מסכת מגילה דף ל״א עמוד ב׳

עד אנה ינאצוני ועד מתי לעדה הרעה תרוייהו במרגלים והם חזרו בט"ב כדאמרינן במסכת תענית (דף כט.):

מנהני מילי מה ענין בראשית אצל מעמדות:

במה אדע מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עונותיהן:

קחה לי עגלה משולשת כלומר הקרבנות יכפרו עליהן:

מנהני מילי דאין מפסיקים בקללות:

אל תמאס והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות ובמסכת סופרים (פי"ב) יליף לה מסיפיה דקרא ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה:

משה מפי הגבורה אמרן ונעשה שליח לומר כך אמר לי הקב"ה שהרי אמורין בלשון ונתתי והפקדתי ושלחתי מי שהיכולת בידו לעשות אבל במשנה תורה כתיב יככה ה' ידבק ה' בך משה אמרן מאליו אם תעברו על מצותיו הוא יפקיד עליכם:

מגמגם קרא אותן במרוצה ובקושי:

ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו' ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות ודרשו בצום גדליה ושובה בשבת שלפני יום הכפורים וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו והיינו בימי תשובה ושובה בין כפור לסוכות דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים דשייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וכן פירש ר"ת ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל לומר שובה קודם כפור ושוש אשיש בין כפור לסוכות דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח ואין הלכה כן וכן פירש הר"ר אליעזר ממיץ ולכך אנו מפטירין שמעו וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות:

אין מפסיקין בקללות וקורין אחד משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו א"ר אחא אל תעש התוכחה קוצים קוצים וא"ר יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחר ויסיים בדבר אחר ואז יוכל לברך תחילה וסוף:

מתחיל בפסוק שלפניהם לאו דוקא פסוק דהא יש פרשה ואין מתחילין ומשיירין בפחות משלשה פסוקים:

משה מעצמו אמרם וברוח הקדש:

קללות שבת"כ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה שאלו בבית המדרש של רבינו נסים למה מחלקים פרשת נצבים וילך לשנים כשיש ב' שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יוה"כ ואין מחלקין מטות ומסעי שארוכות יותר והשיב לפי שבאתם נצבים יש קללות שקלל ישראל ורוצה לסיימם קודם ר"ה וקשה שאנו לא מחשבינן הקללות שקלל משה ישראל כדמשמע בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פח: ושם) א"ר לוי בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו הקב"ה בירך ישראל בכ"ב וקללן בשמנה ומשה ברכם בשמנה וקללם בעשרים ושתים וחשיב מואם לא תשמעו עד ואין קונה משמע בהדיא שעד אין קונה הוי מן הקללות ולא יותר ועוד קשיא לפי סברתו אמאי אין קורין האזינו קודם ר"ה שהרי גם שם יש קללות מזי רעב ולחומי רשף לכך נראה לי הטעם שאנו מחלקים אותן לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לר"ה ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת: ילמדנו של פרשת יתרו אין אדם רשאי לקרות בתורה עד שיסדיר הפרשה ג' פעמים שנאמר (איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה חקרה והכינה ואחרי כן ויאמר לאדם ואסור לסמוך על הבימה דמה נתינתה מעומד אף קריאתה מעומד:

ופשוטה היא אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן שנאמר אל תקוץ בתוכחתו מ"ט שאין מפסיקין.

שאין אומרים ברכה על הפורענות היכי עבדינן תנא כשמתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשמסיים מסיים בפסוק שלאחריהם ואמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים והן אם בחקותי תלכו שנא' בלשון רבים ומשה רבינו מפני הגבורה אמרן אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט דבלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן להיכתב. וכן אמר רב הונא ללוי בר בוטא דהוה מגמגם וקורא בארורי דמשנה תורה. א"ל אכנפשך קללות שבמשנה תורה פוסק.

ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל להיות קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת שהיא ר"ה לדין האילנות דתנן בד' פרקים העולם נידון.

ובעצרת על פירות האילן וקללות שבמשנה תורה קודם ר"ה כדי שתכלה שנה וקללותיה.

תניא אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה כו'.

בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן כו' אמר שמואל מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשבת ובשני ובחמישי ובשבת הבאה:

ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם וכו' ואנו נוהגין על פי הפסיקתא ומתקנת הראשונים ז"ל להיות קורין לפני תשעה באב תלת דפורענותא שמעו דבר ה' דברי ירמיהו חזון ישעיהו ולאחר תשעה באב שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא. וכן מה ששנינו במשנתינו (לעיל מגילה ל, ב - לא, א) בתעניות בברכות וקללות אין אנו נוהגין כן אלא קורין ויחל.

הלכה מקום שמפסיקין בשבת בשחרית וכו', ולימא הלכה כרבי יהודה משום דאפכי להו. ואם תאמר לימא הלכה כתנא דמתניתין (לעיל עמוד א) דקתני ואין עולה להם מן החשבון. יש לומר דהוה אמינא דמתניתין הכי קתני בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן דמקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי ואין עולה להם לשבת הבאה מן המנין אלא חוזר וקורא מראש הסדר, וזו מחלוקת שלישי, והלכך לאפוקי מילתיה מכל ספק אמר הכין בהדיא.

ת"ר מקום שמפסיקין וכו' עד ולימא הל' כר' יהודה משום דמפכי להו וכ"ת לימא הלכה כמשנתנו דקתני בהדיא כר' יהודה בב' ובה' ובשבת ובמנחה קורין כסדרן כלומר מראש הסדר והיינו כר' יהודה. וי"ל דאי ממתני' לא מיפרשא מילתא שפיר ודי' ה"א דמתני' דעת ג' היא והכי קתני קורין כסדרן כלומר כי מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשבת ובב' מתחיל ממקום שפסק במנחה ובה' ממקו' שפסק בב' אבל אינו עולה להם מן החשבון בשב' שחרי' מתחיל מראש הסדר להכי אמר לה בהדיא למיפק מכל ספיקא:

ר"ח אב שחל בשבת מפטירין בחזון ישעיהו ועכשיו נהגו להפטיר כן בכל שבת שלפני ט' באב וט' באב עצמו קורין בכי תוליד בנים ומפטירין באסוף אסיפם במעמדות קורין במעשה בראשית שאלמלא קרבנות לא נתקיימו שמים וארץ ומ"מ יי' יראה ללבב וכשאין קרבנות זכירתן עולה לנו במקום הקרבתן שלא הקרבן מכפר אלא התשובה הבאה בסבתו והרי אף הזכירה משמשת כך ואף התפלה עומדת להם בזו:

לעולם יהא אדם רך ואל יתמיד בשררה וילמד אדם ממדת קונו שכל מקום שאתה מוצא גבורתו שם אתה מוצא ענותנותו ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים:

מה שביארנו במשנה שאין מפסיקין בקללות דוקא של ת"כ אבל משנה תורה פוסק מה בין אלו לאלו הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן [והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרו] ר"ל בלשון עצמו מ"מ עכשו נהגו שלא להפסיק אף באלו עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבת"כ קודם עצרת ושל משנה תורה קודם ר"ה כדי שתכלה שנה וקללותיה:

לעולם יהא אדם שומע לעצת גדוליו אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה ראיה לדבר רחבעם בן שלמה:

בד"ה ר"ח אב כו' ושובה באחריתו וי"א שאין אנו מפטירין חזון כו' עכ"ל כצ"ל והוא טעם שאף לפי התלמוד יפה אנו נוהגין שאין אנו קורין חזון בראש חדש אב שחל בשבת ועיין ברא"ש ובמרדכי:

בא"ד ורב דאמר דמפטיר חזון כו' עכ"ל כן היה בנוסחא שלהם בשמעתין אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אמר רב ר"ח אב שחל בשבת מפטירין חדשיכם כו' וכ"ה ברא"ש ע"ש:

בד"ה משה מעצמו כו' וחשיב מואם לא תשמעו עד ואין כו' עכ"ל כצ"ל:

לֹא דַּיָּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם. הא ודאי אין טורח שייך אצלו יתברך, כי הוא יתברך לא ייעף ולא יגע, אין חקר לתבונתו, וכל העולם כולו סוקרו בסקירה אחת, דכתיב (ישעיה מ, כו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, (תהלים לג, טו) הַמֵּבִין כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, אך לשון זה נאמר לשכך את האוזן, להלהיב לבבות ישראל ולהחרידם שיהיה העון קשה וחמור בעיניהם ויעשו תשובה. ועוד נראה לי נקיט הכי על דרך מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בביאור 'מנאן לידע הנותרים' (רש"י על במדבר א, א) דהכונה הוא שיהיו הנותרים יודעין כמה הן, וכן כאן לידע המלאכים ונשמות הצדיקים איזו גזרה קשה אביא עליהם יען כי דרכו יתברך להודיע תחלה את הגזרה למלאכים ונשמות הצדיקים אשר למעלה בשמים ואשר בגן עדן הארץ כדי שיתפללו על החיים כמו שנאמר (עמוס ג, ז) 'כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ' אֱלֹקִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים'.

(ויקרא כג, מד) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין אוֹתָן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. נראה לי דריש הפסוק הכי מה שידבר משה את מֹעֲדֵי הֳ' המקראות השייכים למועדי ה' צריך שיהיו המקראות האלה נקראים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כל מקרא בזמנו. אמנם צריך להבין למה יש מצוה בחיוב קריאת פרשיות המועדים בזמנם והלא כל הפרשיות תורה הם, וכל זמן שאדם קורא בתורה יש בזה מצוה ומה הפרש יש בין מקרא בזמנו למקרא שאינו בזמנו? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב שער החצר ז"ל בשם ספר כ"י וזה לשונו, ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל כי כשעבדו ישראל את העגל היה שש שעות ולא יותר, וקיימא לן בביטול האיסור צריך ששים כנגדו, ועל כן כדי שיתבטל האיסור של שש שעות מה עשה הקב"ה? תקן לישראל שלש רגלים, שהם שבעת ימי סוכה ושבעת ימי פסח ויום אחד של שבועות, ובאלו ט"ו ימים יש שלש מאות וששים שעות! ובזה פירשו כונת המסרא ארבע פסוקים של אלה, והם (תהלים מב, ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי, (שמות לב, ד) אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל, (ישעיה מט, טו) גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, (ויקרא כג, ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי הֳ', רוצה לומר אֵלֶּה אֶזְכְּרָה תמיד כדי לתקן ואיזהו אֵלֶּה? ואמר אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל שאמרו בעגל. ומה התיקון אשר נעשה כדי שֶׁגַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה? והשיב ואמר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי הֳ ' שעל ידי שמירת המועדים שהם ש"ס שעות מתבטלים אותם שש שעות של העגל שאמרו בם 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' עד כאן דברי ספר כ"י שהביא הרב ז"ל שם יעוין שם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר הש"ית למשה רבינו ע"ה אחר מעשה העגל, (שמות לג, יט) 'אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ' תיבת טוּבִי תחלקנה לשתים וקרי בה 'ט"ו בי' פירוש בשביל תיקון עון העגל לבטל שש שעות של איסור אֲנִי אַעֲבִיר כָּל ט " ו יום של פסח ושבועות וסוכות בִּי כלומר בקדושתי כדי לבטל איסור שש שעות בקדושת ש"ס שעות של ט"ו ימים אלו והנה הם רמוזים עַל פָּנֶיךָ פירוש באמצע השם שלך, כי כל אמצעי נקרא פנימי ואות שי"ן דמשה היא אות הפנימית של שמו אשר במלואה עולה ש"ס, כנגד ש"ס שעות של ט"ו ימים טובים הנזכר. נמצא המועדים הם תיקון פגם עון העגל, וידוע כי כל תיקון צריך שיהיה לימוד תורה כי אין נעשה בנין להריסת העון אלא על ידי התורה, דלכך התלמידי חכמים שעוסקים בתורה נקראין בנאין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.) אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ (ישעיה נד, יג), ואם תהיה שמירת המועדים בלתי הצטרפות קריאת התורה, לא יהיה בהם בנין לחרבן והריסה שעשו ישראל בעגל בנפשם הן למעלה הן למטה כי עיקר הבנין הוא בקריאת התורה ולכן פרשיות של המועדין מצותן שיהיו נקראים בזמנן דהיינו בתוך המועדים כדי שיהיו קריאת התורה והמעשה באין כאחד כי 'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נמצא זה הקורא הפרשה בזמנה יש בידו שתים אחת קריאת התורה שבה עיקר הבנין והשני המעשה של ההקרבה ובזה תועיל קדושת עיצומו של אותו היום לבטל האיסור של העגל כאמור. ולזה אמר הכתוב 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' פירוש מקראות אשר דִּבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ ' הם יועילו אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בני לשון בנין כמו אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ, ואם לא קראו כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ אין בידם שתי מצות כהלכתן דאין כאן מצות הקרבה כיון דאין יום זה מקריבין קרבן של פרשה זו."