הבעלים נותנין — על כרחן:
עשרים ושש — דלהאי לא יהבינן לה הואיל ואמרו בעלים עשרים ועולה החשבון עם החומש לכ"ה ואי יהביה להאיך בכ"א נמצא הקדש מפסיד ובעלים יתנו על כרחן אותו סלע שהוסיף זה על הקרן וכ"ה דידהו אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:
אמר אחד בעשרים וחמש הבעלים נותנים שלשים — על כרחן. והשתא איכא למיפרך אמאי כופין את הבעלים בשלמא עד השתא כייפינן להו דהא לא מצינן למיתבה להנך משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא הלכך על כרחין הדרינן אבעלים וכיון דהדרינן אבעלים בעי למיתב קרנא כמה דשמאי אחריני וחומשא דידהו אבל השתא דאמר אחד בכ"ה ליתביה להאיך דהא קרן דידיה הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא ובגמ' פריך לה:
גמ' לא שנו — דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן מ' במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין הכ' סלעים הפחותין מנ' ועד שלשים ביניהם דבן נ' יתן ט"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותן עשר שאמר בן נ' יותר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא והנך י' שהוסיף בן מ' על בר ל' בר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים:
דליכא בר נ' — שלא אמר אדם יותר על מ' דמתני' מילי מילי קתני:
ליתיב בר עשרים בהדיה — דאיהו נמי בעשר אירצי:
[משל י' — ] מדקתני משל י' מכלל דאיכא אחרינא:
חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהן — כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהן בזה אחר זה דהשתא אמר בן נ' לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר מ':
משלשין ביניהן — שנים ושלשה ראשונים נשכרין ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולם ומכרה גזבר בשוויה חמש סלעים נמצאו פחותין מ"ה סלעים יתן בן נ' הי' שלו לבדו ומעשר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' השליש ובן שלשים השליש ששלשתן שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתן:
איכא דרמי להו מירמא — ולא תני להא דרב חסדא באנפי נפשה אלא ע"י תירוץ דמתני' וברייתא דרמו אהדדי:
[בעה"ב אומר בסלע — ] בעה"ב הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש דכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ואחר הפודה אין מוסיף חומש. בעה"ב אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר כו' שמוסיף על הקרן ואע"ג דבעל הבית בעי למיתב טפי דחומש סלע הוי דינר ודינר הוי עשרים וד' איסרין בפ"ק דקדושין (דף יב.):
התם — גבי מעשר שני חומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע"ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתירות דמיו אין נהנה אלא הוא:
ולימרו בעלים אתא גברא בחריקין — במקומינו שרוצה ליתן כמותינו בשלמא עד השתא הדריתו עלן משום פסידא דהקדש אבל השתא אמאי בעיתו למיכפיין:
דאמור בעלים — ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש הלכך הדרינן אבעלים על כרחייהו:
וליתני — ברישא דמתני' הבעלים אומרים בעשרים ודינר:
לא דק — למתני דינר אלא חשבון הסלעים:
והא קתני — דינר בסיפא אלמא דק בדינרין:
אלא אמר רבא דאמור בעלים — ברישא פרוטה ובפרוטות לא דק:
שלא נישום הקדש בשלשה — שלא שמו שלשה בני אדם את הקרקע כמה שאמר זה האחר:
אבל — שמאוה שלשה כדבריו של זה מוסיפין בעלים חומש על עילויו בעל כרחו ולא בעינן עשרה. ואע"ג דשומא דהקדש בעי עשרה כדאמרינן בסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן הכא רבותא קא משמע לן דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה ויוסיפו חומש על העילוי:
ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי בית הלל:
ודינר מאי עבידתיה — הא אמרת אין מוסיפין חומש על עילויו של זה:
מעיקרא — בשפתחו ראשון:
ליתן חשבון המגיע — על עילויו של זה לשלשים ואחד ודינר:
