מסכת מגילה דף כ״ב עמוד ב׳

מיפק לא נפקי הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין:

זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שהן מאחרין בבית הכנסת:

כגון תענית צבור שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים:

ותשעה באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו:

ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע"כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ׳:י״ט) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר"ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד:

ולרב אשי דאמר זה הכלל דמתני' לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו:

מתני' מני כו' חל להיות כו' גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית:

קורא אחד ומפטיר אחד הקורא הוא הוי המפטיר:

ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה וקשיא דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה וי"ל דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי' שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל:

ולרב אשי מתני' מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא כו' רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד - וא"ת דלמא ר' יוסי היא והכי קאמר לעולם קורין שלשה והרביעי דהוי מפטיר אחד ולא בעי למימר אחד מן השלשה וי"ל דכי היכי דלת"ק ליכא למימר מפטיר אחד דהיינו רביעי דהא הוא ממעט בט' באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וה' דעלמא וא"כ מסתמא לא יחמיר בט' באב שהוא בב' וה' לקרות רביעי ואינו מחמיר לקרות אלא להפטיר הכי נמי לר' יוסי הוי המפטיר אחד מן השלשה שקראו:

ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס"ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי"ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון:

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו -בירושלמי מפרש היכא שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי:

קידה על אפים לא מכח הקרא הוא מפיק לה דהא כתיב נמי (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך אלא הכי גמיר ליה מרביה דגבי לשון קידה שייך אפים:

מתני' ביו"ט חמשה וביוה"כ ששה וכו' ואסיקנא נקוט האי כללא בירך כל דטפי מלתא מחבריה טפי בה גברא יתירא בר"ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה ה' ביוה"כ דענוש כרת ו' בשבת דאיסורו בסקילה ז':

גופא רב איקלע לתענית צבור קם קרא בספרא במקום כהן ואפילו רב אמי ורב אסי כהני חשיבי מיכף הוו כייפי ליה ושמואל דהוא כהן לא הוה התם פתח בריך חתים לא בריך. נפל כ"ע אאפייהו ורב לא נפל משום דרצפה של אבנים הוות קמיה דתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם. פי' רצפה כדכתיב על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת וכדתנינן עמוד והפג על הרצפה וברצפה של אבני בית המקדש אתה משתחוה ולא ברצפה זולתי המקדש ואקשינן אי הכי לכ"ע אסיר ופרקינן קמיה דרב הואי איבעית אימא פישוט ידים ורגלים הוה עביד רב וכדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים.

איבעית אימא אמאי לא נפיל רב אאפיה משום דר' אלעזר דאמר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בצבור אא"כ נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו':

ת"ר קידה על אפים כריעה על ברכים השתחויה פישוט ידים ורגלים וכולהו מקראי.

לוי אחוי קידה קמיה דר' ונפל ואיטלע והאי גרמא ליה והא"ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה כו' ואסיקנא בתחלת ר' ישמעאל רבי אמי בשם רבנן דתמן לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור ובלבד על הצד. ר' ינוי זעירא בשם אבהתיה כל מי שיפול על פניו ואינו כשר כיהושע [שאם יפול על פניו] יאמר לו מן השמים קום לך אל יפול ובלבד יחיד על הצבור. רב מפקד בבי' רב אחא. ורב [אמי] מפקד לאינש בייתיה כד דהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. ר' יונה ורב אחא רבעין על סטרהון. אמר ר' שמואל חמית ר' אבהו רבע כי אורחיה.

מאי לאו לאתויי תענית צבור ותשעה באב ונראה לי דקסבר רב אשי משום דהכא נמי איכא מוסף תפלה, דהא איכא עננו. ולא תימא דוקא בתענית צבור ומשום דאיכא מוסף תפלה בעשרים וארבעה ברכות הא בתשעה באב לא ותשעה באב בגררא נקטיה, לא היא, דאם איתא אף בתענית צבור לא יהו קורין אלא שלשה, דהא שלש ראשונות ושניות ליכא עשרים וארבעה, דהכי מסקנא דתלמודא בשלהי פרק קמא דתענית (יד, א) דאסיקנא השתא דאתית להכי עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקין, וכיון שכן לא הוה לן למיקרי ארבעה משום אחרונות בלבד דאיכא מוסף תפלה בעשרין וארבעה. ותדע לך, דהא בברייתא דבסמוך שנינו כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ואע"ג דבאחרונות ליכא ביטול מלאכה, כיון דבראשונות ואמצעיות איכא ביטול מלאכה לא תקנו בכולן אלא שלשה כדי שלא תחלוק, והכא נמי לא שנא. אלא שיש לדחות, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרב אשי, הא לרב אשי עשרין וארבעה נוהגות בין באחרונות בין בראשונות וכדאמרינן התם בפרק קמא דתענית. ומכל מקום, כיון דרב אשי לא אמר הכי מסברא דנפשיה אלא משום דקתני (שם יב, ב עי"ש) מה אלו יתירות וכו' ומאי שייר דהאי שייר ואמרינן השתא דאתית להכי עשרין וארבעה נמי לאו שיורא הוא, ליכא הוכחה דרב אשי אית ליה הכין כי היכי דנימא הכא דבתענית צבור דוקא קאמר ולא בתשעה באב.

מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי הקשו בתוספות ודילמא לעולם רבי יוסי היא, והאי דקאמר לעולם שלשה ומפטיר אחד היינו שלשה קורין ומפטיר אחד חוץ מן השלשה, דהוו להו ארבעה. ותירצו, כי היכי דלתנא קמא אין לפרש מפטיר אחד דהיינו רביעי, דהא הוא ממעט בתשעה באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וחמישי דעלמא, דאילו בשלישי וברביעי אין קורין אלא אחד ומפטיר אחד, כדאיתא נמי בהדיא במקצת ספרים, ואם כן לא החמיר בשחל בשני ובחמישי יותר משאר שני וחמישי דעלמא לטפויי גברא אלא לענין הפטרה, הכי נמי לרבי יוסי המפטיר מאותן שקראו. ואיני יודע מי הזקיקם לכך, דבלאו הכי מפרשא ברייתא בהדיא דליכא ארבעה קורין, דאי מפטיר מכלל הקוראין כלומר שיהו ארבעה קורין לא הוה ליה למימר שלשה קורין ומפטיר אחד אלא ארבעה קורין דהא ארבעה נינהו שהמפטיר גם הוא מחיוב הקורין, אלא ודאי מדקאמר שלשה קורין שמע מינה שאין שם מחוייבי קריאה אלא שלשה ומפטיר אחד דקאמר כאילו אמר ומפטירין בנביא. ותדע לך, מדקתני בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד ומי אית לך למימר קורא אחד ומפטיר אחד מהם אלא קורא אחד ומפטיר אחד מלבד הקורא הכי נמי קורין שלשה ומפטיר אחד מלבד השלשה ואינו מכלל הקורין. והיינו נמי דכי מבעיא לן לקמן (מגילה כג, א) מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה לא ילפינן מהא מתניתא, דאילו לדבריהם לידוק מהא דמפטיר עולה, דהא לרבי יוסי לעולם שלשה ואפילו הכי המפטיר אחד מהם, ולתנא קמא נמי בשחל בשני ובחמישי די להם בשלשה קורין והמפטיר אחד מן השלשה ואע"ג דבשני ובחמישי בעינן שלשה קורין ואין פוחתין מהם, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרו בירושלמי דדוקא היכא שמתפלל בצבור ובצבור, דאי לא נענה כסיפא ליה מילתא ומהרהרים אחריו לומר שאינו הגון.

הא דאמרי' כל שאין בו ביטול לעם כגון ר"ח לפי מנהג' אמר כן שהיו נוהגין שלא לעשו' מלאכ' בר"ח ומנהג הראשונים כמו שכתוב בדוד ויהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה שהיה יום שלפני ר"ח כדכתיב מחר חדש למימרא דחדש עצמו אינו יום מעשה להם אבל אנו אין אנו נוהגי' בכך אלא הנשים בלבד ובפרק מ"א מפרקי דר' אליעזר כתיב כן לפי שלא קבלו הנשים עליהם ליתן נזמיהם לעגל נתן להם הקב"ה שכרן בעה"ז שהם משמרות ר"ח יותר מן האנשי':

ולרב אשי מתני' מני לא ת"ק ולא ר' אליעזר:

רבי יוסי דתניא חל להיות ט' באב בב' ובה' קורין ג' ומפטיר א' בג' ובד' קורא א' ומפטיר א' ר' יוסי אומר לעולם קורין בג' ומפטיר א' איכא למידק אדרב' לימא דמתני' דברי הכל היא שהרי המפטיר קורא בתורה לעולם כדאיתא במכלתין וא"כ הוו להו ד' בהדיא וי"ל דמתני' לא דייק הכי דאלו היו קורין בתעני' צבור ד' והמפטיר הוא במנין הקוראי' היאך הוציאו מן הכלל בלשון מפטיר כיון שהוא מכללם וקרא לג' קורין הל"ל קורין ד' ומפטיר א' א"נ ד' מפטיר בנביא אלא ודאי לישנא מוכח דמפטיר אינו מן הקוראים והיינו דלא פשטיה מינה לקמן דמפטיר עולה למנין ז' ולא שאינו עולה משום דכי קתני מפטיר א' לא נחית בדין קריאת אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים אם לאו אלא שלמדנו שיש כאן מפטיר ואין ידוע אם הוא עולה למנין ג' אלו אם לאו ובתוס' פירשו דרך אחרת וזה נכון יותר:

ת"ר קידה על אפים פ' שנועץ גודליו בארץ עד דמשיק אגפו לארץ שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה אי' דק"ל היכי משמע מיהא דקידה על אפים אי משום דכתיב אפים דמשמע דאפים בלחו' הוא דהוי אארעא והא בהשתחויה נמי כתיב הכי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואפ"ה אמרינן לקמן דהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלי' ואיכא דאמרי דאה"נ דליכא למשמע הכי מקרא דקידה על אפים ואינהו קים להו דהכי הוא ונסיב ליה קרא לדרשה בעלמא. א' נ' דודאי קרא מוכח ליה והכא בהאי קרא קידה והשתחויה כתיב דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו ואפים קאי אקידה וארצה קאי אהשתחויה דאפים גבי השתחויה ליכא אלא ארץ בלחוד כדכתיב להשתחוות לך ארצה ומאי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך תרי עניני הוא שיקדו בתחלת אפים ואח"כ ישתחוו ארץ כמה דכתיב התם ויקדו וישתחוו:

לוי אחוי קידה קמי דר' ואטלע פי' כי מצד שנועץ גודליו בארץ וכשזוקף היא מתחז' על מתניו תקע כף הירך למי שאינו בקי ולוי בקי בדבר היה אלא לפי שהטיח דברים כלפי מעלה ניזוק בשעת הסכנה והיינו דאסיקנא הכא דהא והא גרמא ליה ומה שהטיח דברים הוא מ"ש בסדר תעניות לוי גזר תעניתא ולא אתא מטר אמר לפניו רבש"ע עלית למרום וישבת בשמי מרום ואי אתה משגיח על בניך וכו':

הא דא"ר חייא בריה דר' הונא חזינ' להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי פי' אדר' אליעזר קאי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולפי' אביי ורבא לא היו נופלי' על פניהם בארץ המתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא אלא מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום ובמס' ברכות מייתי לה גבי רצפה של אבני' שאסור להשתחוות עליה דאביי ורבא אצלו מצלויי שלא כמשתחוי' שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים לגמרי בעין השתחויה שבמקדש והא איתא ודכוותה בעלמא:

ראשי חדשים התבאר בתלמוד המערב שאסור במלאכה לנשים ומתורת מנהג ואף המקרא מעיד כן דכתיב בראש חדש אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמים ביומא דחולא אלמא שנוהגין היו להתבטל בראש חדש והמועד אסור במלאכה אא"כ במלאכת האבד ותענית צבור מותר במלאכה חוץ מקצת תעניות כמו שבארנו במסכת תענית כ"ג א' ואף ט' באב מותר במלאכה מן הדין אלא שאסרוהו במקום שנהגו ותשעה באב שנתרבה לקריאת שלש' לא סוף דבר בחל בשני ובחמישי אלא אף בשאר הימים ואין הלכה כדברי האומר חל בג' ובד' קורא אחד וכו' שאין קריאה בעולם בפחות משלשה:

תלמיד חכם שהוא בבית הכנסת ויש שם כהן שאינו חכם כמותו הרי זה רשאי לקרות לפני כהן זה ודוקא שלא היה בעיר כהן חשוב כמותו אבל אם היה בעיר כהן חשוב כמותו אע"פ שאינו בבית הכנסת אינו רשאי לקרות לפני כהן זה שכהן זה שליחות החשוב הוא עושה ומקומו הוא ממלא ויש אומרי' שאף אם אין בעיר כהן חשוב כמותו אם יש בעולם כהן אחר שנודע לנו שהוא חשוב כמותו אין חכם זה רשאי לקרות לפניו שהרי אמרו כאן בשלמא רב הונא קרא בכהני דאפילו רב אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארע' דישראל הוו מיכף הוו כייפי ליה אלא רב הא הוה שמואל דדברי' רב עילויה ר"ל שהיה נוהג בו כבוד ומשליטו על עצמו להעבירו לפניו ושמואל כהן הוה והיאך היה קורא [רב] בפניו ותירץ שמואל נמי מיכף כייף ליה לרב ורב הוא דנהיג ביה יקרא כי נהיג בפניו שלא בפניו לא אלא שבעלי שיטה ראשונה מפרשים שרב אמי ורב אסי במקומו של רב הונא הוו אלא שלא היו בבהכ"נ וכן שמואל במקומו של רב היה אלא שלא היה בבית הכנסת ואין הדברים נראין שהרי ידוע בכל התלמוד שר' אמי ור' אסי בארץ ישראל היו ורב הונא בבבל היה כמו שאמרו במסכת כתובות ק"ו א' כי קאי רב הונא אמרי קמא מתיבתא דבבלאי וכן רב היה בבבל ושמואל בנהרדעא ודברים אלו דוקא בשבת ויום טוב אבל בשני ובחמישי שאין רבים מצויין ואין הקריאה חשובה להם כל כך שיהיו מריבין עליה כל שגדול בחכמה ובחסידות יכול לקרות לפני כהן אע"פ שיש כהנים בעיר או באיזה מקום גדולים ממנו וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד בחמישי של גיטין ומ"מ אם הכהן רוצה למחול על כבודו הרשות ביד מי שירצה לקרות לפניו לא נאמרו הדברים אלא מפני דרכי שלום ומ"מ חכמי האחרונים שבספרד כתבו דוקא כשכל הכהנים שבבית הכנסת מתרצין בכך וכן דוקא לגבי גדול שכל שאין כהונה לשם היה ראוי להקדימו אבל מי שאין ראוי להקדימו מפני שיש שם ישראל אחר גדול הימנו לא כל הימנו של כהן להניח לו מקומו לדידיה זכי ליה רחמנא לקרא לפני גדול הימנו אבל לזכות לאחר ולהניח לו מקומו במקום שיש שם גדול הימנו לא דברים אלו כלם עניינים כשהכהן אינו עם הארץ אבל כהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בלא שום פקפוק אלא שנהגו העם שלא לקרות כלל לפני כהן אף תלמיד חכם בפני עם הארץ ואין ראוי לשנות הואיל ויודע לקרות הא כל שאינו יודע לקרות ארור הוא וארור שמו ואין מעלין אותו כלל ואין חוששין למנהג:

המשתחוה על אבן משכית או על רצפה של אבנים אפי' לשם לוקה שנ' ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה מ"מ בבית המקדש מותר להשתחוות על רצפת אבנים שבו הרי לא נאמר אלא בארצכם בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על רצפת אבנים של בית המקדש ומ"מ לא נאמר אלא בפשוט אבל אם השתחוה בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא שאסור ומכין אותו מכת מרדות ומכאן כתבו גדולי המחברים שנוהגי' במקום שיש בבתי כנסיותיהם רצפה של אבנים שנותנין שם מחצלאות או מיני קש ותבן כדי להבדיל ביניהם ובין האבנים ואם לא היה שם דבר החוצץ הולך למקום אחר שאין בו רצפה ומשתחוה או שוחה בהטייה על צדו וכן כתבו גדולי המחברים ונראה שהם פי' מה שנ' כאן חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי על רצפה של אבנים כלומר ומפני איסור השתחויה דרצפה היו עומדין מוטין ומ"מ יש שפרשוה על זה שאמרו שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ הוא בטוח בעצמו שיענה ואמרו על זה שהם היו נוהגין לעמוד בהטייה הא כל יחיד בעצמו מותר והוא שאמרו בתלמוד המערב ובלבד ביחיד על הצבור ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג מ"מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ"מ המנהג נאה ומקובל וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא"כ במקום שההשתחואה מצויה מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר"ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו:

תוס' בד"ה ולרב אשי מתני' כו' בט"ב שהוא בג' ובד' יותר משני וחמישי דעלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואב"א רב פישוט כו' ובהכי שרי וה"נ משמע כו' עכ"ל ר"ל דה"נ משמע מדמייתי הך דפרק אין עומדין דמשום איסור השתחוואה על הרצפה נגעו בה מדרבנן בלא פישוט ועיין ברא"ש:

בגמרא ואלא קשיא זה הכלל וכו' סימנא בעלמא יהיב וכו' נראה דמעיקרא ס"ד דרב אשי מדקתני זה הכלל והאי כללא לא מצי קאי אלא אר"ח ומועד לחוד ובתר הכי קתני פרטי טובא שסותרין זה הכלל דהא אית בהו מוסף אפ"ה קורין יותר מד' אע"כ דהאי כללא לאו אדבתריה קאי אלא אדעלמא קאי לאתויי ת"צ וט' באב משא"כ למסקנא א"ש דאע"ג דעיקר כללא דקורין ד' אר"ח ומועד קאי אפ"ה נפקא מיניה נמי בהאי כללא לכל פרטי דבתריה דכי היכי דבר"ח ומועד דאיכא תוספת מעלה טפינן בהו גברא מה"ט גופא אית לן למימר דכל דטפא מחבריה טפינן ליה גברא יתירא וכבר אפשר דלשון יש בו מוסף דקתני לאו אמוסף דתפילה וקרבנות לחוד קאי אלא דלשון מוסף היינו תוספ' מעלה וכדמשמע קצת מלישנא דגמרא דקאמר כל דטפי ליה מילתא וכו' כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה ולרב אשי מתניתין מני וא"ת דלמא רבי יוסי היא וכו' עיין מ"ש הרשב"א ז"ל. בחידושיו בזה ועיין מה שאבאר בזה לקמן בדף הסמוך בלשון התוספות בד"ה חד אמר עולה: