותם החצי שנכנסו לארץ זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא שבאו לשלול אותם שבחוץ לארץ.

    רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶן וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קשא אמאי לא ניחא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא בפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) דמפורש בו להדיה על העין? ונראה לי בס"ד דרבי יוסי ברבי חנינא בא להוסיף הוכחה משום דיש לפקפק בפסוק 'עֲלֵי עָיִן' דראיתי להרד"ק ז"ל ושאר מפרשים שהכריחו דאותם בני יוסף שבאו לפני יהושע לטעון מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' (יהושע יז, יד) אלו הם שבט מנשה היו אבל שבט אפרים לא היה להם לצעוק כי יותר היו בצאתם ממצרים ממה שהיו בבואם לארץ אך בני מנשה היה מספרם כשנכנסו לארץ יותר ממספרם כשיצאו ממצרים סך עשרים אלף וחמש מאות ולפי שאבותיהם שהיו מיוצאי מצרים היו מועטים ועתה נעשו עם רב לא נטלו חלקם אלא כנגד אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, עד כאן דבריו רד"ק ז"ל וכן הסכימו שאר מפרשים דרק בני מנשה לבדם היו מתרעמים בדבר זה. ועל פי הדברים האלה פרשתי בס"ד רמז הכתוב דאמרו לו אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' רמזו בזה על יתרון עשרים אלף וחמש מאות שיש להם יותר מזמן שיצאו ממצרים. והיינו כ' ד'כֹּה' הוא עשרים אלף ואות ה' הוא חמש מאות וזהו עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ' נקטי אות כ' על האלפים ואות ה' על המאות. ולפי האמור דאותם המדברים היו בני מנשה לכך ליכא הוכחה לדבריהם בעבור עין הרע מן פסוק בֵּן פֹּרָת, כי הפסוק כפול ויש לפרשו חציו על שבט מנשה וחציו על שבט אפרים והיינו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף ברכה למנשה כי הוא הראשון והבכור וּבֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן ברכה לשבט אפרים ואם כן ברכה של העין לא נתנה אלא לאפרים ואיך טוענים בה בני מנשה? לכך הביא הוכחה לדבריהם על ברכה של עין הרע מן פסוק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כי ברכה זו נאמרה לשניהם ביחד. ובזה מובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים. ותמהו המפרשים מאי קא משמע לן רש"י בזה? ולפי האמור ניחא דקשיא ליה למה נד רבי יוסי ברבי חנינא מפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן דנקיט להדיא עין? ותירץ וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים ביחד בהשוואה אחת מה שאין כן פסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן יש לפרשו על אפרים בלבד כי שתי חלוקות נקיט הראשנה למנשה והשניה לאפרים. והנה לפי האמת בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן עין נמי קאי על שניהם ובזה פרשתי רמז הכתוב שאמר אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' כי ברכת העין בפסוק בֵּן פֹּרָת עיקרה היא בשלשה תיבות שהם פֹּרָת עֲלֵי עָיִן שהם תשעה אותיות ותיבות וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ יש בהם ט"ז אותיות סך הכל כ"ה אותיות ובזה יובן בס"ד מה שאמר לו אֲשֶׁר עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ'.

    יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד יש יתרון ביוסף על יהודה שהקדוש ברוך הוא נתן לו תוספת זו בשמו מה שאין כן יהודה אמו קראתו בעת הלידה כמנהג העולם. ואף על גב דודאי מן השמים שמו בלבה לקרותו בשם זה אינו ניכר הדבר ונראה גם זה היתרון הוא נעשה כמשפט כי יוסף הצדיק ע"ה הוא עצמו קדש שם שמים לכך זכה שנוסף לו אות ה"א על פי דבורו יתברך להדיה מה שאין כן יהודה זרעו קדשו שם שמים על הים לכך זכה לשם על ידי אמו שאינה ניכרת המעלה בזה. ואפשר לפרש בס"ד טעם שיהודה זכה לאות ה"א אחרונה גם כן ויוסף רק לאות ה"א ראשונה ולא לאחרונה, מפני כי ידוע אות ה"א ראשונה היא עלמא דאתכסייא ולכן יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה לאות ה"א ראשנה שהיא עלמא דאתכסייא אבל יהודה שקדש שם שמים בפרהסייא זכה מעיקרו גם לאות ה"א אחרונה שהיא עלמא דאתגלייא. גם יש לומר יוסף שהוא בסוד הדוכרא לכך נעשה בשמו אות ה"א אחרונה שהיא במלכות נוקבה אבל יהודה שהוא במלכות נוקבה נעשה בשמו אות ה"א אחרונה ונעשה כך כדי להורות על זאת.

    יוֹסֵף מַאי הִיא? דִּכְתִיב "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: [מְלַמֵּד], שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ. "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ נִכְנַס. וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס (בראשית לט, יא). הקשה מהרש"א ז"ל לכאורה היא ראיה לסתור? יעוין שם ונראה לי בס"ד דבאמת דברי רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ וכן דברי האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס צריכין הבנה דלפי פשוטם הם דברים תמוהים דאין השכל מקבלם להוציא לעז על אותו צדיק שהתורה העידה עליו באומרה וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ (בראשית לט, י) שיבא אדם לומר דאותו היום הסכים לעשות עבירה ממש חס ושלום! ועלה למטה ערום אלא דדיוקנו של אביו הנראית אליו הפרישה מדבר זה, הנה בודאי דבר זה לא יתכן לאומרו על אותו צדיק שלא נשתבח שום צדיק כמוהו בכפיית היצר הרע של עבירה אשר בעבור כן זכה לתואר שם צדיק שמזכירים אותו בשם זה תמיד עד עולם! ואיך יאומן כי מראה דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו תפריש אותו מעבירה ולא יהיה פורש מיראת הקדוש ברוך הוא מלכו של עולם אשר כבר אמר לה וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים (בראשית לט, ט) היתכן שיהיה בוש וירא מדיוקנו של אביו יותר מהקדוש ברוך הוא? ודאי זה לא יעלה על לב לחשוב כך! אך עשה אזניך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים דודאי כונת רבי יוחנן וגם מאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס אין כונתם לומר דמטרת כונתו לעשות עבירה חס ושלום ממש אלא הענין הוא דהנלחם עם יצר הרע דעבירה ואינו חוטא יש בזה שני סוגים האחד כשרואה מתעורר בלבו קצת תאוה הוא מתאזר ומזדרז לדחות מקרבו מחשבות רעות של התאוה ודוחה אותם מעליו כדי שלא יתגברו עליו כוחות היצר הרע ויבערו אש התאוה בלבו להבת שלהבת ונמצא מתאזר בעוד אש התאוה בלבו ניצוץ קטן הוא מכבהו ובזה ניצול מן העבירה. ויש שהוא נוטה לכוחות היצר הרע ואינו בורח מהם ונותן מקום ליצר הרע להגביר בו אש התאוה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל וכשיגיע אל נקודת מעשה העבירה שכבר קשרו היצר הרע בחבלים ועבותות התאוה הרעה וכבר בערה בקרבו אש להבת שלהבת הנה הוא מנתק החבלים והעבותות ומכבה אש הגדולה כרגע ופורש מן העבירה! והנה שבחו של זה הוא אלף ידות על הראשון משל לראובן ושמעון נלחמים זה בזה ובתחלת המלחמה הכניע ראובן את עצמו לפני שמעון ונתן לו מקום שיוכל לקום עליו ולהפילו לארץ ולכפותו בחבלים ועבותות ופשט שמעון את ידו ויקח הסכין לשחוט את ראובן הכפוף לפניו ונופל בארץ ובעת שהגיעה הסכין לצואר ראובן קם ראובן כארי וניתק החבלים ולקח הסכין מיד שמעון והפילו ושחטו בסכינו דהא ודאי יש לראובן שבח בכך אלף ידות מאם לא היה נמסר מעיקרא ביד שמעון והיה גובר עליו מתחילת המלחמה. וכן הענין היה אצל אברהם אבינו ע"ה דאמרו רבותינו זכרונם לברכה היה שמח באותם הימים שהיה מוליך את יצחק כדי לשחטו כאדם המוליך את בנו יחידו לחופה! אך אמרו רבותינו זכרונם לברכה בשעת העקידה היה אברהם אבינו ע"ה בוכה מצד הרחמנות שנתעוררה בלבו על יצחק בנו שבא לשחטו והיו יורדים דמעות ממנו לתוך עיניו של יצחק הפתוחות! והקשה הרב מהר"'י [הרב יעקב קרנץ] מדובנא ז"ל והלא אברהם היה שמח שמחה גדולה בדבר זה ואיך נהפך לאיש אחר חס ושלום לבכות מצד לצד? ופירש הרב ז"ל הוא רצה שתהיה מצוה בתכלית הפאר והמעלה וכשראה עצמו שהוסיף בלבבו שמחה גדולה על הדבר עד שנתבטל היצר הרע המנגד לדבר זה אז שקל בפלס את לבבו שבודאי יהיה בשעת מעשה כמו מלאך שאין לו דבר נגדיי למנעו ממצות השם יתברך לכך חזר והפך מחשבתו שבקש לעורר בלבו הרחמנות על יצחק אשר בא לשחטו עתה עד שהגיע לבכיה גדולה מרוב הרחמנות שנתעוררו בקרבו ונזדרז לשנות עצמו מצד לצד וניתק עצמו מן הבכיה הגדולה לשמחה רבה ועצומה ברגע אחד ונמצא עשה המצוה הזאת בדרך פלא שיגדל ערכה למאד מאד וכנזכר בדברי קדשו. וכן היה הענין אצל דוד המלך ע"ה בענין אביגיל כשתבע אותה דודאי חלילה לנו לחשוב על אותו צדיק אשר לבו חלל בקרבו (תהלים קט, כב) שביקש לחטוא באשת איש! אלא כונתו היתה לעורר התאוה בקרבו ולהבעיר אש החשק בלבבו כדי שבעת שיגיע לנקודת המעשה ינתק עבותות התאוה ויכבה אש החשק כרגע ויחדל ויפרוש מעשות רע! ולכן בעת שתבע אותה ואמרה לו וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל (שמואל א' כה, לא) אז תכף ומיד הודה לדבריה וחדל ממנה! ובאמת כך היתה מטרת כונתו מתחלה בהתעוררות התאוה שיחדל מעשות רע ומצד ענוה שבו תלה מניעתו מצידה שאמר לה כְּלִתִנִי הַיּוֹם מִבּוֹא בְדָמִים (שמואל א' כה, לג). וכזאת היתה אצל יוסף הצדיק ע"ה כי בתחילה שאמרה לו שִׁכְבָה עִמִּי (בראשית לט, יב) נרתע ונזדעזע ואמר לה אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים, ואף על פי שהיתה משתדלת לפתותו בכמה דברים ובכמה אופנים שעשתה לו כדי להבעיר בו אש התאוה לא היתה מועלת כלום לעצמה כי הוא היה דוחה כל זה מעליו והיה מתגבר על יצרו שלא יהיה דולק בו אפילי נצוץ אש דק בתאוה הרעה הזאת וכל מה שהיתה מקשטת עצמה לפניו לא הועיל לה כי הוא היה מצייר אותה בעיניו כמו בהמה מכוערת ומטונפת וכמו נבילה שריחה רע ומחמת כן לא היה יכול היצר הרע להכניס בלבו תאוה ומחשבה רעה אפילו כל שהוא! וכמו שמצינו ברבי עקיבה ששלטון אחד שיגר לו בלילה שתי נשים יפות שרחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהם ובבוקר הלכו הזונות ההם והקבילו פני השלטון ואמרו לו יפה להם המות ממה שנתת אותם לאיש הזה! ושלח וקרא אותו ואמר לו מפני מה לא עשית עם אלו כמעשה בני אדם? אמר לו מה אעשה? ריחם בא עלי מבשר נבילות וטריפות ושרצים! וכנזכר באבות דרבי נתן. וכן היה הענין אצל יוסף הצדיק ע"ה בתחלה עם אשת פוטיפר אך אחר כך כשהגיע אותו היום שאין איש בבית אמר אם אכנס בזה היום לבית והיא תובעת אותי ואני לא אפנה אליה אין לי פאר בנצחון הזה כי כבר עשיתי היצר הרע חלל בקרבי והורגלתי לצייר את האשה הזאת בעיני כמו בהמה מאוסה ומטונפת וכמו נבילה מוסרחת שריחה רע על כן תאות התשמיש היא בטלה ממני בטבע ומה פאר יש לי בזה היום אם לא אפנה אליה ולא אשמע לדבריה?! על כן התחכם שאותו היום יכנס לביתה ויפנה לבבו להביט ביופיה ויטה אזניו לקול הפתויים שלה כדי שתתעורר התאוה בקרבו ויתן מקום ליצר הרע להבעיר בו אש החשק ואז כשתגיע התאוה לנקודת פועל הרע, אז אני ברגע אחד אהפוך הקערה של יצר הרע על פיה ואנתק עבותות האהבה של העבירה שקשר בלבי ואכבה אש התבערה שבער בקרבי ואחדל מעשות רע! וכן עשה והצליח ועלתה בידו מחשבתו הטובה אשר חשב כי כאשר הגיע עת לעשות הרע נהפך לאיש אמר 'וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה' וזבח יצרו בסכין שלו! וענין ביאת דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו באותו העת ובא לו במחשבתו קול דברים כאילו היה מדברת עמו לא מחמת זה בלבד פירש אלא היה לו זאת לסייע אבל באמת מטרת לבו מעיקרא היתה כך לפרוש מן העבירה. וזהו ענין מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ ולא אמר 'לעבירה נתכוונו' אלא אמר 'לדבר עבירה' כלומר נתכוונו לעשות הכנות אשר הם מעוררים מעשה העבירה אך אין מטרתם שוה בזה כי היא מטרת כונתה בהכנות אלו כדי שתתעורר התאוה בלבו ויעשה העבירה בפועל והוא מטרת כונתו בהכנות אלו כדי שתתעורר אש התאוה בלבו והוא יכבנה וינתקנה ולא יעשה העבירה ונמצא בהזמנת ההכנות של החבלים ואש החשק הוא שוה עמה בזה שגם הוא נתכוון למציאות חבלי התאוה והבערת אש החשק אך הם חלוקים זה מזה כי היא כונתה במציאות החבלים והאש כדי שעל ידם יעשה העבירה והוא כונתו במציאות החבלים והאש כדי להרוס אותם ולאבדם אחר מציאותם שבונה על מנת לסתור! וכן הוא כונת האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שנכנס כדי להטות לבו אל דבריה ולפנות אל ההכנות שהיתה עושה לו להבעיר בקרבו אש החשק והתאוה אך מטרת לבו היתה מעיקרא לסתור ולהרוס כל זה כשיגיע עת מעשה העבירה. ובאמת כפי בחינתו שהיתה מרכבה ליסוד העליון ראוי לו לעשות כפיית היצר הרע וביטולו בענין הזנות בדרך הפלא ופלא בזה ולכן כינה והמליץ בעל המאמר ענין זה בלשון זה שאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס כי מחשבתו הטובה שחשב לבנות כדי להרוס ולסתור הוא נחשב עשיית צרכיו שזה הוא צרכיו ותיקון שלו כפי מידתו ואחיזתו ולשון מליצה נקיט בזה ומאחר כי באופן זה שחשב לעשות נעשה תיקון במידת היסוד הנקרא וא"ו שהוא בחינתו לכן אמר הכתוב וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' קרי בה 'מלאכת וא"ו' כי בא אותו היום לעשות מלאכה רוצה לומר תיקון השייך ליסוד שהוא וא"ו ואפשר שגם בעל המאמר דנקיט צרכיו כונתו לרמוז עדבר זה שרוצה לומר לעשות צרכי וא"ו נכנס. ולכן שאל תלמודא יוֹסֵף מַאי הִיא דלכאורה קשה מה שאלה היא זו והלא ענין יוסף הצדיק ע"ה כתוב ומפורש בתורה להדיה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר וכו' וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ וכו' וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, ולמה הוצרך השואל לשאול שאלה זו? אך באמת השואל סבר שזה הענין המפורש בתורה שתבעתו לדבר עבירה ולא שמע אליה אינו דבר חידוש ופלא בקידוש שם שמים שיזכה בעבור זאת לכל הכבוד הזה כי באמת זו היא מדת כל הצדיקים שאם יתבעום לדבר עבירה של זנות יברחו ממנה ולא ירצו לחטוא בשום אופן ובכל דור ודור ימצא אנשים כאלה אפילו בהמון העם ויש שהם מוסרים עצמן בעבור דבר זה וכמו שאמרו ברב כהנא שתבעתו מטרונא אחת ותפסתו בביתה בערמה והפיל עצמו מן הגג לרשות הרבים עד שבא אליהו זכור לטוב וקבלו (קידושין נו.), וכן רבי צדוק הפיל עצמו לתנור אש (קידושין מ.), וכיוצא בזה! ואם כן מאי רבותיה דיוסף הצדיק ע"ה בדבר זה? אלא ודאי שעשה דבר פלא בזה שלא נתפרש בכתובים! ולכך שואל מַאי הִיא עשה פלא בקדוש שם שמים? והביא על זה מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ דודאי אין כונתו לעשות עבירה אלא הכונה כאשר בארנו לעיל שנתכוון לעשות הכנות להתעוררות העבירה כדי שיפרוש ממנה אחר כך בדרך הפלא ופלא ולכן יש לו פאר גדול בכפיית היצר הרע וכבוש התאוה. וכן הביא דברי המאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שגם הוא יתבארו דבריו על דרך האמור דכונתו בזה לשבר היצר הרע ולעשות תיקון בדרך נפלא ומאחר שעשה נצוח ותגבורת על יצר הרע בדרך נפלא זכה לתוספת ה"א בשמו ולזה אמר וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, שאמר 'ביתה' ולא אמר 'בית' כי צירוף אותיות שמו נקראים בשם בית כמו שכתוב בספר יצירה ארבעה אבנים בונים עשרים וארבעה בתים וזהו שנאמר וַיָּבֹא הַבַּיִת ה"א שהביא לבית של שמו אות ה"א יען כי הוא נתכוון לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' מלאכת וא"ו שעשה אופן לקדש שם שמים בדרך פלא כדי לעשות תיקון ומלאכה בבחינת וא"ו שהוא היסוד.

    בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֵית לוֹ בַּחַלּוֹן (בראשית לט, יב). למאי הוצרך בעל המאמר להודיענו שנראתה בחלון? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בקהילת יעקב ז"ל בשם הזוהר דשבעה חלונות יש ברקיע כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] והחלון שהוא כנגד היסוד נקרא חלון גביע ובו כוכב הנקרא אשכול הכופר וכוכב זה מרבה שלום בעולם כמו היסוד שמרבה שלום בעולם יעוין שם. ולכן יוסף שהוא בחינת היסוד נפתח לנגד עיניו אותה שעה חלון הנקרא 'חלון גביע' שהוא כנגד היסוד ובאה דיוקנו של אביו ונראית לו באותו חלון מפני שיש בו כוכב הנקרא 'אשכול הכופר' שהוא מרבה שלום ויעקב אבינו ע"ה שנכפל שמו במילואו דוא"ו [יעקוב =188] עולה מספר שלום [376]. והא דכפל שמו של יוסף באומרו יוֹסֵף יוֹסֵף היינו דרך חיבה על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכפל שם משה. ועוד נראה לי רמז ביוסף השני על קנ"ו אורות שהם מספר יוסף [156] המאירין בו. ועוד נראה לי בכפל שמו אחד על קודם שנוסף בו אות ה"א ואחד על אחר שנוסף בו אות ה"א.

    נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיו נראה לי בס"ד הדברים כפשוטן שיצאו מבין צפרני ידיו ממש שלא כדרך טבע להורות שלא יצאו מכח טומאת מחשבה והרהור רע אלא השעה היתה צריכה לכך שנעשית סתירה זו על מנת לבנות על דרך שהיה בענין שבירת הכלים כי באמת עשרה טפין אלו באו בסדר הדורות ונתקנו ונתעלו וגם מה שהיה כנגדן בקדושה למעלה בחמשה מיני זווגים גם כן נתקנו תיקון גדול כמו שאמרו בשער הגלגולים בסוד רשב"י וחביריו ובסוד רבינו הקדוש ותלמידיו ובסוד רבינו האר"י ז"ל ותלמידיו ובסוד רבי אלעזר המודעי ובסוד הרוגי לוד יעוין שם. והמופת לדבר זה שלא יצאו טיפות אלו בטומאת מחשבה דמצינו שזכה לגדולה בידיו וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף (בראשית מא, מב) גם זכה שאמר לו וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ (בראשית מא, מד) והיינו לא ירים איש את ידו להורות שלא חטא בידיו ולא ירים רגלו להורות שלא חטא כאשר בא אל הבית לעשות מלאכתו, דכונתו היתה לטובה כאמור לעיל ולכן כתיב וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (בראשית מט, כד) לשון פז שהוא חשוב מאד.

