מסכת מגילה דף כ״ו עמוד ב׳

למישתא ביה שיכרא לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות:

תילא כל בית הרוס קרוי תל כמו והיתה תל עולם (דברים יג):

כשורי קורות של בית הכנסת ישן היו צריכין לתתן בחדש:

הא דאמר רב חסדא בבבא בתרא בהשותפין:

משום פשיעותא שמא יפשע (אלא) ויתייאש ולא יבנה אחר:

כי האי גוונא מאי שאין סתירתו אלא לבנינו של זה:

חלופי וזבוני חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו:

ליבני לבינים של בית הכנסת:

אוגורה ומשכונה אסור קשה דהא רבי מאיר לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל על תנאי שרי ומאי שנא ונראה לי דהאי דר"מ שרי למכור על תנאי היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול והא דאסרי' הכא משכנתא הוי דיחיד משום זלזול:

תשמישי קדושה וכו' נרתק של תפילין ורצועותיהן מכאן משמע שהדל"ת והיו"ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הלכה למשה מסיני כי אם השי"ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה והכי נמי משמע בהקומץ רבה (מנחות דף לה: ושם) דלא קרי להו אלא תשמישי קדושה והכי נמי משמע בפרק שני דשבת (דף כח:) דפריך והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ולא פריך כך מן הדל"ת והיו"ד ולא קשה מההיא דמנחות (דף לה:) גבי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו אלו תפילין שבראש שיש לפרש הטעם לפי שהן לעולם בגובה של ראש ונראים לעולם שפיר אות אבל אותן של יד אינן נראין ואין בהן אות כדכתיב והיו לך לאות ודרשינן (מנחות דף לז:) ולא לאחרים לאות אבל למה שפרש"י התם דהטעם הוי משום שיש בהן השי"ן והדל"ת דהוי רוב אותיות של שדי לפירוש זה קשה כדמשמע בכל הני שהבאתי דהיו"ד והדל"ת לא חשיבי אותיות:

מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא פי' הקונטרס יריעה שפורסין סביב הארון בתוכו וקשה שהרי הארון עצמו הוי תשמיש קדושה ואמר (התם) שאסור לעשות ממנו כורסיא אלמא שהתיבה קדושה יותר מן הפורסין לכך נראה לי שפורסין אותה סביב הארון מבחוץ:

אמר רבא לא שנו מכרו רחוב לוקחין בדמיו בית הכנסת כך וכך כו' אלא אם לא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא בה שיכרא כלומר להוציא הדמין לחולין שפיר דמי הרשות בידו. רב אשי א"ל לרבינא זיל זבין ההוא תילא דכנשתא מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעיה. ר' אמי הוה בי כנשתא ובעא למיסתר כנישתא עתיקתא ולאיתויי כשורי מינה ולעיולינהו בחדתא דבני ואסרו ליה רב פפי ורב הונא בר תחליפא. אמר רבא בי כנשתא חלופה וזבונה כדאמרן כזביני דמי ושרי אבל להשכירה ולמשכנה אסיר. מ"ט בקדושתא קיימא וקא משתמשי בקדש.

לבינים נמי חלופינהו וזבנינהו שרי אוזופינהו אסיר והני מילי בעתיקתא שהרסו בית הכנסת והוציאו אותם מן הכתלים אבל לבינים חדשים שעדיין לא בנאום בבית הכנסת שרי ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא הני מילי כגון אורג בגד למת דחזי לאישתמושי ביה ואסיר אבל הני ליבני מפריש במטוה וארוג בו דמי דליכא מ"ד דילמא אתנן עלייהו מעיקרא.

ת"ר תשמישי מצוה נזרקין פירוש כיון שנתקיימה המצוה ושלמה נזרקים כגון עצי סוכה וד' מינים שבלולב ושופר וציצית אלו וכיוצא בה אין בהו קדושה אבל כגון דלוסקומי ספרים ותפילין ורצועותיהן ונרתיקן ומזוזות ותיק של ספר וכיוצא בהן תשמישי קדושה הן ונגנזין וכן כסא אע"פ שמניחין בו ס"ת לפרקים וכן פריסא שכופלין אותה ופורשין עליה ספר תורה או פורסין אותה על ס"ת וזבילי דחומשי וקמטרי דסיפרי כל אלו תשמישי קדושה הן ונגנזין. תיבה דאירפט פירוש שנתחלחלה כדגרסינן מנעל מרופט (שבת קמא) וזקנים מרפטו שפתייהו (שם דף קנב) מותר לעשות ממנה תיבה קטנה אבל כסא אסור דלא מיחדא תשמישיה לס"ת כורסיא נמי שנשברה מותר לעשותו מותר לחתוך הבלוי ולעשותו קטן אבל פריסא לחומשין לא.

אמר רבא ספר תורה שבלה גונזין אותו בכלי חדש אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות.

מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן. ההיא כנישתא דהוה פתוחה לאידרונא דהוה מחית בה מת בעו כהנים מיעל צלויי בכנשתא התם.

אמר להו רבא דלו תיבה אותבוה אבבא דליהוי כלי עץ העשוי לנחת כלומר מה שאינו מטלטל וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה אמרו ליה רבנן והא זימנא דמטלטלין לה כי מנח סיפרא עילויה והוה ליה מיטלטל מלא וריקן אמר להו המטלטל מלא וריקן אינו עשוי לנחת לעולם וכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש.

אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר וזרעיה והא דאיצטריך לשבעה טובי העיר, משום דאנשי העיר לא הוו צריכי לבי כנישתא אחריתי ולא לתיבה ולספר תורה ואי לא הוו מצו מפקי דמיה לחולין לא הוו מזבני ליה, ומשום הכי יהיב ליה עצה למזבן משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כי היכי דלזבני ליה.

אתא לקמיה דרב פפי ואסר ליה אתא לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה. משמע דההיא בי כנישתא עתיקא דהוה ליה לא הוה ביה תיוהא, דאילו הוה ביה תיוהא שרי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב). ואפשר דבכי האי גונא למיסתר האי ולמבני מאבני וכשורי דבה בי כנישתא אחריתי אסיר אלא אם כן הסכימו בה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא בית הכנסת ראשון מקדושתו, ומשום עגמת נפש של ראשון. והכין משמע בירושלמי (פ"ג ה"א) שאלון לר' אמי מהו ליטול אבנים מבית הכנסת זו לבנות אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' אמי אלא מפני עגמת נפש, ונראה לי דוקא בעוד שבית הכנסת ראשון בקדושתו דהשתא איכא עגמת נפש דראשון, הא להוציא הראשון מקדושתו וליטול אבניו לבית הכנסת אחר שרי שהרי יכולין (ל)הן למכרו ולהוציאו לחולין. ועוד נראה לי דדוקא לסתור וליטול אבניו הוא דאסיר, הא בשנפלו אבניו מעצמן שרי, דהא יכולין למכרן ולהוציאן לחולין וכדאמרינן בסמוך.

אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורה ומשכונה אסיר וכו' הקשו בתוספות אדרבא הא במתניתין (לקמן מגילה כז, ב) אסר למוכרה לחלוטין אלא על תנאי ולא אמרינן דבקדושתה קיימא. ותירצו דבמכר פקע קדושתיה לגמרי, והלכך כיון דליכא איסורא במכר זה שפיר דמי טפי למכרו על תנאי. ועוד יש לומר דמתניתין דלא שריא אלא על תנאי היינו כרבי מאיר, ולדידיה אין לחוש אי בקדושתיה קאי, דהא לדידיה (לקמן שם) לא שרינן לזבוניה אלא לרבים ולא מרבים ליחיד וכל שכן לחולין. כך תירצו בתוספות. ואם תאמר והא רבנן (לקמן שם) לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא דתנאי לא מעכב, הא אילו רצה למכור על תנאי מוכר ומתנה ואריך. לא היא, דודאי לרבנן בלא תנאי דוקא ובתנאי אסיר משום דהוה ליה רבית וצד אחד ברבית ואי נמי רבית על מנת להחזיר לרבנן אסיר וכדאיתא בגמרא (לקמן שם), והלכך על תנאי לא וכיון שכן אפשר דבלאו הכי נמי מיסר אסרי מהאי טעמא דבקדושתיה קאי.

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' ומאן דשרי סבר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה מתנה. והא דאיצטריכינן להאי טעמא בדיהבי ליה שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אי נמי אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר וכפי הפירוש השני שפירשתי למעלה (כה, ב ד"ה מתני'), אבל אם נתנו לו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בלאו הכין שרי דהא מצו מזבני אפילו למשתי ביה שיכרא ואע"ג דליכא מידי דתיפקע ביה קדושתיה. והקשה הר"ם ב"ן נ"ר אמתניתין ואשמעתין כיון דמשמע מינייהו דבית הכנסת קדושה יש בה היאך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא (פ"ה ה"י) תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון. ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למישתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתיה. וכן הא דאמרינן הכא במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא ליה כזביני, מכל מקום אמאי תפקע קדושתיה דההיא הנאה כבר אכלוה. ותירץ הוא נ"ר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם (שבת כב, א) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ואסיקנא דאסור, והתם נמי אמרינן דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבא דכולהו דם כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולבנותו, והלכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ולשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושה ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן. ומכל מקום כל שאין להם אלא בית הכנסת אחד אסור למוכרו כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתי, והלכך בשיש להם אחרת מותר למוכרה דהוה ליה כמפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים דיוצא בה ואוכלה (סוכה מו, ב). וספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפילו הכי אם מכרום לעשות בדמיהן צרכיהן איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין, והלכך עד שיסכימו במכירתן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם, ולא משום שתהא קדושתן נתפסת ממש על הדמים כדאמרן. ומה שנחלקו במתנה, מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצין שיפקיעו שבעה טובי העיר מצותם אלא אם כן יפקיעו אותה על דבר מצוה אחרת, ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו טובי העיר נמלכין לתת לו בית הכנסת זו והלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה היא.

תשמישי קדושה וכו' נרתיק של תפילין ורצועותיהן דקדקו מכאן בעלי התוספות ז"ל שהדל"ת והיו"ד שהן בקשר הרצועה אין להם דין אותיות ואינן הלכה למשה מסיני כשי"ן שבתפילין, מדלא קא קרי להו לרצועות אלא תשמישי קדושה. ועוד, מדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין (שבת כח, א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואמרינן (שם עמוד ב) למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, פירוש ואם כן פשיטא דתיפוק לי משום שי"ן, אלא לרצועות והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשני נהי דגמירי שחורות של בהמה טהורה מי גמירי, ואם הוו האותיות שברצועות הלכה למשה מסיני הוה ליה לאקשויי נמי והאמר מר דל"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני כדאקשינן בשי"ן, ואי נמי לימא פשיטא תיפוק לי משום דל"ת ויו"ד, אלמא אינן אותיות אלא קשר בעלמא. ואמרינן נמי בפרק במה אשה יוצאה (שם סב, א) והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ומשני התם משום שי"ן ולא קאמר משום דל"ת ויו"ד. והא דאמרינן במנחות (לה, ב) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש, ופירש רש"י ז"ל התם משום דשל ראש קדושין יותר משל יד לפי שבשל ראש יש השי"ן והדל"ת מהכא שמעינן דליתא, אלא הכי פירושו אלו תפילין שבראש שהן בגובה של ראש ונראין לפיכך דומין הן אות לכל, מה שאין כן בשל יד כדאמרינן בשלהי הקומץ רבה (מנחות לז, ב) ו לך לאות על ידך (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים לאות.

האי פריסא דיריעתא תשמיש דתשמיש הוא פירש רש"י ז"ל יריעה שפורסין בתוך התיבה מבפנים. ואינו מחוור, דאדרבא היא תשמיש ממש היא. אלא יריעה היא שפורסין על התיבה, וכענין שכתוב (במדבר ד, ו) ופרשו עליו בגד [כליל] תכלת מלמעלה, ואמרינן בסוטה (לט, ב עי"ש) אסור להפשיט את התיבה בצבור, וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א) כילה דעל גבי ארונא כארונא.

מהא ד אמר רבא [כוותיה וכו'] מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. איכא מרבוותא ז"ל דדייק דרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי, דהא רבא מייתי סייעתא מדרבי יהושע בן לוי ואע"ג דפליג רבי יוחנן עליה.

רבינא ה"ל תילא דבי כנישתא בעי למזרעה פי' דקסב' דכיון שהיה להם ב"ה אחר כבר נתיאשו מזה ואין דעתם לבנות עוד וה"ל כתשמישי מצוה שנזרקין ופקעה קדושתה וכיון שהיה בתוך שדהו היה סבור דמסתמא כשנתיאשו ממנו הקנוהו לרבינ' וקנאו רבינא בחזקה כאלו א"ל בפי' לך חזק וקני או שזוכה בו מן ההפקר וא"ל רב אשי זיל וזבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה והקשו בתו' למה צריך מעמד אנשי העיר שהרי לא הוצרכו כלם אלא לענין הדמים אבל לענין שיהיה המכר קיים ויוצא לחולין בז' טובי העיר סגי ודדילמא ז' טובי העיר כיון דצריכי לעילויי דמי לא מזבנא לה השתא לא הוו צריכי תיבה ולא ס"ת ומ"ה יהיב ליה עצה דליזיל לכלהו בני העיר דלא בעו לעלויא ואינהו מזבני לה ואיפשר נמי דיהבי לה ניהליה בחנם ויש עוד לומר דלרווח' דמלתא אמר הכי כלפי מה שהיה סבור רבינא שלא היה צריך לקנותה כלל א"ל שילך ויקנה אותה מכל אנשי העיר ודכוות' בתלמודא:

רמי בר אבא הוה באני בי כנישת' אחריתי עתיקא בעה למסתריה ולאתויי כשורי מינה ולעיולי להאי יתיב וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא התם בפרק השותפין לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבניינו של זה ממש מי איכא למיחש לפשיעותא או לא ואלו נפלו אבניו מאליהן פשיטא דשרי דהא מצו לזבונינהו כדלקמן ולא מבעיא ליה אלא בהא דבעי למסתר ולאתויי ואלו הוו ביה תיוהי קי"ל התם דסתרי ובנו לה ולא חיישינן לפשיעותא שאפי' לעשות במקום אחר כמו זה רשאים בני העיר או הפרנסים ולא אסרו ליה בכאן אלא משום דלא ה"ל תיוהי ומשום פשיעותא ואע"ג דאבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אפילו היכא דליכא משום פשיעותא כגון דמנח לאיפרוקי ואלו הכא דמשמע דשרי וי"ל דלא דמי מכירה לעוקר אותו ממקום זה ומניחו במקו' אחר ומ"ה שרי כל היכא דליכא משום פשיעות' אבל למכור ב"ה לגמרי כדי ליקח אחר אסור בעודו בקדושתו כההיא דס"ת דאסיר לזבוני ליקח ס"ת חדש והיינו דלא פשטו התירא מיהו לבתר דזבני ביה כנישתא או דבנו ליה ונפקד מהאי ולא מצטרכי ליה ופקעה קדושתה ודאי מצי סתרי ליה או מזבני ליה דה"ל תשמישי מצוה לאחר זמנם כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי שרי ובלבד מדעת הפרנסי' או מדעת בני העיר שהסכימו להוציא הא' מקדושתו מש"כ הדין בס"ת שכשם שבעוד שצריך להם אין מוכרין אותו ליקח אחר בדמיו כך לאחר שלקחו אחר וקורין בו ואין צריכי' לזה אין רשאין למכרו לכתחלה כדאיתא לקמן בהדיא וזה חומר בדבר שקדוש קדושת הגוף ומתני' דקתני שימכר ס"ת הא אוקימנא דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דלעולם חשיב דמצטרכי ליה שכן דרך להרבות בספרים וה"ה ג"כ לשאר תשמישי קדושה שאין למוכר' לכתחלה אלא לעלוי' שרי דלא אבעיא לן אלא בס"ת דליכא מידי לעלויא כנ"ל מיהו נראה בי כנישתא אע"ג דאיכא תיוהי לית לן למסתר בי כנישת' דמצלי ביה למיבני אחריתי במקו' אחר אלא שהפרנסי' וכן פי' בירוש' דהכא להכי אסרו ליה לרמי בר חמא מפני עגמת נפש של ראשון כלומר שאין ראוי להחליפו בעוד שראוי וצריך כמו שאמרנו ואפי' אית ביה תיוהי אבל בהסכמת בני העיר או ז' טובי העיר מותר כל היכא דאית בה תיוהי דקאי למסתר דליכא משום פשיעו' דהא מהא טעמא הוא דאמרינן דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ולא משום עגמ' נפש של ראשון מש"כ בס"ת וכדאמרן:

נמצאת אומר שב"ה שמתפללין בו ואפי' כל בני העיר אין להם לסתור אותו לכתחלה לעשות אחר במקומו או במקום אחר משום פשיעותא ואי אית בה תיוהי סתרו ליה ובני ליה אפי' במקום אחר ובלבד מדעת הפרנסי' אבל שלא מדעת הפרנסים לא וכ"ש היכא דבנו בי כנישתא אחרינא או דזבניה ליה ומצלו התם פקעה קדושתה דאידך ואע"ג דלית בה תיוהי כלל סתרי ליה או מזבני לה אנפשיהו מש"כ בס"ת ותשמישי קדושת דלית בהו לזבוניה מעולם אלא לעילויא ואפי' כל בני העיר דהא כלהו ניחא בספר דיליה הוא שאין למוכרו אלא לעילויא ודכ"ע כל שהתנו עליו בתחלתו בין יחיד בין רבים הכל לפי תנאם ויחיד שעשה ס"ת למוכרו רשאי או אם עשאו לקרות בו ולמוכרו כל זמן שירצה וכן כל כיוצא בזה:

ואמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי פי' לבתר דלא מצטרכי ליה כדאמרי':

אוגרה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתה קימא כדמעיקרא פי' ולא דמי למוכר על תנאי דשרי ר"מ ואפי' רבנן נמי לא אסרי אלא משום צד רבית ולא משום קדושה דהתם מכירה גמורה היא לשעתה ולגמרי נסתלקו ממנה בני העיר ואין דעתם בו לאותו זמן וה"ל כשופר ולולב לאחר זמנם עד שיבא זמן אחר אבל אוגרה ומשכנה אע"ג דשכירות קניא נכסי בעלים הראשונים היא ולא נסתלקו מגופה לגמרי ועדיין דעתם על זה וכיון שכן וראויה למצותה יש בה משום קדושה דלא נפקא מקדושתה אלא במעשה גמור וקיים שיתקנו ממנה לגמרי דהשתא איכא גילויים דלית להו ריעותא בגווה ואפי' אינם צריכין לה דאית להו בי כנישתא אחריתי וזהו חומר בב"ה יותר משאר תשמישי מצות מפני שזה דבר קבוע וניכר ואין כבוד המצוה להשתמש בקלות ראש בעוד שהיא ברשותנו כדמעיקרא:

לבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אואפינהו אסור פי' בשאלה וה"ה לאוגרינהו ומשכונינהו אלא דלא נקט הכי משום דלא שייך בהו דאלו בהלואה היינו חליפין ושרי:

וה"מ דעתיקא אבל בחדתא שרי ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דהכא כטווי ליארג דמיא פי' דלא חשיבא הזמנה מילתא אלא בעושה מעשה במלאכה שבה ראוי הדבר ההוא לאותו הענין שהזמינה כגון אורג בגד למת לאביי ולית הלכתא כותיה מי' ש"מ בדבר שהוא גופן קדוש דהזמנה מילת' ובעי כבוד לשמן כגון ס"ת ותפלין ומזוזות לא בעי הזמנה זו אלא במלאכה אחרונה שבה נעשה עוד ראוי למצותו ולא במלאכות שקודם לכן וכן הורה לי רבינו נר"ו:

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא פי' הריף ז"ל כשנתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ואלו כשמכרו הפרנסי' בלחוד דכ"ע אסיר דלעילויא בעי וליתא ותימא א"כ מ"ט דמאן דאסר שמשום דליכא דפקעה קדושתה דהא אמרי' לעיל דמכר אפי' למשתי ביה שיכרא שפיר דמי וי"ל לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דכיון דשקלי זוזי לא מחזי כזלזול דמאן דשתו בהו שיכרא הלואה הוא דשקלי להו וכי מצטרכי מעלי במידי אחרינא אבל במתנה דלא שקלי מידי דחזי לעלמא דפקעה בהו קדושת אסיר מי' לא אלא הכא במתנה מז' טובי העיר שלא במעמ' אנשי העיר קיימא ואמתני' קאי הא כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין לעשות ממנה כל מה שירצו כל זמן שאין צריכין לה והכא בהא פליגי מר סבר במה תפקע קדושתי' ומר סבר אי לאו דהוו להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה פי' לאו למימרא דחשיב בזכינא בהנאה שקבלו ממנו מדבר דההיא הנאה כבר (א"ה נר' דצ"ל כבר הלכה) ואפי' יהיב להו מעיקרא ח"ת ואיתיה בענין אין זה טעם מספיק ליתן לו ב"ה של כל ושלא יהא בו בזוי מצוה דההיא מתנה כבר זכינו בה ואין דעת בני העיר שיפקעו הפרנסי' מצותן אלא כשיקחו ואח"כ דבר הניכר שהוא תשלומי מצוה זו אלא הכי קאמרינן דהאי גברא כבר יהיב להו מתנה כיוצא בו וידעי ביה פרנסים דכל היכא דאצטריך לן (א"ה נר' דצ"ל יהיב לן) ואלולי שמניחין אותו בכך בודאי לא היו נותנים לו הילכך אלו מכרו לו והפקי' אצלו המעות עד עת צורך שרי השתא נמי דיהבו ליה כפקדון נינהו גביה דכל היכא דאצטריך לן יהיב לן וההיא שעתא הדר ה"ל מתנה כזבינא דהא פרישנא לא מדין פדיון היא אלא מדין מנהג כבוד ודלא לאכחושי מצוה האי גונא ליכא אכחושי מצוה והשתא א"ש לישנא דאמר הדר ה"ל מתנה כזבינא כלומר דלר"י מקבלים מינה מתנה להכא הדר הויא מתנה דיהבינן ליה אז כזבינא ומאי דקאמר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה דמשמע על שעבר היינו כדאמרן כי לפי מה שנהג עמהם עד עכשיו ליותר משלו לבני העיר לענינים אלו מכירים בו שיעשה כן מכאן ולהבא לעת הצורך מפי מורי רבינו נר"ו ופסק הריף ז"ל הלכתא כמאן דשרי:

ציבור או יחיד שרצו לסתור בית הכנסת ולעשות אחרת חדשה אין סותרין אותה עד שיבנו את האחרת שמא יתרשלו ונמצאו עומדין בלא בית הכנסת אפי' בנה את החדשה ולא השלים קרויה עדין וחסרו לו קורות ולבנים ורוצה להסיר קורות של זו כדי להשים על זו אינו רשאי ומ"מ יתבאר בבבא בתרא ג' ב' שאם רואה בה בקעים וחושש לה שמא תפול סותרה לאלתר ויגמור בלבו למהר בנינה ומגדולי החכמים הוזכר שם על אחד מהם שבא מעשה לידו ולא הוציא מטתו מתוכה עד שגמר את הבנין מכל וכל ואע"פ שאין נוהגין קלות ראש בבית הכנסת יראה שבבית הסמוך לה היה או שמא הואיל ולכבוד בית הכנסת ולמהר את בנינה עשה אין זה נקרא קלות ראש:

בית הכנסת שבארנו שהיא נמכרת על מנת לעלות או אף על מנת שלא לעלות אם היו שם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דווקא כשנסתלקה קדושת בית הכנסת זה לגמרי במכירה זו כגון שהחליפה או מכרה אבל להשכירה או למשכנה לא יצאה לחולין ביד השוכר או ביד מקבל משכונה ואין רשאין להשתמש בה ויש מתירין להשכירה או למשכנה לתשמיש בית הכנסת לבד וכן הדין אפי' בחלקיה כגון אם סתרו בית הכנסת ורצו למכור הלבנים או הקורות שרשאין בכך אבל להשאילם אסור ודווקא בלבנים או קורות של בית הכנסת ישן שכבר חלה קדושה עליהם אבל אם רצו לבנות בית הכנסת ולקחו לבנים לצרכה והותירו או שנתחרטו בבנינה לא קדשו כלל וטובי העיר מוכרין אותם להדיא אפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דוקא כגון אורג בגד למת שמשנארג לשמו הוא נאסר בהנאה הואיל ותכף שנארג ראוי לכרוך בו את המת אבל זה אינה בדמיון בגד שנארג אלא בטווי על מנת לארוג וכלם מודים בזו שאין הזמנ' זו אוסרתה הואיל ואין הטוויה עושתהו ראוי לכרוך בו את המת ומ"מ אף באורג בגד למת הלכה פסוקה הזמנה לאו מילתא היא כמו שיתבאר במסכת סנהדרין הסכימו טובי העיר לתת בית הכנסת במתנה הרי הוא כמכר ורשאין לנתנה במעמד אנשי העיר ואע"פ שאי אפשר להפקיעה מקדושתה בלא כלום אי אפשר שהסכימו במתנה אלא א"כ קבלו ממנו הנאה ואין צריך להביא ערך אותה הנאה ולהגיעה ליד כלם או להקדישה כמו שכתבו קצת מפרשים ויש מי שמתיר שלא במעמד אנשי העיר אע"פ שאין כאן דין עלוי ופירשו שלא הסכימו במתנה אא"כ קבלו ממנו הנאה בדבר שהיתה בו קדושה גדולה הימנו ואין זה כלום:

תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה שופר סוכה ולולב וציצית שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר ונטילת הלולב והבאת הציצית הם הם גופי מצוה והם עצמם תשמישי' של מצוה ואחר שעבר זמן המצוה ובציצית אחר שהותר הציצית ונפסל נזרקין ואתה לומד מכאן על פתילות ושמנים הנשארים בנר חנוכה שאפשר לזרקן ומאחר שאפשר לזרקן רשאי הוא להדליקן לצרכו וכן הדין בפתילות של שבת ובשאלתות אסרו בשל חנוכה ומזהירין לעשות מדורה לשרוף הכל לשם ואף קצת חכמי האחרונים מודים בה ומפני שתחלתם לכך הוא מקצה אותן ר"ל להדלקה ושריפה ודעתו בהדלקתם שישרפו מתוך האור הנתלה בהם וכן בשל שבת ואין דעתי נוחה בכך שאין דעתו של אדם מסתכלת במה שהנסיון מכחישו בכל יום וודאי לא הקצם אלא להדלקה לא להיותם כלים שם מכל וכל ומה שנשאר ודאי מותר כמו שביארנו במקומו כשאר תשמישי מצוה אבל תשמישי קדושה והוא מה שהוא תשמיש לדברי תורה אע"פ שהוסרה הקדושה ממנה נגנזין ואין הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות ר"ל שקים המיוחדי' לגנוז הספרים בתוכם וי"מ הלוחות שעל הספרים וקנים חלולים שגונזים המזוזות לתוכן ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהם שהם תשמיש לקציצתן או משום שאותיות יו"ד ודל"ת מצויירות שם וכן אותו לוח שמניחין ספר תורה עליו והוא הנקרא כאן כורסייא ואע"פ שהיה לנו לומר שאינו אלא תשמיש דתשמיש שהרי אדם סודר המפה עליו והספר על המפה מ"מ הרבה פעמים אדם כופל מפה ומניחה לצד אחד ופורס הספר על הלוח ואין מכאן טענה לאסור ספסלים שאדם יושב בהם בבית הכנסת במקומות שאדם קורא בהם ספר תורה בט' באב שזה אינו אלא אקראי בעלמא וכן טעונה גניזה היריעה שפורסין בתוך ההיכל לפני ס"ת והיא הנקראת כאן פריסה אע"פ שאינה אלא תשמיש לארון והארון תשמיש לספר מפני שפעמים כופלין אותה ושוטחין אותה על שולי הארון להושיב עמודי הספר עליה וכן שלפעמים פורסין הספרים עליה כששליח צבור מסדר את הספרים לקריאת מחרתם שלא היה מוציא את הספרים מן ההיכל אלא פורס את היריעה ופותחם עליה סוף הדברים כל שנעשה לכבוד הספרים או לשמירת גופן הוא קדוש וטעון גניזה ארון שמניחין [בו] ספר תורה שנרקב או שנפרדו חלקיו זה מזה והוא הקרוי כאן תיבותא דאירפט מותר לעשות ממנו ארון קטן ואין צריך כאן לעילוי שהרי לתשמישו הראשון הוא מעמידו אבל אין עושין ממנו לוח להושיב ספר תורה עליה שאין מורידין אותה מקדושתה וכן לוח זה שנרקב מותר לעשות ממנו לוח קטן אבל אסור לעשות ממנו מעלה או מדרגה ללוח אחר וכן בכל הדומה לזה וכן יריעה שהזכרנו שבלתה עושין ממנה יריעה קטנה לפני ארון קטן או מטלית תחת עור [תיק] של ספר תורה אבל לא לחומשין ר"ל שאינו ספר תורה שלם אלא שכתובין ספר לחמשה חלקים ואע"פ שהם בגליון ובתפירת גידין ומ"מ התיק שעל הספרים האלו והם הנקראים זבלי דבי חומשי וי"מ בהם מסגרות שבעור שעושין סביב הספרים מלשון יזבלני אישי שהוא ענין מדור וכן קומטרי הספרים ר"ל תיקין של עור שמצניעים הספרים לתוכם כלן תשמישי קדושה שכל העשוי לשמירת גופן הרי הוא כנעשה לכבוד כמו שבארנו ואין אומרין בה אינדרונא בעלמא הוא ר"ל חדר קטן שמצניעין שם את הספרים שלא נתפשטה קדושתן על החדר:

מטפחות ספרי תורה שבלו הואיל וטעונין גניזה עושין אותן תכריכין למת מצוה שצרכיו מוטלין על הצבור וזו היא גניזתן וכן ס"ת עצמו שבלה מניחין אותה בתוך כלי חרש וגונזין אותו אצל תלמיד חכם בתוך הקבר ואפילו אינו אלא שונה הלכות:

בית המדרש קבוע והוא של רבים קדושתו גדולה מבית הכנסת ואין עושין ממנו בית הכנסת אבל עושין מבית הכנסת מדרש כמו שביארנו:

כל בית הסמוך לבית אחר שיש בו מת אם אין שם פותח טפח מותר הכהן ליכנס בתוכו ואם יש שם פותח טפח אסור ואם הניחו כלי גדול שאינו עשוי לטלטל מלא וריקן על פני הכותל שבו אותו הטפח ונסתם הפתח בכלי זה אע"פ שיש בכלי בית קבול הואיל ואינו עשוי להטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומא' וחוצץ בפני הטומאה ואם היה שם עשוי להטלטל הרי הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ובמס' בבא בתרא התבאר שאין דבר חוצץ בפני הטומאה אפי' בכלי שאינו מקבל טומאה אא"כ דעתו של אדם מבטלו מן הסתם שכל שהוא מבטלו הרי הוא כקבוע לשם וכמי שאינו עומד ליטלו וחוצץ הא כל שאינו מבטלו אינו חוצץ אע"פ שאינו מקבל טומאה והוא מה שאמרו שם המניח קופה של תבן או של גרוגרות בחלון חוצץ והקשה תבן הא חזי לבהמה ותירץ בתבנא סריא ונמצא ממשמען של דברים שכל שראוי לו ואינו מבטלו אינו חוצץ ואפי' היה דבר שאינו מקבל טומאה ומתוך כך פירשו רבי' שכלי זה שאמרנו שכשאינו מיטלטל חוצץ בפני הטומאה דוקא בכלי שאין אדם צריך לו במקום אחר ודעתו של אדם מבטלו מן הסתם ולעמוד שם הא אם צריך לכלי זה במקום אחר לא נתבטל ואינו חוצץ וגדולי המפרשים תירצו שאין אנו מצריכין בטול אלא בחלון שיש בו ד' טפחים שהמת יכול לצאת משם אבל בפותח טפח אין צריך בטול וזו שבכאן בפותח טפח או בכל פחות מארבעה טפחים ואף הם חזרו ותירצו בענין אחר שלא נאמר דין בטול אלא כשאין סותמין כל אותו הפתח אלא שממעטין אותו משיעור טפח אבל בסותמו מכל וכל אין אנו צריכין לבטול וגדולי הדורות שלפנינו פירשו שלא נאמר דין בטול אלא בדבר שהונח שם מקודם הטומאה שלא לדעת סתימה וכשאירע אח"כ טומאה לשם אם אינו דבר שהוא מבטלו מן הסתם אינו חוצץ אבל כל זמן שהוא מניחו לשם על דעת סתימה אין אנו צריכין לבטול ואפי' עשה כן קודם שתהא שם טומא' הואיל ועל דעת כן הוא עושה כן כדרך שאמרו במסכת שבת קנ"ז ב' שסתמו את המאור בטפיח ר"ל כלי חרס שאינו מקבל טומאה שלא ליכנס טומאה לשם והדברי' נראין:

בד"ה אוגורה ומשכונה אסור קשה דהא ר"מ לא אסר כו' אבל על תנאי שרי ומ"ש כו' עכ"ל הא ודאי דלא סבירא לן כר"מ ודקאמר חלופה וזבונה שרי דמשמע אף ממכר עולם אלא דהכא קשיא להו למאי דמדמו משכונה לממכר על תנאי קשיא דהוי סברות הפוכות דלרבנן ממכר עולם שרי ומשכונה אסור ולר"מ הוה איפכא דממכר עולם אסור ועל תנאי דהוה דומה למשכונה שרי וק"ל:

בד"ה מריש ה"א כו' וקשה שהרי הארון עצמו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר השתא דפורסי הוא תשמיש דתשמיש תשמיש של ארון כפרש"י ודאי דהתיבה קדושה יותר מהפורסי אלא דבעי לאוכחי אף למאי דמסיק דהפורסי נמי תשמיש קדושה הוא מ"מ התיבה יותר קדושה ממנו דהפורסין והכורסין משמע להו דאית להו קדושה אחת בשוה מטעמא דמסיק בתרוייהו דחזינן בהו דזימנין מנחי ס"ת עלייהו והשתא כיון דהתיבה יותר קדושה מהכורסין ה"נ דיותר קדושה מפורסין וא"כ אין הפורסין לתוך התיבה אלא מבחוץ וק"ל:

גמרא אמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא כו' כצ"ל:

גמ' א"ל מהו למזרעיה עי' לקמן דף כח ע"ב תד"ה בתי כנסיות וברי"ף ליתא להנך תיבות מהו למזרעיה:

שם פליגי בה רב אחא ורבינא עיין ב"מ דף טז ע"א ועיין בר"ש רפ"ב דמעשרות:

שם פליגי בה רב אחא ורבינא עיין ב"מ דף טז ע"א ועיין בר"ש רפ"ב דמעשרות:

שם וחוצץ בפני הטומאה עיין ב"ב דף כ ע"א תד"ה היא גופה: