Commentary page
Sotah 11b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSotah 11b
Sotah 11b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 625 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בפרך בפה רך משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה:
בפריכה בשברון גוף ומתנים וחזקה:
ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך:
ולמאן דאמר בפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו:
ושופתות כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה:
אחת של חמין לרחוץ רגלי בעליהן בשדה:
בין שפתים בין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע:
יונה ישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו):
32 more comments on this page.
Rashi on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
שהיתה פועה לולד פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:
Tosafot on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרך רא"א בפה רך כו' פירש"י משכם בדברים ובשכר כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו' וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו' כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו' עכ"ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ"ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע"כ נטל פרעה ג"כ סל ומגריפה כו' ומאן דפליג וס"ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו' כדלעיל והכי מפורש בש"ר וק"ל:
בתחלה בחומר ובלבנים כו' דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש"ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח"כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ"ש שהיו מחליפין כו'. פירש"י ה"ג בעבודה קשה ארשב"ן א"ר יונתן שהיו מחליפין כו' וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ"ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו' אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ"ה בהדיא בש"ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש"ר כמ"ש לעיל לא הו"ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע"כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ"א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו' דבלאו מלאכה המיוחד לכ"א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו"ק:
נשים צדקניות כו' בשעה שהולכות לשאוב כו' הוא דאר"י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק"ל:
הקב"ה מזמן להם דגים קטנים כו' ושופתות ב' קדירות כו' ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע"ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו' ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו' שלא היו קונים אותן אלא שהקב"ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו' כמ"ש ביה וה' נתן את חן העם גו' ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו' מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו' ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו' רישא דקרא מי זאת גו' מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו'. ואמר הקב"ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו'. שנאמר ומולדותיך ביום גו' דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו' דהיינו א' מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו' דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב' עגולין כו' שנאמר וינקהו דבש מסלע גו'. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א"י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו' אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו' בטובת א"י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו'. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע"כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז"ש שהיו חורשין על גבן שנא' על גבי חרשו חורשים גו' שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע"י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע"ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי"ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו"ק:
היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו' דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו'. ואמר באים עדרים כו' ותבאי בעדי עדיים גו'. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי' קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע"כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי"ש שהיא עיקר המלה וי"ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי"ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי"ש וז"ש אל תקרי עדי עדים בלא רי"ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדר. עדרים ברי"ש ודו"ק:
וכשנגלה כו' הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו' יבואר לקמן פ' כשם ע"ש:
למילדות העבריות גו' מ"ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ"ד כו' כתב הרא"ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו' עכ"ל ול"נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו' ושם השנית גו' לא תמצא בתורה כ"א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב' בנים שם האחד פלג גו' וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו' וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו' וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו' וע"כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע"כ האחת והשני' הידועות על שנים מג' אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני' פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה' שנים ויהיה פי' אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו':
מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר כו' עיין פירש"י ולשיטתו כתב ה"ג מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר להם כו' ד"א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו' עכ"ל ומפרש ליה ד"א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו' ע"ש אבל בש"ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע"ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש"ר וכפי' הרמב"ן והרלב"ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו' ע"ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד"א מה יוצר ירך כו'. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ"ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו' כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו' דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג"כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד' מיתות על הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע"ש:
7 more comments on this page.
Chidushei Halachot on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
בפרך אמר רב שמואל בר נחמני בקצת ספרים ישנים מאי את כל עבודתם אמר רב שמואל וכו' :
Shita Mekubetzet on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
Ben Yehoyada
"בְּפָרֶךְ" רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּפֶה רַךְ (שמות א, יג). נראה לי בס"ד על פי הטעם שכתבתי בדרשותי בס"ד הא דבחרו לענותם בחומר ובלבנים שהיא מלאכה של עפר כי חשבו שיצליחו בכך מפני כי פרעה מלכם שמו אותיות העפר מיהו ההפרש בין אותיות פרעה לבין אותיות העפר הוא פרעה אות פּ' שבו דגושה והעפר אות פ' רפה ורכה והם החליפו אות פּ' דגושה באות פ' רפה ורכה וזהו שנאמר בפ"ה רך שעשו מן פרעה אותיות העפר שהוא בפ"ה רכה.
שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים (שמות א, יג). צריך להבין מאי נפקא להו מזה. ונראה לי בס"ד גיבול הטיט שהוא מלאכת אנשים גוזרים שיעסקו בו הנשים וזה קשה מאד כי המגבל צריך לחשוף זרועותיו וגם לשאת ולהגביה בגדיו למעלה מן הארכובה כדי שלא יתלכלכו ועסק זה הוא בושה גדולה לנשים לעשותו וגנאי גדול להם והם היו מכריחים את הנשים בזה כדי להכשיל האנשים בהם בעבירה וכדי לבזותם בעסק זה שהוא בזיון גדול לאשה. ועוד מחלפים מלאכת נשים לאנשים שיש מלאכות שצריך להם אריכות רוח כגון שיש קוצים קטנים מעורבים בעפר שהם קטני קטנים וגוזרים עליהם שיבררו אותם מן העפר בידים ולזה העסק צריך אריכות רוח להעוסק בו וטבע האנשים שיש להם קוצר רוח וקצים מאד מעסק זה אבל הנשים טבען שיש להם אריכות רוח ואין קצים כל כך בעסק זה וכיוצא בו והם מכריחים לאנשים לעסוק בזה וכיוצא בזה כדי לצערם ואין מוסרים עסק זה לנשים.
בִּשְׂכַר "תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם (תהילים סח, יד). נראה לי בס"ד ביזה [24] גימטריא כ"ד והשכיבה בין שפתים היתה על ידי הכד של מים שהביאו לשם שמים, לכן בזכות הכד הזה זכו לביזה שמספרה כ"ד. או יובן בס"ד על ידי שכיבה בין שפתים נעשה להם הריון ובטלה הזיבה מן הנשים שאם לא יתעברו יהיה להם זיבה שהיא זוהמה רבה ובשכר ביטול הזיבה זכו לביזה שנהפכו אותיות זיבה לאותיות ביזה. אי נמי הם עשו מצוה זו לכבוד ה' זכו לביזה שבאה להם על ידי ה'חן' [58] שהוא מספר כבוד ה' [58]. ועוד נראה לי בס"ד בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' שנזקקו כל אחד בשלו ולא נתנו עיניהם להזקק עם אינו שלהם זכו לביזת מצרים שלקחו ממון שאינו שלהם. אי נמי יובן בס"ד מדה כנגד מדה בשכר שהיו מסתירים תשמישם במקום נסתר וצנוע שהוא 'בֵּין שְׁפַתָּיִם' ולא בגלוי זכו לביזת מצרים שנגלה להם תחלה כל כסף וזהב שהיה מוצנע ומונח בתוך תיבות סגורים כי הקדים השם יתברך לזה ימי החושך שהיו המצריים אסורים ואינם זזים ממקומן ווּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר (שמות י, כב) ועל ידי כן היו נכנסין לבתי מצרים ורואין כל מה שהיה טמון ומוצנע אצלם ועל ידי כך ניצלו את מצרים שבעת שאומרים להם 'תנו לנו חפץ פלוני' לא היו יכולים להכחיש ולומר אין לנו.
וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלָדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ (שיר השירים ח, ה). נראה לי בס"ד טעם שמזדמן להם אילן של תפוח כי התפוח שלם בשלשה הנאות שהם 'טעם וריח ומראה' וכן ישראל משולשים בנר"ן [נפש רוח נשמה] מה שאין כן אומות העולם אין להם בחינת רוח ונשמה אלא רק נפש מקליפה דעשיה גם ישראל משולשים בשלשה קדושות שהם 'כהנים לוים ישראלים' גם ישראל עבודת הקודש שעושים שלימה בשלשה שהם 'מחשבה ודבור ומעשה' גם יש בידם זכות שלשה אבות ולכן מזמן להם נס לידתם 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' שהוא משולש בשלשה הנאות הנזכר.
וְנוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ (דברים לב, יג). הא דמביא להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים, לנחם לבם של ישראל אבותם ואמותם שאל יקוצו בצרות אלו של גזירות מצרים שבעבורם גלו הבנים מעל שלחן אביהם ואין יונקים הבנים משדי אמותם אשר דבר זה קשה להם ומראין שהצרה דומה לעיגול שהוא גלגל החוזר בעולם כי יבא היום ותתהפך הצרה על ראש מצרים ויצאו ישראל ממנה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שנותן להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים לרמוז שהם נזונין מן אור מקיף עד כאן דבריו נר"ו. ומה שהיו שני עגולין אלו אחד של דבש ואחד של שמן, הנה ב'דבש' רמז להם שזה נותן להם תמורת יניקתם משתי שדים של האם שעתה נבדלו מהם ונרמזו שתי שדים בדבש שהוא ב' שד וגם רמז להם שהם מוכנים לקבל התורה שנמשלה לדבש שהמתוק יפה לתורה דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא). וה'שמן' הוא מספר שמים [390] רמז שעתידין גם כן להיות נזונין במן שהוא לחם מן השמים ובזה יהיו עליונים על כל הבריות כשמן זה שהוא צף על כל מיני משקין. ועוד נראה לי בס"ד ב'דבש' נרמז להם כי המצריים אשר עוקצין אותם כצרעה לסוף יוצא להם דבש שיטלו את ממונם ויצאו משם ברכוש גדול כי הדבש הוא יוצא מן הצרעה שהיא עוקצת וה'שמן' הוא חמאה שקורין קימ'אג' שנעשה מן החלב וידוע דהחלב הוא דם שנהפך לחלב ורמז להם בזה שהיסורין שלהם יתהפכו לטובה.
וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן (תהילים קכט, ג). הקשה הרב עיר בנימין דאמרו בגמרא (סנהדרין לז:) מיום שפתחה הארץ את פיה לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה, והקשו התוספות מן פסוק 'תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ' (שמות טו, יב) ותירצו לרעה פתחה ורק לטובה לא פתחה, והא הכא פתחה לטובה שנבלעים בארץ להצלתם עיין שם. ונראה לי בס"ד כיון דנבלעים לפי שעה ואחר כמה רגעים פולטת אותם אין זו נחשבת פתיחה ולא איירי המאמר בפתיחה דכהאי גוונא. ועוד נראה לי בס"ד דאין הכונה שהיו נבלעים ממש בגוף הארץ אלא נבלעים באויר וכח הרוחני הפרוס על פני הקרקע שהיו נעלמים מן העין ונבלעים באותו אויר הרוחני ונראין כאלו נבלעו בתוך הקרקע ולעולם לא פתחה גוף האדמה את פיה לבלעם ואחר שילכו המצריים נראין כאלו מבצבצין ויוצאין מגוף הארץ מחמת שהיו נבלעים באויר הרוחני הפרוס על פני הקרקע.
"וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים" אֶלָּא "בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים" (יחזקאל טז, ז). הנה הכלל שאמרו ב'אַל תִּקְרֵי' הוא ידוע דצריך למדרש לתרווייהו ונראה לי בס"ד הענין כאן הוא דהקשו איך זכו ישראל ברכוש, והלא בפירושא אתמר דאינו חל זמן הרכוש אלא עד שיעברו ארבע שנה והם ישבו רד"ו? ותירצו רבוי אכלוסין השלים המנין והוה ליה עבדו ארבע שנה. אך על זה קשא וכי מספר וסך נפשות אתמר? והלא זרעך בסתם נאמר יהיה מה שיהיה המעט הוא אם רב, והרבוי הוא רווחא דמצרים ומזלייהו גרם! אך התירוץ לזה הוא דהרבוי לא נעשה בטבע אלא בנס גמור שהיו יולדים ששה בכרס אחד ולא עוד שלא נתגדלו בטבע כי אם בנס שיולדים בשדה ונבלעים בארץ ושוב מבצבצין ויוצאין ועל רבוי הנמצא באופן זה שהוא בדרך נס ליכא למימר מזל מצרים גרם בזה ורווחא דילהון הוי מאחר דאין זה טבעי וקודשא בריך הוא לא עביד ניסא בעבור שקרי אלו המצריים כדי שתאמר רווחא דילהון הוא זה! ולכן רבוי אוכלסין כזה שפיר השלים המנין ונמצא ישבו ארבע שנה ואז חל זמן הרכוש וזהו שאמר אַל תִּקְרֵי 'בַּעֲדִי עֲדָיִים' שזכו ולקחו הרכוש אלא על ידי שתקרא 'בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים' שהיה מציאות הרבוי שלהם בנס ואינו טבעי. ובזה יובן המאמר בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם פירוש בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שזכו להיות תולדות שלהם מאותו המשכב בנס זכו לביזת מצרים מחמת הטעם דרבוי אכלוסין השלים המנין.
מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וְאֱלִישֶׁבַע (שמות א, טו). הרא"ם [הרבי אליהו מזרחי] ז"ל כתב יתכן שהיתה קבלה ביד רבותנו ז"ל כך ומהרש"א נדחק למצוא לזה רמז מן הכתוב עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דחוה נתעברה ביוכבד בעת שלקחה עמרם פעם שניה קודם לידת משה רבינו ע"ה ולכן חזרה לנערותה ולכן עשה לקוחין חדשים כדרך הבתולות ולכן כתיב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן (שמות ב, ב) היא האשה הראשונה חוה שנאמר בה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ (בראשית ג, יב) ועתה היא הרתה ותלד את משה שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בזוהר ותהר האשה ותלד בן האשה ודאי כמה דאת אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג) עד כאן דבריו. נמצא יוכבד היא עצמה היתה חוה שהיתה יחידית בעולם אחת היא לבדה ואין אשה אחרת עמה ובזה מדוקדק הכתוב שאמר אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א, טו) דקשא הוה ליה למימר הכי 'וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְשִׁפְרָה וּפּוּעָה הַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיֹּת' ולמה האריך לומר 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת וְשֵׁם הַשֵּׁנִית'? ובזה ניחא דנקיט 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה' כי יוכבד היא היתה שפרה שנתגלגלה בה חוה אשר יצדק עליה שם אחת בגלגול ראשון כי היא היתה אחת לבדה בעולם ובגלגול זה של יוכבד נתקנה מן הפגם ונעשית שפרה שהוא לשון תיקון שהיתה משופרת ונאה בתיקון גלגול זה וכיון דהאחת שפרה היא יוכבד מוכרח לפרש 'שֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה' על מרים שהיא דור שני לאמה יוכבד. מיהו יש לדקדק במאמר זה שאמר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ דנקיט הכלה קודם חמותה והוה ליה למימר 'חמות וכלתה' וכדנקיט אותו המאן דאמר ב'אשה ובתה'? ונראה לי בס"ד דשינה בסדר הלשון ללמד כי נשואין של אהרן עם אלישבע שבו נעשית זו חמות וזו כלתה היה משונה ממנהגו של עולם כי מנהגו של עולם האיש ישא אשה קטנה ממנו בשנים ואהרן נשא אלישבע שהיתה גדולה ממנו בשנים יען כי אהרן הכהן ע"ה בעת שנולד משה רבינו ע"ה היה בן שלש שנים וענין המילדות היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה וכיון שהיתה אלישבע מילדת באותו זמן איך יתכן קטנה מחמש שנים תהיה מילדת ואם כן לפחות היתה בת חמש שנים ונמצא גדולה ממנו בשנים. אי נמי יש לומר דנקיט כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ ללמד דפליג על מאן דאמר ראשון בתרתי, חדא דסבירא ליה שהיתה המילדת אלישבע ולא היתה מרים מילדת והשנית דפליג גם בשמות דמאן דאמר הראשון סבירא ליה יוכבד היא הנקראת שפרה ומאן דאמר זה סבירא ליה יוכבד היא הנקראת פועה דאלישבע היא הנקראת שפרה.
8 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Sotah 11b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sotah, daf 11, Amud Bet, about 625 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “בְּפָרֶךְ״, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּפֶה רַךְ. רַבִּי…”
- Segment 217 words
Opens “״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים…”
- Segment 332 words
Opens “״אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ״,…”
- Segment 439 words
Opens “דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ…”
- Segment 538 words
Opens “וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעְלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן, וְסָכוֹת…”
- Segment 618 words
Opens “וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן…”
- Segment 744 words
Opens “וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי…”
- Segment 834 words
Opens “וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשָׂה…”
- Segment 919 words
Opens “וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 1013 words
Opens “וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם…”
- Segment 1130 words
Opens “״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. רַב…”
- Segment 1225 words
Opens “תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, דְּתַנְיָא: שִׁפְרָה…”
- Segment 1329 words
Opens “״פּוּעָה״ — זוֹ מִרְיָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ…”
- Segment 1423 words
Opens “״וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. מַאי ״אׇבְנָיִם״…”
- Segment 1531 words
Opens “וְאִית דְּאָמַר, כְּדִכְתִיב: ״וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה…”
- Segment 1618 words
Opens “״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״. אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1724 words
Opens “״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר…”
- Segment 1815 words
Opens “״וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְּלָדִים״. תָּנָא: לֹא דַּיָּין שֶׁלֹּא…”
- Segment 1921 words
Opens “״וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים…”
- Segment 2029 words
Opens “אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ, אוּמָּה זוֹ כְּחַיָּה נִמְשְׁלָה:…”
- Segment 2118 words
Opens “דִּכְתִיב בֵּיהּ — כְּתִיב בֵּיהּ. וּדְלָא כְּתִיב…”
- Segment 2257 words
Opens “״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ…”
- Segment 2323 words
Opens “״וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה…”
- Segment 2416 words
Opens “וְאַכַּתִּי: בֶּן קְנַז הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Sotah 11b · Segment 1 — “…בְּפֶה רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בִּפְרִיכָה.”
Original text
בְּפָרֶךְ״, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּפֶה רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בִּפְרִיכָה.
with rigor [ befarekh ]” (Exodus 1:13). Rabbi Elazar says: The word befarekh is a conjugation of the words: With a soft mouth [ bifeh rakh ], as the Egyptians enticed the Jewish people into slavery, gradually subjugating them until they had lost their freedom completely. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The word befarekh should be understood as: With crushing [ bifrikha ], as the Egyptians subjugated Israel with backbreaking labor.
״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגוֹ׳״, אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה ״בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים״, וּלְבַסּוֹף ״וּבְכׇל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה״.
The next verse states: “And they made their lives bitter through hard service, with mortar and brick, and with every laborious service in the field” (Exodus 1:14). Rava says: The verse mentions specifically mortar and brick and then all forms of labor, as initially the Egyptians had them work with mortar and bricks, and ultimately they subjugated them “and with every laborious service in the field.”
״אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ״, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁהָיוּ מַחְלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים. וּלְמַאן דְּאָמַר נָמֵי הָתָם בְּפֶה רַךְ, הָכָא וַדַּאי בִּפְרִיכָה.
The verse concludes: “In all their service, wherein they made them serve with rigor” (Exodus 1:14). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: The meaning of befarekh is that the Egyptians would exchange the responsibilities of men and women, giving men’s work to women and women’s work to men, requiring everyone to do work to which they were unaccustomed. And even according to the one who says that there, in the previous verse, bifarekh indicates that the Egyptians enslaved the Jews with a soft mouth, here, in this verse, which describes the physical hardship of the labor, the word befarekh certainly means with crushing labor.
דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים.
§ Rav Avira taught: In the merit of the righteous women that were in that generation, the Jewish people were redeemed from Egypt. He tells of their righteous actions: At the time when these women would go to the river to draw water, the Holy One, Blessed be He, would materialize for them small fish that would enter into their pitchers, and they would therefore draw pitchers that were half filled with water and half filled with fish. And they would then come and place two pots on the fire, one pot of hot water for washing their husbands and one pot of fish with which to feed them.
וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעְלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן, וְסָכוֹת אוֹתָן, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן, וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶן בֵּין שְׁפַתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם וְגוֹ׳״, בִּשְׂכַר ״תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם״ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״.
And they would then take what they prepared to their husbands, to the field, and would bathe their husbands and anoint them with oil and feed them the fish and give them to drink and bond with them in sexual intercourse between the sheepfolds, i.e., between the borders and fences of the fields, as it is stated: “When you lie among the sheepfolds, the wings of the dove are covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14), which is interpreted to mean that as a reward for “when you lie among the sheepfolds,” the Jewish people merited to receive the plunder of Egypt, as it is stated in the continuation of the verse, as a reference to the Jewish people: “The wings of the dove are covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14).
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ וְגוֹ׳״.
And when these women would become pregnant, they would come back to their homes, and when the time for them to give birth would arrive they would go and give birth in the field under the apple tree, as it is stated: “Under the apple tree I awakened you; there your mother was in travail with you; there was she in travail and brought you forth” (Song of Songs 8:5).
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי שֶׁמְּנַקֵּיר וּמְשַׁפֵּיר אוֹתָן, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְגוֹ׳״. וּמְלַקֵּט לָהֶן שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן וְגוֹ׳״.
And the Holy One, Blessed be He, would send from the heavens above an angel who would clean and prepare the newborns, just as a midwife prepares the newborn, as it is stated: “And as for your birth, on the day you were born, your navel was not cut nor were you washed with water for cleansing; you were not salted at all, nor swaddled at all” (Ezekiel 16:4). This indicates that there were no midwives to take care of the Jews born in Egypt. And then, the angel would gather for them two round stones from the field and the babies would nurse from that which would flow out of them. One of the stones flowed with oil and one of the stones flowed with honey, as it is stated: “And He would suckle them with honey from a crag and oil from a flinty rock” (Deuteronomy 32:13).
וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים וְגוֹ׳״. לְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין הָיוּ מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״.
And once the Egyptians would notice them, realizing that they were Jewish babies, they would come to kill them. But a miracle would occur for them and they would be absorbed by the earth. And the Egyptians would then bring oxen and would plow upon them, as it is stated: “The plowers plowed upon my back; they made long their furrows” (Psalms 129:3). After the Egyptians would leave, the babies would emerge and exit the ground like grass of the field, as it is stated: “I caused you to increase even as the growth of the field” (Ezekiel 16:7).
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים״, אַל תִּקְרֵי ״בַּעֲדִי עֲדָיִים״, אֶלָּא ״בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים״.
And once the babies would grow, they would come like many flocks of sheep to their homes, as it is stated in the continuation of the verse: “And you did increase and grow up and you came with excellent beauty [ ba’adi adayim ]” (Ezekiel 16:7). Do not read the verse as: “ Ba’adi adayim ,” “with excellent beauty.” Rather, read it as: Be’edrei adarim , meaning: As many flocks.
וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״.
And when the Holy One, Blessed be He, revealed Himself at the Red Sea, these children recognized Him first, as it is stated: “This is my God, and I will glorify Him” (Exodus 15:2). They recognized Him from the previous time that He revealed Himself to them in their infancy, enabling them to say: “This is my God.”
״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְחַד אָמַר: כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ. מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ — יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ — יוֹכֶבֶד וֶאֱלִישֶׁבַע.
§ The verse states: “And the king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah” (Exodus 1:15). Rav and Shmuel disagree as to the proper interpretation of this verse. One says that these midwives were a woman and her daughter, and one says that they were a daughter-in-law and her mother-in-law. According to the one who says that they were a woman and her daughter, the women were Jochebed, the mother of Moses and Aaron, and her daughter, Miriam. And according to the one who says that they were a daughter-in-law and her mother-in-law, the verse is referring to Jochebed and her daughter-in-law Elisheba, the wife of Aaron.
תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, דְּתַנְיָא: שִׁפְרָה זוֹ יוֹכֶבֶד, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁפְרָה — שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד. דָּבָר אַחֵר: ״שִׁפְרָה״ — שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ.
