מסכת מגילה דף כ״ג עמוד א׳

דמצלי אצלויי על צידיהן ולא נופלין על פניהן ממש לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו:

הכי גרסינן תנא דבי ר' ישמעאל היא:

ביו"ט מאחרין לבא לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יו"ט כך מפורש במסכת סופרים:

וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב:

ובשבת ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מערב שבת ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין:

וממהרין לצאת משום עונג שבת:

ברכת כהנים שלשה תיבות בפסוק ראשון וחמשה בפסוק שני ושבעה בפסוק שלישי:

חמשה מרואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך שבעה הם כדכתיב שבעת שרי פרס ומדי ומהם יש חמשה חשובים כדכתיב בסוף מלכים שלשה שומרי הסף בסוף ספר מלכים וכנגדן תיקנו אלו מעין דבר מלכות:

הני שלשה וחמשה כנגד מי אבל מששה של יום הכפורים לא בעי עד לקמן קשיא אמאי לא בעי מד' של ראש חדש כנגד מי וכן של חולו של מועד וי"ל דקים ליה דטעמא דמוסף חשיב לטפויי חד גברא אבל לטפויי כל כך ביו"ט וביוה"כ ובשבת לא ס"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן כנגד מי:

שבעה רואי פני המלך פירש הקונטרס דאחשורוש וקשיא לומר שתקנו חכמים כנגד ענינו של אותו רשע לכך פירש ר"ת אותן הכתובים בספר ירמיה (נב) ובמלכים (ב כה) כתיב ה' ובירושלמי מפרש שהשנים שלא הוזכרו במלכים הם סופרי הדיינין:

אמר יעקב מצעה גרסינן שאם הוה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב שם רשעים ירקב (משלי י׳:ז׳):

חד אמר עולה וחד אמר אין עולה פסק ר"ת דקיימא לן כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגין בתעניות במנחה ובט"ב שהשלישי מפטיר וכן ביום הכפורים במנחה אבל בשבתות ובימים טובים וביוה"כ שחרית המפטיר לא הוי מן המנין דכיון שמותר להוסיף עליהם יכולין אנו לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דאי הוי הלכה כמ"ד אין עולה עבדינן שפיר ואפילו הוי נמי הלכה כמאן דאמר עולה מ"מ אין לחוש שהרי מותר להוסיף ואע"ג דאמרינן לקמן (מגילה דף כט:) חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה תצוה וחד בכי תשא מכל מקום נהגו עכשיו לקרות המפטיר שהוא שמיני כל זה כדי לנהוג מנהגינו וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי וכן אם הוא יו"ט וקרא כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ספר תורה ויקרא אחר בחובת היום ואחרון שקרא קודם הוי כמאן דליתיה אבל בשבת של חנוכה או בר"ח של חנוכה אין צריך כדאיתא בילמדנו דחנוכה דהלכתא אין משגיחין בחנוכה כל עיקר וימים שיש בהן קרבן מוסף גומר קדיש קודם שיוציא ספר תורה ובימים שאין בהן קרבן מוסף אין גומר קדיש קודם ובשבת לא יקרא פחות מאחד ועשרים פסוקים לשבעה בני אדם כל חד וחד שלשה פסוקים ובמנחה ובשני ובחמישי עשרה פסוקים ואם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא:

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה והר"ר אליהו הנהיג את בני עירו שאפילו כשמוציאין שני ספרי תורות או שלשה נוהג מנהג זה שיקראו הראשונים הכל והמפטיר חוזר וקורא ממה שקראו הראשונים וכן הנהיג רבינו משלם וכן נוהגין עכשיו בכל צרפת ושינו את מנהג רש"י ורבותיו ור"ת והא שאין מוציאין ב' ספרי תורות בכל השבתות לקרוא בשניה וביום השבת כמו שעושין ביו"ט נראה לפי שאין בפרשה אלא שני פסוקים ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים ואין להתחיל בפרשה שלמעלה או לסיים בפרשה שלמטה משום דלא הוי מענינו של יום ועוד י"ל לפי שצריך להפטיר בכל שבת מענינו של יום ואי קרינן בשל שבת א"כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו בשבת וא"כ יהו כל ההפטרות מענין אחד ועוד י"ל לפי שלעולם אין קורין בספר תורה שני בקרבנות אלא באותן שבאין לכפרה כדפירש לקמן פרק בני העיר (מגילה דף לא.) שקורין בהן ביו"ט ומהני לישראל כאילו הקריבום אבל קרבנות שבת אינן באין לכפרה ומש"ה אין קורין בהן:

בי"ט ה' וביוה"כ ו' בשבת ז' אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. וכשמוסיפין ב' קורין בס"ת מאחרין לצאת וכשפוחתין ממהרין לצאת. הני ג' שקורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובתעניות ובט' באב וכיוצא בהן. וה' שקורין ביו"ט וז' שקורין בשבת כנגד [ברכת] כהנים הפסוק הראשון ג' תיבות והשני ה' והשלישי ז' תני רב יוסף ג' כנגד שומרי הסף ה' מרואי פני המלך שנא' וחמשה אנשים מרואי פני המלך.

שבעה מרואי פני המלך דכתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך ו' דיוה"כ כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא ומשמאלו שנאמר ויעמד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על ימינו ומשמאלו פדיה וגו':

ירושלמי משה התקין לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ובר"ח ובחוש"מ שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עזרא תיקן שיהיו קורין ג' בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה אבל הקריאה בתורה מימות משה רבינו היתה שלא ישארו ג' ימים בלא קריאה בתורה והוא תיקן טבילה לבעלי קריין ושיהו בתי דינין יושבין בעיירות בב' ובה' ושיהו רוכלין כו'. הלעוזות לא נהגו להיות קורין גהו"ז אלא אחד קורא כל הפרשה היה אחד יודע כל הפרשה קורין אותה כולה. ז' יודעין ג' פסוקים כולן קורין אותן אחד יודע ג' פסוקים קורא חוזר וקורא. ר' זעירא בשם ר' ירמיה העבד עולה למנין ז'. והא אסור לאדם ללמד עבדו תורה תיפתר בשלמד מעצמו או שלמדו רבו כטבי. וידבר עולה מג' פסוקים [רבי חלבו רבי מתנה שמואל בר שילת] משמיה דרב ז' חוץ המפטיר התיב ר' חנינא כו':

ת"ר הכל עולין למנין ז' אפילו אשה אפילו קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור המפטיר שקורא בתורה חד אמר עולה למנין ז' וחד אמר אינו עולה ואותבינן על מאן דאמר אינו עולה למנין שבעה אלא צריך ז' והוא.

מהא דתניא המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים ג' פסוקים לכל אחד כנגד ז' שקראו בתורה ואם איתא דתמני בעינן בהדי המפטיר כ"ד פסוקי בעינן. ופרקינן המפטיר כיון דמשום כבוד תורה קרי פי' שלא בנביאים עד שיקרא בתורה. כנגדו לא צריך והדעת נוטה שאינו עולה ואי סליק ענין ההפטרה לא חיישינן לכ"א פסוקים וכן אי איכא תורגמן אפי' לא קרא מזה ההפטרה אלא בי' פסוקים פוסק כר' יוחנן ודיו:

נימא רבי עקיבא היא דאית ליה גברא יתירא הקשו בתוספות דאטו משום גברא יתירא שחולקין פרשת אחרי מות לשבעה קורין היו מאחרין לצאת יותר מבשבת שקורין ששה כל הסדר, שהרי אף בימיהם היו הפרשיות של כל שבת ושבת גדולות כשלנו דהא פסקי ליה לסידרא לחדא שתא כוותין וכדאמרינן לקמן (מגילה כט, ב) חל להיות בכי תשא חל להיות בואתה תצוה, ואפילו בשוות אין בעליית איש אחד זמן גדול כל כך שיהו צריכין להתאחר מלצאת מחמתו. ותירצו דלא מוקי לה כרבי עקיבא משום דקתני מאחרין לצאת אלא משום דקתני ליה ליום הכפורים בתר שבת דכל המאוחר טפיא ליה גברא, אבל האי דקתני מאחרין לצאת היינו משום סידורא דיומא שהיו רגילין לומר סדר עבודת היום כמו שאנו עושין היום, וכדאמרינן (יומא נו, ב) ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר יצא ונתנו על כן [שני] שבהיכל [כו'] ואמר ליה (שבקת רבנן) [חדא כרבנן וחדא כר"מ] וכו' וההוא (שם לו, ב) דאמר אנא השם (חטאתי) [עויתי] פשעתי (ועויתי) [וחטאתי] ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר. ופרקינן הכא משום דנפיש סידורא, כלומר כולה מילתא משום דנפיש סידורא לפום כן תני ליה ליום הכפורים בתר שבת.

חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך פירש רש"י ז"ל שבעה רואי פני המלך דאחשורוש (ראה אסתר א, יד). והקשו עליו דמה ענינו של אותו רשע כנגד תקנת חכמים. ולכך פירש רבינו תם ז"ל דהיינו שבעה רואי פני המלך שבסוף ירמיה (נב, כה) וחמשה מרואי פני המלך הכתובים במלכים (ב כה, יט), ופירשו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) שאותן השנים היו סופרי הדיינין ולפיכך לא הזכירם במלכים. ובמקצת פרש"י ז"ל ראיתי שכתב ירושלמי יבא גה"ז ויבטל גה"ז, ואם כדברי הירושלמי אדרבא היינו חמשה ושבעה של מלכי האומות.

מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה וכו' חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה. קשיא לי ולמה לא יעלה דאטו משום דמפטיר מיפסיל. ונראה לי משום דברב עם הדרת מלך, כלומר תמניא גברי בעינן שבעה שיקראו ואחד מפטיר, וכברייתא דלעיל (מגילה כב, ב) דאמרינן שלשה קורין ואחד מפטיר, ולהכי תני בההוא לישנא ולא תני כלישנא דמתניתין (דלעיל (מגילה כא, א): ביום טוב חמשה ביוה"כ ששה בשבת שבעה כו' ומפטירין בנביא) קורין שלשה ומפטירין בנביא. ומיהו לא מכרעא לישנא כולי האי דמצי למידק ולאקשויי מינה למאן דאמר עולה, דהוה מצי לתרוצי דהכי קאמר קורין שלשה ומפטיר אחד מהם ומשום הכי לא דק מינה הכא. ומאן דאמר עולה סבר דאין ההקפדה אלא שיהו הקורין בתורה שבעה והא קא קרי. והכין משמע לי מתוך הירושלמי (פרק ד' הלכה ג' עי"ש), דגרסינן התם ר' חלבו ר' מתני שמואל ברבי שילת בשם ר' שבעה חוץ מן המפטיר. ולא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, ובשל דבריהם הלך אחר המיקל ומפטיר עולה למנין שבעה. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור, והיינו מפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה, וכן הלכה. עד כאן לשונו. ואע"פ שאינה ראיה מחוורת כן נראה הלכה ולמעשה. וכתב עוד הרב ז"ל בהלכות אלא מיהו אשכחן (דרב) [מרב] נטרונאי גאון ז"ל משמייהו דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא ואיפסיקו בקדישא והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה, וטעמא דמסתבר הוא. עד כאן. ומכל מקום אפילו למאן דאמר אינו עולה יכול הוא מפטיר לסיים את הפרשה, שלא תאמר כיון שאינו עולה אם כן השבעה צריכין לקרות כל הפרשה והמפטיר חוזר וכופל קצת ממה שקרא השביעי שאילו לא יקראו השבעה כל הפרשה אם כן הרי זה כאילו לא קרינן אלא מחצית הפרשה שהרי קריאת המפטיר אינה עולה, לא היא, דהא מכל מקום נקראת כל הפרשה והרי קראו שבעה חוץ מן המפטיר והרי איכא הדרת מלך, שאין החיוב שיקראו השבעה כל הפרשה אלא שיקראו שבעה חוץ מן המפטיר למאן דאמר אינו עולה משום דברב עם הדרת מלך כמו שכתבתי ושתהא כל הפרשה. ותדע לך, מדקא משני כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן, ואילו לא היה מפטיר קורא לעצמו אלא חוזר וכופל לימא ליה כיון דאינו חוזר וקורא אלא מה שקראו אחרים כנגדו נמי לא בעינן, אלא שמע מינה שדרכן היה שהמפטיר קורא לעצמו פסוקין אחרים שלא קראו הראשונים. ומה שאין אנו נוהגין כן היינו משום שאנו מפסיקין בקדיש בין קריאת השבעה לקריאת המפטיר ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר. ומכל מקום נפקא מינה לשבת וראש חדש שמוציאין שני ספרי תורה, השבעה קורין בפרשת היום ומפטיר יכול לקרות בפרשת החדש ואפילו למאן דאמר אינו עולה. ירושלמי (פ"ד ה"ג): הלעוזות לא היו נוהגין כן אלא אחד קורא את כל הפרשה היה אחד יודע את כל הפרשה קורא את כולה שבעה יודעין שלשה פסוקין כולהון קריי אחד יודע שלשה פסוקים קרי וחזר קרי. ר' זעירא בשם ר' ירמיה העבד עולה למנין שבעה וידבר עולה ממנין שלשה פסוקים, לא כן אמר ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה תפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי.

מני מתני' לא ר"י ולא ר"ע דתניא וכו' ה"ג ר"ע אומר בי"ט ה' בשבת ביום הכפורים ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפים עליהם ואוקי' מתני' כר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל ותרי תנאי נינהו אליבא דר' ישמעאל וקי"ל כסתם מתני':

הני ג' ה' וז' כנגד מי לא עיקר טעמא דהא אתפרש במתני' דכל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא אלא דכל מאי דאפשר למסמך אקרא ולמדרש דרשי' תדע דהא לא מדריש הכא טעמיה דד' וו' ולקמן דמפרש טעמא דו' כנגד ו' דעזרא היא גופה תבעי לן ו' דעזרא כנגד מי אלא ודאי כדאמרן חד אמר כנגד ברכת כהנים פי' ג' פסוקים של ברכת כהנים הראשון יש בו ג' תיבות והב' ה' תבות והג' ז':

וחד אמר שלשה כנגד שלשה שומרי הסף וכו' ז' רואי פני המלך פירש ר"ת דז' רואי פני המלך הם שבסוף ירמיה (ירמיהו נב:כה) וחמשה מרואי פני המלך הכתוב במלכים (מלכים ב כה:ט) גבי מלכי ישראל, דאי הכתובים במלכי מדי ופרס כדפרש"י ז"ל מה ענין לתקן חכמים סדר קריאת התורה כנגד עניינו של אותו רשע, אבל בירושלמי נראה כפי' של רש"י ז"ל שאמר יבא גה"ז ויבטל גה"ז וכן במקצת פי' רבינו ז"ל, והנכון דלאו כנגד מנויים אלו תקנום אלא כנגד אותם שכנגדם במרום דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא וזה האמת:

א"ר הונא הנכנס לב"ה ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתחיל ואם לאו לא יתחיל פי' ואע"פ שאינו או' קדוש עם הציבור וכדאמרן וכ"ע מיפסק לא פסקי' וריב"ל אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל כדי שיאמר קדושה עם הציבור ואמרי' במאי קא מפלגי מר סבר היחיד אומר קדוש ומר סבר אין היחיד אומ' קדוש דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אינו פחות מי' והשתא ניחזי אנן רב הונא דהוה אמורא היכי סבר דהיחיד אומר קדוש והלא משנה שלמה שנינו הבא שאין עוברי' בפני התיבה בפחות מי' והיינו משום קדושה דאית ביה וכדמפרשו בגמ' ולי' למי' בה נמי טעמא אחרינא אלא ודאי כדפרש"י ז"ל התם דרב הונא סבר כי היחיד המתפלל בתוך הציבור אומר קדוש' ואע"פ שאינו אומרו עמהם ולא עונים כלום ולא מצטרפין לו שהרי עסוקים בתפלתם לעצמם והיינו לישנא דהיחיד או' קדוש' שאלו היה או' בקול רם והקהל עוני' אחריו או שותקין לאו יחיד הוא אלא ודאי הוא אומרה יחידי בתפלה והצבור עסוקים בתפלתם שהרי עדין לא גמרו ואפ"ה סבר דכיון דבתוך י' הוא ששכינה ביניהם רשאי ולא נאמר ואין עובדין לפני התיבה בפחות מי' אלא לאפוקי יחיד המתפלל שלא בציבור וע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא מטעמא דאין היחיד או' קדוש כשהוא ביחיד אפי' בתוך צבור הא כשאו' בתוך הציבור ועונין אחריו רשאי ואפי' הם קורין לעצמם בשליח עמהם שאומ' להם קדושה בפני עצמן ואע"פ שיש כאן ב' קדושו' וכבר יצאו בראשונה ואי ס"ד דבעי' י' ממש לצירוף וז' שלא יצאו היכי טעי רב הונא כלי האי דיחיד לעצמו או' קדוש וכ"ת ולדברי רשי ז"ל אפי' לר' יהושע למה אמר שאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש אל יתפלל יחיד יתפלל בלא קדושה וכשישלימו הציבור יפרוס עמהם על שמע הא בורכא דמ"ל דלינטרו ליה ציבורא בתר הכי כולי האי ועוד אפילו תימה דמנטרי ליה למה לי לאטרוחי ציבור כולי האי מסתייה דלינטר איהו השתא עד דמצלי צבורא בלחישה וכי מסדר שליחא דצבורא לצלותא ואפי' בהדה מילתא ואו' קדושה עם הציבור וכדכתבי רבנן ז"ל וכ"ת ודילמא פלוגת' דרב הונא ור"י לא שיתיר רב הונא ליחי' המתפלל בלחש לו' קדוש בתפלתו אלא שהיה סבור שלאחר שישלימו צבור תפלתם עומד היחידי ואומר קדוש בתוך הציבור ור"י סבר שאינו אומר כיון שכבר התפללו הציבור והלכתא כריב"ל הא נמי בורכא וסתרא כל מאי דפרישו רבנן ז"ל בהא דיחיד או' קדוש יחיד לגמרי בתפלתו משמע ועוד היכי תיסק אדעתין שעל סמך זה שימתינוהו צבור לאחר תפלתם יתיר רב הונא להתפלל ביחיד ושלא להמתין לש"צ עד שיסדר תפלתו ויענה קדושתו עם הציבור ואם הוא יסמוך שימתינו לו ג"כ למודים ולמה אמ' שאם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים אל יתפלל הרי צבור שטרחו בשבילו עד קדושה אין תימה שיטרחו ג"כ עד שיגיע למודים שהרי הוא ג"כ יסיים את התפלה שלא יפסיק בסדר קדושה בלבד אע"פ שכבר התפלל שזה לא מצי' בכל מקום ובברכה של ק"ש הוא שאפשר לומר כן שהרי אינם מעכבות זו את זו כדאיתא בברכות בפ"ק אלא ודאי דהא ליכא למימר כלל כנ"ל ועלה בידינו כדברי רש"י ז"ל שאפילו ט' שכבר התפללו מצטרפים עם היחיד שלא התפלל כדי שיאמר קדושה וקדיש או ברכו מ"מ לענין פי' פרסין על שמע אינו שלשון פורסין אינו משמע לדלג הברכות ולומר מקצתם בלבד ועוד שהרי אמר במשנתינו המפטיר בנביא הוא יפרוס על שמע או משום כבוד או משום אנצויי ואי פורס על שמע הוא כדאמרנא לא סגיא בלאו הכי עד דלימא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והא דמיא לא מתרמיא מלתא ותו מאי כבוד ומאי אינצויי אי' וכדאמרי' נמי איכא בינייהו דעביד הפורס על שמע בחנם דמשמע דזימנין דעביד בשכר וכי מלתא קביעא הוא שיטלו עליה שכר דמינצו עליה לכך הנכון כמו שמפ' רבי' נר"ו בשם רבי' הגדול ז"ל שפורסין על שמע כמו מברכין על שמע כלו' שמתחיל בקדיש וברכו וק"ש וברכותיה כלן וכדמתרגמינן כי הוא יברך הזבח הרי הוא פורס על מזונא לפי שהוא מברך והאחרים נפטרין ואף כאן לפי שש"צ האומר ברכות של ק"ש בקול רם והם עונין אחריו אמן נפטרין בברכותיו ובלבד שיקראו את שמע כדי שישננו בפיהם כדאית' בירושלמי הוה ס"ד דסגי כפחות מי' נמי קמ"ל דהא בהא נמי לא אפשר משום דכל בה"ג לא סגי בלא ברכו' שאינו בפחות מי' וגם שיחיד אינו מוציא לחבירו את הברכות של ק"ש אלא בציבור וכ"ש בברכות ק"ש של שחרית (א"ה נראה דצ"ל דהן) דאין קדושה וראיה לפי' זה הא דגרסי' במס' סוטה כיצד אמרו ישראל שירה על הים ר"ע אומר בגדול שקורא את ההלל ועוני' אחריו מה שהוא או' ר' נחמיא אומר כפור' על שמע בב"ה שהוא פותח תחלה והן אומרי' את שמע בלחש וזה מסיי' לפירושנו:

והא דקתני בתר הכי אין עוברין לפני התיבה היינו לסדר את התפלה שדרכם היה שלא לעבור לפני התיבה עד תפלת המנחה ופעמים שא' פורס על שמע וא' מסדר התפלה ולענין מה שנוהגין בקצת המקומות לומר ברכו אחר תפלה מפני שקצת בני אדם שלא היו שם בפתיחות ברכות אמר מורי רבי' נר"ו שהוא טעות שלא תקנו לומר ברכו אלא בראשי ברכות ובאומר ברכו אחריו להוציא לאחרים כעין זימון של ברכת המזון וכעין הקורא בתורה והמפטיר בנביא וכן מברך של ק"ש ומדברי רבותינו ז"ל למדנו שקדושת ברכה ראשונה של ק"ש שחרית אינה נאמרת אלא בי' והיחיד מדלג ואומר בשפה ברורה ובנעימה קדושה כלם כא' עונים באימה ואומרים ביראה קדושה והאופנים וכו' לעומתם משבחים לאל ברוך ונעימות יאמרו ויש מביאין ראיה לזה מהא דתנן אין פורסין על שמע בפחות מי' ואמרינן עלה בירוש' התחיל בי' לומר ברכו גומר מיהת הא לאו הכי לא ואינה ראיה דהא פרישנא דפורסין היינו לברך ברכות ק"ש להוציא אחרים ובעי' י' לפי שאין יחיד מוציא לאחרים מברכות ק"ש ג"כ אלא בי' אעפ"כ אם התחילו בי' והלכו להם מקצתם גומר ומוציא וי"א דכיון שאין זו אלא ספור דברים היאך מלאכי עליון מקדישין אפי' יחיד גומר וכן דעת מורי נר"ו ובסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לא מצי' שיהא צריך י' שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם וכן דעת מורי נר"ו:

ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת מאחרין לבא מפני תקון המאכלים וממהרין לצאת שלא יבא לידי ענוי ביום הכפורים ממהרין לבא ומאחרין לצאת ובשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת:

הכל עולין למנין שבעה או לאיזה מנין של קריאת התורה ואפי' אשה ואפילו קטן אבל אמרו חז"ל אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור יש מי שאומר שמ"מ צריך בכל קריאה קורא אחד גדול והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן אבל לא שתעשה כל הקריאה ע"י אשה וקטן ויש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראין אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשו שכלן מברכין אין אשה קוראה כלל וכן הדין נותן שהרי היאך תברך והיא פטורה ומ"מ קטן מברך הואיל ויש לו שייכות בתלמוד תורה ושאחרים מצווין ללמדו:

בתוספתא התבאר שעשרה שהיו במעמד קריאת התורה ואין שם מי שידע לקרות אלא אחד או שנים קורא היודע ויושב לו וחוזר וקורא עד שבעה פעמים וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שבזמן הזה אין צריך ישיבה בנתים שברכותיו מוכיחות עליו שקריאה אחר קריאה הוא קורא ולא הוצרכה ישיבה בין קריאה לקריאה אלא בזמן שלא היתה ברכה בנתים ורמז לדבר שהרי עכשו הרבה פעמים קורא כהן בשנים ואינו יושב בנתים:

מפטיר עולה למנין שבעה והוא הדין לשאר המנינים ופי' הגאונים שאם הפסיק שליח צבור בקדיש אחר קריאת הששה אינו עולה שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה לצרפו בכלל הששה אחר שבארנו שהמפטיר עולה למנין הקוראים יש לך לומר במנחה של תענית ויום הכפורים שאין מוסיפין עליהם שעולים שלשה ומפטיר אחד מהם אבל שבת ויום טוב ושחרית של יום הכפורים הואיל ורשאין להוסיף רצו מפטיר אחד מן המנין רצו מפטיר אחד שלא מן המנין ומ"מ כשמפטיר אחד שלא מן המנין מפסיקין בקדיש בין קריאת המנין לקריאת המפטיר:

המפטיר צריך שיקרא בתורה קודם שיפטיר אפילו לא עלה במנין ונשלמה הפרשה חוזר וקורא שלשה פסוקים ממה שקרא המסיים שאין מדקדקין בקריאתו כל כך אחר שאינו מן המנין ולא הוצרכה קריאתו אלא לכבוד התורה שלא נייחד עולה אחד בשביל נביאים לבד ובקצת מקומות נהגו ביום שיש בו שני ספרי תורה שהמפטיר קורא קריאה מיוחדת לעצמו בספר שני ובספרד אין נוהגין כן אלא שקורא בה מסיים של מנין הקוראים ומפטיר חוזר וקורא בה ג' פסוקים וכן ראוי לעשות שלא יוציאו ספר אחד בשביל קריאת מפטיר לבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך:

המפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים ג' פסוקים כנגד כל קורא שבתורה אף לחשבון גדול שבקרואים שהוא קריאת שבעה של שבת:

תוס' בד"ה הני ג' וה' כו' לטפויי כ"כ בי"ט וביה"כ ובשבת לא ס"ל משום [מלאכת] כרת וסקילה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חד אמר עולה כו' ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה ובט"ב שהשלישי מפטיר כו' עכ"ל צ"ע למאי דמדמו המפטיר דעולה בג' לעולה בשבעה אמאי לא מותבינן הכא למ"ד דאינו עולה למנין שבעה מהך ברייתא דמייתינן בשמעתין לעיל דקתני חל להיות בשני ובחמישי קורין שלישי ומפטיר אחד כו' ר' יוסי אומר לעולם קורין ג' ומפטיר אחד דלכ"ע עולה המפטיר למנין ג' ודו"ק:

בא"ד דאמרינן לקמן חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד כדאיתא בילמדנו דחנוכה דהלכתא אין משגיחין כו' עכ"ל לא מצאתיו שם ובפרק בני העיר קאמרינן הלכתא אין משגיחין בחנוכה ור"ח כל עיקר וק"ל:

בתוס' בד"ה הני' שלשה וחמשה כנגד מי וכו' בגמרות שלנו גרסינן בלשון המקשה הני ג' ד' ה' ו' ז' כנגד מי אלא דאפ"ה כיון דלא משני אלא מג' ה' ז' משמע דלא קשיא ליה אלא מהנך וכדמשמע נמי מברייתא דרב יוסף בסמוך ואם גירסת התוספות היה כגירסת הספרים שלנו נראה דמה שהשמיטו שבעה היינו משום דמשמע להו דבשבעה בלא"ה לא שייך לאקשויי כנגד מי דבפשיטות מצינן למימר שתיקנו כנגד ז' ימי השבוע ועוד שהרי כתב הב"י בא"ח סימן ר"פ בשם הגאונים שתיקנו לקרות ז' בשבת דשמא יש שום אדם שלא שמע ברכו בא' מז' ימי השבוע מש"ה תיקנו שיענה ז' פעמים ברכו לאחר שאומר הקורא (אלא לע"ד צ"ע שהרי בימי משנה לא היה מברך אלא פותח וחותם אולי אע"פ שאמצעים לא בירכו ברכת התורה ממש אפ"ה כל א' וא' אומר ברכו דשייך טפי בדרשא דכי שם ה' מקרא הבו גודל) אלא דלמאי דהוצרך ר' יצחק בר נחמני ור"ש בן פזי לשנויי דתיקנו ג' כנגד שומרי הסף וה' מרואי פני המלך מש"ה ניחא ליה נמי לפרש בפשיטות טפי דתיקנו ז' כנגד רואי פני המלך כיון דבכה"ג גופא אשכחן שתיקנו לענין עיבור שנים כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ויש לומר דקים ליה דטעמא דמוסף חשיב לטפויי חד גברא וכו' עס"ה. לכאורה נראה דאע"ג דמשמע לעיל דטעמא דביטול מלאכה נמי טעמא מעליא הוא וא"כ ודאי דשייך ביטול מלאכה בר"ח ובמועד טפי מי"ט אפ"ה משמע דעיקר טעמא דביטול מלאכה לא מהני אלא לענין דאין מוסיפין אבל לטפויי גברא ביום שאין בו ביטול מלאכה כ"כ לא אמרינן. ובכך נראה לי ליישב מה שהקשו התוס' דמששה של יה"כ לא בעי עד לקמן דמשמע מזה דמז' ודאי בעי והיינו משום דודאי אסיק אדעתין דשבת ויה"כ נפישא קדושתייהו טפי דאסורין במלאכה לגמרי ושייך בהו כרת וסקילה במזיד וחטאת בשוגג א"כ שייך לתקוני לטפויי בהו חד גברא כי היכי דליהוי היכרא טובא דלא ליתי לידי שגגת מלאכה אלא דאפ"ה מקשה שפיר ז' כנגד מי דבתרוייהו הוי סגי בששה למיהוי היכרא בין י"ט לשבת וי"ה אבל בין שבת ויה"כ לא בעינן היכרא כיון דאין בין שבת ליה"כ וכו' ובהך חילוקא בין כרת לסקילה לא איכפת לן כיון דבתרווייהו חייב על שגגתן חטאת:

נמצא דלפ"ז לא איצטריך השתא למיהב טעמא על ששה כנגד מי דששה ביה"כ או בשבת בלא"ה איצטריך למיהוי היכרא בין יו"ט לדידהו משא"כ בסמוך לקמן דפריך ששה דיה"כ כנגד מי ודאי מקשה שפיר כיון דרבי ישמעאל הוא דקאמר ליה"כ ששה וקאמר נמי דאין מוסיפין עליהן א"כ מקשה שפיר אמאי אין מוסיפין על ששה כיון דעיקר תקנתן לטפויי גברא היינו משום היכרא דא"כ כל מה דמוסיפין הוי היכרא טפי להשוות יה"כ לשבת כיון דאין חילוק ביניהם לענין מלאכה ולא שייך נמי דביטול מלאכה ואהא משני שפיר דכיון שתיקנו ו' דיה"כ כנגד ו' שעמדו מימינו של עזרא מש"ה אין מוסיפין כנ"ל נכון בעזה"י ואף דאפשר שהתוס' לא נתכוונו לזה מ"מ הנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב:

בגמרא איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה ממנין ז' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו למה לא יעלה אטו משום דמפטיר ג"כ בנביא מיגרע גרע ותירץ דאפשר דבעינן שמונה משום ברוב עם הדרת מלך. והנראה מדבריו דלמ"ד אין עולה מעיקר התקנה שיקראו שמונה וקשיא לי היאך אפשר לומר כן הא לדינא דמתני' המסיים בתורה אינו מברך לפניה כי אם לאחריה והמפטיר ודאי משמע דמברך לפניה ולאחריה כיון דאפילו בנביאים מברך לפניה. ועוד דהא משמע בפשיטות מסוגיא דגמרא ומפי' התוס' שבימיהם המפטיר היה קורא בתחילת הפרשה של שבת הבאה כדאמרינן לקמן בסוגיא דפ' שקלים שחל בואתה תצוה. והנראה בזה דודאי לעולם מעיקר תקנה דמפטיר בין למ"ד עולה ובין למ"ד אין עולה לעולם אין פוחתין משמונה ז' בענינא דהאי פרשה ואותו החותם בימי משנה היה מברך לאחריה ולא לפניה והמפטיר היה קורא בשמיני בפרשה של שבת הבאה והיה מברך לפניה ולאחריה משום כבוד התורה דתורה כלפי נביאים אלא דעיקר האיבעיא לענין דיעבד אם טעה וקרא בין הכל ששה עד שגמר כל הפרשה וקמיבעיא ליה אי סגי בהכי כיון שהשביעי יקרא מפטיר מש"ה אית לן למימר דעולה נמי למנין ז' אע"ג שקרא בפ' אחרת בדיעבד לית לן בה דודאי מעיקר תקנה ראשונה משמע שלא הקפידו כ"כ בסיום הסדרה של כל שבת ושבת בפני עצמו כדאמרי' לקמן שילהי מכילתין דבני מערבא מסקו לאורייתא בתלת שנין ומשום דמפטיר בירך לפניה ולאחריה ודאי לא משמע שבשביל שהוסיף לברך יחזור ויקרא עוד א' במקומו כיון דמדינא עולה או דלמא דאינו עולה משום דלעולם בעינן שמונה משום ברוב עם כן נ"ל בכוונת שיטת הרשב"א ז"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן כמו שאבאר ודו"ק:

בתוספות בד"ה חד אמר עולה וכו' פסק ר"ת דקי"ל כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגים בתענית במנחה ובט' באב וכו' עכ"ל. נראה דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה ולרב אשי דמשמע שרוצין לדמות דיני כל הפטרות להדדי בין דתעניות ובין דשבתות וי"ט אלא דבלשון הרשב"א לעיל מבואר להדיא דסובר בפשיטות דבתענית שקורין ג' לכ"ע עולה למנין ג' וכן משמע מלישנא דגמרא דקאמר מפטיר מהו שיעלה למנין ז' ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ועיין במהרש"א מיהו בלא"ה עיקר דברי התוס' בדיבור זה ובדיבור הסמוך במ"ש ליישב מנהגינו אינן מיושבים כ"כ וצריכין תיקון קצת ואין להאריך:

גמ' ואפי' אשה עי' ר"ה דף לג ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה:

שם מפני כבוד צבור לקמן דף כד ע"ב וש"נ:

שם מפטיר מהו שיעלה עי' תענית ד' כט ע"ב תד"ה בשני ובחמישי:

תוס' ד"ה כיון וכו' והרי תקנוהו להודיע שת"ע רשות עי' ברכות דף ב ע"א תד"ה מברך ודף ד ע"ב תד"ה אמר ר' יוחנן ודף כז ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

הַנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי הקשו התוספות ז"ל למה לא שאל על ארבעה דחול המועד וראש חודש, ועל ששה דיום הכיפורים? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דעל ארבעה דחול המועד וראש חודש אין לשאול כלום, דזה מוכרח להיות אחר שתיקנו ביום טוב חמשה ובחול שלשה, ולכך חול המועד וראש חודש שהם ממוצעים מוכרח להעלות ארבעה שהוא מספר ממוצע בין חמשה לשלשה ולא אפשר בלאו הכי, וכן על ששה דיום הכיפורים ליכא שאלה כיון דתיקנו שבעה בשבת וחמשה ביום טוב צריך לתקן ששה ביום הכיפורים מפני שהוא ממוצע בין קדושת שבת ובין קדושת יום טוב, לכך שאל רק על שלשה חמשה ושבעה.

כְּנֶגֶד 'שְׁלֹשָׁה שׁוֹמְרֵי הַסַּף', 'חֲמִשָּׁה מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ', 'וְשִׁבְעָה רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ'. יש להקשות למה בחמשה נקיט 'מֵרוֹאֵי' ובשבעה נקיט 'רוֹאֵי'? ונראה לי בס"ד על פי הירושלמי שהביאו התוספות (בסנהדרין י:) דאלו החמשה שהוזכרו במלכים (מלכים ב' כה, יט) הן הן השבעה שהוזכרו בירמיה (ירמיה נב, כה) ורק בכלל השבעה יש שנים שהם סופרים, ולפי זה לכן נקיט מרואי בחמשה להורות דאיכא עוד אנשים בהדייהו. והנה מה שכתב רש"י בשבעה כנגד (אסתר א יד) שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הקשו התוספות איך יתקנו חכמים כנגד מניינו של אותו רשע? ולכך פרשו השבעה הם כמו שנאמר בירמיה, והחמשה הם כמו שנאמר במלכים עיין שם. ונראה לי בס"ד דגם רש"י ז"ל מפרש השבעה כנגד מה שנאמר בירמיה, אך בירמיה כתוב 'וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ' ומלשון זה איכא למידק דרואי פני המלך היו טפי משבעה והוא לקח שבעה מהם דוקא, ואם נאמר כן קשיא לן למה עשו המספר כנגד מה שהגלה ולא עשו כנגד מה שהיה באמת מספר רואי פני המלך? לכך בא לפרש אלו שבעה הם דוקא ולא יותר, כדכתיב (אסתר א יד) 'שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ' דמשמע דלא הוו טפי משבעה.