מסכת ערכין דף י״א עמוד א׳

עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה וקנה היו בו י' נקבים ובכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר:

וסימניך שלא תטעה מי אמר מאה מי אמר אלף:

מתניתא גוזמא דרך משניות לשנות גוזמא כגון הנך דאמר בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (חולין דף צ:):

רבי יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ"ע עיקר שירה בפה:

בין למעשרות דמחזקינן ליה בחזקת לוי:

ואתנה את הלוים ולוים משוררים הם:

שבשם שמזכירין בו שם שמים: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב (ישעיהו ס״ה:י״ד) הנה עבדי ירונו מטוב לב:

אימא ביכורים וה"ק קרא תחת אשר לא הבאת ביכורים:

לא דכ"ע עיקר שירה בפה קשה בפרק החליל (סוכה נא.) קאמר דאי עיקר שירה בפה אין שיר של קרבן נמי דחי שבת וי"ט לעשותו בכלי וא"כ מתני' דקתני י"ב ימים החליל מכה מני וי"ל דודאי תנאי דמתניתין אית להו עיקר שירה בפה אבל איכא תנא דרבי יוסי בר יהודה התם דאמר דשיר בכלי (דקרבן) דחי שבת וי"ט ואתי רישא כוותיה:

השיר מעכב הקרבן קשה דהא השיר בשעת ניסוך והניסוך אין מעכבת הקרבן דאדם מביא זבחו היום ונסכים מכאן עד ארבעה ימים (מנחות דף טו:) ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך:

משמח לב איקרי טוב לא איקרי וא"ת והכתיב (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם (תהלים קיט) טוב לי תורת פיך וי"ל דה"ק משמח לב איקרי טוב שסמוך (ללב) לשמחה ומשמעותו לשון שמחה א"נ טוב הסמוך ללב לא איקרי וא"ת והא כתיב (רות ג) וייטב לבו ופירש"י שיש במדרש וייטב לבו בתלמוד תורה וה"נ דרשינן שבת (דף סג:) ויטיבך לבך על תלמוד תורה וי"ל דלא כתיבי בהדיא ולפ"ז לא הוי אתי שפיר הא דמקשה ואימא ביכורים דהא טוב סמוך ללב לא איקרו וי"ל דה"נ משני דבעינן טוב הסמוך ללב ומיהו כיון דהיה יודע דבעינן טוב הסמוך ללב מעיקרא שוב לא צריך להקשות עוד מביכורים ולשון ראשון עיקר:

מנין לביכורים שטעונין שירה פרש"י (דתנא) שהיו טעונין שירה [כדתנן במס' ביכורים] (פ"ג מ"ד) החליל (היה) מכה לפניהם [כו'] והא דפריך איני והא אמר ר' שמואל בר נחמני ומקשה לרבי שמואל בר נחמני אך יש תימה אמאי לא מקשה ליה בהדיא מן המשנה וי"ל שהש"ס לא הביא המשנה דזרעים וגם מילתיה דר' שמואל בר נחמני לא אייתי ליה הש"ס אלא אגב גררא הלכך לא פריך אלא הכי ולרבי נראה ששיר המשנה על ביכורים אינו עיקר השיר כ"א לשמחה בעלמא הלכך לא פריך מינה לר' שמואל בר נחמני ולא כפירש"י ויש תימה דלא איירי המשנה בעיקר שיר כלל ועוד הקשה ר' אלחנן היכי מוקי לה למשנת ביכורים הכא בהביא ענבים ודרכן דהא בכל הביכורים מיירי בתאנים וחטין וכל ז' המינין ואין לפרש דה"ק שאם הביא ענבים בביכורים ודרכן לאחר כך שלא תפקע מהם קדושת הביכורים אע"ג דכתיב בקרא פרי דהתם תניא בחולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים אלמא שהמשקה מהם חשוב לביכורים אלא דיש לפרש הביא ענבים ודרכם פי' הפריש ענבים ודרכם מנין שכשרים לביכורים ת"ל תביא והא דתניא אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמשמע לכתחילה מביאין יש לפרשו בדיעבד דהא קרא כתיב שאומרים שיר על ביכורים והיכי כתב קרא בדיעבד ונראה לפרש דמיירי לכתחלה וה"פ הביא ענבים ודרכן מנין שיביאם לכתחילה ת"ל תביא דמשמע לכתחילה ומשנת ביכורים נמי אתיא שפיר דמיירי במשקין היוצאין מזיתים וענבים שאומרים עליהם שירה לכתחילה ואיידי דתקנו עליהם שירה תקנו נמי בכל הביכורים של ז' המינים ולא קשיא מידי מכל מה שהקשיתי לעיל וצ"ע בירושלמי:

אל תיקרי ישור אלא ישיר תימה דכמה קראי איכא בדברי הימים (א ט) בני פלוני משוררים וי"ל דבעי לאשכוחי דשירה מן התורה לכך דייק ליה מהך קרא דכתיב ישור במשא וכתיב עבודת משא אי נמי מפיק מקראי שהיא עבודה וזר חייב עליה מיתה:

"וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם הֳ' אֱלֹקָיו", אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה (דברים יח, ז). נראה לי בס"ד שִׁירָה - שר י־ה, עֲבוֹדָה - עבד ו"ה. נמצא השם נשלם בשניהם ולכך בשעת עבודה צריך לעשות שירה כדי ליחד השם ברוך הוא מיהו בשירה נרמז שם י־ה שהוא שם בפני עצמו אך אותיות ו"ה אינם שם בפני עצמו וזהו שאמר אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם כלומר שירות שנרמז בה שם הקדוש הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה שנרמז בה שם י־ה שהוא שם קדוש בפני עצמו.

"לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה (דברים כח, מז). נראה לי בס"ד הכונה דיליף מהכא על שירה בפה שצריכה עבודה אחרת שהיא שירה בכנור שהוא בידים ולזה אמר 'לַעֲבֹד עֲבֹדָה' תרתי.

וְתַנָּא מַיְתִּי לֵיה מֵהָכָא "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט). נראה לא ניחא ליה לתנא למילף מפסוק שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף (תהלים פא, ג) בלחודיה כדיליף רבי יצחק משום דפסוק זה לאו מוכח דאיירי בלויים ורק יליף מקרא ד'לִבְנֵי קְהָת' דקאי בלויים ומפרש 'יִשָּׂאוּ' לשון שירה על סמך האי קרא של 'שְׂאוּ זִמְרָה'.