מסכת תענית דף ל״א עמוד א׳

לאיזה שירצה יעלו הושע בן אלה רשע היה דכתיב (מלכים ב י״ז:ב׳) ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל והיינו דקאמר רק שבטל את הפרוסדאות ואמר לאיזה שירצו יעלו:

הרוגי ביתר בפרק הניזקין (גיטין דף נז.):

מלכרות לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה כדאמרינן (מדות פרק ב' משנה ה'):

יום תבר מגל שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים:

מכאן ואילך מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו:

דלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות:

תקבריה אימיה כלומר ימות בלא עתו:

בת מלך אף על פי שהיה לה שואלת מבת כהן גדול כו' שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה:

תיקנו ביבנה הטוב והמטיב פירוש בברכת המזון ומש"ה תקנו יותר על היין הטוב והמטיב טפי מבשאר דברים לפי שהיו [כמו] גדר בכרם ולא נסרחו:

יום תבר מגל פירוש שמונעין מלכרות עצים למערכה פירוש משום שחלש כחה של חמה ומגדלין התולעים באילנות ועצים מתולעים פסולים למערכה כדאמר [במדות] (פ"ב מ"ה) שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים העצים ומסירין העצים מתולעים שפסולות למערכה:

דלא מוסיף יאסף פי' אותו שאינו מוסיף מן הלילות על הימים יאסף:

מאי יאסף תקבריה אימיה תימה וכי היה מסופק מאי יאסף אלא נראה לומר דלא מוסיף יסיף ומיהא קבעי גמרא מאי יסיף אבל לעולם הוה ידע דיאסף הוא לשון מיתה כדכתיב (בראשית מ״ט:ל״ג) ויגוע ויאסף אל עמיו:

כל אחד ואחד מראה הקדוש ברוך הוא באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו:

רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה בו ביום תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. יום שפוסקין בו לכרות עצים למערכה כדתניא ר"א הגדול אומר מט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה מפני שאין יבשים וכיון שאין יבשים מתליעין וקרו ליה יום תבר מגל. כלומר מעתה אין אנו צריכין מגל לחתוך בו עצים.

[מכאן ואילך] פי' מט"ו באב מי שמוסיף מן הלילה ליום כלומר עומד בלילה ושונה שכבר האריך הלילה. ומי שלא יוסיף תקבריה אימיה שאינו מן החכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה וחיים לעוה"ב:

הדרן עלך בשלשה פרקים.

המשנה התשיעית לא היו ימים טובים וכו' כונת המשנה לבאר שאין להתיאש לרוב הצרות אבל כל אשר יענו אותנו כן נרבה בהיות י"י אתנו בלכתנו בדרכיו ואמר שהיו נוהגים לשמוח שמחה יתירה יתר מכל שאר הימים טובים באלו שני הימים והם ט"ו באב ויום הכפרים ופי' הטעם בגמ' ביום הכפרים מפני שהוא יום מחילה וסליחה ויום שנתנו בו לוחות אחרונות שהוא בי"ז בתמוז שכלו בו מ' ראשונים ירד ושבר את הלוחות ובי"ח בו טחן את העגל ובי"ט עלה ונשתהא פ' יום מ' לתפלה ומ' ללוחות אחרונות חשוב י"ב של תמוז שהרי נתעבר ול' מאב וכ"ט של אלול וט' של תשרי הרי שכלו פ' בסוף ט' של תשרי ומחרתו ירד ונתן את הלוחות ובט"ו באב פירשו בו שכלתה גזרת מתי מדבר שבכל ערב ט' באב היה משה רבינו מעביר כרוז צאו לחפר צאו לחפר והיו יוצאין וחופרים וכל אחד ישן בקברו בליל ט' באב למחר היה כרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים היו מוצאים עצמם חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט שנה אחרונה מצאו עצמן כלם חיים כסבורים שמא טעינו בקבוע החדש חזרו לשם בכל לילה ולילה עד ט"ו שראו הלבנה במלואה והכירו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב ופירשו בדרש שעד כאן לא היה הדבור מתיחד למשה כל כך והוא שתמצא שמתחלת אלה הדברים עד פסוק ויהי כאשר תמו כל הגוי לא נזכר לשון דבור למשה אלא ויאמר י"י אלי וכאן נאמר ויהי כאשר תמו וכו' וידבר י"י אליו ופירשו בה עוד שהוא יום שבו הותרו שבטים לבא זה בזה מצד מה שדרשו זה הדבר וכו' דבר זה שלא להנשא יורשות ממטה למטה לא יהא נוהג אלא בדור זה וכן פירשו בו עוד יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכן פירשו בו עוד יום שבטלו פרדסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל וכן דרשו בו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה והתבאר בתלמוד המערב שעמד המצור על העיר ז' שנים ולא היו יכולים לקבור המתים ובט"ו באב עברה הצרה וקברום ועשאוהו יום טוב ותקנו הטוב והמטיב בברכת המזון וכן דרשו בו יום שבו היו פוסקין מלכרות עצים למערכה מפני שכבר תשש כחה של חמה ואין העצים מתיבשין יפה ובתלמוד המערב פירשו שכל עץ הנקצץ עד כאן אינו מתליע וכל עץ שיש בו תולעת פסול למזבח ויש מעלה אחרת ליום זה שאף הוא יום שנתן לשיעור התלמידים להיות מתחילים ללמוד בלילות ועליו אמרו דלא מוסיף יסיף:

ואמר שמרוב שמחתם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ויוצאות בכלי לבן שאולים אפילו אותן שהיו להן משלהן היו שואלות ולובשות שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונים טבילה שלא לבייש אותן שכליהם צריכים טבילה מחמת טומאה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא ובתלמוד המערב פירשו בו טעם אחר והוא שתמהו ושאלו מונחים הם בקופצא ואת אמר צריכים טבילה אלא מתוך שהיא מטבילתן היא משאילתן כלומר שהטבילה גורמת שלא לחוס עליהן עד שתמנע מלהשאילן ועל הדרך שאמרו במסכת חולין בטלית טבולת יום מגו דלא חס עלה ואטבלה קרע לה לרובה ומי שאין לו אשה הולך ובורר ופי' בגמ' שכלן צווחות כפי מה שמרגישות בעצמן יפפיות שבהן אומרות תנו עיניכם ביופי שאין אשה אלא ליופי מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה שאין אשה אלא לבנים מכוערות שבהן אומרות קחו מקחם לשם שמים ואם היו מתרצין זה לזה מודיעים לקרוביהם אחר שחזרו ומתרצים ומתארסים וכן הוא אומר צאנה וראנה וכו' כלומר שב אל דבור המיוחסות שלא נתכונה אמו של שלמה למלכות אלא לתורה ולחכמה והוא שאמר ביום חתונתו זו תורה כלומר שכונת זווגה לא היתה אלא להעמיד בנים הגונים ולגדלם לעבודת השם והיא השמחה האמתית כמאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו:

וזהו שיעור מה שראינו לכללו בדיני זאת המסכתא דרך קצרה כמו שיעדנו יבא אחריה מה שיראה לכללו בדיני מסכת מגלה על הדרך הזה בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן.

מִכָּאן וָאֵילָךְ דְּמוֹסִיף יוֹסִיף, וּדְלָא מוֹסִיף, [יֵאָסֵף] יָסִיף. תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי 'יָסִיף'? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיה. פירוש רש"י ימות בלא עתו, ויש להקשות למה אמרה רב יוסף בהאי לישנא דתקבריה אמיה? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בשבחי האשה בפסוקי אשת חיל (משלי לא, טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, נמצא זו היא מדת הנשים לקום בעוד לילה רוצה לומר באשמורת לעסוק בצרכי הבית, והנה זה שראה אמו קמה בעוד לילה לעשות צרכים המוטלים עליה ולא למד ממנה שגם הוא יש לו לקום לעסוק בצרכי הנפש המוטלים עליו שהוא עסק התורה, לכך לא יזכה שיחיה ויקבור את אמו אלא ימות בקוצר שהיא תקברנו. ועוד נראה לי באופן אחר דרב יוסף כונתו בלישנא דאמיה על התורה שנקראת אֵם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה' וידוע דהתורה נותנת חיים ללומדיה, וזה שלא קם להוסיף שעות מן הלילה על היום בלימוד התורה הנותנת חיים לכן התורה תענישנו למות קודם זמנו בר מינן. והא דשאל 'מַאי יָסִיף' קשא וכי אינו יודע משמעות יסיף מאי היא? ונראה לי הכונה ששאל למה נקיט לשון יסיף, הוה ליה למימר יֵאָסֵף? ומשני תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ היא תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וידוע שכל ישראל נקראו בשם יוסף דכתיב חון תָּחוֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה, טו), ולכן זה שלא עסק בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים שזמן לימוד שלה בלילה דקורין תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב על כן יחסר וא"ו מן שם יוסף אצלו וישאר יסף לכך אמר האי לישנא יסיף, כי יס־ף הנשארים אם תקראנה בחיריק תחת סמ־ך תהיה קריאתה יָסִיף.

בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל הטעם דתקנו דהגדול ישאל מן הקטן, לרמוז להם מוסר שתהיה כל אחת מסתכלת בקטנה ממנה ובזה תשמח בחלקה ולא תסתכל בגדולים שאין לה כמותם שאז יהיה בלבה קנאה וחמדה.

מְכֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים. הדבר תמוה מה התנאי הזה של הזהובים דמתנים המכוערות? ואיך מלאם לבם לדבר כך? ומה שייכות יש בדברים אלו לענין המקח שיהיה לשם שמים? ורש"י נדחק לומר, מלתא בעלמא הוא דאמרן. ונראה לי בס"ד דודאי המכוערות אלו הם עניות ובעין יעקב הגרסא כאן בינוניות ועניות. גם גרס בברייתא עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, איך שיהיה נראה מכוערות אלו הם עניות ולכן רוצים שיעטרום בזהובים מפני שלא הביאו מבית אביהן כלום. והנה בודאי הלוקח עניה ומכוערת ניכר שהוא לוקח לשם שמים דעניה ויפה יאמרו לקח לשם יופי ועשירה ומכוערת יאמרו לקח לשם ממון אבל עניה ומכוערת ודאי לשם שמים. מיהו עדיין לא נפיק מחשדא כי יאמרו לא לקח לשם שמים אלא להנאת עצמו כי הוא קמצן הרבה ואם יקח אשה עשירה צריך לעשות לה הוצאות באכילה ושתיה ותכשיטין כפי כבוד עושרה ואם יקח עניה ויפה מחמת שהיא יפה יהיה לה הרמת ראש ותבקש תכשיטין ומלבושים ושאר הוצאות הבית כרצונה, לכך לקח עניה ומכוערת שאין לה הרמת ראש ופתחון פה כנגדו, לא מצד עשרות ולא מצד יופי ואם יביא לה לחם צר תשתוק ותקבל! כי כיון שהיא עניה ומכוערת תראה עצמה כמו משרתת אצלו ואין לה פתחון פה לבקש כלום ממנו! ואם כן במה יתברר שזה לקח לשם שמים? אך אם עשה יעשה הוצאות בשביל לעטרה בזהובים שיעשה לה תכשיטי זהב ומלבושים יקרים הנה זה ודאי לקח לשם שמים ויצא מאותו חשד על כן הם אומרות קחו מקחכם לשם שמים על ידי שתקחו אותנו ובלבד שתעטרונו בזהובים שבזה יתברר הדבר שלקחת אותנו לשם שמים!

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים בְּגַן־עֵדֶן נראה לי בס"ד טעם למחול על פי מה שכתוב בפסוק (תהלים קכו, א) בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, כי ישראל הצדיקים גמורים שבהם נרמזים בנקוד חול"ם שהוא עומד למעלה והבינונים נרמזים בנקוד השור"ק שעומד באמצע האות והגרועים נרמזים בנקוד חירק שעומד למטה, ולעתיד יהיו כולם צדיקים שנרמזים בחול"ם וזהו הָיִינוּ כְּחֹלְמִים ולכן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, מָחוֹל בהפוך אתוון חוֹלָם שבו נרמזים הצדיקים. ועוד נראה לי בס"ד הצדיק נקרא אִישׁ חַי ונקרא אִישׁ חַיִל כמו שנאמר (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, כתיב חַי וקרינן חַיִל והיינו בשביל שלימותו בעסק התורה שנקנית במ"ח מעלות נקרא אִישׁ חַיִל [48] שהוא מספר מ"ח ומצד שלימותו במצות נקרא אִישׁ חַי כי הרשע העובר על המצות נקרא מת וזה להפך הוא חי. אך במצות יש עשה ויש לא תעשה, לכך נקרא חי חי בכפל כנגד עשין ולא תעשה ולכן חזקיהו המלך ע"ה הלכו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף (בבא קמא יז.), לרמוז שהוא חי במצות עשה וחי במצות לא תעשה כמנין ל"ו [18×2=36] והמצות מתייחסים לכתף לכך היו חלוצי כתף. ובזה מובן מה שזוכים למחול שהוא מ"ח ל"ו כנגד מה שזכו לתורה הנקנית במ"ח מעלות וכנגד מה שזכו לתואר 'חי חי' על ידי המצות שהם מספר ל"ו הרי צירוף מָחוֹל. ועוד נראה לי בס"ד דהצדיקים יש להם עם הקב"ה דין אשה ובעלה וידוע מה שאמר הכתוב (ירמיהו לא, כא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, ולכך האשה נקראת חומה ולכך יעשה דוגמה זו לצדיקים לעשות להם מחול לרמוז שהם דוגמת הנקבה אשר תסובב גבר, ולכך מראה להם לפי מראה הדמיון כאלו אור השכינה שהוא עומד באמצע ובזה יתקיים הכתוב כִּי בָרָא הֳ' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ פירש רש"י שמראה ואומר (ישעיהו כה, ט) הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. יש להקשות יאמרו פסוק זה בלתי היותם מורים באצבע ומה הוא ענין רמיזה באצבע דוקא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו כת הקדמונים הטעם שנהגו ליתן טבעת הקדושין באצבע שהיא הסמוכה לגודל מפני דאצבע זה הוא כנגד ששה הויו־ת של מזמור י"ט, דפסוק (תהלים יט, ח) 'תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ' הוא חמשה תיבות ומתחיל תיבת תּוֹרַת כנגד הגודל ואז יהיה השם כנגד אצבע וכן אחרי זה עֵדוּת הֳ' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, וכן אחרי זה פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, וכן מִצְוַת הֳ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, וכן יִרְאַת הֳ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, וכן מִשְׁפְּטֵי הֳ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, שכל חלוקות אלו הם חמשה תיבות, ושם הוי־ה הוא כנגד אצבע הסמוך לגודל. וידוע כי בגלות אין שמחה שלימה, משום דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ, וכיון דחסר ו־ה שהם לשון שמחה לכך אין שמחה שלימה. ובזה פירשנו אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל הֳ' דייקא שנעשה השם שלם ואנחנו אומרים כיון דְהִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לכך הָיִינוּ שְׂמֵחִים שתהיה שמחה בעולם כיון דהגדיל ה' באותיות ו־ה. ובזה מובן הטעם דמורין באצבע לרמוז על שלימות שם הוי־ה שהוא כנגד האצבע שיהיה שלם ולכך אומרים (ישעיהו כה, ט) זֶה הֳ' קִוִּינוּ לוֹ שיהיה שלם, ולכך נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה דייקא שתהיה השמחה שלימה מבית ומחוץ וזהו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש כפל קִוִּינוּ לוֹ שני פעמים כנגד שלימות השם וכנגד שלימות הכסא או כנגד ציון וכנגד ישראל דכתיב (ישעיהו א, כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה, עד כאן דבריו נר"ו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למראה האצבע וכפל הפסוק, דאמרי ב' פעמים 'קִוִּינוּ' בהקדים מה שכתב הרב מהר"א פלאגי ז"ל בשם הגאון השל"ה ז"ל, דעשר אצבעות הם כנגד עשרת הדברות וכשמניחין אותם גודל אצל גודל יהיה זרת ימין כנגד אָנֹכִי וקמיצה דימין לֹא יִהְיֶה לְךָ ואמה דימין לֹא תִשָּׂא ואצבע דימין זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגודל דימין כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגודל שמאל לֹא תִּֿרְצָח ואצבע שמאל לֹא תִּֿנְאָף ואמה שמאל לֹא תִּֿגְנֹב וקמיצה שמאל לֹא תַעֲנֶה וזרת שמאל לֹא תַחְמֹד, עד כאן. נמצא לפי זה אצבע ימין נגד מצות שבת ואצבע שמאל נגד לא תנאף. וידוע מה שאמרו רז"ל שהגאולה תהיה בזכות שמירת שבת, גם אמרו רז"ל שהגאולה תהיה על ידי תיקון היסוד ולכן תהיה באלף השישי שבו תיקון היסוד ולכן אמרו רז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, וכל זה תלוי בשמירת דבור לא תנאף. ובזה מובן הטעם שכל אחד מראה באצבעו שהוא אצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם של ימין ושל שמאל שהם כנגד דבור זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ודבור לֹא תִּֿנְאָף אשר בעבור שמירת שתיהם היתה הגאולה וישועה, ולכן אומרים ב' פעמים קִוִּינוּ, האחת כנגד זכות מצות השבת והשניה כנגד זכות קיום מצות לא תנאף על כן בזכותם שתיהם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה תרתי לישני. ועוד נראה לי בס"ד מה שמראים באצבע דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרושי הציצית דהגודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לגודל היא גבורה וידוע דהצדיקים נשפעים טובה וברכה על פי מדת הגבורה גם כן וכמו שאמרו רז"ל על פסוק (ישעיהו מו, יב) הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, שכל העולם נזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כלומר במדת הגבורה ואומרים זֶה הֳ' שם הרחמים קִוִּינוּ לוֹ למתק בו מדת הגבורה הרמוזה באצבע ואנחנו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, נגילה במדת הדין ונשמחה במדת רחמים למשוך שפע מאתו יתברך ברכה ושלום וטובה וחיים.

סְלִיק מַסֶּכֶת תַּעֲנִית