It is taught in a baraita according to the one who says that they were a woman and her daughter, because it is taught in a baraita : With regard to Shiphrah, who is referred to in the verse, this is really a reference to Jochebed. And why was she called Shiphrah? Because she would prepare [ mishapperet ] the newborn. Alternatively, she is referred to as Shiphrah because the Jewish people increased and multiplied [ shepparu verabbu ] in her days, due to her assistance.
״פּוּעָה״ — זוֹ מִרְיָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״פּוּעָה״ שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַוָּלָד. דָּבָר אַחֵר: ״פּוּעָה״ — שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל.
The baraita continues: With regard to Puah, who is referred to in the verse, this is really a reference to Miriam. And why was she called Puah? Because she would make a comforting sound [ po’a ] as she would remove the child from the womb of the mother. Alternatively, the word Puah is related to one of the verbs that describe speaking, as she would speak [ po’a ] through divine inspiration and say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people.
״וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. מַאי ״אׇבְנָיִם״ — אָמַר רַבִּי חָנָן: סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן. אָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד יַרְכוֹתֶיהָ מִצְטַנְּנוֹת כַּאֲבָנִים.
The next verse relates the instructions of Pharaoh to the midwives: “And he said: When you deliver the Hebrew women, and you look upon the stones [ ovnayim ], if it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). The Gemara asks: What is the meaning of “stones”? Rabbi Ḥanan says: Pharaoh transmitted a great sign to them. He said to them: At the time when a woman crouches to give birth, her thighs become as cold as stones, and, therefore, this shall be for you a sign that the woman is about to give birth.
וְאִית דְּאָמַר, כְּדִכְתִיב: ״וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאׇבְנָיִם״, מָה יוֹצֵר זֶה — יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְסַדָּן בָּאֶמְצַע, אַף אִשָּׁה — יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְהַוָּלָד בָּאֶמְצַע.
And there are those who say an alternative explanation for ovnayim : As it is written: “So I went down to the potter’s shop, and behold, he was at his work on the wheels [ ovnayim ]” (Jeremiah 18:3). Just as this potter sits so that one thigh is here and one thigh is there and the block upon which he works is in the middle, so too, a woman giving birth also has one thigh here and one thigh there and the newborn is in the middle.
״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן: בֵּן פָּנָיו לְמַטָּה, בַּת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה.
The verse continues: “If it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). Rabbi Ḥanina says: Pharaoh transmitted to them a great sign to enable them to know the gender of the infant from the beginning of the birth process: A boy is born with his face downward; a girl is born with her face upward. Pharaoh provided them with this sign so that they could kill the boys secretly even before the mother realized what was happening.
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן וְגוֹ׳״. ״לָהֶן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁתְּבָעָן לִדְבַר עֲבֵירָה וְלֹא נִתְבְּעוּ.
The next verse states: “But the midwives feared God, and did not as the king of Egypt spoke about them [ aleihen ], but they kept the male children alive” (Exodus 1:17). The Gemara comments: It should have stated: “Spoke to them [ lahen ].” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: This teaches that Pharaoh proposed to them to engage in a sinful act, i.e., sexual intercourse, with him, but they did not accept his overtures. The word aleihen is often used in reference to sexual intercourse, for example: “And brought her to him; and he consorted with her [ eileha ]” (Genesis 29:23), and that is its connotation here as well.
״וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְּלָדִים״. תָּנָא: לֹא דַּיָּין שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן.
The verse concludes: “But they kept the male children alive” (Exodus 1:17). A Sage teaches: It is not only that they did not kill the children as Pharaoh had commanded them, but that they would even provide for them water and food, as the phrase “But they kept the male children alive” indicates.
״וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים וְגוֹ׳״. מַאי ״חָיוֹת״? אִילֵימָא חַיּוֹת מַמָּשׁ, אַטּוּ חַיָּה מִי לָא צְרִיכָה חַיָּה אַחֲרִיתִי לְאוֹלוֹדַהּ?
After being questioned by Pharaoh concerning their failure to obey his command, the midwives responded, as it is written: “And the midwives said to Pharaoh: Because the Hebrew women are not as the Egyptian women, for they are lively [ ḥayot ], and are delivered before the midwife comes to them” (Exodus 1:19). The Gemara asks: What is the meaning of “ ḥayot ”? If we say that the Hebrew women are like ḥayot , meaning actual midwives for themselves, and therefore they do not need assistance from others, is that to say that a midwife does not need the assistance of another midwife in order to help her give birth?
אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ, אוּמָּה זוֹ כְּחַיָּה נִמְשְׁלָה: יְהוּדָה — ״גּוּר אַרְיֵה״, דָּן — ״יְהִי דָן נָחָשׁ״, ״נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה״, ״יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם״, יוֹסֵף — ״בְּכוֹר שׁוֹר״, ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.
Rather, the midwives said to Pharaoh: This nation is compared to an animal [ ḥayya ], and animals give birth without a midwife. For example, with regard to Judah it is written: “Judah is a lion’s whelp” (Genesis 49:9); with regard to Dan it is written: “Dan shall be a serpent in the way” (Genesis 49:17); with regard to Naphtali it is written: “A hind let loose” (Genesis 49:21); with regard to Issachar it is written: “A large-boned donkey” (Genesis 49:14); with regard to Joseph it is written: “His first bullock” (Deuteronomy 33:17); with regard to Benjamin it is written: “A ravenous wolf” (Genesis 49:27).
דִּכְתִיב בֵּיהּ — כְּתִיב בֵּיהּ. וּדְלָא כְּתִיב בֵּיהּ — כְּתִיב בֵּיהּ: ״מַה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה וְגוֹ׳״.
The Gemara comments: Concerning those individuals where a comparison to an animal is written with regard to him, it is already written with regard to him. And concerning those where no specific metaphor comparing them to an animal is written with regard to him explicitly, in any case a general comparison is written about the Jewish people: “How your mother was a lioness; among lions she crouched, in the midst of the young lions she reared her whelps” (Ezekiel 19:2), indicating that all the Jewish people are compared to animals.
״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה, וְחַד אָמַר: בָּתֵּי מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה — אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. וּמַאן דְּאָמַר בָּתֵּי מַלְכוּת — דָּוִד נָמֵי מִמִּרְיָם קָאָתֵי, דִּכְתִיב: ״וַתָּמׇת עֲזוּבָה אֵשֶׁת כָּלֵב וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר״. וּכְתִיב: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי וְגוֹ׳״.
The verse relates the midwives’ reward: “And it came to pass, because the midwives feared God, that He made them houses” (Exodus 1:21). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of these houses: One says that God made the houses of the priesthood and the Levites descend from the midwives, and one says that God made the houses of royalty descend from them. The one who says that it is referring to the houses of the priesthood and the Levites is referring to Aaron and Moses, who were sons of Jochebed. And the one who says that it is referring to houses of royalty is referring to David, who also comes from Miriam, as it is written: “And Azubah,” the wife of Caleb, “died, and Caleb took to him Ephrath, who bore him Hur” (I Chronicles 2:19) and, as will be explained further, Ephrath is Miriam. And it is written: “David was the son of that Ephrathite of Bethlehem in Judah” (I Samuel 17:12). Therefore, he was a descendant of Miriam.
״וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן״. בֶּן חֶצְרוֹן? בֶּן יְפֻנֶּה הוּא! בֵּן שֶׁפָּנָה מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.
The Gemara discusses the family of Caleb: In Chronicles it says: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Was Caleb actually the son of Hezron? Wasn’t he the son of Jephunneh, as the verse states in Numbers 13:6? The Gemara answers: He was the son of Hezron, but he is called “son of Jephunneh” as an appellation indicating that he was a son who turned away [ sheppana ] from the counsel of the spies.
וְאַכַּתִּי: בֶּן קְנַז הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב״! אָמַר רָבָא: חוֹרְגוֹ דִּקְנַז הֲוָה.
The Gemara asks: But it is still difficult. Hezron could not be his father, as Caleb was the son of Kenaz, as it is written: “And Othniel, the son of Kenaz, Caleb’s younger brother, took it” (Judges 1:13). This would mean that Caleb was also a son of Kenaz. Rava said: Caleb was the stepson of Kenaz, as he and Othniel shared a mother but had different fathers.