    (בראשית לט, יב) מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה (תהילים פ, ב) נראה לי בס"ד בעבור ששמר עצמו באיסור ערוה נהפכו לו אותיות ערוה לאותיות רועה ונעשה רועה ישראל! או כיון שלא היה רועה זונות זכה להיות רועה ישראל והמפרשים ז"ל כתבו מה שאמר לו אביו אם תהיה רועה זונות תאבד הון (משלי כט, ג) היינו אות ה"א שנוספה אחר כך בשמו ואותיות ו"ן של 'ישורון' שכתובה בבתי החשן בבית שלו להשלים ששה אותיות. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת (משלי יט, יד) פירוש בַּיִת הוא בית האפוד שנכתב שמו של יוסף הצדיק ע"ה בו ואותיות הוֹן הנזכר המה נַחֲלַת אָבוֹת דמכח אביו זכה בהם כי הוא אשר העיר אותו בעבורם.

    'בֶּלַע', שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת 'בֶּכֶר', שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ (בראשית מו, כא). קשא הוה ליה לקרא הראשון בֶּכֶר כי היה בכור לאמו קודם שנבלע בין האומות? ונראה לי בס"ד לומר כי קרא שם השני בֶּכֶר לרמוז בו הסיבה של בֶּלַע כי מפני שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו כי החליף לבן לאה ברחל לכן נתקנאו אחיו בגדולתו והקנאה גלגלה השנאה עד שמכרוהו ונבלע בין האומות אבל אם היה בכור לאביו לא היו מתקנאים בו כי כולם היו קטנים ממנו וראוי להיות לו יתרון כבוד עליהם. והא דקראו בֶּכֶר ולא קראו בְּכוֹר? נראה לי כדי להורות שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו שהיה בתפארת שהוא בסוד וא"ו דשמא קדישא לכן קראו בֶּכֶר חסר וא"ו. מה שחזר וקרא את השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל, קשא והלא זהו ענין של בלע שנבלע בין האומות! ונראה לי שבא לרמוז בזה מה שנבלע בין האומות הוא מאת ה' היה הדבר הזה וכמו שאמר יוסף הצדיק ע"ה לאחיו וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים (בראשית מה, ח) ולכן קרא השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל כלומר שבייתו נתגלגלה מצד השגחתו יתברך ולא היתה מצד הבחירה של אחיו. וקרא את הרביעי גֵּרָא שהוא נוטריקון 'גר אכסניה' רוצה לומר לא היה כשאר שבויים שנוהגין בהם מנהג עבדים אלא נתן לו הקדוש ברוך הוא חן בעיני אדוניו שהשליטו על כל אשר יש לו ודר עמו כאורח בן חורין שדר באכסניא ואף על פי שאחר דירתו שם כשנה אחת ראה צער ויסורין מצד אשת פוטיפר לא הוכחש יופיו ובריאותו אלא עודנו נַעֲמָן שֶׁנָּעִים בְּיוֹתֵר. לכך קרא החמישי נַעֲמָן וגם לא עזב צדקתו ולא פגע במקום אחיזתו אלא עודנו אֲחִי בצדקות וְרֹאשִׁי במקום אחיזתו למעלה כי ידוע בנימין הוא היה תחתון ויוסף יסוד עליון.

    5 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 36b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 36, Amud Bet, about 711 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים, חלוקין באבני…”

    2. Segment 213 words

      Opens “כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד…”

    3. Segment 330 words

      Opens “ואלא מאי אני מקיים כתולדותם כשמותן שקרא…”

      Named: רב כהנא.

    4. Segment 417 words

      Opens “ואלא מאי ״והחציו״? תנא: חציו של מול…”

    5. Segment 547 words

      Opens “אדרבה, מפני שלוי למטה בצרי להו! הכי…”

      Named: רב ויאמר, רב אתה, רבה.

    6. Segment 642 words

      Opens “אמר להן לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא…”

    7. Segment 731 words

      Opens “רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא (בראשית…”

      Named: רבי יוסי, רב הארץ.

    8. Segment 825 words

      Opens “הני חמשים אותיות חמשים נכי חדא הויין…”

    9. Segment 925 words

      Opens “מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    10. Segment 1031 words

      Opens “אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון…”

      Named: רב חנא בר ביזנא.

    11. Segment 1137 words

      Opens “יוסף מאי היא דכתיב (בראשית לט, יא)…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    12. Segment 1245 words

      Opens “ואין איש מאנשי הבית וגו' אפשר בית…”

    13. Segment 1342 words

      Opens “(בראשית לט, יב) ותתפשהו בבגדו לאמר וגו'…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “מיד (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק…”

    16. Segment 1645 words

      Opens “תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “בלע שנבלע בין האומות ובכר בכור לאמו…”

    18. Segment 1829 words

      Opens “ונעמן שנעים ביותר אחי וראש אחי הוא…”

    19. Segment 1939 words

      Opens “א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן…”

      Named: רבי יוחנן, אבא.

    20. Segment 2046 words

      Opens “אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון…”

    21. Segment 2124 words

      Opens “אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא…”

    22. Segment 2228 words

      Opens “כי א"ל (בראשית נ, ה) אבי השביעני…”

    23. Segment 2330 words

      Opens “יהודה מאי היא דתניא היה ר"מ אומר:…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yose bar Hanina · Amoraim · First Generation of Amoraim

      Rabbi Yose bar Hanina was a preeminent first-generation Amoraic sage and a leading disciple of Rabbi Yochanan, whose halachic and aggadic teachings…

      Source: Sotah 36b · Segment 7 — “רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז)…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sotah 36b · Segment 11 — “יוסף מאי היא דכתיב (בראשית לט, יא) ויהי כהיום…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Sotah 36b · Segment 6 — “…עלי עין ואמר ר' אבהו אל תהי קורא עלי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sotah 36b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026