מסכת מגילה דף י״ח עמוד א׳

אחר ישובו בני ישראל אחר ישובו לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם:

זובח תודה אחר זביחה תן הודאה:

וירד מעשות החטאת והעולה וגו':

חדא מילתא היא אף הודאה עבודה של מקום הוא:

אסור לספר בקביעות ברכה:

למי שיכול ואין מי שיכול לספר את כולו לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים:

היסופר לו כי אדבר הכי דריש ליה היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח אם אמר לעשות כך כי יבולע:

סמא דכולה משתוקא מבחר כל הסממנין היא השתיקה שלא להרבות דברים והיינו לך דומיה תהלה:

דאי סלקא דעתך למזבח קרי ליה יעקב אל נראה דהכי נמי כתיב (שמות י״ז:ט״ו) ויקרא שמו ה' נסי ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד) ומתרגמי' ופלח וצלי מ"מ יש לומר דהתם על שם הנס ועל שם השלום שאירע להן היו קוראין למזבח כן אבל הכא ליכא שום מעשה שנוכל לומר שע"י כן קראו יעקב אל ואם איתא שיעקב קראו אל הוי ליה לפרושי להדיא:

ואחר תפלה עבודה שנא' ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון ואחר עבודה הודאה שנאמר זובח תודה יכבדנני.

אחריהן ברכת כהנים שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מלמד שעשה החטאת ואח"כ ברך את העם.

אחר ברכת [כהנים] שלום שנא' ואני אברכם וברכת הקב"ה היא שלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום מיכן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה שנאמר מי ימלל גבורות ה' וגו'. מי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו. א"ר אלעזר כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי נעקר מן העולם.

שנאמר אם אמר איש כי יבולע וכתיב לך דומיה תהלה אלהים בציון כלומר הדומיה היא תחלתך.

סמא דכולא משתוקא מלה בסלע ומשתוקא בתרתי:

קראה על פה לא יצא דאתיא זכירה זכירה כתיב הכא נזכרים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר ופרישנא זכור בפה מה שכתוב בספר.

קראה תרגום אוקימנה בשכתובה תרגום וקראה תרגום לא יצא וכ"ש אם כתובה אשורית וקראה תרגום דהיינו על פה.

בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז ואוקמוה רב ושמואל בשכתובה בלעז יווני וקורין אותה ללועז יווני. ואותבינן עלייהו קראה גיפטית עיברית עילמית מדית יונית בכל לשון לא יצא.

והא אמרת רישא בכל לשון לא יצא פירוש, דקא סלקא דעתך השתא דמתניתין רבנן היא דאמרו (לעיל ח, ב) שהספרים נכתבין בכל לשון וכי קתני במתניתין בכל לשון לא יצא משום דכתיב בה במגילה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם ומיעטינהו לכולהו לשונות חוץ מאשורית בלבד, ומשום הכי לא משמע ליה השתא דבכל לשון לא יצא למי שאינו מכיר קאמר אלא לכל אדם ואפילו המכירין דהא אימעוט מככתבם וכלשונם, ואם כן אמאי קתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו בלעז יוני, כלומר ומתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא, דאילו לרבנן לא שני להו לעז יוני משאר לשונות, אלא רבן שמעון בן גמליאל הא דאמר (לעיל שם) אף ספרים לא התירו ליכתב אלא יוני דרחמנא רבייה בשאר ספרים מדכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלקים ליפת, והלכך כיון דלשון כשר הוא לספר תורה מה שאין כן בשאר לשונות כשר אף במגילה למכירין מיהא, ומיהו כיון דכתיב בה ככתבם וכלשונם ממעטינן אפילו יוני למי שאינו מכיר. ואותבינן מדתניא קראה יונית לא יצא, וקא סלקא דעתך לכל אדם קאמר ואפילו למכירין, והאי מקשה לא הוה ידע אידך דקתני יונית ליונים יצא. ונראה דהוה מצי לתרוצי למאי דקא סלקא דעתא השתא דהא מני רבנן היא דממעטי כולהו לשונות מככתבם וכלשונם, אלא קושטא דמילתא קא מתרץ ליה מדתניא אחריתי גפטית לגפטים יונית ליונים יצא.

אי הכי רב ושמואל אמאי מוקמי לה בלעז יוני ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל לוקמה בכל לשון ואליבא דרבנן. דקורין אותה ללעוזות לכל לעוזות משמע טפי, וכיון דאיכא לאוקומא בכל לעוזות שפיר דמי טפי דלא נוקמוה בלעז יוני בלבד, וככתבם וכלשונם למעט שאינן מכירין.

אלא מתניתין כברייתא כלומר לשאינן מכירין ורבנן היא, ורב ושמואל בעלמא איתמר. ואפשר עוד לפרשה בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל, וכמו שאכתוב בסמוך לענין פסק דרב אלפסי ז"ל בסייעתא דשמיא.

אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי בשאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. כלומר דכשר לכל, דשפיר קרינן ביה ככתבם וכלשונם, הואיל ורבייה רחמנא לספר תורה כאשורי ושאר לשונות לא. ואפשר היה לומר ומסתבר, דההיא ברייתא דגיפטית לגיפטים מדית למדיים יונית ליונים יצא ליתא כלל לרבן שמעון בן גמליאל לא רישא ולא סיפא, דגפטית אפילו לגפטים לדידיה לא יצא דהא לדידיה אף שאר ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוני וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם, וסיפא נמי דקתני יונית ליונים דמשמע ליונים דוקא הא לגפטיים לא יצא ליתא דלעז יוני לכל כשר לדידיה אליבא דרב ושמואל. והרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות ברייתא דגפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל וכתב אנן קיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר דאמור כרבן שמעון בן גמליאל בין בספר תורה בין בשאר ספרים ואפילו במגילה ואף על גב דכתיב בה ככתבם וכלשונם, ובפרק קמא (לעיל מגילה ט, ב) איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, עד כאן לשונו. ואני תמה לדבריו, למה לא הקשה לו גם כן על מה שפסק כברייתא בגפטית לגפטים, שזה לכאורה יותר קשה ויותר פשוט שלא יודה בה רבן שמעון בן גמליאל, ורבי יוחנן כבר פסק אפילו בשאר ספרים שאין נכתבים אלא יוני כרבן שמעון בן גמליאל. אבל מה שהקשה מיונית ליונים ומדפסק רבי יוחנן בפרק קמא כרבן שמעון בן גמליאל אינו קשה כל כך, דרב ושמואל הוא דאמור כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו במגילה אבל לרבי יוחנן לא פסק כן אלא לפסול שאר לשונות אפילו בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם דילמא אפילו יוני אינו כשר אלא ללועז יוני בלבד. ותדע לך, דהא רבי יוחנן אית ליה (שבת מו, א) הלכה כסתם מתניתין ומתניתין כללא כאיל בכל לשון לא יצא ויוני בכלל ותנן הלועז ששמע אשורית יצא אלמא אשורית דוקא אבל שאר לשונות אפילו יוני לא ואם כן היכי פסיק רבי יוחנן לעיל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על גב דמוקמינן (יבמות טז, ב) לההיא דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם מתניתין כאמוראי מכל מקום בכל דוכתא מקשינן לה ומפרקינן לה, אלא דמתניתין דהכא לרבי יוחנן לא מכרעא שפיר כמאן, דאיכא למימר כרבנן ואיכא למימר מתניתין בלעז יוני דוקא וכרבן שמעון בן גמליאל ודוקא ללועז יוני הא לכולי עלמא לא מדכתיב בה במגילה ככתבם וכלשונם, והלכך לא מכרעא לן דפסקא דרבי יוחנן כרב ושמואל דרבי יוחנן לא קאי כוותייהו אלא אדרבה משמע דבמגילה לא סבר לה כוותייהו כדאמרן, והלכך אפילו לעז יוני אפשר דלא מכשרינן אלא ליוני דוקא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ומכל מקום איכא למידק בשאר לשונות אמאי אינן פסולין לגבי מגילה ואפילו למכירין, דהא אפילו בשאר ספרים לא התיר רבן שמעון בן גמליאל אלא יוני, וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם. ויש לומר דהא דאמרינן אלא מתניתין כברייתא לאו דוקא לרבנן אלא לכולי עלמא, ומתניתין וברייתא כולי עלמא נינהו, דככתבם וכלשונם דכתיב קרא הכי קאמר שיהו קורין אותה כל עם ועם ככתבו וכלשונו איזה עם שיהיה. והלכך יש בדבר לרבן שמעון בן גמליאל להקל ולהחמיר, להקל בשאר לשונות דאילו בשאר ספרים פסולין ובמגילה כשר דרבינהו קרא מככתבם ומיהו דוקא למכירין מדכתיב וכלשונם, ויש בו להחמיר דאילו בכל הספרים יוני כשר דרבייה קרא כאשורי מדכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלקים ליפת ובמגילה מיעטיה קרא למי שאינו מכירו מדכתיב וכלשונם. ולרבנן ככתבם וכלשונם להחמיר ולא להקל, דאי לאו קרא הוה מכשרינן כולהו לשונות כבשאר ספרים, השתא דכתיב ככתבם וכלשונם מיעטינהו לכולהו אלא למכירין. והלכך ברייתא דגפטית לגפטים יונית ליונים בין לרבן שמעון בן גמליאל בין לרבנן אתיא. אלא לדרב ושמואל רבן שמעון בן גמליאל לא סבר ליה הכין, אלא מיסבר סברי דלדידיה כיון דיוני רבייה קרא אף על גב דכל שאר לשונות פסולין אלמא יוני כאשורי ממש והרי הוא כשר לכל כאשורי, וככתבם וכלשונם להקל ולרבות שאר לשונות הוא דאתא, ושני מחלוקות בדבר. ואי קשיא לך, דהא מדאקשינן לעז יוני לכל כשר והא אמרת יונית ליונים לכולי עלמא לא ופרקינן אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, אלמא מיפשט פשיטא לן דהא דאוקימנא מתניתין כברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל היא. יש לומר דהכי קאמר, אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דקסברי דלרבן שמעון בן גמליאל ליכא לאפלוגי בין יוני לאשורי והלכך מתניתין וברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, ואקשינן אי הכי למאי דסבירא להו דלרבן שמעון בן גמליאל לעז יוני כאשורי לגמרי לימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ופריק אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא דרבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם לא אמר כדקאמרינן אנן קא משמע לן, כלומר משום הכי אמור בהדיא לעז יוני לכל כשר לאשמועינן דרבן שמעון בן גמליאל אף במגילה קא מכשר לעז יוני כאשורי וככתבם וכלשונם לרבות שאר לשונות ללעוזות. כך נראה לי לפי דברי הרב אלפסי ז"ל. ומיהו אפשר היה לומר דאכתי קיימא לן כרב ושמואל, דכיון דאינהו אמור בהדיא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו במגילה קאמר אפילו פליג רבי יוחנן עלייהו בהא הוה ליה יחיד לגבי רב ושמואל. ומיהו כיון דלישנא מתניתין כברייתא ודלא כרב ושמואל שבקינן הא דרב ושמואל ונקטינן לישנא דגמרא, וזו היא דעת הרב אלפסי ז"ל. כך נראה לי. ועוד שדעת הרב ז"ל והגאונים ז"ל דהלכה כרבי יוחנן אפילו לגבי רב ושמואל, וכן נראה לרב ז"ל במסכת עירובין, ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שם בשלהי פרק הדר גבי בית שער דיחיד וכמו שכתבתי שם (עירובין עה, ב ד"ה מר עיי"ש).

ומה ראו לומר שים שלום אחרי ברכת כהנים כלו' מה ענין ברכה זו בכאן שלא סיימו בברכת כהנים דאלו מקמי הכי לא איפשר ומהדרי' משום דכתיב ואני אברכם וברכה של הב"ה שלום וז"ש כמדרש כל חותמי ברכות שלום וזהו שתקנו לסוף ברכות של ק"ש של ערבית הפורש סוכת שלום והנוסח א' הוא בחול ובשבת אלא כשתקנו אותם פסוקים של אחר כך שינו את החתימה לשומר את עמו ישראל לעד. אבל מורי נ"ר נוהג כרבו ורבי' הגדול ז"ל לחתום תמיד בשלום כמו בשבת וברכת המזון ג"כ משלים ה' יברך את עמו בשלום וכן בסדר קדושה של שחרית:

והא דאמרינן מנין שקראו הב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל ס"ד למזבח קראו יעקב אל לא מתמהינן משום דלא חזו למקרא למזבח אל דהא כתיב ויקרא לו אל בית אל ובמשה כתיב ויקרא ה' ניסי אלא קרא יתיר' דרשי' דלא הוה קרי ליה אל אלהי ישראל אלא חד מינייהו אלא ודאי ליעקב הוא שקרא אל והכי הוא דאלו אמרי ס"ד למזבח קרא יעקב אל והא כתיב נמי אלהי ישראל ודכותה בתלמודא טובא:

והא דתנן הקורא תרגום בכל לשון לא יצא הוינא בה היכי קתני אבל קורין אותה ללועזו' בלעז והא אמרת רישא לשו' בכל לא יצא וקס"ד דסתמ' קתני לא יצא ואפי' למכירי' לרבנן דמכשרי ספרים בכל לשון דשאני הכא דכתיב ככתבם וכלשונם למעוטי שאר לשונות לגמרי וכי כתוב אל עם ועם כלשונו היינו לענין משלוח ספרים ולא ללמד על מגלה ולהכי ק"ל רישא אסיפא ופריק רב ושמואל דאמרי תרוייהו דכי קתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז היינו יוני דוקא וע"כ לר"ש ב"ג קאמרינן דאלו לרבנן מהיכא תיתי דמכשירין ביוני טפי משאר לשונות דהא אינהו גבי ספרים כחדא בסיסא משוו להו אלא ודאי לר"ש ב"ג קאמרינן דעבדי' כספרים יוני כאשורי ולדידיה לא מעיט ככתבם וכלשונם יוני לגמרי כשאר לשונות ואפי' למכירין דהא לא איפשר כיון דס"ת אתרבי באשורי מדכתיב יפת אלהים ליפת אלא שאר לשונות מעיט לגמרי וכן יוני למי שאינו מכיר בו אבל המכיר בו יוצא בו והיינו דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז והא דנקיט לה תלמודא סתמא ולא קאמר הא מני ר"ש ב"ג משום דפשיטא להו טובא דההיא דרב ושמואל לר"ש ב"ג היא ולא איפש' דאתיא כרבנן כלל: :

ואמרי' מתיבי קראה גפטית עברית ליוני לא יצא אלמא כיונית נמי לא יצא ודינו כשאר לשונות ובדין הוא דמצי למימר ליה דהא מתני' רבנן היא ואלו מתני' כר"ש ב"ג אוקימנא אלא דבעי למיחת לקושטא דמילתא:

ואמרי' הא לא דמיא אלא להא גפטית לגפטיים עברית לעברים עילמית לעלמים יונית ליונים פי' דמתני' דקתני ללועזות בלעז היינו כאידך מתני' דשרי נמי יונית ליונים וכן גפטית לגפטיים ולכל א' לשונו ואידך מתני' דקתני יוני' לא יצא מיירי למי שאינו לועז שאינו מכיר באותו לשון וכריש דמתני' דקתני לא יצא דהיינו לשאינם מכירין ואקשי' א"ה דאפי' בשאר לשונות שדינן למכירים בהם רב ושמואל אמאי מוקמי סיפא דמתני' בלע' (א"ה צ"ל יוני) ולר"ש ב"ג אפי' בכל לעז נמי מצו מוקמינן לה ואפי' כרבנן מלאוקומה בלעז יוני דוקא:

אלא מתני' פי' אלא ודאי פירוקא דלעיל לאו כלום דמתני' בכל לעז מיירי דשרי למכירים בו כדקתני ללועזות בלעז ורבנן ור"ש ב"ג מודו בה משום דכתיב ואל עם ועם כלשונו ולא מיעט ככתבם וכלשונם משאר לשונות אלא למי שאינן מכירין מיהו הא ודאי ברייתא כלה לא אתיא כר"ש ב"ג דהא בספרים דפסילי שאר לשונות לגמרי ואפי' למכירין אליבא דר"ש ב"ג מכשיר יוני לכ"ע כאשורי כ"ש במגלה דכתיב אל עם ועם כלשונו לאכשורי שאר לשונות למכירי' דלא סגיא דלא מכשר ר"ש ב"ג יוני באשורי לכל אדם ולא מיעט מכתבם ולשונם לר"ש ב"ג יוני כלל אלא שאר לשונות לשאינם מכירין ובהא אפי' ר' יוחנן מודה וכ"ע דהיינו סברא דר"ש ב"ג ולא פליג אדרב ושמואל בהא אלא אפשר דאיהו הוה פסיק כרבנן דממעטי כלהו לשונות ואפי' יונית לשאינם מכירין מדכתיב ככתבם וכלשונם וכן נמי אית לן למימר דמודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בהן המכירין כמתניתא גפטית לגפטיים דהא רבנן אע"ג דמכשרי שאר לשונות בספרים לגמרי ממעטינן להו ככתבם וכלשונם וכן נמי אית לן למימ' דמודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בהן המכירין והוו להו כר"ש ב"ג גבי מגלה לגבי שאר לשונות אלא דהא מרבו שאר לשונות למכירין מדכתיב אל עם ועם כלשונו וכיון דכן ה"ה לר"ש ב"ג אשתכח דהא מתני' גפטית לגפטיים כולה בין לר"ש ב"ג בין לרבנן בר ממאי דקתני יונית ליונים דאתי כרבנן דאלו לר"ש ב"ג לעז יונית לכל כשר וזה ברור ואין כאן בית מיחוש. ומדנקיט תלמודא סתם דמתני' כברייתא משמע בכולה מילתא ואפי' ביוני והיינו דקתני ללועזות בלעז וכל לועז במשמע ואפי' יוני דאלמא אף ביוני דוקא ללועז ולא לכל אדם והיינו דקתני בתר והלועז ששמע אשורית יצא בה כל לועז אבל לא יונית וסתמא דלא כר"ש ב"ג אלא כרבנן וא"כ הלכתא כרבנן דהא פסק ר' יוחנן בכל דוכתא הלכתא כסתם משנה ואע"ג דפסק בספרים כר"ש ב"ג שאני מגלה דכתיב בה ככתבם ובלשונם ואיהו נייד מרב ושמואל דפסקי במגלה נמי בר"ש ב"ג דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וזה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתי' ומתניתא דגפטית לגפטיי' יונית ליונים ואע"ג דפליגה אדר"ש ב"ג ומה שתפס עליו בעל המאור ור"ח ז"ל מהא דפסק ר"י לעיל הלכה כר"ש ב"ג בשאר ספרים אינה קושיא כמו שכתבנו אלא שהדעת מכרעת לפסוק כר"ש ב"ג בהדיא ואלו פסק דרבנן לא בריר דדילמא סתם מתני' לא מכרעא לא כרבנן ולא כר"ש ב"ג דאיהו נקט הלועז ששמע אשורית דמודו בה כ"ע אבל ביוני לא פריש ולא אחית נפשיה לאכרועי כרבנן ולא כר"ש ב"ג וכן נמי סתמא קתני קורין אותה ללועזות בלעז דהא אפי' ר"ש ב"ג מודה בה ולא פי' שיהא לעז יוני בשאר לשונות שלא יצא בו אלא הלועז ומאי דקאמר תלמודא הכא בשמעתין דמתני' כבריית' סברא דתלמודא הוא דנקיט הכא אגב גררא ורב ושמואל אמרי לך דמתניתין לא אתיא כברייתא אלא לענין גפטית לגפטיים ועברית לעברים וכיוצא בו אבל דילמא מתני' דיונית ליונים דוקא הא לא משמע ולא עוד אלא דדילמא תלמודא גופיה ה"ק מתניתין כברייתא גפטית לגפטים ועברית לעברי' ויונית ליונים יצאו מיהת ודלא כסברא דפירוקא קמא דלעיל דס"ד דמתניתין בלעז יוני דוקא אבל אכתי אי' לך דס"ל השתא דדילמא למתניתין יונית כאשורית א"נ דשאר לשונות ולא אכרעין בהא מידי וכיון דלא ברירא מילת' דתהוי סתם מתניתין כרבנן ואשכחן לרב ושמואל דפסקי בהדיא הלכתא כרשב"ג לא שבקי' לן פסק דפשי' לן משום סתם משנה דלא בריר לן וזה נר' נכון וברור:

וכי אתמר דרב ושמואל בעלמא אתמר כלומר מימרא באפי נפשה הוא דאמור במגלה ולא דאמרוה אאוקמתא דמתני' כדהוה ס"ד:

דאתמר רב ושמואל דאמרי תרויהו לעז יוני לכל כשר וכו' וכבר כתיבנא לעיל בפ"ק דכל היכא דשרינן לשון שרינן נמי כתב מיהו מסתבר דלא קפדי' אתגין ולפופות ועקומות ואותיות מוקפות גויל אלא בכתב הקדש בלחוד וכמדומה לי שכך קבלתי מרבותי:

אע"פ שבארנו במשנה שכל שאר הלשונות חוץ מאשורי לא יצא בו בקריאת מגלה אלא בעל הלשון בעצמו יש אומרים שאף יוני בכלל זה וכסתמא דברייתא דקתני גפטית לגפטיים וכו' יונית ליוניים הא לאחרים לא וכן כתבוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם ואע"פ שבפרק ראשון על משנת אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפלין ומזוזות דוקא בכתב אשורי ורבן שמעון בן גמליאל אומר שאף הספרים לא הותרו ליכתב בזולת לשון אשורי אלא בכתב יוני והקשו היאך ספרים נכתבים בכל לשון והא תניא מקרא שכתבו תרגום וכו' או כתב עברי אין לו קדושה עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו ומקרא שכתבו תרגום הוא כגון שכתבו בראשית בקדמין וכתב עברי הוא ששנה את הכתב מאשורי לעברי ומתחלה הקשה לו מראש השמועה דמקרא שכתבו תרגום לאו ספר הוא וא"כ היאך אמר שהספרים נכתבים בכל לשון ותירץ דמתניתין בגופן שלנו ר"ל ששינה הלשון מבראשית בקדמין אלא שכתבו בכתב אשורי וברייתא בששינה את שתיהם כדקאמ' מקרא שכתבו תרגום וכתב עברי והקשה לו דהא שנוי כתב אף בלא שנוי לשון אינו ספר דהא בהדיא קאמר עד שיכתבנו אשורית ומשמע מיהא דרישא או או קתני מקרא שכתבו תרגום או שכתבו עברי דאלמא אף שנוי לשון בלא שנוי כתב מפסיד והעמידו משנתינו כרבנן וברייתא כרשב"ג והקשה ואי ברייתא כרשב"ג היאך אמר עד שיכתבנו אשורית הרי אף ביונית הוא מכשיר בכתב עד שבסוף העמידו ברייתא במגלה דכתיב בה ככתבם וכלשונם ומתניתין בשאר ספרים ותרוייהו רבנן ומ"מ לרשב"ג בין ספרים בין מגלה בכל לשון פסולים ביוני כשרים וכדקאמר הכא ברב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר אינהו דאמרי כרשב"ג ואע"ג דבפרק קמא פסק רבן יוחנן כרשב"ג שמא דוקא בספרים וכדקאמר בסתמא דמילתיה אף ספרים לא הותרו אלא בכתב יוני הא במגלה הלכה כסתם מתניתין דבכל לשון לא יצא ואף יוני בכלל וכן הלועז ששמע אשורית יצא ולא ביונית ומ"מ גדולי המחברים הוציאו מכלל זה לשון יוני ודנוהו כאשורי לצאת בו אף אותן שאינן מכירין בו וכרב ושמואל שאמרו לעז יוני לכל כשר ומ"מ אע"פ שלענין פסק הגמרא נראה כדעת ב' זה בזמנים הללו מיהא ראוי לעשות כדעת ראשון ממה שכתבו גדולי המחברים בענין ספר תורה שבזמן הזה נשתבש לשון יוני ונשתקע עניינו כמו שביארנו בפרק ראשון:

גמרא לוקמה בכל לעז אלא מתניתין כברייתא וכי אתמר דרב כו' כצ"ל:

שם והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא כו' לא הוה אצטריך למפרך מדיוקא אלא מהך ברייתא דלעיל דקתני בה בהדיא קראה גיפטית כו' יונית לא יצא דהיינו יונית למדית וה"ה [א] דה"מ למפרך מדיוק' דמתניתין דקתני והלועז ששמע אשורית יצא הא יונית לא יצא אלא דניחא ליה למיפרך מדיוקא דהך ברייתא דקיימינן בה מיהו קצת קשה מעיקרא דפריך מיתיבי קראה גיפטית כו' יונית לא יצא דהיינו יונית למדית אמאי לא פריך ליה מדיוקא דמתני' דקיימינן בה דקתני והלועז ששמע אשורית יצא הא יונית לא יצא וק"ל:

פיסקא קראה ע"פ לא יצא מנ"ל אמר רבא אתיא זכירה זכירה וכו' מה להלן בספר אף כאן בספר וכו'. אין לדקדק מכאן דפ' זכור שכתבו התוס' לעיל שהוא מדאורייתא צריך לקרותה דוקא מתוך הספר דהא האי בספר שכתוב בתורה דרשינן לה לעיל בפ"ק דהיינו מה שכתוב בנביאים או במגילה וא"כ לאו אפרשת זכור קאי אלא ג"ש בעלמא היא דדרשינן הכא דכי היכי דהאי זכרון דהתם היינו בספר האי זכירה דמגילה נמי היינו בספר אלא דלענין שצריך לקרות המגילה בקריאה ממש ולא דרך עיון בעלמא שפיר ילפינן לה מהאי זכור דכתיב גבי לא תשכח דאיירי בפ' זכור דהא מהאי קרא ילפינן דהוי מדאורייתא שצריך לקרותה בפה א"כ האי זכירה דמגילה נמי צריך לקרותה בפה דלענין זה הוי גילוי מילתא בעלמא ואדרבא נראה קצת מכאן ראיה להיפך דאי ס"ד דפ' זכור צריך לקרותה דוקא מתוך הספר א"כ כולה מילתא דמגילה בין לענין קריאה בפה ובין שצריכה שתהא כתובה בספר תרוייהו הוי מצי למילף בג"ש דזכירה זכירה מקרא דזכור את אשר עשה לך עמלק ומאי הוצרך לאיתויי קרא דכתוב זאת זכרון בספר אע"כ כדפרישית דתרי מילי נינהו וזה שכתבתי לעיל דמלשון התוס' דלעיל בד"ה כל התורה ודברי התוס' דפ' היה קורא משמע דספוקי מספקא להו הך מילתא ודו"ק:

שם מיתיבי קראה גיפטית עברית עילמית מדיית יוונית לא יצא נראה דהא דנקיט לכל הנך לשונות כל אחד בפני עצמו ולא שנה בדרך קצרה קראה בכל לשון חוץ מאשורית לא יצא היינו משום דדרך לא זו אף זו קתני דגיפטית פשיטא דלא יצא דלא קרינן ביה ככתבם וכלשונם כלל משא"כ עברית ומדית ועילמית סד"א דשפיר קרינן בהו ככתבם וכלשונם שהרי לשון עברי נקרא בזה הלשון לפי שיצא עם ישראל מעבר הנהר כמ"ש רש"י בספ"ב דסנהדרין דף כ"א ע"ב בד"ה אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ע"ש ועילמית ומדית נמי ס"ד דקרינן בהו ככתבם וכלשונם כיון שכותבי המגילה באותו שעה היו במדי ובעילם כדכתיב בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ויוונית נמי דהוי ס"ד דכשר לכל כרשב"ג דלעיל קמ"ל אפ"ה בכולן לא יצא ולפ"ז יש ליישב קצת הא דמותבינן מהך ברייתא אדרב ושמואל ולא משני בפשיטות דהך ברייתא כרבנן ורב ושמואל מוקי למתני' בלעז יוונית ואליבא דרשב"ג דפסיק ר' יוחנן לעיל בפ"ק הלכתא כוותיה וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ולמאי דפרישית א"ש דס"ד השתא דע"כ הך ברייתא כרשב"ג מתוקמא דמש"ה קתני יוונית לרבותא דאף ע"ג דמכשיר ס"ת ושאר ספרים ביוונית אפ"ה במגילה פסול משום דכתיב ככתבם וכלשונם כדאמרינן בסמוך שיש סברא לומר כן משא"כ אליבא דרבנן ליכא שום רבותא ביוונית טפי משאר לשונות כיון דלא נחתו להך דרשא דיפת אלקים ליפת כנ"ל:

ועוד נראה לי ליישב בדרך אחר לפמ"ש לעיל בפ"ק דפשטא דקרא דככתבם וכלשונם אפשר דהיינו גיפטית לגיפטים ועילמית לעילמים וא"כ למאי דס"ד השתא דהך ברייתא קראה גיפטית עילמית וכו' היינו אפילו גיפטית לגיפטים עילמית לעילמים א"כ ע"כ לא מיתוקמא כרבנן דמ"ש משאר ספרים וס"ת דכשרים בכל לשון ועוד אפילו אם נאמר דככתבם וכלשונם הוי משמע ליה דהיינו אשורית דאכותבי המגילה קאי אפ"ה אפשר דהיינו משום דבאשורית יוצא בה אף מי שאינו מכיר כדתנא הלועז ששמע אשורית יצא משא"כ בשאר לשונות אינו יוצא אלא מי שמכיר באותו לשון ואכתי ליפסל גיפטית לגיפטים ועילמית לעילמים מנ"ל אע"כ הוי ס"ד דהך ברייתא כרשב"ג מיתוקמא דאפילו בשאר ספרים מצריך אשורית או יוונית וכיון דמגילה בכלל ספרים היא כדפרישית לעיל דקי"ל כמ"ד בספר במ"ש במגילה כיון דברוח הקדש נאמרה וא"כ לרשב"ג אייתר ליה קרא ככתבם וכלשונם ליפסול יוונית ומש"ה מקשה שפיר כנ"ל ודו"ק:

שם אלא כי איתמר דרב ושמואל בעלמא איתמר וכו' לעז יווני לכל כשר וכו' אינהו דאמרי כרשב"ג וכו'. והרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרב ושמואל ותמה עליו הרא"ש ז"ל דהא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו וכתב דאפשר דס"ל דלאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרשב"ג ואינהו לא ס"ל וכו' ע"ש ובאמת שדברי הרא"ש ז"ל בזה תמוהים מאד דהא מקשינן הכא בגמרא ולימרו הלכה כרשב"ג ומשני אי אמור כו' א"כ משמע להדיא דס"ל הלכה כרשב"ג. ועוד דהא רבי יוחנן פסק לעיל בפ"ק להדיא דהלכה כרשב"ג וא"כ מסתמא רב ושמואל נמי הכי ס"ל ומה"ת נאמר דפליגי אדר"י ובלא"ה קי"ל הלכה כר"י לגבי רב ושמואל ואם נאמר דרב ושמואל שני להו בין ספרים למגילה א"כ מנ"ל לומר דרשב"ג גופא מכשיר ביוונית אף במגילה דהא לא אשכחן דאיירי רשב"ג במשנה דלעיל בפ"ק אלא בספרים לחוד וכבר הרגיש בעל לחם משנה לתמוה על הרא"ש ז"ל בזה ולענ"ד יש ליישב קצת לשון הרא"ש ז"ל דודאי למאי דלא אסיק אדעתיה כלל מעיקרא דככתבם וכלשונם אאשורית דוקא קאי א"כ לפ"ז ע"כ הא דאמרו רב ושמואל לעז יוונית לכל כשר היינו ליפסוק הלכה כרשב"ג דאין לפרש דאליבא דרשב"ג קאמרי דא"כ מאי קמ"ל דהא מילתא דפשיטא היא כיון דמכשיר ביוונית אפי' בס"ת א"כ כ"ש במגילה ומש"ה מקשה שפיר ולימרו הלכה כרשב"ג משא"כ למאי דמסיק הש"ס הך סברא דככתבם וכלשונם אאשורית קאי א"כ שפיר מצינן למימר דרב ושמואל אליבא דרשב"ג איירי דמדמה יוונית לאשורית בס"ת ובשאר ספרים וא"כ מסתמא ה"ה למגילה ואפשר דמשמע להו דרשב"ג בסברא הוא דמדמה יוונית לאשורית לגמרי וכן מצאתי להדיא בירושלמי דתנא רשב"ג אומר שבדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה אלא יוונית וא"כ האי טעמא גופא שייך נמי במגילה משא"כ רב ושמואל גופייהו שפיר מצו סברי כר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג מיהו לאו בטעמא דירושלמי קסבר ר' יוחנן הכי אלא מקרא דיפת אלקים ליפת יליף לה א"כ לא שייך האי טעמא כלל במגילה כיון דכתיב ככתבם וכלשונם כנ"ל בשיטת הרא"ש ז"ל אף שקיצר בלשונו:

אמנם עיקר כוונת הר' אלפס ז"ל שהשמיט הך מימרא דרב ושמואל היינו משום דמשמע ליה הא דמסקינן הכא דרב ושמואל אמרי לעז יוונית לכל כשר וכרשב"ג היינו משום דלא משמע להו כלל הך דרשא דככתבם וכלשונם וא"כ אין לחלק בין ספרים למגילה משא"כ כיון דאשכחן דסתמא דגמרא לעיל בפ"ק דפשיטא ליה דשייך הך דרשא דככתבם וכלשונם במגילה וה"נ אמרינן לקמן דף י"ט דמפרש טעמא דמתני' עד שיכתבנו אשורית דכתיב ככתבם וכזמנם וא"כ מכל הנך משמע להדיא דהך דרשא דככתבם דרשא גמורה היא וא"כ לרשב"ג ע"כ למעט יונית קאתי:

ועוד נראה לי להביא ראיה ברורה לשיטת הרי"ף ז"ל כיון דרב אשי דבתראה הוא מייתי בר"פ כל כתבי ברייתא דמפליג בין שאר ספרים למגילה לענין אשורית ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ דרב ושמואל הכא לא אסקו אדעתייהו הך ברייתא כלל ומש"ה פשיטא להו דרשב"ג מכשיר אף ביונית במגילה כמו בשאר ספרים משא"כ לבתר דאשכחן הך ברייתא דיש להחמיר במגילה טפי מבשאר ספרים לענין אשורית א"כ מסתמא רשב"ג נמי בהך סברא קאי מש"ה לא מכשיר ביונית אלא בספרים לחוד אבל מגילה כדקיימא קיימא ודוקא באשורית לחוד כנ"ל בעזה"י ליישב שיטת הרב אלפס ז"ל בלי שום גמגום ודוק היטב:

גמרא שכחום וחזר וסדרום לעיל דף ג ע"א סוכה דף מד ע"א:

שם מכאן ואילך אסור לספר עיין לקמן דף כה ע"א:

שְׁכָחוּם וְחָזַר וְסִדְּרָם אין הכונה ששכחו סדר הברכות, דזה לא יתכן, דאפילו המון העם מתפללים כל שמונה עשרה ואיך ישכחום? אך הכונה ששכח הטעמים של הסדר, למה זו ראשונה וזו שניה וזו שלישית וכיוצא וכמו שסידרם הש"ס כאן בטעמייהו וגם שכחו טעמי הסדר שיש בהם על פי הסוד.

(תהלים קו, ב) לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מקשים וכי אנשי כנסת הגדולה היו יכולים להשמיע כל תהלתו, ואיך תיקנו כל זה? ונראה לי בס"ד דאנשי כנסת הגדולה תיקנו דברים כנגד ספירות העליונים שיש לכל ברכה ושבח ספירה פרטית כנגדה והרי זה דומה למלך שיש לו כמה אלפים ורבבות ארמונים עד אין מספר ובא אחד וסיפר שיש בארמון אחד מן הארמונים כך וכך חדרים וכך וכך עליות אין זה גורע דאינו סופר כל החדרים ועליות שיש למלך בכל הארמונים אלא רק מדבר בארמון פרטי, אבל מי שבא לומר יש למלך כך וכך חדרים בסתם וכך וכך עליות בסתם שאינו מתכוין על ארמון פרטי הרי זה גורע, דבאמת אין מספר לחדרים ולעליות של המלך! וכן הענין כאן, והמניעה היא למי שמתכוין לקבץ שבחים הרבה מן הכלל ומן הפרט לזה אומרים סיימתנהו לשבחי דמרך.

הַמְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִדַּאי, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. נראה לי בס"ד דאיתא באותיות דרבי עקיבא, בעבור השיר שמקלסין להקב"ה נברא העולם עיין שם, ועל כן שזה שהוא מרבה בשבח שחושב שמחזק העולם שנברא בעבור השיר לכך מדה כנגד מדה נעקר מן העולם.

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין נראה לי בס"ד בתוך אותיות 'סֶלַע' במילואם יש 'מַיִם' כזה: ס מ "ך ל מ "ד ע י "ן, וידוע מה שאמר רבי עקיבא לחכמים שנכנסו לפרדס כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו 'מים מים' (חגיגה יד:), נמצא יש מקום שאם יאמרו בו ב' פעמים מים צרוך להשתיקם, וזהו שאמר יש מִלָּה בְּסֶלַע שהיא תיבת מַיִם המונחת בתוך סֶלַע ראוי לעשות בה מַשְׁתּוּקָא, אם יאמרו אותה בִּתְרֵין וסוד הנזכר שמנע מהם הכפל של 'מים מים' מפורש בדברי מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בביאור (משנה אבות ו, א) 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ' יעוין שם. ועוד נראה לי דרך הלצה, אם יש שטר צוואה או שטר חוב או מתנה שכתוב בו תנו סלע לפלוני או חייב אני סלע לפלוני, ורוצה בעל השטר לזייף להוסיף אותיות ים על סלע, כדי שתהיה נקראת 'סלעים' שבדעתו לתבוע מאות ואלפים, לא תועיל לו ערמתו כי יכול בעל דינו להשתיקו בתרין סלעים, כי יאמר מעוט רבים שנים. וזהו שאמר מלה בסלע, רוצה לומר אם תרצה להוסיף מִלָּה אחת של ים במלת בְּסֶלַע, כדי שתהיה נקראת סלעים לשון רבים, עושים לך מַשְׁתּוּקָא לתביעתך, בִּתְרֵין סלעים שיפטרו אותך בהם דיאמרו לך מיעוט רבים שנים. מיהו צריך להבין למה נקטו שיעור 'סֶלַע' לדבור? ונראה לי בס"ד כי תוכו של אדם כמו בור עמוק והפתח הוא הפה שיוצא ממנו הדיבור אך הדברים נחלקים לארבעה חלקים: שמדבר על עצמו, ועל זולתו, על העבר, ומדבר על עצמו ועל זולתו על העתיד, נמצא נחלק קרבו לארבע בורות לארבעה חלקים של דבור, לכך נקרא דִּבּוּר - ד' בּוֹר, ולכן עשה ערך לדבור 'סֶלַע' שהוא ארבעה דנרים. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דידוע המלאכים דברו תביעתם על התורה בעבור חלק הסוד דוקא דשייך להם, וזהו שאמר מִלָּה בְּ'סֶלַע' ראשי תיבות ס וד ל אוין ע שין, על זה היתה מלה של תביעה אך נשתתקו בתרין בשביל שנתן הקב"ה לישראל שתים חלקים ביחד חלק הסוד וחלק הנגלה דלא שייך במלאכים. ועוד פירש מלה בסלע, דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לא.) כשאמר (שמות כ, ב) 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' הרהרו אומות העולם על זה ואמרו לכבוד עצמו דורש! וזהו מִלָּה בְּסֶלַע הוא דבור ראשון שהוא גבוה שבעשרת הדברות ולהכי קרי ליה סלע שהוא גבוה אך נעשה להם מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין, כאשר שמעו דבור 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', שצוה על כבוד האב והאם שהם שנים, דאז חזרו והודו לדברות ראשונות עד כאן דבריו נר"ו.

מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב 'אֵ־ל' יש להבין איך יצוייר זה בדעת? ונראה לי דלא קראו אֵ־ל בסתם אלא קראו יִשְׂרָאֶל בנקוד סגול תחת האלף כזה 'יִשְׂרָאֶל' דאז יוצא בשמו שם אֵ־ל ולא קראו כמו שם 'יִשְׁמָעֵאל' דאין נקוד תחת האלף דעל כן אינו יוצא במבטא אות האלף אלא העין נדבק עם הלמד, וכאשר הוא כן בשם יחזקאל הנביא ע"ה ופירש דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ: אֵ־ל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' רוצה לומר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל קרא שם אֶל כשקראו ישראל, ולכן אברהם שמו כפול, הרי יו"ד אותיות, ושם יצחק אינו כפול הרי י"ד אותיות, ושם יעקב כפול הרי כ"ב ושם ישרן בלא ווי"ן הרי כ"ו, ונמצא שם ישראל משלים ל"א אותיות כמנין שם אל.