מסכת תענית דף כ״א עמוד א׳

1משום דנפישי בני חילא דמחוזא.

2אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. אזלו, אותבי תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא, אתו תרי מלאכי השרת.

3שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה ר' יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, ש"מ לדידי קיימא לי שעתא.

4אמר ליה רבי יוחנן: איהדר, ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. ר' יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן.

5אמרו לו: אי אתיב מר וגריס, לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.

6אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת, והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע. ואם אמר: אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל.

7אם אמר: מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר ״תנו״ בין שאמר ״אל תתנו״ אין נותנין להם אלא שקל. א"ל הא מני ר"מ היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת.

8אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין. והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו, מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו: לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית׃

9אמרו לו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו׃

10הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך׃

11ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל ייזיל נחום איש גם זו דמלומד בניסין הוא שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות אזל בת בההוא דירה בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא (למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה)׃

12כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב ״(ישעיהו מא״, ב) יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו׃

13הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה׃

14כי אתו ביתו בההוא דיורא אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא אמרו ליה האי עפרא דאייתי הכא מדידן הוא בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי:

15אי זו היא דבר. עיר המוציאה חמש מאות רגלי, כו': ת"ר עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי כגון כפר עכו ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר.

16ביום אחד או בד' ימים אין זה דבר ועיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקו ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר׃