מסכת מגילה דף ד׳ עמוד ב׳

למימרא דתקנתא דכרכין היא כדי שיספקו משמע כדי שיהו פנויין ליום השמחה:

אלא אימא מפני שמספקין שכר הוא להם בשביל שהן מספקין הלכך היכא דאין נכנסין לא קולא הוא לגבייהו ואין כאן שכר:

סידרא דירחא דקתני בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו כסדר מנין החודש וכשבא לפרשה נקט סדר ימי השבת ושמעינן ימי החודש לאחריה חל להיות ערב שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה הרי י"ג חל להיות בשבת הרי י"ב חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה הרי י"א ומשני איידי דמיתהפכי ליה נקט סידורא דיומי כלומר ע"י שאם היה אוחז ימי השבת לפי סדר ימי החדש יהו נהפכין לו וטועה בגירסתו השונה את המשנה לפי שהיה צריך להזכירן לאחוריו אחר השבת דהיינו י"א בשבת י"ב ערב שבת י"ג מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות להכי נקט סידורא דיומא וסדר החודש הבא לו לאחוריים אינו מזכירו בפיו דהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות:

מני מתני' דקתני חל להיות ע"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום אי רבי אי רבי יוסי:

בכל שנה ושנה להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה כל השנים יהו שוות:

דלא אפשר דאם כן לא יקדמו עיירות למוקפין שאינן יכולין לקרות בשבת:

מה כל שנה ושנה עיירות בי"ד לכך אין נדחות ממקומן ודלא כתנא קמא דרבי:

זמנו של זה לא הוא זמנו של זה הלכך לא עבד כתנא דמתני' כו':

ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים קשה אמאי לא קאמר ויוציאנה מרשות היחיד לרשות הרבים דאורחא דמילתא הוי טפי ויש לומר דמרה"י לרה"ר לא טעו אינשי אבל זימנין שהמגילה קיימא כבר ברשות הרבים ויעבירנה ארבע אמות בגווה ועי"ל דלהכי לא נקט מרשות היחיד לרשות הרבים לפי [שלפעמים] שאין שם חיוב חטאת (כיון) שלא היתה עקירה ראשונה לשם כך כגון המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן דפטור מהאי טעמא (שבת דף ה:):

ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא אם כן הוי בקי דסכנה יש בדבר אך נשאל לר"י הלוי איך תוקעין במוצאי יום הכפורים והלא אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ותו שמא ילך אצל בקי כדחיישינן בר"ה שחל בשבת ואם כן היה לנו למיחש להאי גזירה ותירץ דמשום דתקיעת שופר חכמה ואין מלאכה וגם לא חיישינן שמא ילך אצל בקי דמשום תקיעה אחת שאינה אלא משום זכר ליובל לא אצטריך כולי האי כראש השנה דאורייתא היא וצריך שלשים קולות ורבינו שמואל אומר דדוקא בשבת ובר"ה דאם מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים איכא איסורא דאורייתא בהא ודאי יש לחוש אבל במוצאי יוה"כ דאפילו אם מעבירו ד' אמות ברשות הרבים לא הוי אלא איסור דרבנן בהא ודאי לא גזר דהוי גזירה לגזירה:

ורב יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ע"כ צ"ל דרב יוסף לא פליג אטעמיה דרבה דהא גבי שופר ולולב ליכא טעמא אחרינא מכל מקום קאמר הכא טעמא אחרינא משום דאיכא נפקותא מיהא במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום האי סברא דקאמר רב יוסף:

הכפרים מקדימין ליום הכניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכן תנא דבי שמואל ואקשינן הלא עזרא אחר שבאו לא"י ובנו הבית תיקן קריאת התורה בב' ובה' ובמנחה בשבת. ובימי מרדכי ואסתר שהיו בימי כנסת הגדולה לא היתה תקנה זו ואין שם עדיין יום הכניסה. ואיך אמר משנתינו אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ומצאנו בתלמוד א"י כך. וכי מרדכי ואסתר מתקינין סמניהן כדאמרן להיותם מקדימין ליום הכניסה על מה שעזרא עתיד לתקן יום הכניסה להיות קורין בס"ת בב' ובה'. וא"ר מנא נמי מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר.

כיצד חל להיות בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום. ומוקפין חומה למחר:

ירושלמי כל הני דתנינן חל להיות בארביסר אנן קיימין א"ר יוסי מתניתא אומרת כן. ומוקפת חומה למחר. א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני דאם מקלע צומא רבה (ע"ש) חד בשבא ואף על גב דאם חל י"ד באדר להיות בשני או בשבת יבא פסח בב' או בד' לא הביאה המשנה להוסיף שחלו ממש אלא סדור דיומי נקט. והכי קאמר אילו חל להיות בב' אין מקדימין וקורין בה'. (קורין בה') דמיום הכניס' ליום הכניסה לא דחינן חל להיות בע"ש כפרים קורין בי"ג.

חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות קורין בי"ב חל להיות באחד בשבת כפרים קורין בי"א. ואקשינן ומ"ש מעיקרא נקיט סידורא דירחא כו' כדתנן מגילה נקראת בי"א כו'. פי' נקיט תנא בי"א לחדש בי"ב לחדש בי"ג לחדש. כסדר החודש. ואח"כ שנה חל להיות בשני בג' בד' ובה' בשבת באחד בשבת. ופרקינן איידי דמיתכפין ליה נקיט סידורא דיומי. פי' אלו שנה התנא סדר ימי החדש ושנה חל להיות י"ד באדר באחד בשבת כפרים מקדימין בה' ליום הכניסה שהוא י"א לחדש. חל להיות יום י"ד בד' קורין בב' בי"ב. ואם חל להיות בג' קורין הכפרים ליום הכניסה שהוא י"ג לחדש. הנה נמצאו הימים מתהפכים מאחד בשבת ליום רביעי. ומיום ד' יחזור ליום ה'. וכן בשבת ובע"ש כסדר הזה לפיכך אחז סדר הימים של שבוע. מני מתני' דקתני שאם חל י"ד להיות בע"ש כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בע"ש או ר' או ר' יוסי. ר' דתניא ר' אומר אומר אני לא שידחו עיירות ממקומן אלא אלו ואלו עיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בע"ש.

ר' יוסי מאי היא דתניא חל להיות בע"ש כו' ר' יוסי אומר אומר אני לא שיקדמו מוקפות לעיירות אלא מוקפות ועיירות קורין בו ביום ודבריהן פשוטין הן.

ואקשינן וסבר ר' לא ידחו עיירות ממקומן והתניא חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפות חומה למחר ביום ראשון. ר' אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות מיום י"ד ידחו ליום הכניסה.

ופרקינן הכי השתא התם שבת זמנם ולהדחות עומדים ידחו ליום הכניסה הכא ע"ש זמנם לאו לדחויי עומדים. הלכך יקראו בזמנם.

ור' היא דאמר כל הני דחיין ידחו ליום הכניסה כו' דכ"ע מיהת בין ר' בין ר' יוסי בין רבנן דפליגי עלייהו.

תא שמע אמר רבי יהודה אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי קשיא לי אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמקמי האי, דקתני (לקמן ה, א) אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר, ועיירות לא מספקי מים ומזון לאחרים כדי שנתקן להם מפני תקנת עיר אחרת. ויש לומר דכל שהוא יכול להביא מכפרים ממש מביא. ואסיקנא

מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, כלומר מפני שביום הכניסה מתכנסין לספק מים ומזון לכרכים והקלו להם לקרות בשעת כניסתן כדי שלא יטרחו ביום פורים ויתבטלו מסעודתן, והוא הדין לעיר שאין בה עשרה בטלנין אף על פי שאין מספקין מים ומזון לאחרים לפי שאף הן אינן מתאספין אלא ביום הכניסה והקלו להן לקרות ביום הכניסה מפני שמתאספין בו ביום.

ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין נידחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן שאני הכא דלא אפשר. ואם תאמר ונימא שלא ידחו ממקומן, ואף על גב דבכל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין שאני הכא דלא אפשר וכדאמרינן. יש לומר דלתנא קמא כיון דאפשר למימר הכין ואפשר למימר הכין ניחא ליה טפי למימר כי הך סברא משום שבח כרכין, ולרבי ניחא ליה אידך סברא משום דכיון דעיירות בזמנן הן לא ידחו ממקומן.

אלא כל הנדחה ידחה ליום הכניסה כמאן כרבי קשיא לי אי כרבי מאי כל הנדחה דהא ליכא לדידיה נדחה שידחה ליום הכניסה אלא עיירות לבד, דאילו חל להיות בערב שבת שהכרכין נדחין ממקומן אפילו הכי אינן נדחין ליום הכניסה אלא לערב שבת וכדתניא לעיל, ואי בשחל בשבת בלחוד קאמר וכדקתני בהדיא חל להיות בשבת מאי כל הנדחה דקתני, דלכאורה הוה משמע דאגב אורחיה קא משמע לן שכל הנדחין ממקומן ידחו ליום הכניסה והכי קאמר חל להיות בשבת ידחה ליום הכניסה לפי שכל הנדחין ממקומן נדחין ליום הכניסה, וטפי הוה ניחא לאוקומה כתנא קמא דרבי יוסי דתני חל להיות בערב שבת כפרים ומוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה, דלדידיה אפילו חל להיות בשבת אפשר דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה. וכי תימא הא לא אפשר דנימא לתנא קמא דרבי יוסי שאם חל להיות בשבת דלידחו עיירות ליום הכניסה, דהא אמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דתנא קמא בכל שנה ושנה (אסתר ט, כא ו-כז) מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה, דמשמע לכאורה דלאו משום הנדחה ידחה ליום הכניסה הוא, והלכך ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא ידחה ליום הכניסה אלא קורא בערב שבת. הא לאו ראיה היא, חדא דההוא טעמא לאו תנא קמא אמר ליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן ליה, וכיון דאשכחן האי ברייתא דלא משמע הכין אלא משמע מינה דכללא הוא לכל הנדחה שידחה ליום הכניסה, נימא דהא מני תנא קמא דרבי יוסי היא וטעמיה משום דכל הנדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ועוד דאפילו אשכחן לתנא קמא דאמר בהדיא ההוא טעמא אפילו הכי איכא למימר דלא נסיב ההוא טעמא אלא משום דדחינן להו לכרכין אפילו מארבעה עשר, דאי לאו ההוא טעמא הוה לן למימר שיקראו בערב שבת דהוא יום ארבעה עשר ומשום דארבעה עשר זמן קריאה לכל היא כלומר לרוב הקוראין וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ג), אבל בארבעה עשר שחל להיות בשבת מודה דהואיל ונדחה ידחה ליום הכניסה ולא לערב שבת שהוא יום שלשה עשר דלא הוה ביה נייחא וכדאיתא בירושלמי (שם), וכדכתבינן לעיל (מגילה ב, א ד"ה זמן). וצריך לי עיון. ובתוספות הקשו אמאי לא אוקמה כמתניתין (לעיל מגילה ב, א) דקתני בהדיא חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה. ומשום כך אמרו דבמתניתין הכי גרסינן, חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות קורין בערב שבת ומוקפין חומה למחר כתנא קמא דרבי, והיינו דלא מצי לאוקומה אלא כרבי. ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בשלהי שמעתין (ה, א) אלא מאי ערב שבת זמנה לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה, ואם איתא לימא לאפוקי ממתניתין. ולי נראה שאין צריך למחוק הספרים מחמת כך, דמשום דאוקימנא נמי רישא דמתניתין כרבי אמרינן כמאן כרבי ולאפוקי מתנא קמא דרבי דתנא דמתניתין היינו רבי, ועוד דכיון דמתניתין לא מיפרשא בהדיא מאן קתני לה ואשכחן לרבי בהדיא דאמר הכין ניחא ליה טפי למתליה במאן דמפרש הכין בהדיא ולא בתנא דלא מתפריש מאן ניהו. ותדע לך, דאם איתא דגרסינן בה כדגרסי אינהו ז"ל אם כן הוה לן לאקשויי בהדיא רישא רבי וסיפא רבנן. אלא דאיכא למימר בהא, דמשום הכי לא אקשינן עלה הכין משום דאפשר לאוקומא כולה מתניתין כרבי יוסי, ודילמא רבי יוסי בשחל להיות בשבת כתנא קמא דרבי סבירא ליה. ומכל מקום אין למחוק גירסת הספרים בדברים כאלו, כך נראה לי. ומיהו מקצת ספרים מצאתי דגרסי במשנתינו כגירסתם ז”ל. וטעמא דמתניתין ודרבי דאמרי דכרכין אף על פי שהן נדחין ממקומן אפילו הכי אין נדחין ליום הכניסה ועיירות נדחין ליום הכניסה, איכא למימר שהיה בדין שידחו כרכין ליום הכניסה אלא משום כבודן של כרכין שלא יהו (עיירות קודמות למוקפין) [מוקפין קודמין לעיירות]. ואי נמי איכא למימר דבדין היה שאפילו עיירות לא יקדימו ליום הכניסה אלא שיקראו בערב שבת אלא לפי שהוא שלשה עשר והיה יום מלחמה ולא היתה בו מנוחה לפיכך הקדימו ליום הכניסה, והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ג עיי"ש) מפני מה אמרו חל להיות כרכין בשבת קורין בערב שבת דמר ר' חלבו ר' הונא בשם רב ר' חייא רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קרייתה, ודכוותה חל להיות עיירות בשבת יקראו בערב שבת, ומר ר' חלבו יום שלשה עשר יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא. ירושלמי (פ"א ה"ב): כל הן דתנינן חל להיות בארבעה עשר אנן קיימין, אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן ומוקפות חומה למחר. אמר ר' יוסי לית כאן חל להיות בשני לית כאן חל להיות בשבת, חל להיות בשני צומא רבה בחד בשבא, חל להיות בשבת צומא רבה בערובתא.

ת"ש א"ר אימתי מקום שנכנסין בלאו הכי נמי מצי לאקשויי מדתנן איזו עיר גדולה כל שיש בה י' בט' פחות מכאן הרי זה כפר ומקדימין לי"ה והעיירות אינם מספקים מזון לאחיהם כדי שנתקן להם מפני אחיה' אלא דעדיפא מינה דמייתי ליה מדינא דכפרים גופיהו דאיירי בהו:

אימא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים פי' בו דכי היכי הוה גרסינן במתניתין כדי שיספקו ביום פורים הכי נמי משמע השתא הוה מש' שמספקי' מים כיום פורים ואלו היו קורין בי"ד טרידי בהליכה וחזרה וכי הדרי וקרו מגלה טרידי נמי וממנעי משמחת פורים אבל השתא דקרו בי"ה כי הוי פורים מספקים מים ומזון בהדי דהוו קורין למגלה והדרי לדוכתיהו ועבדי שמחה דידהו ואחרים פירשו כי בי"ה הוא שמספקין מים ומזון ומתכנסין והקלו להם לקרא בשעת כניסתן כדי שלא יטרחו בקריאתה ביום פורי' ויתבטלו מסעודתם וה"ט דעיר וכרך שאין בו י' בט' שמקדימין לי"ה כדי שיהיו פנוים ליום פורים לסעודתן ורש"י ז"ל לא ביאר זה אלא שכתב שכר הוא להם מפני שמספקי' והיכא דאין נכנסין לאו קולא לגביהו ואין כאן שכר ואין לשונו ברור:

מתניתין כיצד חל להיות בב' גרסינן בירושלמי כל היכא דתנן חל להיות בי"ד קימי' א"ר יוסי מתניתא אמרה כן ומוקפות חומה למחר פי' כי לפי שיום י"ד קורין בו רוב העולם עביד מיניה תנא עיקר ואמרינן תו א"ר יוסי לית כאן חל להיות בב' לית כאן חל להיות בשבת. חל להיות בב' אמר רבא בע"ש בי' דכל דהוי בד"ו פסח הוי צומ' רבא בחד בשבת או בע"ש ואלו הוי י"ד דאדר בב' הוי פסח בד' ואלו הוי פורים בד' הוי פסח בב' הילכך לדידן לא מיחלו אלא לדידהו דעבדי קבועא דירחא:

חל להיות בג' וכו' כי הוי י"ד בג' הוי הקדמה בי"ג וכי הוי בד' הוי הקדמה בי"ב וכי הוי כב' ובה' ליכא הקדמה כי הוי בע"ש הוי הקדמה בי"ג כי הוי בשבת הוי הקדמה בי"ב וכי הוי י"ד בא' בשבת הוי הקדמה בי"א הילכך אי הוה מפרש להו תנא אסדור' דירחא עכ"פ מהפכי ליה יומי דשבת וכיון דלא סגיא דלא הוה מדבר יומי שבועתא דילמא משתבש אבל השתא נקיט סדורא דיומי ולא צריך לאדכורי סדורא דירחא דממילא משמע הי ניהו י"א או י"ב או י"ג וכיון דכן אע"פ דמהפך ליה סדורא דירחא דמעיקרא י"ג והדר י"ב והדר י"א מכיון דלא צריך לאסבורינהו בהדיא לית להו למטעי בהו והא דלא פתח בא' בשבת דהוי ריש יומי והוי נמי רישא דהקדמה משום דאי מהפכי ליה טובא סדורא דירחא מי"א לי"ג והדר לי"ב אבל השתא כלהו סמוכים זה לזה אלא דמהפך סדורא א"נ ניחא למפתח ביומא דעיירות וכפרים קרו בהדי הדדי כנ"ל:

והא דתני חל להיות בע"ש כפרים מקדימין לי"ה ועיירו' גדולות ומוקפין חומה קורין בו ביום משום דט"ו דכרכים בשבת בעו לאקדומי דקרו בי"ד בהדי עיירות ולא בי"ג בהדי כפרים וכשחל י"ד בשבת מקדימין עיירות לי"ה יש שפירשו דכשחל י"ד בשבת וליכא דקרי בע"ש הכי עדיף לעיירות למקרי בהדי כפרים בה' שהוא בי"ב מלמקרי לחודיהו בששי בשבת אבל ט"ו דכרכים שחל בשבת ניחא להו דליקרו בהדי עיירות כו' בשבת מלמקרי בהדי כפרים בי"ג ונכון הוא. אבל בירושלמי פי' הטעם דכל היכא דאיפשר טפי עדיף למקרי בי"ד או בי"ב מלמקרי בי"ג שהוא יום מלחמה הילכך כשחל ט"ו בשבת אלו קרו בה' ה"ל י"ג וכי קרו בע"ש י"ד וכשחל י"ד בשבת אי הוו עיירות בע"ש הוי י"ג והשת' דקרו ביום ה' הוי י"ב ובלשון הזה אמרו שם חל להיו' בשבת יקראו בע"ש לית יכיל דא"ר חלבו יום י"ג יום מלחמה הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא:

גמ' מני מתני' אי ר' יוסי אי ר' דתניא וכו' וכיון דכן הלכת' כותיהו דסתם משנה כותיהו ואמרי' מ"ט דת"ק עד שאני הכא דלא איפשר תרויהו צריכי להאי פירוקא אלא דת"ק דכיון דלא איפשר לקיומינהו תרויהו שיקדמו עיירות לכרכים דהוא שבח דכרכים כשלא ידחו עיירות ממקומם דהוי שבחא דעיירות שבחא דכרכים עדיף לה לקיומיה ור' סבר דשבחא דעיירות שלא ידחו ממקומן עדיף וכיוצא בפלוגתא דר"י ורבנן:

הא דאמרי' כל הנדחה ידחה לי"ה כמאן כר' איכא דק"ל אמאי לא אוקמוה במתני' דאית ליה האי סבר' נמי ובתו' אומרי' דמתני' ה"ג חל להיות בשבת כפרים מקדימי' ליה ועיירות גדולו' קורין בע"ש כת"ק וא"כ הויא מתני' רישא ר' וסיפא רבנן י"ל דמתני' ר' יוסי היא דס"ל כר' בחדא וכרבנן באידך בשבת והיינו דאמרי' לקמן לאפוקי ממתני' וכבר חקרתי על משניות ישנות ול"ג הכא נמי בנוסחא דידן וה"נ משמע מן הירוש' ואין אנו צריכין להגיה כלום דהא דנקטיה הכא כמאן כר' ולקמן לאפוקי מר' משום דהא אוקימנא מתני' כותיה ותו דכיון דלדידיה אשכחן דאמר בהדיא לא ניחא לן למשבק ר' ולמנקט מתני' דלא מתפרש תנא דידיה מאי ניהו והכי ארחא דתלמודא:

והא דקאמר דקתני כל הנדחה ידחה לי"ה אליבא דר' לאו דוקא כללא הוא לעולם דהא ט"ו דכרכים שחל בשבת שנדחות ממקומן לע"ש ולא לי"ה אליבא דר' אלא כללא להא בלחוד הוא שכל הנדחין ביום זה דהיינו שחל י"ד בשבת נדחין לי"ה כדי שלא יקראו יום י"ג שהוא יום מלחמה וזה ברור:

כבר ביארנו שזה שהקלו על בני כפרים להקדים ליום הכניסה הוא מפני שהם מספקים כל השנה מים ומזון לאחיהם שבכרכין ואין הטעם כדי שיספקו מים ומזון וכו' ר"ל ביום הפורים ר"ל שלא יהו טרודין ביום הפורים בשום דבר אלא להביא מזונות לבני כרכים שהרי נדחית סברא זו בסוגיא ממה שאמרו במשנה שלישית אימתי במקום שנכנסין בו בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין וכו' אין קורין אלא בזמנה ואם מטעם זה אף במקום שאין נכנסין היה לנו לומר שיקדימו שאם תפרש במקום שאין נכנסין מפני שאין להם לדון מ"מ נכנסין הם לפעמים למכור מיני מאכלים ושמא יביאו ביום הפורים ואם תפרש במקום שאין רגילין ליכנס בכל השנה אע"פ שעכשו נכנסין היה לנו מ"מ להקל ולהקדים אלא שאין הענין אלא ממה שהם מספקים כל השנה וכו' ונמצא התקנה לכפרים בשכר מה שמספקין כל השנה אבל לא נתקנה מפני תקנת הכרכין ומאחר שכן אין דוחין מיום הכניסה ליום הכניסה שהרי בני כפרים לא ירויחו בה כלום ולענין ביאור מיהא מה שתירצו בגמ' מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן אף כשהיה עולה בידינו לומר שמתקנת כרכים היתה פירושה שמאחר שחל להיות בשני הוה ליה יום הכניסה שלפניו עשרה ועשרה לא רמיזה אף כשחל בה' שיום הכניסה שלפניו י"א לא דחינן שלא ליתן דבריהם לשיעורין ומ"מ לפי המסקנא אין אנו צריכין לכך שהרי מאחר שתקנת כפרים היא כל מיום הכניסה ליום הכניסה אין מרויחין כלום:

בד"ה ויעבירנה ד' אמות כו' לפי שאין שם חיוב חטאת כיון שלא היתה עקירה כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' פ"ב דר"ה ובלולב הגזול דבריהם יותר מבוארים ע"ש:

גמ' וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה והתניא חל להיות בשבת כו' למאי דס"ד השתא אמתני' נמי ה"מ למפרך הכי דברישא קתני בע"ש דקורין העיירות בו ביום ובסיפא בשבת קתני דדחינן לה ליום הכניסה אלא דניחא ליה למפרך אתנא דמשכח בהדי' דאית ליה הכי וכן הא דקאמרינן בסמוך כמאן כרבי ה"ה דהמ"ל כמאן כסתם מתני' אלא דנקט רבי ודלא כת"ק דפליג עליה דרבי וק"ל:

שם הכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כו' כצ"ל:

דתניא חל להיות בע"ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה וקשיא לי אימת יעשו אנשי עיירות גדולות הסעודה דביום לא אפשר דהא יום תענית הוא לשיטת רבינו תם דתענית אסתר מתקנת אנשי כנסת הגדולה הוא כמו שהביא הרא"ש ז"ל בשמו בפירוש די"ג זמן קהלה לכל היא ואם יעשה הסעודה בי"ד שלא בזמן קריאה הא איתקש עשיה לזכירה ונהי דאנשי כפרים עושין הסעודה לעולם בי"ד היינו משום דהקישא דזכירה לעשיה לא שייך אלא בי"ד וט"ו דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים משא"כ הכא דאיירי בי"ד גופא ודאי קשה וליכא למימר שמקדימין התענית לי"ב דהא כולהו תענית מאחרין ולא מקדימין כדאשכחן בשמעתין דלקמן בסמוך וי"ל היכא דלא אפשר ודאי מקדימין כדאשכחן באמת בחל י"ד בא' בשבת שמקדימין התענית ליום הכניסה כן נ"ל ועדיין צ"ע:

מיהו למאי שאפרש בסמוך דגזירה דרבה ורב יוסף דלא קרינן מגילה בשבת לא הוי בימי אנשי כנסת הגדולה כדמשמע מלשון רש"י לקמן אלא לאחר כך גזרו חכמים וא"כ בימי כנסת הגדולה לעולם לא נדחו י"ד וט"ו ממקומן ולפ"ז ע"כ לא שייך הקישא דזכירה לעשיה אף בי"ד וט"ו לענין אם נדחו ממקומן ועיין בל' הר"ן ז"ל שהרגיש ג"כ בזו הסברא דהקישא דזכירה לעשיה ועיין עוד בסמוך:

שם מ"ט דת"ק דכתיב בכל שנה ושנה כו' ורבי מ"ט דכתיב בכל שנה ושנה כו'. למאי דפרישית בסמוך דמשמע מלשון רש"י ז"ל דהך גזירה דאין קורין בשבת לא הוי בימי כנסת הגדולה א"כ ע"כ האי דרשא דכל שנה ושנה לאו להכי איצטריך אלא לכדדרשינן לקמן לענין אם נתעברה השנה דלא תימא דקורין אותה בראשון ובשני דכתיב השנית מש"ה איצטריך בכל שנה ושנה והכא לא מייתי לה אלא לאסמכתא בעלמא ועיקר פלוגתייהו דר' ורבנן ע"כ בסברא פליגי ולכאורה לא מיסתבר מילתא דרבנן דמה"ת יודחו עיירות ממקומם בשביל המוקפין ולמה לא יודחו המוקפין עצמן ויש ליישב דכשנדחו העיירות מזמן הקבוע להם בי"ד אכתי לא נדחו לגמרי דעושין השמחה והסעודה בזמנן משא"כ אם יודחו המוקפין לי"ג אימת יעשה הסעודה דבי"ג לא אפשר דיום התענית הוא כדפרישית ובזמן הקבוע להם בט"ו נמי לא אפשר שאין עושין הסעודה בשבת כמ"ש הר"ן ז"ל בשם הירושלמי ואם יעשה הסעודה בא' בשבת כדאיתא בש"ע ויקראו המגילה בי"ג מרחקא טובא זכירה מעשיה הלכך לרבנן הא עדיפא דיעשו המוקפין זכירה ועשיה הכל בי"ד כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אמר רב הונא פורים שחל להיות בשבת הכל נדחין ליום הכניסה ומסקינן דכל הנדחה קאמר והקשה הרשב"א ז"ל דמאי כל הנדחה דקאמר דלמאי דמוקמינן לה כרבי א"כ תו לא אשכחן שום דחי' כ"א בהא גופא היכא שחל י"ד בשבת. ולענ"ד קשיא טפי רב הונא מאי קמ"ל אטו רב הונא מתני' אתא לאשמעינן ואע"ג דאשכחן תנאי דפליגי מ"מ הא קיי"ל הלכה כסתם משנה לכן נ"ל דעיקר מלתא דרב הונא לאשמעינן דאע"ג דעיקר מלתא דיום הכניסה ששנינו במשנתינו לגבי כפרים לא שייך בזמן הזה כדאיתא להדיא בריש מכילתין וא"כ סד"א דכי היכי דבטיל קדימה ליום הכניסה לגבי כפרים ה"נ בטיל לגבי עיירות כשחל בשבת דהא בחד בבא מתניין במתני' קמ"ל רב הונא דאפ"ה מקדימין ליום הכניסה והיינו דקיהיב טעמא לפי שכל הנדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה ולפ"ז אע"ג שבטל לגבי כפרים בזמן הזה היינו לפי שקורין אותה בזמן הראוי להם מדינא משא"כ מי שאפשר לו לקרותה בזמנה ונדחה בדין הוא שידחה ליום הכניסה דאיכא פרסום ניסא ביותר כן נ"ל:

בתוס' בד"ה ויעבירנו כו' קשה אמאי לא קאמר כו' ועי"ל דלהכי לא נקיט כו' דלא שייך חיוב חטאת כו' עד סוף הדיבור. בסוף פ' לולב הגזול ובר"ה בר"פ י"ט כתבו התוס' זה התירוץ השני בשם רש"י והקשו ע"ז דלענין ד' אמות בר"ה נמי שייך למימר הכי ע"ש שהניחו זה הפירוש בקושיא מיהו בביצה דף י"ח גבי טבילת כלים כתבתי בחידושי ליישב שיטת רש"י דלענין מרה"י לרה"ר ליכא למיחש לחיוב חטאת דהא לאו ברשיעי עסקינן שיוציאו במזיד מרה"י לרה"ר אע"כ דעיקר החששא שישכח שהוא שבת או שיסבור שהמלאכה מותרת בשבת וא"כ לפ"ז אכתי מה הועילו בתקנתן שאסרו טבילת כלים בשבת כיון דסוף סוף יטבלו הכלים בשבת או בשגגת שבת או בשגגת מלאכות משא"כ בגזירה דד' אמות ברה"ר שפיר איכא למיחש דבשעת הוצאה מרה"י יודע שהוא שבת ואין בדעתו להוציא לרה"ר אלא לרה"י אחר בענין שאין צריך לילך דרך רה"ר אלא כשיבקש ולא ימצא מבוקשו ילך דרך מתעסק לרה"י אחר דרך רה"ר ובכה"ג ודאי הוי עקירה והנחה באיסור ע"ש בחידושינו באריכות:

אלא דלפ"ז בשמעתין דהכא דמייתי מלתא דרבה לענין לולב ומגילה ושופר לא שייך לפרש כן דאפילו מרה"י לרה"ר נמי איכא למיחש שיוציאנו ע"י שגגת שבת או שגגת מלאכה משא"כ השתא שתקנו שלא לקרות המגילה בשבת תו ליכא למיחש כלל דכיון שהכל חייבים בשופר ולולב ומגילה א"כ הוא דבר מפורסם לכל אדם ותו ליכא למיטעי למיחש למידי. והנראה בזה דסוף סוף כיון דהוצרך רבה לפרש גזירה דד' אמות ברה"ר טפי מגזירה דרה"י לרה"ר והיינו לענין הזאות בפסחים דף ס"ט ולענין טבילת כלים בביצה ומש"ה נקט האי לישנא בכל דוכתא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ורב יוסף כו' ע"כ צ"ל דר"י לא פליג כו' ומ"מ קאמר הכא עכ"ל. לולי דבריהם היה נראה לי לפרש בענין אחר דדוקא בשופר ולולב חייש ר"י לשמא יעבירנו משום דאפילו יודע שהוא שבת ושהמלאכה אסורה אפ"ה אתי למיטעי ולומר דמצות שופר ולולב דוחין שבת דהא לקושטא דמלתא לרבי אליעזר דמילה שופר ולולב וכל מכשיריהן דוחין שבת משא"כ הכא במגילה הכל יודעין שאינה אלא מדרבנן הכל יודעין שאינה דוחה שבת ותו ליכא למיחש למידי מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא ובמה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דאיצטריך ר"י לטעמא אחרינא בטבילת כלים והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהכל יודעין שאין טבילת כלים דוחה שבת במלאכה גמורה ולפי' התוס' הך דטבילת כלים צריך עיון ויש ליישב ע"פ מ"ש שם בחידושי דהא דסחיטה גופא אסורה בי"ט אתי לאשמעינן ודו"ק:

תוס' ד"ה ויעבירנה כו' עד שיבדיל עי' שבת דף קנ ע"ב:

תוס' ד"ה ויעבירנה כו' עד שיבדיל עי' שבת דף קנ ע"ב: