מסכת מגילה דף ג׳ עמוד ב׳

הא דרבים דהתם כל ישראל הוו:

מענות הספד על המת:

ולא מטפחות על לבן:

אבל לא מקוננות והתם מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה עינוי שכולן עונות כאחת קינה. אחת אומרת וכולן עונות אחריה:

ת"ת דיחיד ביטול מלמודו קל מעבודה ופורים:

מדרבי יוסי בר חנינא דדריש משפחה כו':

ולאחותו מה ת"ל גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא (במדבר ו׳:ז׳) הרי הכל במשמע הדר כתיב בתריה קרא יתירא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו כו' דריש לה בספרי לאביו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאמו מה ת"ל שאם היה כהן ונזיר אע"פ שקדוש ב' קדושות לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה דעל כרחך כולהו למעוטי מת מצוה אתו הלכך אם אינו ענין לו תנהו ענין לחבירו ולאחותו מה ת"ל כו' ואם אינו ענין לאלו תנהו ענין לענין ביטול עבודה ומילה מפני מת מצוה:

שמת לו מת אח או אחות:

מלמד שהלך ולן בעומקה של הלכה כל זמן ששכינה וארון שרויין שלא במקומן אסורים בתשמיש המטה לא גרס ליה הכא דמה שייך כאן ובפרק הדר (עירובין סג:) גרס ליה דקאמר שנענש יהושע על שבטל ישראל מפריה ורביה י"ל דמה שנענש שלא היה לו בן זכר היה על שבטל ישראל מתשמיש מדה כנגד מדה אבל שאר עונש בא לו על בטול תורה:

מענות כולן עונות כאחת מקוננות אחת אומרת והשאר עונות מטפחות יד על יד או על ירך או על פנים:

אין מועד בפני תלמיד חכם ויום שמועה כבפניו דמי:

כל שכן חנוכה ופורים שמותר להספידם אע"ג דמבטל ממקרא מגילה אלמא ת"ת חמור ממקרא מגילה:

מת מצוה עדיף לאו דווקא מת מצוה והוא הדין לכל מתים שבעולם מבטלים תלמוד תורה להוציאם אלא איידי דנקט בסמוך גבי ולאחותו מת מצוה ה"נ נקט תלמוד תורה ומת מצוה:

מת מצוה עדיף הקשה הר"ר אלחנן למה לי קרא תיפוק ליה מק"ו ומה ת"ת דחמירא מבטלין משום כבוד המת עבודה דקילא לא כל שכן דהא אפילו תלמוד תורה דרבים מבטלין משום כבוד המת כדאמר פ"ב דכתובות (דף יז ושם) וי"ל דה"מ למאן דקרי ותני ומתני דצריך כולי האי אבל למאן דלא קרי ותני לא צריך כולי האי והכא מיירי במת מצוה דלא קרי ותני ומשום הכי צריך קרא דולאחותו:

כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר פירש הקונטרס דלענין בתי ערי חומה איירי וה"נ משמע מדאייתי קרא דכי ימכור וקשה דאם כן בערכין (דף לב.) הו"ל להש"ס למתני גבי הא דתני שאר דיני דבתי ערי חומה ועוד קשה דאם כן הל"ל נדון כערי החצרים דשייך גבייהו לכ"נ דלענין מגילה מיירי מכל מקום מייתי קרא דכי ימכור לאשמועינן דחומה דמתנינן גבי מגילה בכה"ג דמהני גבי ערי חומה דהיינו הוקף ולבסוף ישב כדכתיב בית מושב עיר חומה דמשמע שנתיישב בתוך החומה ואם תאמר לקמן (מגילה דף ה:) אמרינן דטבריא שימה חומתה אע"ג דאין לה דין ערי חומה מ"מ קורין את המגילה בט"ו דהם מוקפין חומה כיון דמגניא מאויבים וה"נ היה לנו לומר כשישב ולבסוף הוקף כיון דמכסיא ומגניא וי"ל דשאני טבריא דכיון דחזינן דהיקף ים מהני כהיקף חומה לגבי מגילה גם כן דין הוא שיקראו המגילה בט"ו שהרי היקף שלה קודם לישובה והוי כשאר היקף דמהני בבתי ערי חומה אבל ישב ולבסוף הוקף לא מצינו בשום מקום דחשיב חומה שלה וא"ת לקמן בפרקין (שם) דקאמר אשר לו חומה פרט לשור אגר פי' שאגרות חומות שלה כגון שהבתים מדובקים יחד בעגול והוי כמו חומה סביב לעיר ולמה לי קרא תיפוק ליה דה"ל ישב ולבסוף הוקף שהרי לא נגמרה חומת העיר עד שנגמרו כל הבתים ויש לומר דקרא אתא לאשמועינן דאפילו היכא דקים לן שלא דר אדם שם עד שנגמרו כל הבתים אפילו הכי לא חשיב היקף וצריך לומר דהא דקאמר נדון ככפר מיירי דליכא י' בטלנים דאי יש שם עשרה בטלנין אמאי גרע מעיירות גדולות דהוו בי"ד:

כרך שאין בו י' בטלנים נדון ככפר וצ"ל דמיירי בסתם כרכים האמורים בתלמוד. אבל המוקף חומה מימות יהושע בן נון אפילו אין בו י' בטלנים קורין בט"ו וה"נ משמע דפריך בסמוך מאי קמ"ל תנינא איזו היא עיר גדולה כו' ומשני כרך איצטריך ליה אע"ג דמקלעי ליה מעלמא ואי איתא דאפילו במוקף חומה מימות יהושע בן נון צריך י' בטלנין הוה ליה למימר מוקף מימות יהושע אצטריכא ליה אע"ג דחשיב חומה דידהו שהגינו מן האויבים וגם מקלעי ליה מעלמא דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דבמוקף מימות יהושע לא צריך י':

אריב"ל אסור לאדם לתת שלום בלילה חיישינן שמא שד הוא ואי מזכיר לו שם שמים שרי.

ות"ת דיחיד קיל והתנן נשים במועד מענות אבל לא מטפחות כו' ואמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח. כ"ש חנוכה ופורים. ופרקינן כבוד תורה כגון הספד ת"ח וכיוצא בו. אפי' דיחיד חמור מפורים. אבל ת"ת דיחיד קל מעבודה ופורים.

אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף. כדר' יוסי ב"ר חנינא. וכן מקרא מגילה עדיף מת"ת מדמבטלין דבי ר' ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכן קבורת מת מצוה עדיף מת"ת. דתנן מבטלין להוצאת המת ולהכנסת כלה. ואסיקנא דקבורת מת מצוה עדיף ממקרא מגילה. דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' כגון זקן שראה בהמת חבירו והיא נדחה. ואין כבודו להנהיג בהמה אינו חייב להשיבה. שנאמר והתעלמת ואמרינן פעמים שאתה מתעלם. באיזה צד כגון זקן שאין כבודו להנהיג לפניו בהמות שהוא פטור מלהשיב. נמצא כבוד הזקן דוחה את הכתוב לא תוכל להתעלם. וכן אם יש לפניו ב' מצות עבודה ומת מצוה. מת מצוה עדיף ויבטל עבודה.

מדתניא ולאחותו דכתיבה בנזיר מה ת"ל כלומר לאחיו אינו מטמא לאחותו לא כ"ש. א"כ מה ת"ל ולאחותו. הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ששתיהן אע"פ שהן מצות עשה שהוא חייב כרת. כדתנן בכריתות פרק ראשון. הפסח והמילה מצות עשה כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. וכתיב וערל זכר אשר לא ימול וגו'. ושמע שמת לו מת יכול יטמא. דייקינן מדכתיב והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות הפסח ונכרתה. וכן ערל זכר אשר לא ימול וגו'. כלומר אינו רשאי להיטמא למתו ולבטל המצוה. יכול גם למת מצוה לא יטמא שאם יטמא נמצא בטל מן המצוה.

ת"ל ולאחותו הנה הנזיר מצוה שלא להיטמאות וכתיב ולאחותו מופנה ללמד ממנה לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אע"פ שמבטל העבודה:

אריב"ל כרך וכל הסמוך לו מיל. כדאמרן [לעיל ב ב] תנא סמוך בזה השיעור אע"פ שלא נראה עמו כגון שיושבת בנחל. או נראה עמו כגון שיושבת בראש ההר. אע"פ שאינו סמוך כשיעור מיל אלא יותר מזה נידון ככרך. והשוכן חוץ לכרך כשיעור הזה קורא המגילה בט"ו שנידון כבן כרך.

וכן כרך שישב כגון שבנו בתים ואח"כ הקיפוהו חומה נידון ככפר ואע"פ שעתה מוקף חומה הוא שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שקדם בעיר חומה ולא קדם בנין הבית לחומה.

וכן כרך שאין בו י' בטלנים שבטילין ממלאכתן ויושבין בבהכ"נ ואע"ג דאתו להו מעלמא אכסנאים הרי זה כפר. וכן (כפר) [כרך] שהיו בו י' בטלנין וחרב ועוד חזרו [וישבו] ועכשיו יש בו י' בטלנין נידון ככרך [וכרך] שהוקף ולבסוף ישב אע"ג דחרבה חומתו הרי הוא ככרך:

מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין תלמוד תורה וכו' יש לפרש דלאו דוקא מת מצוה אלא אפילו שאר מתים נמי, וכדתניא בהדיא בברייתא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וסתמא אכולהו קאמר, והכין נמי מוכח בהדיא בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, א), אלא משום דאיירי הכא במת מצוה גבי עבודה ומת מצוה דהתם מת מצוה דוקא נקט נמי בהא מת מצוה. ואי נמי יש לומר דבברייתא רשות קתני דאי בעי מבטל, וכיון דלשאר מתים רשות לגבי מת מצוה חובה, והכין דייק נמי בריש פרק האשה שנתאלמנה. ושם הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

יכול יטמא אמרת לא יטמא פירש רש"י ז"ל כאן, אמרת לא יטמא דילפינן מנזיר דכי היכי דאינו מבטל נזירותו משום טומאת קרוביו הכי נמי אינו מתבטל מלהקריב קרבנותיו משום טומאת קרוביו. ואינו נכון, דמה לנזירות שכן עיקר מצותו שלא ליטמא למתים, ועוד מה לנזיר שכן לאו ועשה. ובסנהדרין (לה, ב) פירש רש"י ז"ל אמרת לא יטמא לפי שהוא נזיר וכתיב על כל נפשות מת לא יבא, משמע דסבירא ליה דהאי ברייתא דהיה הולך לשחוט את פסחו בנזיר קא מיירי וכדמשתעי ביה קרא, וכדדרשינן בזבחים פרק טבול יום (זבחים ק, א עיי"ש) לאביו (במדבר ו, ז) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאמו (במדבר שם) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכהן, והוא הדין נמי דולאחותו (במדבר שם) מיירי בשהיה נזיר והולך לשחוט את פסחו. וגם זה אינו נכון, דהא בפרק טבול יום (זבחים שם) לא משמע הכין, דאמרינן התם דטומאת קרובים דוחה פסח קודם חצות אבל לאחר חצות לא, וקא דייק לה התם מיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמות ונמנו עליו אחיו הכהנים וטמאוהו ופריך אמאי טמאוהו והתניא ולאחותו מה תלמוד הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אלמא טומאת קרובים אינה דוחה קרבנותיו, ואם איתא מאי קושיא ההיא בנזיר ויוסף הכהן לאו נזיר. וגם רבנו שלמה ז"ל חזר בו בזבחים מכח קושיא זו. ואין לפרש דהכי קא פריך התם, מדאיצטריך קרא בנזיר שהולך לשחוט את פסחו שהוא מטמא למת מצוה שמע מינה שאין טומאת קרובים דוחה קרבנות, דאם איתא לישתוק קרא מלאחותו ואנא ידענא שאף על פי שהוא נזיר והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי מטמא הוא למת מצוה, דמנא תיתי דלא דאי משום נזירות מת מצוה עדיף וכדדרשינן מלאביו ולאמו, ואי משום עבודה השתא טומאת קרובים קלה שאינה דוחה נזירות דוחה אותה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה עבודה, דהא ליתה, דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא דאף על גב דנזירות ועבודה כל חד וחד באנפי נפשיה מידחי מקמי מת מצוה כי קיימי אהדדי לא מידחו. ותדע לך, מדקתני רישא דהך ברייתא (בזבחים שם עיי"ש) נפשות אלו הרחוקים מת אלו הקרובים, לאביו מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו מה תלמוד הרי שהיה כהן ונזיר וכו' לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ואם איתא למאי איצטריך אנא ידענא דנזירות הרי הוא נדחה משום מת מצוה, ואי משום כהונה השתא קרוב הקל שאינו דוחה נזירות דוחה כהונה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה כהונה, אלא דעל כרחין איצטריך דסלקא דעתך אמינא כי קיימי תרוייהו בהדדי באנפיה לידחו, הכא נמי לא שנא. אלא הכא בהולך לשחוט את פסחו גרידא, והכי קאמר אמרת לא יטמא משום דהויא לה טומאת קרובים עשה הקל ועבודה ומילה עשה חמור שיש בהן צד כרת, וכענין שאמרו בשמעתא קמייתא דיבמות (ג, ב ו-ה, ב), ולא אתי עשה שאין בו צד כרת ודחי לעשה חמור שיש בו צד כרת. ולולי שעשה דמילה ועבודה חמור היה עשה דטומאת קרובים דוחה אותו, וכההיא דאמרינן בשלוח הקן (חולין קמא א) דעשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן משום (מעשה) [דעשה] דטהרת מצורע חמור משום שלום ביתו אלא משום דבשלוח הקן אית ביה עשה ול"ת לא דחי להו עשה דטהרת מצורע. אלא דקשיא לי מדאתי' (בזבחים שם) לאוקומא אפילו ההיא דיוסף הכהן לאחר חצות וכדרבי עקיבא דאמר לה יטמא חובה, ואם איתא דאמרת לא יטמא משום חומר עשה דעבודה קאמר אפילו לכשתמצא לומר דלה יטמא חובה מאי הוי אכתי לא ידחה עשה דעבודה החמור כדקאמרינן כיון שכבר נכנס בזמן חיובו של פסח. ואולי נאמר דלמאן דמוקי לה כרבי עקיבא סבירא ליה דעשה דטומאת קרובים חמיר טפי דדחי לאו ועשה, דהא דחי כהונה דאית ביה לאו דלנפש לא יטמא (ויקרא כא, א) ועשה דקדושים יהיו לאלהיהם (שם פסוק ו), ואפ"ה לדידן לאו שיש בו צד כרת חמור טפי. וצל"ע. הא דבעא רבא מקרא מגילה ומת מצוה איזה מהן עדיף

והדר פשטה ד מת מצוה עדיף משום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. תמיה לי מקרא מגילה נמי הא דחי עבודה ותלמוד תורה. ויש לומר דלאו מיהא לא דחי.

הא ד אמר רבי יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר. פירש רש"י ז"ל לענין בית בבתי ערי חומה. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, דאי לענין מקרא מגילה כל היכא דמיגניא ומכסיא מימות יהושע בן נון קרינן בה בחמיסר ואף על גב דלאו מוקפת חומה ממש כדינה לענין בית בבתי ערי חומה, וכאמרינן לקמן (מגילה ה, ב) חזקיה קרא בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה משום דחד גיסא שורא דימא הוא, ואקשינן אי הכי אמאי מספקא ליה הא ודאי לאו חומה היא דתניא אשר לו חומה (ויקרא כה, ל) ולא שור איגר, סביב (שם פסוק לא) פרט לטבריא שימה חומתה, ופרקינן לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה אלא כי קא מספקא ליה לענין מקרא מגילה מאי פרזין ומוקפין חומה דכתיבי גבי מקרא מגילה, משום דהני מיגלו והני מיכסו והא נמי הא מיגליא, או דילמא משום דהני מיגנו והאי נמי אגנויי מיגניא, וכיון שכן אף כרך שישב ולבסוף הוקף הא לא מיגלו והא אגנויי מיגנו וליקרו בחמיסר. וכל הסמוך לכרך והנראה אליו קורין בחמיסר ואף על גב דלא הוו כמוקפין לענין בית בבתי ערי חומה, אלמא לענין הקריאה הקלו. ומיהו אין פירושו מחוור, דאם כן מאי שייכא הכא התם בערכין הוה ליה לאייתוייה. ועוד דאי לבתי ערי חומה קאמר הוה ליה למימר נידון כבתי החצרים. ומסתברא לי, דאפילו לענין מקרא מגילה אמרה רבי יהושע בן לוי, ולדידיה מוקפין ממש בעי לענין קריאה כענין לבית בבתי ערי חומה, ולמאן דאמר סביב פרט לעיר שימה חומתה אף לענין קריאה כן. וחזקיה דקרא בארביסר ובחמיסר בטבריא משום דמספקא ליה אי סביב דקרא פרט לימה חומתה או לא, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דבני מערבא (פ"א ה"א) חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) פרט לטבריא שימה חומתה. ולכשתמצא לומר דספיקיה דחזקיה כטעמא דגמרין, פליגא דחזקיה אדרבי יהושע בן לוי. וטעמא דכל הסמוך והנראה אליו נמי, משום דכיון דמיגנו ומיכסו בכרך המוקף מימות יהושע דכל שהוא סמוך ונראה לכרך בשעת מלחמה מתאספין ובאין אל ערי המבצר והלכך הרי הן כאנשי הכרך ממש והרי הן כמוקפין חומה מימות יהושע. ואף על פי שבירושלמי למדו ממנו לטבריא, דגרסינן התם (שם) רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה ואמר הדה היא טבריא קדמייתא, ולא חש להדה דתני רבי שמעון בן יוחאי קל שהקלו בקריאתה דתני' תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות, רבי מאיר אומר אף השדות, ותני כאן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, לית ליה לרבי יהושע בן לוי כן. ורבי יהושע בן לוי דגמרין ורבי יוחנן דירושלמי קיימא לן כרבי יהושע בן לוי, חדא דכל היכא דפליגא דירושלמי אגמרין לא משגחינן לדירושלמי, ועוד רבי יוחנן לגבי רבי יהושע בן לוי לא קיימא לן כוותיה. ודחזקיה נמי, כיון דחזקיה לא אמרה בהדיא ודילמא משום דחייש לדתני רבי שמעון בן יוחאי כדאיתא בירושלמי ואשכחן ליה לריב"ל דאמרה בהדיא, לא שבקינן דריב"ל ונקיטינן מאי דלא איבריר מדחזקיה. כך נראה לי. ופירוש נדון ככפר: כלומר ומקדימין ליום הכניסה. ואיכא למידק היכי דמי, אי דאיכא עשרה בטלנין מי גריעי מעיירות גדולות דקרו בי"ד, ואי ליכא עשרה בטלנין מאי שנא ישב ולבסוף הוקף אפילו הוקף ולבסוף ישב נמי, כאידך דרבי יהושע בן לוי דאמר בסמוך כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר. ותירצו בתוספות דכרך המוקף מימות יהושע לא בעי עשרה בטלנין, וההיא דרבי יהושע בן לוי דבסמוך לאו כרך המוקף קאמר אלא כרך הגדול קאמר דהיינו עיר גדולה שבגדולות, כסתם כרכין האמורין בכל מקום לקמן בפרק בני העיר (מגילה כו, א) גבי בית הכנסת דכפרים וכרכין דהיינו עיירות גדולות, ובכתובות (קי, ב) אין מוציאין מעיר לכרך ומכרך לעיר, ובריש כתובות (ד, א) כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מעיר, והלכך האי כרך שישב ולבסוף הוקף בשאין בה עשרה בטלנין, וטעמא דישב ולבסוף הוקף הא הוקף ולבסוף ישב קורין בחמשה עשר, והיינו נמי דמקדימין ליום הכניסה כיון דלית ביה עשרה בטלנין. ולדבריהם ז"ל, היינו דקתני במתניתין (לקמן מגילה ה, א) אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ולא קתני איזהו כרך, דאלמא בעיירות שאין חשיבותן אלא מחמת הבטלנין תני כרך שחשיבותו מחמת הקיפו לא תני דבין כך ובין כך חשיב דהא הוקף מימות יהושע. ואפשר נמי דטעמא דהא מילתא, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה אפילו מיושביה ולא יהו שאר המוקפין קורין בהן בשעת הנס בט"ו וכל ארץ ישראל בי"ד. והא דאמרינן נמי בסמוך כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך ואוקימנא בשחרב מעשרה בטלנין היינו עיר גדולה, ואף על גב דמייתינן עלה הא דתניא אשר לו חומה אף על פי שאין לו עכשיו דההיא במוקף ממש, הכי קאמר אילימא בכרך המוקף ממש טעמא דישב הא לא ישב לא והא תניא וכו' אלא בשחרב מעשרה בטלנין כלומר בעיר גדולה שחשיבותה מחמת עשרה בטלנין שבה ונחרב מהן וחזר ונתיישב, ואף על פי שאמרו סתם ולא פירשו כל שהוא מזכיר עשרה בטלנין הדבר ידוע שהדברים אמורים בעיר כאילו פירש. זו שיטה נראה לי לפירוש התוספות. אבל ראיתי לר"ם ב"ן ז"ל בליקוטיו דהכא לאו נדון ככפר [להקדים] ליום הכניסה קאמר, אלא נדון ככפר (קאמר) [גמור] כמקום שלא הוקף חומה וכבתי החצרים קאמר וכדמתרגמינן (חצריה) [תצרים] כפרניה, ולעולם כרך המוקף שאין בו עשרה בטלנין אינו קורא בט"ו אלא נדון כעיר וקורא בי"ד. והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר, ולא משמע נעשה כעיר שאין בה עשרה בטלנין בלבד קאמר דאם כן הוה ליה למימר נדון ככפר, אלא כעיר ממש קאמר ותקנתו הוא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנס והכל קורין בו. ואין דרכו מחוור בעיני כלל מכמה פנים, חדא דכל שאתה דוחה אותו ממקומו מחמת עשרה בטלנין לא דחיתו בהכרח כלומר שאילו רצו לקרות בזמנן שאינן רשאין, אלא תקנתן קלקלתן דכיון שאין עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת אף כל השאר מתיאשין מלהתקבץ בבית הכנסת ומימר אמרי אי אזילנא לא משכחנא שם עשרה ואי מחייבת להו למקרי בזמנן אף הם צריכין לטרוח אחר עשרה ולקבצם ביום שמחתן ונמצאו טרודין ומתבטלין מסעודתן והלכך הקלו עליהן שאילו רצו להקדים ליום הכניסה הרשות בידם, וכיון שכן כרך שאין בו עשרה בטלנין למה אתה דוחה אותו מזמנו וקובע לו זמן אחר והלא אין אתה דוחה את הכפרים ואת העיירות מזמנן אלא תקנה התקינו והקלו עליהן להקדים ביום הכניסה אם באו להקדים. ועוד שאין תרגום בתי החצרים בתי כפרני אלא בתי פצחיא. ועוד אילו אמרו בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון כעיר לקרות בי"ד מאי תקנתן קלקלתן דקאמר, דאילו אתה דוחה אותו מט"ו לי"ד אין זו תקנה להם אלא קלקול, דמוקפין לא משום קלקול אתה נותן להן ט"ו אלא שבח הוא להן. ובאמת כי גם מה שפירשו רבותינו בעלי התוספות כי כרך שאין בו עשרה בטלנין שאמר רבי יהושע בן לוי דלאו כרך מוקף קאמר לא ניחא, דהא בכוליה פירקין כל שאמרו בו כרך סתם היינו מוקף ולאפוקי מעיר. ומסתברא לי דהכא הכי קאמר, כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר כלומר שאין דינו ככרך אלא ככפר, וכללא קא כאיל דמעתה אילו יש בו עשרה בטלנין קורין בי"ד שאפילו הכפרים שיש בהן עשרה בטלנין קורין בי"ד ואם אין שם עשרה בטלנין מקדימין ליום הכניסה, ואידך דאמר כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר היינו נמי כרך המוקף מימות יהושע בן נון ואפילו הכי כשאין בו עשרה בטלנין אילו רצו להקדים ליום הכניסה יקדימו, והיינו הא דגרסינן בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין הרי זה כעיר כלומר כעיר שאין בה עשרה בטלנין, ועל מתניתין דקתני אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין אמרו כן בירושלמי, ומשום דלא קתני אלא בעיר הוה אמינא דדוקא עיר שאין בה עשרה בטלנין היא שמקדמת ליום הכניסה אבל כרך כיון דמסתמא מתוך שהוא גדול מיקלעו ליה מעלמא ולעולם לא יקדים ליום הכניסה, לפום כן צריך מימר דלאו דוקא עיר אלא אפילו כרך הרי זה כעיר, דמתניתין דקתני שמקדים ליום הכניסה ככפר שקלקלתו שאין בו עשרה בטלנין היא תקנתו שיש לו רשות להקדים אם רצה להקדים. כך נראה לי.

מאי קא משמע לן תנינא (לקמן מגילה ה, א) אי זו היא עיר גדולה וכו'. פירוש, וכיון דדינה דעיר בי"ד ומשום דאין בה עשרה בטלנין אתה נותן לה יום כניסה אף אנו נאמר דכרך שאין בה עשרה בטלנין אתה נותן לה יום כניסה, דמאי שנא דזמנו דעיר קבוע כזמנו דכרך.

והא תנן נשים במועד מענות פי' שכלן נותנו' ביחד קול א' ומקוננות שהא' מקוננת וכולן עונות אחריה ומטפחות שמכות על ראשיהם בידם שלא נאסר אלא שריטה וגדיד' אבל מכה על ראשו עד שדמו שותת כדאמרי' בסנהדרין כר"ע כשמת ר' אליעזר. אמר רבא בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורי' אלא מענות כדרכן בחול אסקי' התם בדוכתה דה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ואסיקנא דיום שמועה כלפניו דאמי ולענין צדוק הדין איכא פלוגתא בין רבואתא ז"ל דיש סוברים שאין אומרים אותו במועד ולא בר"ח וחנוכה ופורים ודעת רשי ז"ל שאומרים אותו בי"ט ב' אבל לא בי"ט ראשון וכן עיקר:

אמר רבא פשי' לי עבודה ומ"מ וכו' ת"ת ומ"מ מ"מ עדיף מדתניא וכו' ואע"ג דההיא מתני' בכל מת מיירי אע"פ שאינו מ"מ ואלו הכא עסקי' מ"מ א"ל דאלו מבטלין דהתם בכל מת רשות ולא חובה ולהכי אמרינן הכא דבמ"מ ודאי חובה כיון דבכל מת דעלמא רשות ולמאן דמפ' דמבטלין דהתם חובא נמי הוא י"ל דהכא נמי איירי דבעי למי' מ"מ ומ"מ מהו נקט השתא מ"מ ות"ת ולאו דוקא וה"ה לכל מת דעלמא וכבר הארכתי בזה בכתובות בס"ד:

עבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו פי' גבי נזיר כתיב קרא יתירא לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם ומיותר הוא לדרשה דהא כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ולהכי דרשי' ליה התם ואמרי' הרי שהיה נזיר ושמע שמת אביו ואמו יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאביו ולאמו כך לא יטמא למ"מ והא כתיב גבי אביו ואמו אע"ג דמחד מינויהו דייק ה"א דלדידיה אינו מטמ' אבל לאידך מטמא הילכך כתיבי תרוייהו ודיקי' מינייהו מ"מ:

ואמרי' תו לאחיו ל"ל הרי שהיה כ"ג ונזיר ששמע שמת לו מת יכול יטמא וכו' עד יטמא למ"מ הא ודאי לכהן שאינו נזיר לא אצטריך דשפיר יליף כהן מנזיר מק"ו דהשת' טומאת קרובים דלא דחו נזירות דחו כהונה מ"מ שדוחה נזיר אינו דין שדוחה כהונה ואפי' כ"ג נמי דליתיה להאי ק"ו דהא טומאת קרובי' לא דחיא כהונתו מ"מ לא עדיף מהא מנזיר שנדחה למ"מ הילכך יתורא דאחיו ע"כ לנזיר וכהן אצטריך דאפי' איתנהו לתרוייהו מדחו מקמי מ"מ:

ואמרי' תו ולאחותו ל"ל הרי שהיה וכו' פרש"י ז"ל אמרת לא יטמא דהא כתיב ביה על כל נפשות מת לא יבא משמע ליה לרבנן ז"ל דסופא דהא מתני' דנזיר שהולך לשחוט וכו' מיירי מדאמרי' בפ' טבול יום דטומאת קרובים דחי פסח אבל לא לאחר חצות ודייקי' לה מיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא היה רוצה ליטמא ונמנו עליו אחיו וטמאוהו והוי' בה אמאי טמאוהו והא תניא ולאחותו מת"ל וכו' אלמא הך סיפא לא מיירי בנזיר דא"כ מאי קושיא מנזיר שנאמר לא יטמא לכהן ביוסף הכהן שמצווה במצות קרובים לכך פי' בתו' דסוטה דבכל אדם מיירי בין בכ"ג ונזיר בין באחריני דאפילו כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסח ולמול את בנו אינו מטמא לקרובים כשיש להם קוברים דאי לא אין לך מ"מ גדול מזה וכדאמרינן בנזיר פרק ג' מינין קא אזיל בפקתא דערבות ופסקו' גרבי לרישא דאבוה ה"נ לא ליטמא א"ל מ"מ קא אמרת השתא יש לומר באחריני מחייב באבוה לכ"ש ואקשי' והא מ"מ הוא והא תניא איזה מ"מ כל שאין לו קוברי' קורא לאחרי' ואחרים עונים אותו שמשתדל לקוברו ע"י קרובי' ובני משפחה ומפרקי' כיון דאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי שאין בני השיירא מתעסקין באביו והוא יושב ובטל דאלמא אפילו במת שיש לו קוברים כשאין שם מי שיתעסק בקבורתו מ"מ חשיב ליטמא אפי' כהן ונזיר וכ"ת דאי אפילו באיניש דלא נזיר הוא מאי היא דאמרי' עלה אמרת לא יטמא דהא איניש דעלמא ליכא לא יטמא האדרבה מצות עשה ליטמא לקרובים כדנפקא לן מלה יטמא וי"ל דהיינו דמהדרי' דכיון דטומאת קרובים עשה גרידא ועשה דמילה ופסח יש בו כרת דעשה שיש בו כרת חמיר ודחי עשה גרידא והיינו דנקט מילה ופסח דאלו עשה דעלמא גרידא עשה דטומאת קרובים דחי ליה כדאמרי' בשלוח הקן עשה ולא תעשה עבר הכי עשה גרידא עשה דטהרת מצורע משום שלום ביתו. והשתא שפי' מקשי' מההיא מתני' דקתני דכהן או איש דלא נזיר שאם היה הולך לשחוט את פסחו דלא יטמא לקרובים ולמה טמאוהו חביריו ליוסף בהן דהא ודאי עשה דפסח שיש בו צד כרת ודחי טומא' קרובים אפי' קודם חצות אמר רבא מ"מ ומ"מ אי מינייהו עדיף בתר דבעיא הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' מש"כ במ"מ שאפי' תי' דדחי עבודה לגמרי לא תעשה מיהא לא דחי דהא לא תעשה שבתורה פרישנא בברכות דהיינו בשב ואל תעשה כגון לאו דלא תוכל להתעל' גבי אבדה וזקן ואינה לפי כבודו א"נ לאו דלא תסור דרבנן ואפי' בלבוש כלאים דרבנן דאיכא עקירת לאו בידים אבל לעקור בידים לאו של תורה לא שאם היה כלאים של תורה פושטו ואפי' בשוק ואקשי' מהא דתניא ולאחותו מת"ל וכו' עד מטמא למת מצוה פי' והא הכא דדחי מ"מ שחיטת פסח ומילת בנו דהוי מדאורייתא ופרקי' שאני התם דכתיב ואקשי' וליגמר מינה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלו' כי מפני כבוד המת ישב ואינו שוחט את פסחו ואינו מל את בנו אבל אינו עושה בידים עבודה כגון זה שלובש כלאים של תורה וק"ל לרבנן ז"ל טובא כהן ונזיר דמטמו למ"מ ועקר לאו דלא יטמא משום כבוד הבריות דמ"מ נר' בהא מתני' בהדיא י"ל דההוא לא חשיבא דחייב אלא דמעולם לא חל ולא נאמר לעולם לאו דלא יטמא למ"מ כשם שלא נאמר בכהן בטומאת קרובים דאין חשוב דחיה אלא כשיש מקום לעשה להתקיים בלא עקירת לאו וכי איכא לאו נמי דחי ואפילו דחי ליה פסח ומילה וציצית וכלאים וכן פרשי ז"ל בברכות ועיקר:

ודין מ"מ וסנהדרין ובנזיר דתניא איזהו מ"מ כל שאין לו קוברין יש' לא קרובים ולא רחוקים כגון שמצאו כדרך או בעיר של גויים שאין לו קוברי' לזה ילך ויניחו אפי' הולך לעיר להביא לו קוברים יטמא הוא עצמו ויקברנו ואפי' כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו אבל אם היו יש' קרובים או רחוקים למ"מ שכהן היה מוצא קורא אותם ועונים ובאים לקוברו אין זה מ"מ שיטמא לו כהן אלא קורא לאחרים וקוברים אותו אבל לא יזוז משם עד שיבאו וכן בדין שלא התיר הכתוב טומאה זו אלא מפני כבוד הבריו' דכיון שאין לו קוברין כלל הרי כבודו עמו וכן מפורש בירוש' אי זהו מ"מ כל שהוא צוח ואין בני אדם באים באו אנשים מושך ידיו היינו עד כדי נושאי המטה וחלופיהן הדא דתי' בשאין צריכין אבל צריכין לא ברא בלומר שאם היו מכירים מ"מ וצריכין לשקורי וכיוצא בו לפי כבודו ואין לו כל צורכו זולתו מטמא לו עוד אמרו שאין כבודו לכן לא ברא והנשיא כבודו לכן כלומר שאדם חשוב ביותר כגון הנשיא וכיוצ' בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה וכבודו לכל אדם שיטמאו לו הכל כיון דהוא צריך לכך קוברין אותו בכהנים וכל אדם ולא עוד שהתירו אצל נשיא וכיוצא בו שאפי' יש לו קוברין וקוברין כעיר התירו שיטמאו לו הכל שאין כבוד אנשיא ביורשים וקרובין לו לבד אלא בכל אדם וזה ששאלו מהו שיטמא כהן לנשיא קדמן ר' יהודה הנשיא הכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום ובגמ' דילן בכתובות אותו היום שמת ר' בטלה כהונה ובפסחים כגון שמת נשיא ואטמו ליה רוב ציבור וזה ראיה שאין הטעם מפני שאין הצדיקים מטמאים דהא אליהו דקאמר ליה דחייה בעלמא אבל טעמא משום דעשאוהו כמ"מ וכן מפורש בירושלמי ובתלמיד אצל רבו שאלו מטמא ליה משום כבודו כשיש לו קוברין כעין שמטמאין הכל לנשיא ולא איפשיטא הילכך לחומרא דאסורא דאוריתא הוא גבי כהן לאשתו קטנה שאין נישואיה מן התורה ואמרינן ביבמות פ' האשה רבה שמטמא לה שעשאוה כמ"מ ואקשינן מתני' מדתניא קורא ואחרים עונים אותו על האיש העומד למות שקורא ואין לו קרובים עונים אותו ואפי' יש אחרים שטפלו לו כדברי קצת רבנן דהא פרישנא דכהן קורא קאמר אלא התם מילתא בעלמא קאמרי' דודאי אם אין הבעל קובר לא יהו לה קוברין כי אפי' היה קורא לקוברה לא יענו לה להשתדל בקבורתה שאין בני משפחה קורין לה שירשנה זה שאינו מן המשפחה אם אינו ראוי ליורשה מן הדין ויקברוה הם וכ"ש אחרים שיש שלא יתעסקו בקבורתה כיון שיש לה יורשים וקרובים ואין זה דומה לכ"ג שיורש את אביו ושאר קרובים מתעסקים בו ולא עשאוהו כמ"מ דהתם לא הוסרה נחלה ובדין ירית ליה ולא ממנעי קרובים אחרים ושאר בני אדם להתעסק בו מן הסתם וזה נכון וברור מפי רבינו נר"ו כשיטת רבו רבינו הגדול ז"ל ולא אמרו שישכור אנשי' לקבורה שהרי אין זה כבודה ועוד שזה אין קבורתה מוטלת עליו מצד אחר ומצד אחר אלא משום מ"מ שאין שם מי שיטפל בה בודאי מסתמ' הרי היא במ"מ ממש שהכהן בעצמו מטמא ואינו שוכר אחרים לעשות אם אינו עושה מש"כ באחותו בעולה שחובת קבורתה עליו ממש וכיון שאינה מ"מ אצלו שאחרים מטפלים עושה ע"י אחרים:

אמר רי"בל כרך שישב ולבסו' הוקף נידון ככפר כדתניא וכו' ליכא לפרושי לענין בית בבתי ערי חומה כדפרש"י ז"ל דא"כ הל"ל נידון בבתי החצרים ותו מאי כדתניא היינו היא גופה אלא ודאי לענין מ"מ והא קמל"ן דבהא לא הקלו לענין מ"מ כשם שהקלו בסמוך ונראה לכרך וכמו שהקלו בטבריא כדבעי מימר לקמן דאע"ג דהא מיגניא מאויבים ומכסיא ואפי' חזקיא דמספקא ליה בטבריא משום דמגליא ודילמא טעם דכרכין משום דלא מגלו בהא מודה דקרו בט"ו הא מגניא ומכסיא וכ"ש דאפי' בטבריא פשי' ליה דקרו בט"ו כיון דמגניא ואע"ג דלא מכסיא דטעמא דמלתא מסתבר לי משום דכל שדינו ברור לענין בית בבתי ערי חומה ולא אתי למסרך ולמטעי ביה הקלו בו לענין מ"מ ולא גזרו כגון טבריה שדבר זה פשוט לכל שאין לה דין בתי ערי חומה דבעי' חומה ממש וזו היא חומתה מצד א' וכן כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו הדבר פשוט מן המקרא שאין דין בתי ערי אומה אלא לפנים מן החומה ובשדות שלפני' מן החומה יש מחלוקת הילכך כי מקלינן בהני לשוויינהו ככרכים לענין מ"מ לא טעו בהו לענין בתי ערי חומה דזיל קרי כי רב הוא וכ"ע ידעי שקל הוא שהקלו לענין מ"מ לדונם ככרך דטעמא דכרכים במ"מ משום דמגנו והני נמי מגנו אבל אידך דכרך שישב ולבסוף הוקף לא בריר הכי לאנשי ומדרש' וכו' דוקא אתי ומסברא ואלו מפשטיה דקרא לא משמע דאיכ' סברא בהא הילכך כי אם הקלו בו לענין מ"מ לדונו ככרך יבאו לדון כן ענין בתי ערי חומה ולפי' לא הקלו בו כנ"ל. וא' מרבותינו נר"ו שמעתי שהיה מפ' דהא דריב"ל פליגא אדר"י דקרא בטבריא בט"ו המקל בה לענין מגלה דריב"ל סבר דלא מקלינן בהו ודינן בבתי ערי חומה ופליגא אחזקי' נמי דפשיטא ליה לעננן בתי ערי חומה דלא הויא ככרך ומספקא ליה לענין מ"מ משום דמגניא דלריב"ל פשיטא ליה דלא הקלו בה ודינן שוה ואע"פ שמודה ריב"ל שהקלו במגלה לענין כרך וכל הסמוך לו כדאמר איהו גופיה בשמעתין שאני התם דכיון דמגנו ומכסו בתוך העיר בשעת מלחמה הרי הן כאנשי כרך עצמן ועם א' הם והרי הם כאלו הם בעצמן בתוך החומה מוקפת מיב"ן ודחי ליה לר"י מקמי ריב"ל חדא דההי' דר"י גמרא ירו' והיא דריב"ל גמ' דילן ואגמרא דידן סמכינן ועו' דר"י תלמיד הוה ואי משום חזקיה אע"ג דגמר' דילן מפרשי' דספקי' דחזקיה אינו לענין בתי ערי חומה אלא לענין מ"מ דילמא לאו היינו טעמיה אלא דאף לענין בתי ערי חומה מספקא ליה מ"ה קרי בי"ד ובט"ו בטבריא דאלו קים ליה שהוא בעיר לענין בתי ערי חומה אף במגלה פשיטא ליה דלא למקרי ביה אלא בי"ד ואין שיטה זו נכונה בעיני כלל לספוקי אמאי דפריש תלמודא בחזקיהו ולמימר ביה טעמא אחרינא וירושלמי נמי בספקא דחזקיה כדפרישנא לעיל גמ' דילן ובערכין אסיקו בהדיא בר"י בירושלמי וטבריא כיון דמגניא קרו בט"ו ואלו פליגא דריב"ל אההוא לא סגי דמסתים לה תלמודא כולי האי אלא ודאי עיקר הדברים כדפרשית וכן דנתי לפני מורי ז"ל והשתא דברירנא דהא דריב"ל לענין מ"מ היא ק"ל למאי פרישו רבנן ז"ל דנדון ככפר היינו למימרא שמקדימין לי"ה ה"ד אי דאית ביה י' בטלנין מי גרע מעיר גדולה דקרו בי"ד זאי דליכא י' בט' מ"ש ישב ולבסוף הוקף אפילו הוקף ולבסוף ישב נמי דהא אמרינן בסמוך כרך שאין בו י' בט' נידון ככפר תירצו בתו' דלעולם בשאין בו י' בטלני' והא דאמרינן לקמן כרך שאין בה י' בט' וכו' לאו כרך מוקפת מיב"ן דההיא לא תלי חשיבותא בי' בט' אלא בחומתה וכיון דכן אפי' אין בו י' בטלנין קורין בט"ו והינו דתנן במתניתין אי זהו עיר גדולה כל שיש בה י' בט' נדון ככרך אלא ההוא דלקמן היינו כרך שאינו מוקף חומה אלא שהוא עיר גדולה שבגדולות כסתם כרכים הנז' בתלמוד בשאר מקומות וקמל"ן דאע"ג דמכנפי ליה מעלמא כיון דלא קביעי נידון ככפר הילכך הא קמיתא בכרך שישב ולבסוף הוקף אלו היה מוקף מתחלה מיב"ן כראוי ואעפ"י שאין בו י' בט' נדון ככרך אבל עכשיו שישב ולבסוף הוקף כיון שאין בו י' בט' נדון ככפר ומקדים לי"ה ול"נ דאע"ג דבעלמא קרי' כרך סתמא לעיר גדולה שבגדולות וכדתנן אין מוציאין מכרך לעיר ומעי' לכרך וכדאמרינן במכילתא בית הכנסת של כרכים הכא בהאי ענינא כל היכא דאמרינן כרך סתם כרך חשוב לבתי ערי חומה שהוא מוקף מיב"ן בעי למימר וי"א דנדון ככפר דלקמן לאו ככפר ממש אלא בבתי ערי החצרים דכיון שהוא מוקף מיב"ן בשאין בו י' בט' נדון כעיר לקרא בי"ד ולא מגרעי ליה ככפר וכדמתרגמינן חצרים כפרנהא והביא ראיה מן הירוש' דתני כרך שאין בו י' בט' תקנתו קלקלתו ונדון כעיר. והקש' עליו הרשב"א נר"ו חדא דלישנא דנידון ככפר לא משמע הכי דתרגום דבתי החצרי' לאו בתי כפרניא אלא פצחייא ועוד לא מצינו שנדחה שום מקום מיום אל יום אחר מחמת שאין בו י' בטלנין אלא מפני תקנתו שאין לו ריוח להתאסף לומר מ"מ בזמנו ודילמא טרידי וממנעי משמחתם ולפי' הקלו להם להקדים אם ירצו יום או יומים קודם לכן אם יזדמן להם קריאה בציבור ואם לא רצו להקדים הרשות בידם ואי בן כרך זה החשוב בחומתו אלא שאין בו י' בט' מנא תיתי לן לחייבו בהכרח להניח יומו ולקרא עכ"פ בי"ד ועוד מאי תקנתו קלקלתו דקאמר בירושלמי ומאי היא התקנה שיש לכרך זה כשיקרא ביום י"ג במקומו שהרי אין להם הזמנה יותר ביום י"ג לקרא מגלה ולעשו' סעוד' בו ביום וא"ת שיקראו ביום י"ד ויטרחו כל היום להקב' ולקר' ויעשו סעוד' בט"ו הא לא משמ' מלישנא דנדון כעיר יותר היא תקנתה שיקראו בט"ו ככרכי' החשובים ולא שיקראו בי"ד כעיירות חשיבותא בכרכים יהבו ליהו יום ט"ו שהיה להם בו יום מנוחה יותר מזמן הנס ופי' הוא נר"ו דנידון ככפר דאמרי' הכא לאסוף דבר להקדי' לי"ה אלא ה"פ נדון ככפ' בדיניו שאם יש בו י' בט' הרי הוא כעיר ואם אין בו י' בט' מקדים ליה אם ירצה ואף זו נכון והכי מתפרש נמי הא דלקמן ואתי לישנא דכרך וכפר כפשטי' ומ"ש בירושלמי נידון כעיר ה"נ קאמר שנדון כעיר גדולה שאם יש בו י' בט' קורין בי"ד ואי לאו מקדים לי"ה אם ירצה לפי שביו' הכניסה מתאספי' יותר ויקראו המגלה ולא יטרחו ביום הפורים אחר ציבור לערב שמחתם וההוא דירושלמי אמתני' קאי ונמצא כי קלקלתו שאין בו י' בט' תקנתו שרשאי להקדים לי"ה דקתני אי זו היא עיר גדול' ולהכי נקט לישנא דנדון כעיר אבל בגמרא דילן לאקדמי' אלא אכפרים מקדימין ונקט נידון ככפר א"נ דהכי אורחא דלישנא לומר שאע"פ שהוא כרך החשוב מאד נדון ככפר הגרוע מאד:

נמצא עכשיו שדין כפרים ועיירות וכרכים גדולים המוקפין חומה מיב"ן שוה הוא שאם אין בו י' בט' מקדימין לי"ה ואם יש בו י' בט' אין מקדימין לי"ה אלא קורין בזמנן ככרכים בט"ו וכפרים ועיירו' בי"ד והא דנקט תנא הקדמה בכפרים דוקא ארחא דמלתא נקט דסתם עיירות וכרכים יש בהם י' בט' מש"כ בכפרים דסתמא לית בהו י' בט' והא דאקשינן לקמן וריב"ל מקמ"ל תנינא אי זו היא עיר גדולה וכו' וכי היכי דעיר גדולה שדינה בי"ד כשאין בה י' בט' נותנין לה הקדמה ה"נ לכרך שדינו בט"ו כי כשאין בו י' בט' נותנין לה הקדמה דהא חד טעמא הוא להקדמ' ולא נקט תנא דידן עיר גדולה אלא משום דבכרך לא שכיח דלא להוי בו י' בטלנין ומהדרי' דהא קמל"ן דאע"ג דאתו מעלמא כך שמעתי מפי מורי נר"ו ונכון הוא:

בד"ה אין מועד בפני ת"ח ויום שמועה כבפניו דמי עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד כ"ש חנוכה וק"ל:

בפרש"י בד"ה את ל"ת דכתיב לא תוכל להתעלם כו' עכ"ל לא ידענא אמאי פי' למאי דס"ד מעיקרא למילף מהכא דגדול כבוד הבריות כו' והא דחינן ליה התם בפ' מי שמתו דשאני התם דכתיב והתעלמת וה"נ בעי למילף התם דגדול כבוד כו' מהך דמייתינן בשמעתין הרי שהיה הולך לשחוט פסחו כו' ודחינן לה נמי התם שאני התם דכתיב ולאחותו אלא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דוקא בלאו דלא תסור הוא כדמסיק התם וה"נ הכא מקרא מגילה לאו דלא תסור הוא דמ"מ מצוה דרבנן הוא וכ"פ הר"ן בשמעתין וק"ל:

תוס' בד"ה כרך שישב ולבסוף הוקף כו' וצ"ל דהא דקאמר נידון ככפר מיירי דליכא י' בטלנים כו' עכ"ל ודומיא דהכי ע"כ אפי' בדליכא י' בטלנים במוקף ולבסוף ישב קורין בט"ו ומהכא ה"מ להוכיח בפשיטות דהך דכרך שאין בו י' בטלנים נידון ככפר ע"כ בסתם כרכים מיירי ולא במוקף חומה מימות יהושע וכ"ה ברא"ש ור"ן:

בד"ה והתניא ר"א כו' מאי מהני ולבסוף ישב אם לא קדשה כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא ודיחיד קל והתנן כו' וקשיא לי מאי קושיא הא ע"כ דכבוד תורה עדיף מת"ת דהא מבטלין ת"ת אפילו ת"ת דרבי' מפני הוצאת המת דקרי ותני כמ"ש התוס' בסמוך ואפשר דהתוספות כתבו כן לפי האמת אבל המקשה דהכא לא הוה מחלק בין קרי ותני דס"ד דלאו משום כבוד התורה הוא דמבטלין ת"ת מפני הוצאת המת אלא משום דהוצאת המת מצוה רבה היא משא"כ לענין הספד קסבר דלא חשיב כ"כ ועי"ל דהמקשה עיקר קושייתו מהא דפשיטא ליה לרבה דכ"ש חנוכה ופורים וממאי דלמא פורים עדיף משום פרסומי ניסא אע"כ דסברא פשוטה היא דאין שום מצוה דאורייתא נדחית משום פרסומי ניסא דרבנן אלא לאקדומי בלבד אמרינן פרסומי ניסא עדיף וא"כ קשיא ליה אמאי מבטלינן ת"ת דיחיד דאורייתא מפני מגילה וע"ז משני שפיר דדוקא כבוד תורה דוחה מגילה דאל"כ תדחה כבוד תורה לגמרי וע"כ צריך להספידו בפורים משא"כ לענין ת"ת דיחיד קל דלא הוי דחית המצוה דאפשר לקיים אח"כ דוהגית יומם ולילה לאו דוקא אלא פעמים שנדחה מפני מצוה כן נ"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן כמו שאבאר בסמוך:

תוס' בד"ה אין מועד בפני ת"ח ויום שמועה כבפניו דמי וכ"ש חנוכה ופורים כו' אלמא ת"ת חמור ממקרא מגילה עכ"ל. וכתב מהרש"א שהם שני דבורים ע"ש ולענ"ד שהוא דיבור א' והוצרכו לאתויי הכא ההיא דיום שמועה כבפניו דמי דאמרינן במועד קטן דאל"כ לא הוי מקשה הכא מידי דנהי דפשיטא ליה דכיון דדחינן שמחת מועד שהיא עשה דרגל מפני כבוד ת"ח ה"ה דדחינן מקרא מגילה מפני כבוד ת"ח דהיינו להספידו קודם מגילה אכתי לא קשה מידי לענין דמבטלין ת"ת דשאני הכא דבלא"ה צריך לקבור המת קודם מגילה כדאמרינן בסמוך מת מצוה קודם וכתבו התוס' דלאו דוקא מת מצוה אלא אפילו שאר מתים וכיון שצריכין לקברו קודם ממילא דההספד נמי קודם דהא צריכין לספדו קודם קבורה וע"כ דהספדו עדיף מכבוד הבריות דאל"כ בכולה שתא היאך משהינן משום יקרא דהספדא וא"כ לא קשה מידי לכך כתבו התוס' דיום שמועה כבפניו דמי דלא שייך האי טעמא דמת מצוה ואפ"ה הספידו קודם למגילה וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בא"ד אע"ג דמבטל ממקרא מגילה נראה דפשיטא ליה להמקשה האי סברא מעיקר מימרא דרבה בר הונא דאל"כ מאי אתא לאשמעינן דכ"ש חנוכה ופורים מילתא דפשיטא היא כיון דאפילו מועד דאורייתא דחינן שמחת י"ט כ"ש דרבנן אלא ע"כ דעיקר מילתא לרבותא דמגילה איירי ואגב פורים נקיט חנוכה כ"ז כתבתי בשיטת התוס' אמנם לולי פירושם היה נ"ל לפרש סוגית המקשה בפשיטות דקשיא ליה אהא דמסיק דיחיד קל אפילו לענין קדימה בעלמא והתם משמע דכבוד תורה דיחיד דחי אפילו עשה דאורייתא דמועד ודברי קבלה דפורים כדאיתא לקמן משתה מלמד שאסור בהספד אלמא דדחי אפילו בקום עשה ואפילו בקריאת מגילה הא פשיטא לן בכל הפוסקים דאין שום מצוה דאורייתא נדחה מפניו לגמרי וא"כ הא קמן דת"ת דיחיד עדיף ממקרא מגילה וראיתי בתוס' דמועד קטן שמסתפקין בזה אי איסור הספד במועד דאורייתא או דרבנן ולכאורה ממקומו מוכרע דאי ס"ד דרבנן היאך קאמר כ"ש פורים הא פורים הוי דברי קבלה דהוי כדאורייתא אע"כ דמדאורייתא הוא כן נ"ל:

בד"ה מת מצוה עדיף הקשה הר"ר אלחנן ל"ל קרא ת"ל מק"ו מת"ת כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי ע"כ איצטריך קרא דולאחותו דדחי אפילו פסח ומילה שיש בהן כרת ונראה דלאו אקרא קשיא ליה אלא אמימרא דרבא דבעי לאתויי דעבודה גרידא ומ"מ מת מצוה עדיף לא איצטריך ליה לרבא לאתויי מקרא דולאחותו אלא דל' ל"ל קרא אינו מדוקדק אלא דהו"ל להקשות דמימרא דרבא לגמרי לא צריכא בהא דעבודה ומ"מ מ"מ עדיף דממילא ידעינן מק"ו ויש ליישב מיהו הא קשיא לי הא איצטריך לאשמעינן דאפילו היכא דעבודה נידחית לגמרי אפ"ה מ"מ עדיף כדאשכחן מקרא דולאחותו אע"ג דפסח נדחה לגמרי משא"כ לענין ת"ת לא מיקרי נדחה לגמרי כדפרישית לעיל:

שם בגמרא בעיי רבא מקרא מגילה ומ"מ הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא כו'. וקשיא לי מאי קמיבעיא ליה אי ס"ד דמגילה דוחה מ"מ משום פרסומי ניסא אע"ג דמ"מ דחי עבודה א"כ אמאי איצטריך משפחה משפחה דמגילה דוחה עבודה ות"ל דאפי' מ"מ דוחה מסברא דפרסומי ניסא כ"ש דדחי עבודה דמ"מ דוחה אותה וי"ל דהא דמבעיא ליה לרבא היינו משום הא גופא דלבתר דגלי קרא משפחה משפחה דמגילה דוחה עבודה אע"ג דעבודה מדאורייתא ומגילה מדרבנן אע"כ דגלי קרא דטעמא דפרסומי ניסא עדיף דדחי אפילו דאורייתא לענין אקדומי היכא דלא מידחי לגמרי א"כ מה"ט גופא יש לנו לומר דדחי אפילו מ"מ דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא כדאשכחן בריש יבמות ובדוכתי טובא:

שם בתר דבעיא הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. וקשיא לי טובא אכתי מאי הוי נהי דדחי ל"ת שבתורה כמה מ"ע דחו ל"ת ואפ"ה מגילה דוחה כמה מ"ע ועבודה גופא תוכיח דדחי אפי' ל"ת שיש בו כרת דהא דחי שבת ואפ"ה מגילה דוחה עבודה וה"נ איכא למימר דדחי מ"מ ונ"ל ליישב דלאו מדאשכחן דדחי ל"ת שבתורה פשטה לה אלא מלישנא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומדמפיק לה בהאי לישנא דגדול כבוד הבריות אלמא דאלים ליה האי סברא טובא ומש"ה נמי פשיטא לן דדחי מגילה אע"ג דמגילה דוחה שאר מצות היינו משום דשאר מצות לא איכפת לן כיון דמ"מ מקיים המצוה אח"כ משא"כ הכא דמה שמאחרין המת איכא גנאי למת שמתבזה ואם כן כך לנו אם נידחת לשעתו כמו היכא שנדחה לגמרי וגדול כבוד הבריות כן נ"ל נכון לולי דמלשון רש"י לא משמע כן ובלא"ה מ"ש רש"י דכבוד הבריות דוחה ל"ת היינו מוהתעלמת צ"ע דבמס' ברכות פ' מי שמתו משמע דמוהתעלמת ליכא למילף דממונא מאיסורא לא ילפינן ועוד דטפי אית לן למילף דכבוד הבריות דוחה ל"ת דהא דחי עבודה מקרא דולאחותו ונהי דהתם פ' מי שמתו מסקינן דמולאחותו ליכא למילף דשב ואל תעשה שאני ה"נ לענין מקרא מגילה שב ואל תעשה הוא מיהו הכא ליכא לפרושי כלל למילף מגילה מעבודה דהא מגילה דוחה עבודה אבל למאי דפרישית א"ש דמלישנא דגדול כבוד הבריות פשט לה והיינו מסברא ועדיין צ"ע ואחר העיון נ"ל ליישב הכל בהערה א' דודאי פשיטא ליה לבעל האבעיא דאין שום מצוה דאורייתא נדחת לגמרי מפני מגילה דרבנן אלא דמספקא ליה אי כבוד הבריות דאורייתא וא"כ אי משהינן ליה למת כל שעתא עובר על מצוה דאורייתא או דלמא כבוד הבריות לאו דאורייתא אלא מ"מ הוי עדיף משאר מ"ע לקוברו והא דילפינן מולאחותו היינו דוקא בענין שאם לא יתעסק בקבורתו לא יהא לו קוברים אח"כ וכך נראה דאל"כ מה"ת נדחת מצות עשה דפסח שיש בו כרת כיון דאפשר לקוברו אח"כ וע"ז פשיט שפיר דודאי כבוד הבריות דאורייתא וכפרש"י דילפינן מוהתעלמת ואע"ג דדחינן בפ' מי שמתו דאיסורא מממונא לא ילפינן היינו לענין איסור דאורייתא משא"כ לענין מגילה דרבנן ילפינן שפיר דהא אין שום מצוה דאורייתא נדחת לגמרי מפני מגילה דרבנן ודו"ק:

שם בגמרא ואמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר קשיא לי בהאי מימרא דריב"ל מאי נפקא לן מינה הא כולה במוקף מימות יהושע תליא מילתא כמ"ש התוס' בד"ה והתניא דריב"ל כר"א בר' יוסי ס"ל וכדתנן להדיא במשנה שילהי ערכין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' שמיטין ויובלות דהכל תלוי בשעת הכיבוש וא"כ מאי איריא ישב ולבסוף הוקף אפילו הוקף לאחר הכיבוש ולבסוף ישב נמי לא מהני וליכא למימר דבהנך דבשעת הכיבוש איירי דאפילו הוה מוקף באותו שעה מ"מ אי נעשה ההיקף לאחר שישב לא מהני הא נמי ליתא דהא ישיבת עכו"ם לא מהני כלל אלא בישיבת ישראל תליא מילתא כמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין הובא בב"י הל' מגילה ולא מצינו שום חולק על זה וכבר עלה בלבי ליישב לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפסק כר' אלעזר ב"ר יוסי דבסמוך אפ"ה פסק ג"כ דבטלה קדושת הארץ בחורבן בית ראשון וחזר' לקדושתו בקדושת עזרא וא"כ אפשר דבקדושה שניה איירי ריב"ל דישיבה דמקמי עזרא לא מהני אם הוקף אח"כ אלא דמסוגיא דשמעתין ודלקמן דף י' לא משמע הכי וכמו שאבאר ועל כרחינו אי איתא לדברי הר"ן ז"ל צריך לומר דהא גופא אתי ריב"ל לאשמעינן דהכל תלוי בהוקף בשעת הכיבוש משא"כ אם הוקפה לאחר הכיבוש שנתישבו ישראל לא מהני ומכ"ש באותן שלא נבנו כלל עד לאחר הכיבוש ומשום דלא אשכחן בהדיא בקרא דבתי ע"ח תליא במוקפים מימות יהושע אלא מההיא קרא גופא דבית מושב ע"ח דריש לה בתורת כהנים הביאו בתוספת י"ט שילהי ערכין מש"ה אשמעינן ריב"ל נמי מההיא קרא וכדפרישית ולפ"ז ממילא נתישבו קושיות התוס' בשמעתין וכמו שיבואר ודו"ק:

שם ואמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ופרש"י לענין בתי ערי חומה והקשו בתוס' א"כ אמאי מייתי לה הכא. ולענ"ד נראה דנהי דעיקר מימרא דריב"ל איירי לענין בתי ערי חומה מדמייתי לה מקרא דכתיב בבתי ערי חומה אפ"ה ממילא איירי נמי מילתא דריב"ל לענין מקרא מגילה דהא ילפינן פרזי פרזי מקרא דמלבד מערי הפרזי הרבה מאד והתם איירי לענין בתי ערי חומה כדאיתא לקמן דף י' בברייתא דאמר ר"י בר' יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב אלא כל שתעלה לך מסורת בידך שמוקפת חומה מימות יב"נ כל המצות הללו נוהגין כו' ובהאי קרא גופא כתיב לבד מערי הפרזי הרבה מאד משמע דלמילף מינה דין בתי ערי חומה איירי ולפ"ז לא קשה נמי קושית התוס' דלקמן אמרינן דר' קרי בטבריא בחמיסר אע"ג דלענין ערי חומה לא מהני היקשא דאיכא למימר דרבי לית ליה ג"ש דפרזי פרזי כאידך תנא דלעיל דלית ליה האי ג"ש והא דאמרינן נמי התם דחזקיה קרי בארביסר ובחמיסר דמספקא ליה היינו נמי דמספקא ליה אי ילפינן ג"ש דפרזי פרזי ואי ילפינן מפשטא דקרא דפרזי דשאני הכא דבמיגנא תליא מילתא ובהכי א"ש הסוגיא דהתם כמו שיבואר שם בעז"ה:

גמ' ולהכנסת כלה בהגהות ש"ע אה"ע סי' מה סעיף א:

מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקֵהּ שֶׁל הֲלָכָה נראה לי בס"ד בחלק הלימוד מקדש האדם את פיו, ובחלק המעשה מקדש הידים שלו, והלומד תורה לשמה דהיינו שלומד על מנת לעשות הרי זה מקדש הפה והידים ביחד, יען כי כיון דלומד כדי לעשות מעלין עליו כאלו עשה עתה בידים, ונמצא נתקדשו הפה והידים ביחד, וכל זה נרמז במלוי אותיות הֲלָכָה כזה: ה" י ל מ " ד כ" ף ה" י, דאותיות המלוי המה אותיות 'פ' ידים' ויהושע קבע לימוד התורה כראוי שהוא לימוד על מנת לעשות הנקרא תורה לשמה, נמצא נתקדשו בזה הפה והידים שרמוזים בעומק אותיות הֲלָכָה, כלומר במלוי אותיות הלכה, כי המילוי הוא עומק הפשוט. ועוד נראה לי בס"ד תוך אותיות הֲלָכָה יש אות למ"ד ואות כ"ף וידוע דאות למ"ד רומז ללימוד התורה, ואות כ"ף רומז לחלק המעשה, ויהושע ע"ה עשה בחכמה שקבע להם לימוד התורה באותה הלילה בהלכות קרבנות תמידין ומוספין, ונמצא בזה יצאו ידי חובה בשתים שהוא עסק התורה וגם מצות קרבנות, דכל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות קי.), וזהו שאמר לָּן מִתּוֹךְ עוּמְקֵהּ שֶׁל הֲלָכָה כלומר שתי מצות הרמוזים בתוך אותיות הלכה שהם אות למ"ד ואות כ"ף שבהם רמוז לימוד וקרבנות.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אֻנַּיָּא גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, יד) 'עַתָּה בָאתִי'. קשה למאי אצטריך להביא הא מאחר דהוכיח כן מדברי המלאך שאמר על שֶׁבְּעַתָּה בָאתִי (יהושע ה, יד) דתלמוד תורה עדיף? ונראה לי בס"ד דמדברי המלאך ליכא הוכחה גמורה, דאפשר לומר הקרבת תמידין עדיף מן תלמוד תורה, ומה שאמר על שֶׁבְּעַתָּה בָאתִי מפני דביטול תורה עשו אחר ביטול התמיד וכיון דהוה תרתי בידם נענשו על האחרון דהוי כננס על גבי ענק, ולכך הביא דאמר רב שמואל דקאמר להדיא גדול תלמוד תורה דמשמע דלית ליה האי סברא לומר דנענשו על ביטול תלמוד תורה משום דהוי כננס על גבי ענק.