מאי שנא הלל דדחי דידיה — מעמד דשחרית:
ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה — דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף דלא דחי דידיה אלא דמנחה:
הכי קאמינא — הכי קא בעינא למימר:
אלא דידיה — דמוסף:
ה"ג רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד — ואתנא קמא פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע"פ שיש בו מוסף:
אלא לאו דנעילה הוא — דאמר ר' יוסי דיש בו מעמד ואין מוסף דוחה אותו:
באחד בניסן — דאית ביה הלל דראש חדש:
קרבן עצים — (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה:
זאת אומרת — מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן:
יחיד — כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי:
ובגולה — שעושין שני ימים טובים משום ספיקא:
דמדלגי דלוגי — כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך:
מנהג אבותיהם בידיהן — אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי:
לא יתחיל — אינו צריך להתחיל בראש חדש:
ר' יוסי אומר בשבעה — וטעמייהו מקרא במסכת שבת בפרק ר"ע:
בשבעה עלה משה — לקבל הלוחות כלומר ודאי ליכא מאן דפליג עלה דמתני' דקתני דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות מכלל דכולהו סבירא להו דבשבעה עלה ולאו מקרא נפקא לן דבשבעה עלה דהאי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי איכא מאן דדריש ליה במסכת יומא כי אחר מתן תורה הוה משבעה בסיון עד י"ז בתמוז איכא מ' יום כ"ד דסיון שהוא מלא וי"ו דתמוז הרי מ' יום שעמד משה בהר:
גמרא — כך קיבלנו מאבותינו:
ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם וגו' — דבעת שהוסר ונתבטל התמיד באותו היום נתן שקוץ שומם דהיינו הועמד צלם בהיכל:
ה"ג והא כתיב על כנף שקוצים — כלומר הא כתיב קרא אחרינא דכתיב ביה שקוצים דמשמע תרי:
תרי הוו — שהעמידן מנשה בהיכל:
ונפל חד על חבריה וקטעיה לידיה — והנקטע לא קא חשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד:
אשתכח דכתיב — על ההוא צלם הכי:
