מסכת ערכין דף ד׳ עמוד ב׳

נפשות — דהכי משמע בערכך נפשות כל נפשות יכולות להעריך:

וכל שאינו בערכין — כגון טומטום ואנדרוגינוס דכתיב הזכר דמשמע זכר ודאי נקבה ודאית:

ערך סתום — שלא אמר ערכי עלי ולא אמר ערך פלוני עלי אלא אמר הרי עלי ערך:

שלשת שקלים — דכתיב ולנקבה שלשת שקלים וזהו פחות שבערכין:

מרובה לא תפסתה — דיש להקשות תפוס את המועט:

תפסתה מועט תפסתה — דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט:

בהשג יד — שאם עני הוא ומך מערכך לא יעריכנו כהן בפחות משקל אבל דין ערך קצוב אין מועט מג' שקלים:

אלא קרא — בערכך למאי אתא הואיל וערך סתם אינו אלא ג' שקלים בלא קרא נמי ידענא דבלא כלום לא מיפטר ובציר מהכי לא מצי יהיב דהא אין ערך קצוב נקרא בפחות מיכן:

שאינו נידון בהשג יד — שאפילו אין ידו משגת לג' שקלים נותן ג' שקלים:

כמפרש דמי — דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין את שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם:

איכא דאמרי א"ר נחמן — להכי אתא קרא לומר שערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונידון בהשג יד:

פשיטא — דמ"ש משאר ערכין:

קרי ביה ערך בערכך — ערך הוה מצי למכתב והוה מייתי ערך סתם ומדכתב ערכך למדרש נמי הא:

למימר קמן — להביא מנוול ומוכה שחין:

הא אפיקתיה להנך — לאחד שהעריך את מאה ולאשה שהעריכה:

שקול הוא — אי הוה כתיב נמי נפש הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין אחד שהעריך מאה ובין אשה שהעריכה דנפש משמע אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר (במדבר ל״א:ל״ה) ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואע"ג דמחד נפש לא מצינו למדרש ג' דרשות הוו אתו כולהו דהא שקולים הן ושוות ונשמעות ממקרא זה ולא מצית לאוקמה להא דרשא טפי מהא והי מינייהו מפקת הלכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין דלא תימעטינהו מנדר בערכין:

שקול — שוה. דכל הדרשות שוות למשמע ממקרא זה ואין לך חומר בזו יותר מזו דנימא הך קא מרבה לחודה והך שקולין הן. איכא נמי בב"ק (דף ג.) כי האי גוונא בשמעתא קמייתא:

לדמים — דאם אינו ענין לערכין דהא זכר ודאי בעינן תניהו ענין לדמים:

שנידון בכבודו — שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו שאם אמר דמי ראשו עלי נותן דמי כולו:

ה"ג סד"א נדר בערכך נפשות כתיב כל שישנו בערכין נידון בכבודו — אפי' כשאמר דמי ראשי עלי וכל שאינו בערכין כשאמר דמי ראשי עלי אינו נידון בכבודו דנפשות גבי ערך כתיב קמ"ל:

משמנין ביניהן — כמה שוה ויחלוקו דמיו. ומבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין:

וא"ר פפא — מאי טעמא דגבי פרה לא הקדיש אלא ראשה:

דהא מזדבן ריש תורא בבי טבחא — אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור הלכך לפלגיה זבניה לפלגיה אקדשיה:

ואין נידון בכבודו — דקתני הוא והקדש שותפין בו ולא הוי כוליה דהקדש:

והא עבד דאיתיה בערכין — כדקתני במתני' וקתני בהך ברייתא גבי עבד נמי הוא והקדש שותפין בו דאין נידון בכבודו:

אלא ל"ק — הך ברייתא דקדשי מזבח דאמר ראש חמור או עבד זה לדמי עולה אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי קאמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנדר דמיו בקדשי בדק הבית:

תפשוט קדושה בכולה — הואיל וחזיא להקרבה: