מסכת תענית דף כ׳ עמוד ב׳

נזדמן לו אדם יש ספרים שכתוב בהן אליהו זכור לטוב והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר:

ה"ג מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות שאינן ראויות ליפול ולא שראויות ליפול הי ניהו בריאות והי ניהו שאינן ראויות ליפול הי ניהו רעועות והי ניהו ראויות ליפול לא צריכא דקיימן אגודא דנהרא – מפולת שיש שם רוח חזק שמפיל החומות מפולת שאמרו מתריעין עליהן בבריאות קאמרינן שיהו החומות בריאות ואף על פי כן נופלות מכח נשיבת הרוח אבל אם היו החומות הנופלות רעועות אין מתריעין עליהן וכשאינן ראויות ליפול מתריעין עליהן ולא בראויות ליפול:

לא צריכא הא דקתני שאינן רעועות וראויות ליפול אלא כגון דקאי אגודא דנהרא על שפת הנהר שאע"פ שהיא בריאה ראויה היא ליפול שהמים מפילין אותה שמקלקלין את הקרקע ושוחקין את היסוד:

כי ההיא אשיתא רעועה כו':

באתרה במקומה אף על גב דאינה ראויה ליפול דהא קמה באתרה כולי האי אפילו הכי כיון דרעועה היא לא הוו חלפי תותה אלא היה מקיף סביבותיה:

מנכין ממעטין:

ה"ג לא הקפדתי בתוך ביתי ולא הלכתי בלא תורה דכל שעתא הוה גריס:

בהכינתו שמכנים לו בני אדם כגון שם לווי:

נזדמן לו אדם אחד שהוא מכוער ביותר במסכת דרך ארץ מפרש דאותו אדם היינו אליהו ולטוב נתכוין כדי שלא ירגיל בדבר:

לא צריכא דנפלי מחמת גובהייהו פי' דהוו בריאות ולא היו ראויות ליפול אלא מחמת גובהן:

אמר ליה דאיכא רב אדא בהדן דנפיש זכותיה וצ"ל דתרי רב אדא הוו דהא רב אדא בר אהבה הוה בימי רבא דמצינו בכמה מקומות אמר רב אדא בר אהבה אמר רבא והא רב אדא בר אהבה דהכא משמע דהוה חבר לרב ולשמואל מדקאמר ליה שמואל לרב וקאמר ליה הא איכא רב אדא בהדן ואנן ידענא דרב יהודה היה תלמיד דרב ושמואל ורבא הוה נולד ביום שמת רב יהודה ורב אדא היה תלמיד דרבא א"כ ע"כ צ"ל דתרי רב אדא הוו:

בהכינתו פירוש בכינוי שמכנין אותו בן אדם לגנאי בחניכתו פי' כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות (גיטין דף פח.) כגון רבי אברהם אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראים כך ודוקא לגנאי אבל לשבח מותר:

ת"ר מעשה בר' שמעון בן אלעזר שפגע באחד ואמר כמה מכוער כלי זה שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. כיון שידע שחטא התחיל לבקש מחילה. נפק ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז:

מלתא דשיבתא פי' משקה של רפואה:

וכן עיר שיש עליה דבר או מפולת כת׳‎ הרמב״ם ז״ל על המפולת כיצד הרי שרבתה העיר מפולת כותלים בריאים שאין עומדים בצד הנהר הרי זו צרה ומתענין ומתריעים עליה וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין מתענין ומתריעין ע״כ ולא נתן הרב שיעור למפולת אלא שאמר הרי שרבתה מפולת ואפשר דשיעור׳‎ בג׳‎ בתים דומיא דדבר דהוי בג׳‎ מתים אלא דהכא דליכא הפרישא בין עיר גדולה לעיר קטנה ולא בקיום א׳‎ לג׳‎ ימים ועוד כתב הרב ז״ל שאם נפל חולי א׳‎ מבני העיר לאנשים הרבה כגון אסכרה וכיוצא בהן ומתי׳‎ מאותו חולי מתריעים ומתענין עליהם ונפקא ליה לרב ז״ל מיהא דתניא לעיל ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעים עליה ולא נתפ׳‎ בש״ס גם בדברי הרב ז״ל כמה מתים ימותו ובכמ׳‎ ימים אם הוא כעין דבר אם לאו ונרא׳‎ שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר כבר מכיון שמתו מחמת חולי זה עצמו ג׳‎ אנשים בין ביום א׳‎ או יותר מתעני׳‎ ומתריעי׳‎ עליו ולא אמרו בדבר אותו שיעור אלא כשאין חולי שלהם שוה:

קיר נטוי אסור לעבור תחתיו ואפילו עמד לו זמן רב בנטיה אין סומכים על זה וכל מקום סכנה אל יהא אדם עומד לשם וסומך שעושים לו נס שמא אין עושים לו נס ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו:

תלמיד חכם ראוי לו לעטר עצמו במדות הגונות יתר על כל שאר בני אדם כמו שבארנו המהדרין מן המהדרין ראוי להם להזהר ממדת הכעס אפילו בתוך ביתם ולהיות מהלכו בצניעות וענוה בפני גדולים ממנו ושלא יראה עצמו שמח בתקלת חבירו ולא יבזה את חבירו לקראו בכנוי הן כנוי עצמו הן כנוי משפחתו ואם הוא מן התלמידים ראוי לו שלא ילך ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין ושלא יישן בבית המדרש אלא שמ"מ יזהר שלא להרהר במבואות המטונפות בדברי תורה ואין צריך לומר שלא ידבר בהם ואם הוא ממונה במנהיג ראוי לו לפשפש בכל עניני העיר ולהשתדל בכל מיני תקון הצריכים בה הן תקון מדיני הן תקון נפשיי הן במניעת היזק הן בהשתדלות תועלת:

אע"פ שמצות הצדקה גדולה ביותר וכל שכן בערבי שבתות וימים טובים ראוי לחסיד להמנע שלא ליתן לעניים בחק ידוע בערבי שבתות וימים טובים שום דבר מוכן אא"כ יודע בעצמו שבכל יום מהם יזדמן לו כן שמא פעמים לא יזדמן לו והעני סומך על אותה הכנה ונמצא שבתו עומד ובטל והוא שאמר כאן וליתבה לעניי והשיב זמנין דסמכי עליה ולא אתו למזבן:

אוכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופי' גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואע"פ שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר הם סוברים שההשלכה בנהר אין בה בזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים או שמא תולין הם באיזו סבה ומ"מ גדולי המפרשים והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אע"פ שהם מאכל אדם ואף בשנשרפה בשאין ראויות לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת עד שהם תירצוה שלא נאסר אלא בדבר מרבה אבל בדבר מועט מותר ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועט וי"מ שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר וכמו שאמרו במסכת שבת האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה אלא יראה לי שלא על כל אוכלי אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אע"פ שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו:

גמרא ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ס"ת תפילין ומזוזות כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג מפולת כו' נשיבת הרוח אבל אם היו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בהכינתו פירוש כו' חניכת אבות בגיטין עד עשרה כו' עכ"ל:

גמ' קסבר מאכל אדם אין מאכילים לבהמה מג"א סימן קעא ס"ק א:

אָמַר לוֹ רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ. נראה ודאי דאין כונת רבי אלעזר על צורתו אלא על הנהגתו ודרך ארץ שלו מפני שנראה לו שהוא אדם פחות ובאותו מקום נוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם יתן הרי זה מבזה את הגדול ולכך כיון שראה שהקדים ליתן לו שלום הקפיד ודן אותו לגאה שיצא משורת דרך ארץ לכך הקדים לומר לו רֵיקָה כדי שיובן מה שיאמר לו מְכֹעָר אינו אומר על הצורה אלא על ההשכלה והנהגה שלו שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירוֹ מְכֹעָרִין בדעת כמוהו שנותנים הקטנים שלום לגדולים. אך עם כל זה שגה רבי אלעזר בדבר זה יען מפני שאותו אדם היה מכוער ביותר ולכן דבריו מובנים דקאי על צורתו ובזה נעשה לו ביוש גדול וגם נראה מזלזל ביצירה חס ושלום ולכך כאשר השיב לו אמור לאומן, הרגיש רבי אלעזר בשגגתו ותכף בקש מחילה ולא עוד אלא זלזל בכבודו ביותר שטייל אחריו לבקש ממנו עד שהגיע לעירו ולא חש לכבוד עצמו בפני אנשי עירו וגם תכף נשתטח לפניו שהוא דבר יותר קשה מהנופל לרגליו ראה כמה חסיד היה אף על פי שבשגגה דבר. ונראה לי נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו להראות הכנעה כנגד כל האיברים שביזה. ומה שאמרו שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי, פירוש רבי בחלק הנגלה רבי בחלק הנסתר מורי במידות מורי בדרך ארץ.

מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה, וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. קשה מה שייכות יש לדרשה זו עם המעשה הנזכר? ונראה לי כי המעשה הנזכר נתגלגלה בשביל שבתחילה הקפיד עליו הרבה על אשר הקדים ליתן לו שלום במקום שנוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם לא היה מקפיד אלא יהיה רך כקנה לא נעשה אחר כך הדבר הזה שיאמר לו כך וישיב לו כך ולכן אמר אותו האיש 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן' כלומר שלא יהא רגיל להקפיד בדברים אלו וכיוצא בהם. ונראה לי הדמיון של רכות וקשות שעשה לקנה ולארז הוא על פי מה שאמרו לעיל דהקנה אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן ודממו הרוחות עמד הקנה במקומו וכן האדם טוב שיהיה נח הטבע ודעתו מעורבת עם הבריות שילך עם כל אדם לפי דעתו וזה סופו לעמוד במקומו שהכל דעתם נוחה ממנו ואין אויב לו. אך הארז הוא קשה שאפילו כל הרוחות נושבות אינו הולך ובא ועם כל זה אם תבא רוח דרומית, שחזקה ביותר עוקרתו והופכתו על פניו וכן האדם שהוא תקיף בדעתו ולא ישוב מפני כל עם כל זה יזדמן לפעמים אדם כנגדו שהוא קשה ממנו שאינו יכול להלחם עמו אלא עוקרו מן העולם.

אֵינִי מוֹחֵל לְךָ, עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, וֶאֱמֹר לוֹ, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ. קשה למה האריך, די לומר 'עד שתאמר לאומן שעשאני' ולמה הוצרך לומר 'עד שתלך'? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה באחד שהיה נאה ביותר מתלוצץ באדם מכוער אמר לו אותו חסיד למה תתגאה עליו בצורה שלך והלא בקבר תהיה שוה עמו! כי בקבר לא ישאר הנוי של הצורה ואם אתה תמות קודם ממנו נמצא הוא בחיים צורתו נאה מגופך שבקבר! וכן רמז האיש מוסר בדבריו אלו שאמר 'עד שתלך אצל אומן שעשאני' כלומר כשתהיה נפטר מן העולם שהרוח תשוב אל האלקים שאז אותו זמן הגוף הוא בקבר ואין שם היכר לצורה נאה ולצורה מכוערת אלא כל הגופים שוים אז אותו זמן תאמר לאומן שעשאני וכו'.

אָמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. קשא הוה ליה למימר 'כך וכך אמר לי' דלא עשה מעשה אלא דברים דיבר! ונראה לי כונתו בדברים אלו עשה מעשה של שפיכות דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:), ואמרו לו אף על פי כן מחול לו כי כונתו לא היתה לבייש אלא כונתו כאשר פרשנו לעיל שהלעיג על מיעוט דרך ארץ שראה בו יען שאדם גדול בתורה הוא ובודאי אין כונתו להלעיג על הצורה והיצירה ולא חשיד בהכי.

דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ וְלָא מִסְתְּפִינָא יש להקשות ומה בכך אם יקיף ולא יסמוך על הנס? ונראה לי רצה לפרסם שבחו של רב אדא בר אהבה וגם להודיע לעולם תוקף המעשים טובים להגין בעולם הזה גם במקום סכנה ובודאי רב ושמואל נפיש זכותייהו אך מענוה אין רוצים לסמוך על זכות עצמן. והא דלא אקפד רב אדא בר אהבה בהאי עובדא כמו שהקפיד בעובדא דרב הונא, התם שאני שהנס ניכר להדיא דתכף ומיד בעת שיצאו מהמפתן נפל הבית מה שאין כן בכותל דנשאר קיים אחר שהלכו מאצלו וגם כל העולם הולכים ואין מקפידים (תהלים קטז, ו) שֶׁשֹׁמֵר פְּתָאיִם הֳ'.

דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה, וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם [תִּמְצָא לוֹמַר]: עוֹשִׂין לוֹ נֵס, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. נראה לי בס"ד דרב הונא ידע להא דרבי ינאי וסבירא ליה הכי אך מפרש דאיירי בהיכא דעומד לכתחלה במקום סכנה וסומך על זכויותיו אבל אם עמד שם לפי תומו דלא ידע שיש סכנה אין מנכין לו מזכויותיו וכאן רב אדא בר אהבה לא ידע בסכנה ולפי תומו עמד שם לכך לא חש לה רב הונא ועם כל זה רב אדא בר אהבה הקפיד דמפרש למילתא דרבי ינאי בכל גוונא אפילו בעומד לפי תומו דלהכי נקיט רבי ינאי לעולם. ועוד נראה לי בס"ד דרב הונא סבירא ליה בהיכא דעוסק בתורה באותו מקום סכנה לית לן בה ואין מנכין מזכיותיו ורב אדא מפרש דאיירי בכל גוונא. והנה הרב פתח עינים ז"ל בברכות דף ל"ג הקשה בעובדא דרבי חנינא בן דוסא שהניח עקיבו בחורו של ערוד, איך העמיד עצמו במקום סכנה? עיין שם. והתירוץ פשוט דהתם רצה רבי חנינא בן דוסא לעשות קדוש השם בדבר וללמד מוסר גדול לבני אדם כי נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש ואמר להם ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית! ואפילו אם חס ושלום ינכו מזכויותיו ירויח זכות עשר ידות על מה שנטלו ממנו במה שזיכה את הרבים בדבר זה שהראה לעולם שאין הערוד ממית אלא החטא ועל ידי כך נתעורדו הכל בתשובה. ועוד נעשה תועלת גופנית לרבים מכאן ולהבא שלא יהיו עוברין ושבין נזוקין כי הערוד איננו. ועוד נראה לי בס"ד דהערוד הוא מין נחש וידוע דאין הנחש מזיק אלא אם כן שלוח מן השמים וכמו שנאמר 'אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ' דלכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, וכיון דידע בנפשיה שהוא צדיק גמור ודאי לא לחשו מן השמים לערוד שישכהו אלא כדי שיעשו לו נס וימות הערוד וילמדו העולם מוסר מדבר זה.

בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים נראה לי נחתו לשאלו כזאת מפני כי הכעס גזור על בבל דכתיב (דברים כח, סה) 'וְנָתַן לְךָ לֵב רַגָּז' ואמרו בגמרא (נדרים כב.) בבבל כתיב, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' ורב אדא בר אהבה בבבל הוה יתיב לכך נתפלאו על אריכות ימיו ושאלוהו. ומה שאמר להם מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי כלומר 'בקרבי' כי גוף האדם מכונה בשם בית בספר קהלת (קהלת יב, ג) וכונתו לומר אף על פי שתראו לפעמים אני מקפיד, זהו לעיני הרואין כדי לזרז ולהזהיר אבל בקרבי ולבי אין לי שום כעס והקפדה! ומה שאמר וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי בְּחָכְמָה, פירוש ואף על פי שאני גדול ממנו בזקנה. ומה שאמר וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת פירוש מבואות שדרכם להיות מטונפות על פי הרוב אף על פי שעתה אין אני רואה טינוף לפני. ומה שאמר וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ פירוש בית המדרש שלהם שהיו רחוקים מן הבתים שלהם ואי אפשר לבא בלילה לביתם לישן בהיכא דמשכא שמעתתייהו ונתעכבו בבית המדרש וכאשר נזדמן לו זה שהוכרח לישאר שם היה מוכרח להיות ניעור כל הלילה ההוא. ומה שאמר וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי אין הכונה לומר שלא שש על התקלה דזה ודאי אסור! אך רוצה לומר כי ודאי האדם ישיש בהלכה שכיון בה על האמת והוא בעת שיזדמן לו כך אם באותה הלכה שכיון בה על האמת נזדמן שחבירו נכשל בה הוא לא היה שש באותה הלכה בעבור עצמו וזהו שאמר: ולא ששתי בדבר שהיה בו תקלה לחבירי. ומה שאמר לֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ רוצה לומר אף על פי שאינה לגנאי שדרך העולם לקרא לאדם בחניכתו בלבד שאין מזכירין שמו אלא רק שם משפחתו כגון שמו שלמה לוריא מזכירים אותו בשם לוריא בלבד והוא היה נזהר בזה מפני כי זכירת האדם בשמו ממש מורה כבוד ואהבה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם? ויהונתן השיב: נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי, שהזכירו בשמו אפילו שלא לצורך אבל שאול המלך ע"ה הזכירו בשם בן ישי.

הֲווּ מַפְקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא יש להקשות מאי קא משמע לן בזה דהוה דדהבא, הלא זה הוא עושה לכבודו? ונראה לי בס"ד דלא הוה נפיק בגוהרקא דדהבא בשביל לכבד עצמו ולהתגדל חס ושלום! אלא לצורך הענין של המצוה דעסוק בה הוא עושה יען כי הוא היה עושה תיקון זה לסתור כותל הרעוע גם במבואות הגוים שיושבים שם יהודים ובשלמא ישראל ישמעו לו בדבר זה אך הגוים יקומו עליו ויתריסו כנגדו לכך הוה יתיב בגוהרקא דדהבא שבזה הגוהרקא אין יושבין אלא שרים גדולים ונכבדים ולכך גם הגוים היו מפחדים ממנו ומקבלים גזרתו לסתור כותל רעוע.