כליתני — מנעת אותי:
בדמים — דם נדה ושפיכות דמים:
שגילתה שוקה — ונתאוה לה ותבעה ולא שמעה לו כדמסיים ואזיל:
לפוקה — כמו פיק ברכים (נחום ב):
הכי גרסי' זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הוה – והכי פירושה מדקאמרה ליה ולא תהיה זאת לך לפוקה מכלל שהתנבאת' לו שסופו להכשל בביאה אחרת ומאי ניהו בת שבע ומסקנא הכי הוה סוף שעלתה לו כך אלמא נביאה הוות שנתקיימה נבואתה:
בהדי שותא פילכא — עם שהאשה מדברת היא טווה כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה הזכירה לו את עצמה שאם ימות ישאנה:
מיטייפי — צופין למרחוק ודוגמתו במס' כתובות (דף ס.) נטוף עיניך:
ובמקום ירמיה היכי מיתנביא היא — הרי ירמיה עמד משנת י"ג ליאשיה שנאמר אשר היה דבר ה' אל ירמיה וגו' (ירמיהו א) והספר נמצא בשנת י"ח ליאשיה ועליו שלח אצל חולדה:
כי המוכר אל הממכר לא ישוב — יחזקאל אמרו והוא נתנבא בתוך (י"ד) שנה שבין גלות יכניה לחרבות ירושלים ומתנבא שיהא בטל היובל והמוכר שדהו לא ישוב לו:
אפשר יובל בטל — משגלו עשרת השבטים בימי חזקיה שנאמר לכל יושביה (ויקרא כ״ה:י׳) בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן נמצא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה [כבר] בטלו היובלות ויחזקאל היה מתנבא לאחר זמן שיבטל:
אלא מלמד שירמיה החזירן — באותה שנה שנמצא הספר והיא שנת שמונה עשרה ליאשיהו וכששלח על דברי הספר אצל חולדה לא היה שם ירמיה וחזרו למנות את היובל ולא הספיקו למנות אלא שמיטות עד שחרב הבית:
ויאמר מה הציון הלז — ביאשיהו כתיב בהיותו בבית אל ושרף עצמות הכומרים בבית אל על המזבח שעשה ירבעם:
מה טיבו בבית אל — והלא (משל) מלכי ישראל היה שהרי שם העמיד ירבעם את העגל:
שת קציר — עשה חיל וגדולה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳:):
לא נאה יוהרא לנשי — לא נאה חשיבות לנשים:
וסניין שמייהו — שמותיהן מאוסות:
זיבורתא — דבורה:
כרכושתא — חולדה:
בן חרחס — ואע"ג דקרא על בעלה קא מסהיד מיהו במעשיה כתיב:
אמר ליה עינא סבא מיני ומינך תסתיים שמעתא — כלומר על ידי ועל ידך תתפרש אמיתו של דבר הא והא הואי:
נון בנו יהושע בנו — את שבט אפרים מייחס הכתוב עד יהושע ומיהושע למטה לא ייחס איש:
