מסכת מגילה דף י״ב עמוד א׳

תניא נמי הכי דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה:

עוד שנה אחת לבבל הכי איתא בסדר עולם ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא ודריוש מדאה קביל מלכותא הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכיבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל למלאות שבעים שנה מששלט על ישראל ועמד דריוש והשלימה ואחריו בשנה אחרת מלך כורש בבבל ונפקדו פקידה במקצת שאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל וגו' למדנו מברייתא זו כשמת בלשצר לא היו לכיבוש יהויקים אלא שבעים חסר אחת ואנחנו מנינו למעלה שבעים שנה מ"ה דנבוכדנצר וכ"ג דאויל מרודך ושלשה דבלשצר הרי שנים מקוטעות היו:

בינותי בספרים לשון ספירה וחשבון:

כתיב לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם בספר ירמיה:

וכתיב בספר דניאל למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא:

לפקידה בעלמא ואמר לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכך היתה שנפקדו בשנה אחת לכורש מלך פרס שהיא שנת ע"א לכיבוש יהויקים שפשטה בבל על ישראל:

משיח נמשח כמו שמן המשחה:

קובל אני לך כו' והכי קאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וגו' הוא יבנה את ביתי תרי קראי כתיבי דסמיכי אהדדי וניקוד טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגול בא אחריו וכאן ננקד למשיחו בזרקא ולכורש ננקד במאריך להפרישו ולנתקו מעם למשיחו:

אתה מטיל קנאה וא"ת למ"ד לעיל הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לחצר א"כ אתה מטיל קנאה בסעודה י"ל דסבירא ליה דכיון שלא היו רואין זה את זה ליכא קנאה:

כדת של תורה אכילה מרובה משתיה והא דאמרינן בנדה (דף כד: ושם) כל שאכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין היינו באוכל יותר מדאי:

והא קשו קראי אהדדי ופריק רבא לפי מלאת לבבל לפקידה בעלמא ולחורבות ירושלים לגאולה.

אבנים מתחוטטות על בעליהן מחטיאות בעליהן. כלומר כל מי שנמצאת בידו מתחייב למלכות שאינן ראויות להדיוט אלא למלכות בלבד. וכן בעליהן כיון שנמצאות בידיהם נסים ובורחין שמתיראין מן המלכות.

מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה פי' התמיד כבש. שיש בו כמה רביעיות. ונסכו רביעית ההין יין בלבד.

בד"ה תנ"ה דבשנות כו' כשמת בלשצר לא היה לכיבוש יהויקים אלא ע' חסר אחת ואנחנו כו' עכ"ל לפי החשבון דלעיל דחשב בלשצר הוי ע' מיום שמלך נבוכדנצר ומיום שכבש יהויקים היה ע' חסר אחת היינו משום דלא חשב אלא תרתי דידיה לפי טעותו אבל לפי האמת דלא היה הפקידה עד שנה א' לכורש וה"ל בכלל ע' שנים ג' שנים לבלשצר כדכתיב בשנת ג' לבלשצר וגו' וכדחשיב לעיל חדא לבלשצר משמת וע"כ צריכין למנות הע' שנים לכיבוש יהויקים ולא ממלכות נבוכדנצר ודו"ק:

גמ' באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים דבי ר' ישמעאל כו' כצ"ל:

גמ' שאלו תלמידיו עי' מדרש שיר השירים בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר:

שם הם לא עשו אלא לפנים עי' סנהדרין דף סא ע"ב. ועי' ע"ז דף ג ע"א תוס' ד"ה שלא השתחוו:

רש"י ד"ה דרי דרי וכו' וסוחרת לשון סחור כי סביב תרגומו סחור סחור (ויקרא א ה) שם:

ד"ה כצהרים וכו' לשון סהרא הוא עי' לקמן דף יג ע"א רש"י ד"ה אסתהר:

אָמַר לֵיה הקב"ה לְמָשִׁיחַ קוֹבֶל אֲנִי לְךָ עַל כּוֹרֶשׁ וְכוּ'. הדבר יפלא למה הקב"ה מביא דינו של כורש לפני המשיח יותר מכל מלכי אומות העולם? והרשב"א ז"ל נדחק בביאור דבר זה. ונראה לי בס"ד כי מצינו בחגי (חגי ב, ט) על בית שני כתוב 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן נְאֻם יְיָ' ועל כן מתפלאים לומר ח"ו אין תקוה לבית שלישי כיון דקרי לבית זה אחרון שמע מינה לא יש אחריו עוד! ומתרצים דהאמת הוא אחרון בבנין בשר ודם שלא יבנה אחריו עוד בנין בשר ודם, אך בית שלישי שאנחנו מצפים אליו הוא מעשה שמים, שעליו נתנבאו בשירת הים (שמות טו, יז) 'מִקְּדָשׁ אֲדֹ' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'. ועוד מתרצים אין הכי נמי היה ראוי שזה בית שני יהיה אחרון, שלא יחרב וישאר קיים, אם היה כורש עושה כאשר נצטוה מאת ה' שיעלה הוא לבנות הבית, וגם יקבץ כל הגליות, כי היו כל הממלכות תחת ידו, והיה בידו יכולת להעלות כל ישראל הקרובים והרחוקים, ואז היה הבית ההוא אחרון שלא היה נחרב לעולם, שהיה הקב"ה עושה לו אחר כך קיום והעמדה לעולם, יען כי היה בניינו נעשה על ידי כורש בשליחות מאת המקום ב"ה, והיה נחשב כאלו נעשה בידי שמים, אך כיון שכורש לא קיים מצותו יתברך בבית זה, אם כן בטלה השליחות שלו, דכל שליח ששינה מדברי המשלח בטלה שליחותו ונמצא איהו עביד ולא נחשב זה נבנה על ידו יתברך, ואז גם הבטחה של אחרון שהבטיח השם יתברך שיהיה זה אחרון, שלא יחרב ולא יצטרך לבנות אחר במקומו בטלה שנחרב, ואז יקיים השם יתברך דבריו בבית שלישי שיבנה על ידי שמים שישאר זה קיים. ובזה מיושב המאמר היטב, כי אפשר שהמשיח בשמעו נבואה של פסוק זה דקרי לבית שני אחרון, ורואה שנחרב אחר כך, יצטער שיחשוב גרם החטא ואבדה תקוה של בנין בית שלישי ח"ו, לכך הקב"ה אומר לו קובל אני אליך על כורש וכו', שמראה לו דכורש שינה השליחות, ולכך בטלה הבטחה זו של אחרון שלא יהיה זה הבית אחרון, כיון דלא חשיב בניינו מעשה ידי השם יתברך מדין שליחות ואם כן עדיין נשאר הדבר שיקיים הבטחתו בבנין הבית על ידו בבית שלישי, שאז יהיה קיים לעולם, ובאותו זמן יתקיים כל הבטחות של מעלה, וגדולה של מלך המשיח. נמצא כונתו יתברך בדברים אלו שאמר למשיח כדי שידע ויבין שהבטחה של בנין בית המקדש על ידי יתברך עדיין לא נתקיימה, ואותה הבטחה של אחרון האמורה על בית שני בטלה, כי עתה לא יהיה זה אחרון אלא בית שלישי שיבנה בב"א יהיה אחרון, וכאמור. ונאמר משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, והיה גדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד, ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה, וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחר בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור, והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו, וראה שזה הבחור הביא מכתב מן שותף אותו עשיר, ומסרו לו, והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו ונתכרכמו פניו, והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו, מה עשה הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו, ויאמר לו זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר, מה אעשה? ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר, וגם ידע שלא נשא חן בעיני העשיר אף על פי שהיה יפה תואר, דהא חושש פן יגזול החפץ! וכן כאן, לא רצה השם יתברך לפרש לו הדבר הזה של ביאור בית האחרון בפירוש, אלא אמר לו קובל אני וכו' שמזה יבין הדבר וישמח ויתחזק בתקותו בבנין בית שלישי שהוא יהיה האחרון.

כְּתִיב (אסתר א, ג) 'חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים' וּכְתִיב (אסתר י, ב) 'לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס'. עיין מה שכתב הגאון טורי אבן ז"ל, ומה שכתב על דבריו הגאון פתח עינים ז"ל יעוין שם. ותימה דאמאי לא נקיט הערה זו על המהרש"א ז"ל.

הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וּפָתַח לָהֶם שְׁנֵי פְּתָחִים, אֶחָד לַגִּנָּה וְאֶחָד לְבֵיתָן נראה שעשה כן כדי שיטיילו בתוך הסעודה, שאם אדם קץ מישיבתו בתוך הסעודה, יקום לטייל שם ויחזור למקומו.

תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. קשה למה לא נקיט רבי יהודה דרשה זו על פסוק הקודם לזה שהוא פסוק (אסתר א, ה) 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ', דאפליגו ביה רב ושמואל, וחד מנייהו פירש כן הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה לא ניחא ליה לפרש פסוק 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן' דהושיבם בחצר ובגינה ובביתן, דאם כן הוה ליה למימר בחצר וגינת וביתן בתוספת ווי"ן, אלא הוא מפרש לאותו פסוק כמו שאמרו במתניתא דהושיבם בחצר שהיה פתוח לגינה ולביתן, אך כאן דנקיט וכסף בוא"ו דריש שפיר דהוה מטות זהב והוה מטות כסף, והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב. ובזה פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו, כונת רש"י ז"ל דפירש אדברי רבי יהודה מטות זהב וכסף קא דריש, רוצה לומר דקשיא לרש"י האי קושיא שהקשינו אמאי לא נקיט רבי יהודה האי דרשא על פסוק בחצר גינת ביתן דקדים? ותירץ 'מטות זהב וכסף קא דריש' רוצה לומר דוקא כאן שייכא האי דרשא משום דכתיב וכסף בתוספת וא"ו מה שאין כן התם דלא כתיב בהו וא"ו, עד כאן דבריו נר"ו. והנה דברי רש"י ז"ל הנזכר פרשתי בס"ד באופן אחר, דקשיא לרש"י אמאי לא דריש רבי יהודה מטות זהב וכסף, כגון שהיו המטות כסף ומצופים זהב ובזה נמצא כולם שוים וניחא דליכא בהאי פירושא קושיא דרבי נחמיה שהקשה מצד הקנאה דלהאי פירושא ליכא קנאה, לכך כתב רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש דאי אפשר לפרש שהיו כסף ומצופים זהב, דאם כן הוה ליה למימר מטות כסף וזהב להקדים גופם של מטות קודם הצפוי, דאין דרך להזכיר הצפוי קודם גופו של כלי, לכך פירש רבי יהודה שהיו מטות זהב לחוד ומטות כסף לחוד והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה אִם כֵּן אַתָּה מַטִּיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב. הקושיא ידועה, מה יתרץ רבי יהודה לקושיא זו? ונראה לי בס"ד דסבר רבי יהודה שסידר אותם באופן שלא יהיה קנאה, כי מטות הזהב הניחם סמוך לפתח, ומטות הכסף הניחם לפנים, ובזה לא נשאר קנאה, כי היושב על מטות הכסף הוא מתכבד יותר מצד המקום, והיושב אצל הפתח מתכבד יותר מצד המטות שהם זהב, ולכן הכתוב נקיט זהב וכסף, כי מטות הזהב מונחים אצל הפתח שהוא התחלת הכניסה, והנכנס פוגע בהם תחלה, ומטות הכסף לפנים מהם. או יובן בס"ד, סבירא ליה לרבי יהודה דלעולם הוא היה יכול לעשות הכל זהב ולא יש קנאה, אך הוכרח לעשות של כסף גם כן, כי יש כאובי עינים שקשה להם מראה האדום שהוא מראה הזהב, ואלו ישבו על מטות כסף שאינו לבן ביותר, ועם כל זה אמר לו רבי נחמיה קנאה אתה מטיל, כי לעיני הרואין חושבים שזה היושב על מטות כסף הוא גרוע, ואם כן היושב שם על הכסף יתקנא, כי יחשוב שהרואין חושבין שהוא גרוע. והתוספות ז"ל הקשו למאן דאמר לעיל הראוי לגינה לגינה, הראוי לחצר לחצר, אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה? ותרצו דסבירא ליה כיון שלא רואין זה את זה ליכא קנאה עיין שם. ועדיין צריך לתירוצם תבלין מה הפרש יש בזה? והלא הנכנסין לגינה יודעים בבירור ובודאי שיש אנשים שהכניסום לחצר, וכן הנכנסים לביתן יודעים בבירור שיש אנשים שהכניסום לגינה, ואם כן אלו יתקנאו מאותם שנכנסו במקום המשובח. ונראה לי בס"ד דידוע דאין קנאה אלא בדומין שבודאי המון העם לא יתקנאו בשרי המדינות אם ישבו במקום המעולה, וכן לא יתקנאו סתם עשירים בעשירים מופלגים אם ישבו במקום המעולה, ולכן כיון דאין רואין זה את זה, הנה אם החצר משובח יותר ואין מכניסים שם אלא הראויין אליו אז אותם אנשים שמכניסים אותם לגינה אין מתקנאים באותם שהכניסום בחצר אף על פי שהכניסו שם אנשים שאינם משרי המדינות ואינם עשירים מופלגים יען כיון דאין רואין מי הם שהכניסום לחצר יאמרו לא הכניסו שם אלא רק שרי המדינות, וכן הנכנסים לביתן לא יתקנאו באנשים שהכניסו לגינה, כי יאמרו לא נכנסו שם אלא רק משרי המדינות ועשירים מופלגים, מה שאין כן מטות זהב וכסף שהניח בכל מקום של זהב ושל כסף, דהיושב על הכסף רואה מי הם היושבים על הזהב, אז יתקנא באנשים הדומין לו שאינו לא משרי המדינות ולא מן עשירים המופלגים ביותר.

אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב הקשה מהרש"א ז"ל הוה ליה למימר להפך המטות גופייהו של זהב ורגליהם של כסף? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע שהזהב הוא יותר כבד ויותר חזק מן הכסף, ואם יעשו כל המטה של זהב והרגלים של כסף לא יוכלו הרגלים לישא עליהם משא הזהב של כל המטה כולה, אשר שיעור שלה חמש פעמים על שיעור הרגלים, ולא עוד אלא שהיא זהב שהוא כבד הרבה, לכך אמר שעשה הרגלים זהב שהוא חזק ויוכל לשאת משא הכסף של המטה כולה. ועל תירוץ מהרש"א ז"ל יש להעיר אם המטות היו מכוסין במצעות יפות שאין נראין אם כן למה מכסף, יעשום מעץ או ברזל או נחושת.

אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְ'דָּרָה' שְׁמָהּ; הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כְּצָהֳרַיִם. נראה לי בס"ד שהניחה כנגד זריחת השמש ששולט עליה אור השמש, ובלילה הניחה כנגד אור אבוקה גדולה שהיה האור מכה בה, והיא מרוב גודלה ורוב זכותה ויופיה ועוצם בהירותה נותנת אור גדול בתוך המקום ההוא, כי מחמת האור הגדול המכה בה יוצא ממנה ניצוצי אורה, שמאירין למקום ההוא, ולזה מדמה אור הזורח ומבהיק ממנה כאור הצהרים.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם רִאשׁוֹנִים כָּלוּ מִפְּנֵי כֵּלִים, וְאַתֶּם שׁוֹנִים בָּהֶם. אפשר לפרש דאין הכונה יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם דברים אלו, אלא הכונה שהדברים האלה המה יצאו מפום רבנן, המה הסנהדרין הקבועים בבית המדרש שדברו דברים אלו עליהם, ונקיט תלמודא הכי בלשון מליצה, וכונתו הוא על הקול שיצא בדבר זה מפומייהו דרבנן.