מסכת ערכין דף כ״ח עמוד ב׳

לך יהיה — לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל:

האשם המושב לה' לכהן — בגזל הגר הכתוב מדבר שהרי בישראל אין לך אדם מישראל שאין לו גואלין אלא הגוזל את הגר ונשבע והודה ואחר כך מת משלם קרן וחומש לכהן ואשם למזבח ואמרינן בפרק הגוזל בב"ק (דף קי.) האשם זה הקרן המושב זה החומש מלבד איל הכיפורים זה איל אשם שמביא על שבועת שקר שנשבע:

הרי בכהן שבאותו משמר — דה"ק קרא שלכהן המכפר בו באיל הכפורים יהא קרן וחומש:

שדה היוצאה כו' — רב חייא בר אבין קאמר לה:

פגע בו — יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל בו יום הכיפורים בו ביום לאיזו יתן:

למשמר היוצא — שברשותו התחיל היובל אמש:

א"ר נחמן בר יצחק תנ"ה — דבתר התחלה אזלינן:

נמצאת אומר — הואיל ושנת מ"ט התחיל שביעית ושנה של אחריה יובל:

אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד — ביום אחד שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכירת קרקעות אלא שהיובל כו':

אדרבה — טעמא דשניהם משמטים ביום אחד מש"ה דשביעית בסופה ויובל בתחילתו דהשתא אשתכח דבין [השמשות] של ערב שבת יובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרוייהו משמטין:

אלא — תני הכי משמטין כאחד מפני שהיובל בתחילתו ושביעית בסופה:

דרבי ישמעאל בפרק קמא דר"ה (דף ח:):

שמעה חזקיה בר בילוטי — להא דרב חייא בר אבין:

וליקיש מטלטלין — דחרם:

לקרקעות — דחרם דהא איתקיש דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ולימא דליתבו נמי מטלטלין לכהן שבאותו משמר:

לאו תנאי היא — ר' יהודה ור"ש איפלגי לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור"ש לא מקיש:

מתני' חרמי כהנים — חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן אין להם פדיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) לא ימכר ולא יגאל אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:

שחל החרם על קדשי קדשים כו' — כדמפרש מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמים והלא אינו שלו אלא אם נדר הן דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא והוא נותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית ליה פדיון דלאו גופה איחרם דלאו דידיה הוא:

ואם נדבה — היא דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידיה:

אלא בכדי טובתה — טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד שור זה עולה והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו וכאותן דמים יתן זה שזו היא טובת הנאה שיש לו בה שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה שאינו חייב. ואית ספרים דכתב בהן להעלות עולה שאינו רשאי והיא היא:

רשאי — לשון חייב נושה (שמות כב) מתרגמינן רשיא:

וכיצד פודין אותו — דהבכור גופו אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן:

אלא אומדין כמה אדם — מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (בכורות דף כו:):