מסכת מגילה דף י״ז עמוד ב׳

והיו הדברים האלה בהוייתן בלשון הקודש:

שלא יקרא למפרע אלמא קריאת שמע למפרע לא ומהכא יליף תנא דלעיל טעמא:

בכל לשון נאמרה לקרותה בכל לשון ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו:

איצטריך והיו דלא תימא שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן:

על הסדר כמשפט המקראות וכדיליף לקמן:

הפקולי יש אומרים שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא:

הבו לה' הזכירו לפניו את אילי הארץ:

הבו לה' כבוד שמו סיפיה דקרא בהדרת קודש:

רבנן אמרי אמר קרא שמע נראה דהלכה כחכמים חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקאמר ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובפרק שני דברכות (דף טו:) מסקינן כתנא קמא דרבי יוסי דאמר כן התם:

כל התורה בכל לשון נאמרה פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה (דף לב. ושם):

דאי בלשון הקודש נאמרה למה לי למיכתב וכו' קשיא דהא בפרק אלו נאמרים בסוטה (דף לג. ושם) מצריך קרא בין למאן דאמר בכל לשון נאמרה בין למאן דאמר בלשון הקודש נאמרה ויש לומר דהתם בעי לאוקמי רבוי אליבא דכולי עלמא למאן דאמר בכל לשון נאמרה צריך קרא לרבויי לשון הקדש ולמאן דאמר בלשון הקודש נאמרה צריך לרבויי בכל לשון:

הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר מכאן קשיא למה שפרש"י בברכות (דף לד. ושם) גבי אמצעיות אין להן סדר דפירש דאם טעה באחת מן הברכות ושכח אחת מהן שצריך לחזור שאומר אותה ברכה ששכח במקום שנזכר וגומר תפלתו וקשיא דאם כן הוא אומר השמונה עשרה ברכות למפרע והכא חזינא דשמעון הפקולי התקין אותן על הסדר אלא נראה לפרש התם אין להן סדר דלא הוו כשלש ראשונות ושלש אחרונות דחוזר לראש השלשה כשטעה באחת מהן אלא חוזר לאותה ששכח וגומר ממנה ולמטה הכל כסדר אבל בענינו אין חוזר כיון שעבר מקומו והכי נמי אמרינן לקמן (מגילה דף יח:) גבי מגילה שאם השמיט פסוק אחד שמתחיל וקורא מאותו פסוק ולמטה:

ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה פירש הקונטרס ואף על גב דליכא אלא ח' מזמורים עד התם אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו וקשיא דהא פרק קמא דברכות (דף י.) אמר דחדא פרשה היא ומסיק התם דכל פרשה שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כגון זו שמתחלת באשרי האיש ומסיימת באשרי כל חוסי בו והיינו סוף דלמה רגשו אלמא דחדא פרשה היא וצריך לומר דלמנצח על מות ולמה ה' תעמוד ברחוק תרתי נינהו:

תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה למפרע לא יצא הלל דכתיב ביה ממזרח שמש עד מבאו מהלל שם ה' כשם שאי אפשר לזרוח השמש מן המערב כך הלל למפרע לא ק"ש לרבנן מוהיו שלא יקרא למפרע כלומר יהיו כמות שהן לר' מהדברים כלומר הדברים כסדרן תפלה דתני שמעון הפקולי [הסדיר] י"ח ברכות לפני ר"ג על הסדר.

במתניתין תנא ק"כ זקנים ובהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר.

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים והן האבות גבורי התורה והמצות כדכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבורת גשמים שנאמר הבו לה' כבוד ועז ונקראו גבורות שיורדין בגבורה כמפורש בתחלת תעניות ועז היא גבורה ואומר מטרות עז ומנין שאומרים קדושה שנא' הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וכתיב בתריה וידעו תועי רוח בינה תשובה אחר בינה שנאמר ולבבו יבין ושב סליחה אחר תשובה שנאמר וישוב אל ה' וירחמהו וגו' תקנו גאולה בשביעית שעתידין ישראל להיגאל בשביעית ורפואה בשמינית כנגד מילה שהיא בשמיני וצריכה רפואה וברכת השנים בתשיעית כנגד מפקיעי שערים שנאמר שבור זרוע רשע ורע ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

אחר קבוץ גליות ברכת משפט שנאמר ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך ואחריה כליית הזידים שנאמר ושבר רשעים וחטאים ואחריה ברכת צדיקים ואחריה ברכת דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' ואת דוד מלכם.

גמרא לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פירש רש"י ז"ל קריאת התורה. ולא מצינו קריאת התורה מחוייבת. ואפשר בפרשת זכור וכדאמרינן לקמן (מגילה יח, א) כשהוא אומר זכור (דברים כה, יז) בפה, ואי נמי פרשת הקהל. ויש מפרשים קריאות שבתורה, כגון פרשת שוטרים ומקרא בכורים וחליצה. ובברכות פרק היה קורא (יג, א ד"ה לימא) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר פירוש על הסדר הכתוב בסמוך, ואילו טעה באחת מהן לא יאמר אותה במקום שנזכר, אלא חוזר מאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר. והא דאמרינן בברכות (לד, א) אמצעיות אין להם סדר, היינו שאם טעה בהן אינו חוזר לחונן הדעת כדרך שהוא חוזר לראש בשטעה בראשונות ואחרונות, אבל מכל מקום חוזר הוא למקום שטעה ומשם חוזר לסדרן. והכי איתא בהדיא בתוספתא דמכלתין בריש פרק שני (ה"א), דתניא התם: קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. וכבר כתבתי בברכות (שם ד"ה רב אסי) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

גמ' הא דאמרי' לימא קסברי כל התורה כלה בלשון הקדש נאמרה ק"ל לאיזה ענין דהא ודאי איתיה בלשון הקדש ניתנה ואלו לקיים מצוות והגית בו יומם ולילה אף בכל לשון הוא ורש"י ז"ל פירש כאן לענין לקרוא בתורה והקשו עליו דהא קריאה בתורה תקנת משה ועזרא היא וי"ל דקריאה בתורה בציבור מן התורה כשבתות וימים טובים דהא דאמרינן בברכות שלמדנו מן התורה ברכה לאחריהם מן התורה בק"ו דברכת מזון ולא שייך ברכה לאחריה למצות והגית בו יומם ולילה שאין לקריאה זו שיעור דהא כל היום וכל הלילה הוא ואין בכיוצא בזה ברכה לאחריה וכמו שנהגו ואין ברכה לאחריה אלא לקריאה לציבור שיש לה שיעור ומשה ועזרא תיקן שני וה' ושבת במנחה מיהו בלאו הכי יש לנו קריאות בחיוב מן התורה כגון פרשת זכור דאמרי' לקמן זכור בפה וכן פ' פרה וכמו כן פ' הקהל ופ' שוטרים ומקרא ביכורי' וחליצה ווידוי מעשר וכל אותן ששנינו במס' סוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון ולגבי דידהו אמרי' בכל לשון נאמרה או בלשון הקדש נאמרה וזה הנכון:

תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר ה' נביאים תקנום כדקתני אידך אלא ששכחום וחזר ר"ש וסדרם כדאיתא התם:

והא דקתני על הסדר לא תיקשי למאי דאמרינן בברכות אמצעיות אין להם סדר דהתם לאו דאין להם סדר כלל אלא שאין להם סדר ג' ראשונות וג' אחרונות דאלו בדידהו אם טעה חוזר לראש ואלו הכא אינו חוזר אלא ממקום שטעה והוא הנכון:

ת"ר מנין שאומרין אבות עד מה ראו גאולה בז' אבל ליכא למיתי דלימרוה בתר רפואה משום דכתיב הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי:

ומה ראו לומר רפואה בח' ואע"ג דהא מוכח תלמודא דלא איפשר למימרה מקמי הכי הא אמרינן כיון דאידח' מדוכתה דהיינו בתר סליחה אידחה יותר ולמה קבעוה בח':

וכדאמרינן דברכת השנים התשיעי' משום דדוד אמרה בט' דכתיב שבור זרוע רשע והוא במזמו' ט' והיינו למאי דאמרינן בברכות דאשרי האיש ולמה רגשו חדא מזמורא הוא דאי לא עשירי הוי הילכך המחליק אותו לשנים טועה הוא אלא מפרידן ממקומו להשלים למנין מזמורים למה ה' תעמוד ברחוק שחולק' אותו מן למנצח על מות לבן והא דמשמע לן דהא דכתיב שבור זרוע רשע במפקיעי שערים כתיב יפה פרש"י ז"ל משום דלעיל מיניה יארוב לחטוף עני ואין דרך לסטי' לארוב אלא לעשיר אלא שהכתו' מדבר במפקיעי שערי' וע"ז התפלל דוד שבור זרוע רשע שיבי' הב"ה שנת שובע וישבר זרוע הרשע המפקיע את השערים ולא יוכל עוד להרשיע בהפקעת השערים וזהו שאמר ורשע תדרוש רשעו בל תמצא:

ברכות של תפלה עזרא ובית דינו והם הם אנשי כנסת הגדולה תקנום ואף סדור שבהם על פיהם נעשה מהם שיצא להם הסדור מכח סברתם על מה שנראה להם לסמוך ענין אחד לחבירו ומהם שיצא להם הסדור מכח רמז מקראות הסמוכים זה לזה כמו שהתבאר בגמרא מאחר שכן אין לנו לשנות סדורם וכן אמרו שמכאן ואילך אין לנו להאריך בשבחו של הקב"ה שמא המאריך יטעה בדבריו ויכשל לתארו ית' במה שאין בו ויצא שכרו בהפסידו והוא הכוונה באמרם כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם טעם סדורן הוא שמקדימין אבות ממה שנ' בראש המזמור הבו ליי' בני אלים שניה לה גבורות ממה שנ' אחריו הבו ליי' כבוד ועוז ואין עוז אלא גבורה שנ' יי' עזוז וגבור שלישית קדושת השם ממה שנאמר אחריו הבו ליי' כבוד שמו רביעית בינה ממה שנ' והקדישו את קדוש יעקב ונאמר אחריו וידעו תועי רוח בינה וסמכו לבינה תשובה ממה שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו וסמכו סליחה לתשובה ממה שנאמר וישוב אל יי' וכו' כי ירבה לסלוח ותקנו גאולה בשביעית מתוך שמקובל בידיהם שהתחלת גאולה שלנו בשביעית ובתלמוד המערב התבאר שתקנו אחר זו בתענית ברכת עננו מפני שכתוב בתהלים יי' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה וקבעו רפואה בשמינית מתוך שמילה נתנה בשמיני וצריכה רפואה קבעו ברכת רפואה שמינית וקבעו ברכת השנים תשיעית מתוך שהיא כנגד מפקיעי שערים ודוד דבר עליהם באמרו שבור זרוע רשע והוא אמרה במזמור תשיעי כשתחשוב אשרי האיש ולמה רגשו במזמור אחד כמו שאמרו בברכות וקבעו אחריה קבוץ גליות שברכת השנים צריכה שתקדים לביאתם דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא נתקבצו גליות שבו השופטים והוא סמיכת השיבה שופטינו שבו השופטים נעשה דין ברשעים וכלו המינים והזדים והוא סמיכת ברכת המינים כלו הרשעים נתברכו הצדיקים וגרי הצדק והוא סמיכת ברכת הצדיקים והיכן הצדיקים מתרוממים תכלית הרוממות בירושלם והוא סמיכת ברכת ירושלם באו לירושלם נתעלית מלכות בית דוד והוא סמיכות את צמח דוד בא עילוי למלכות דוד באה תפלה שהוא נעשה ראש לכל עניניה והוא סמיכות שמע קולנו באה תפלה באה עבודה שהרי התפלה במקומה היתה עומדת באה עבודה כבר נשלם ענין בית המקדש ובאה הודאה ובאה ברכת כהנים אחר הודאה ממה שמצאנוה במקרא אחר עבודה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת כלו' שאחר עבודתו ברכם והיה לנו לאומרה אחר עבודה אלא שההודאה ראויה להמשך אחר עבודה כמו שביארנו וסמכו אחריה שים שלום ממה שאמר ואני אברכם וברכתו של הקב"ה שלום היא שנאמר יי' יברך את עמו בשלום משם ואילך אסור להאריך בשבחו של הקב"ה כמו שביארנו שמא מתוך שירבה בדברים המזדמנים לתוך פיו יוציא שגגה בדבריו ומ"מ נראה לי שכל שמוצא נסחאות מתוקנות לקצת חכמים בבקשות ושאר מיני תפלה המאריך בהם הרי זה משובח:

תוס' בד"ה דאי בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב כו' קשיא דהא בפרק אלו נאמרין מצריך קרא בין למ"ד בכל לשון כו' עכ"ל ר"ל דבפרק אלו נאמרין אהא דקחשיב במתניתין דמצות חליצה ופרשת עגלה ערופה ובכורים בלה"ק נאמרו פרש"י סוטה ווידוי מעשר כו' בכל לשון ומצריך קרא לכולהו אליבא דכולי עלמא ואמאי לא תקשי לתלמודא כדאקשה ליה הכא למאן דאמר דכל התורה נאמרה בכל לשון לא איצטריך התם הני קראי דיליף להני דנאמרו בכל לשון ולמאן דאמר דכל התורה בלשון הקודש נאמרה לא איצטריך הני קראי להני דנאמרו בלה"ק ותירצו דהתם בעי לאוקמי רבוי אליבא דכולי עלמא כו' דבעי לאוקמי כל הני דמתני' לכולי עלמא והשתא למאן דאמר דבכל לשון נאמרה איצטריך רבוי להני דחשיב התם דנאמרו בלה"ק ולמ"ד דבלשון הקודש נאמרה איצטריך רבוי להני דחשיב התם דנאמרו בכל לשון וק"ל:

בתוספות בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה פי' הקונטרס וכו' מלבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא וכו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בזה כתבתי ג"כ בחידושי ברכות בר"פ היה קורא ע"ש וכאן באתי לדון בדבר החדש דכיון דפרשת זכור הוי דאורייתא צריך לקרותו בלה"ק דוקא דדוקא לענין ק"ש כתבו התוספות לעיל דהלכה כחכמים משום דכתיב שמע בכל לשון משא"כ בפרשת זכור כיון דלשיטת התוס' תליא מילתא בפלוגתא אי כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל לשון וכבר העליתי שם בברכות דלמאי דמסקינן הכא ובר"פ היה קורא דפלוגתא דר' וחכמים לענין ק"ש לא תליא בהך פלוגתא דכל התורה א"כ ממילא אית לן למימר דלכ"ע כל התורה בלה"ק נאמרה מהטעם שכתבתי שם דמשה וודאי בלה"ק אמר לישראל כדמוכח בכמה דוכתי ומה שהוצרכתי להביא ראיה על זה לענין פרשת זכור אע"ג דבלא"ה קי"ל כרשב"ג לעיל בפ"ק דספרים נמי אינן נכתבין אלא בלה"ק או יונית מ"מ נפקא מיניה לענין יוונית בפ' וכור ועוד דלא ברירא לי הך מילתא אי חייב לקרות פ' זכור דוקא בתוך ס"ת או אפילו מתוך החומשים בעלמא כדמשמע מלשון הש"ע א"ח סימן תרפ"ה או אפילו בע"פ וכמו שאבאר לקמן. מיהו מלשון התוספות כאן דקשיא להו מעיקרא מאי נפקא מיניה ולא ניחא להו לפ' דנ"מ לענין פ' זכור גופא דהוי מדאורייתא וא"כ משמע לכאורה דבלא"ה פשיטא להו דפ' זכור בלה"ק דוקא כיון שצריך לקרותה בתוך ס"ת דוקא וקי"ל דבעינן לה"ק או יוונית ויוונית לא שכיח ונאבד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין אלא דבתוס' בר"פ היה קורא שהקשו ג"כ כמו בשמעתין ותירצו לחד שינויא דנ"מ לפ' זכור וא"כ משמע איפכא דלא בעינן ספר תורה כדפרישית ודו"ק:

ומתוך מ"ש יש לי ליישב גם כן מה שהקשה הר"ן ז"ל בשמעתין על הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל לענין מגילה מי שיודע לעז ולה"ק למה לא יהא יוצא בלעז כיון דאיכא לאוקמי קרא דככתבם וכלשונם לענין לועז ששמע אשורית דיוצא באשורית אע"פ שאינו מכיר אבל מי שמכיר בשתי לשונות לא אשכחן קרא וטעמא לאיסורא אבל למאי דפרישית א"ש ויש ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל דכל התורה בלה"ק נאמרה וא"כ פרשת זכור נמי צריך לאומרה בלה"ק דוקא ולקמן בדף הסמוך אמר רבא דילפינן זכירה זכירה מגילה מפ' עמלק ואם כן משמע דכהדדי נינהו ותרוייהו בלה"ק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן:

בגמרא תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר הא דפשיטא לן הכא דכיון שנתקן על הסדר אפי' בדיעבד לא יצא אם אמרן שלא על הסדר כתבתי בברכות ס"פ אין עומדין (ברכות דף ל"ד) וגם מה שיש לדקדק בלשון התוספות כאן בד"ה והסדיר כתבתי שם באריכות ע"ש:

מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים 'אָבוֹת'? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, א) "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים". נראה לי בס"ד מה שנקראים האבות בְּנֵי אֵלִים על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בדרוש ראש השנה דרוש וא"ו, דשלשה שמות אֵ־ל אֵ־ל אֵ־ל שהם גימטריא מָגֵן [31×3=93] נרמזים בג' פעמים 'אֱלֹקֵי' שיש בתפילת העמידה כמו שאומרים 'אֱלקֵי אַבְרָהָם אֱלקֵי יִצְחָק וֵאלקֵי יַעֲקב' יעוין שם. נמצא ג' פעמים אֵ־ל שיש בג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים על שם האבות הם רומזים לבחינת שלשה שמות אֵ־ל בפני עצמו ולכן נקראים האבות בְּנֵי אֵלִים על שלשה שמות אֵ־ל הנזכרים על שמם בתפילת העמידה. או יובן בס"ד כי האבות הם רגלי הכסא ו'אֵלִים' גימטריא כִּסֵּא [81] ולכן נקראים בְּנֵי אֵלִים כלומר בְּנֵי הַכִּסֵּא.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת 'הַשָּׁנִים' בַּתְּשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב (תהלים י, טו) : "שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע". הקשה מהרש"א ז"ל כיון דפירש רש"י ז"ל דכל הפרשה נאמרה על מפקיעי שערים, אמאי מייתי רק האי קרא ד'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד משום דבהאי קרא רומז העונש שיעשה לו שלא יוכל להפקיע עוד מכאן ולהבא. והא דאותיות העומדים בראש וסוף התיבה נקראים זרועות, וכאן אמר 'זְרוֹעַ רָשָׁע' משמע חד והוא אות עי"ן שבסוף שמו של רָשָׁע דאם מסיר אותו ישאר 'רָשׁ' ורמז בזה שיעני אותו וישאר רָשׁ, ואז לא יוכל לקבץ התבואה תחת ידו כדי ליקר השער. וזהו 'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע' הוא אות ע' כדי שיהיה רש ועני, וקראו בשם רָשָׁע שהוא בהפוך אתוון שַׁעַר, כלומר רשעתו אינה בעבירה של זנות וכיוצא אלא היא בענין יוקר השער של הדגן.