מסכת תענית דף כ״א עמוד א׳

משום דנפישי בני מחוזא דאיכא עניי טפי וקא מיכלי קרנא:

דחיקא להו עניות:

כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך:

חיי העולם הבא תורה:

חיי שעה עולם הזה זה סחורה:

קיימא ליה שעתא עתיד להתגדל ואין זמנו למות:

שמע מינה מדאנא שמעתיה איהדר איזיל לתורתי:

עד דאתא אילפא ממקום שהלך שם לסחורה:

אמרו ליה לאילפא אי יתיב מר לא הוה מלך מר פי' כלומר לא היית מולך לראש ישיבה וי"מ בניחותא דמר קאי אר' יוחנן כלומר אי יתיב מר לא הוה מליך ר' יוחנן:

אילפא ור' יוחנן דחיק להו עלמא אמרי ניקום ונעביד עסקא עד דהדר אילפא מלך ר"י. אתא אלפא תלא נפשיה.

אמר אי איכא דשאיל לי מתנייתא מדבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא ולא פשטנא ליה ממתני'. כלומר כל מה שיש במשניות החיצונות עיקר שלהן במשנתנו ואין כל חכם יודעו לפיכך אני גדול מר"י. ולמה זכה לישב בראש ולא זכיתי אני ושאליה ההוא סבא הא דתניא.

האומר תנו לבניי שקל בשבת וצוה ומת וראויין לתת להן סלע כי השקל הוא חצי סלע. אם אינו מספיק להן נותן להן סלע.

אם אמר בלשון הזה אל תתנו להן אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להן אינו נותן להן אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן כו'. שמעינן מינה דאין אדם רשאי לשנות מדברי המת. ופשט אילפא הא מתניתא אליבא דר' מאיר היא ששנינו במשנתנו בכתובות בפרק מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר. ואוקימנא התם טעמא דר' מאיר משום דמצוה לקיים דברי המת ואין לשנות מדבריו:

אמרו עליו על נחום איש גם זו שם מקום הוא ראיה על אמתת הדבר בדברי הימים (ב' כ"ח) הוא שנקרא לשם שם אחת העיירות גמזו והוא האמת ירושלמי א"ר יוסי בר אבין בזכות ג' דברים גשמים יורדים. בזכות הארץ. ובזכות החסד ובזכות יסורין וכולן בפסוק אחד נאמרו.

אם לשבט אם לארצו אם לחסד מצאנו שבט אלו יסורין. מפני (ג') ד' דברים גשמים יורדין מלמעלה מפני טללים הרעים ומפני בעלי זרוע ושיהא שותה העליון כתחתון ושיהו עיני הכל נשואות לשמים.

בעון (ג') ד' דברים גשמים נעצרים בעון ע"ז שנאמר ועבדתם שם אלהים אחרים וכתיב בתריה ועצר את השמים. בעון ג"ע שנאמר ותחניפי ארץ בזנותייכי וכתיב וימנעו רביבים וגו'. בעון ש"ד שנאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ. פי' יחן אף על הארץ. (וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים) בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. [חמשה] שמות נקרא אד [עב] ענן חזיז ונשיא א"ר חנינא מה יעשו גדולי הדור. ואין הצבור נידון אלא אחר רובו. שכן מצינו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לשמים לא היה הדבור עם משה. שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וכתיב וידבר ה' אלי לאמר. ר' אליעזר עבד תענית ולא נחית מטרא עבד ר' עקיבא תלמידי' ונחית מטרא. עאל ר"ע ואמר מלה"ד למלך שהיו לו ב' בנות אחת חצופה וכיון שהיתה נכנסת אצלו בבקשה הוא אומר תנו לה בקשתה ותצא ואחרת היתה צנועה. וכשהיתה נכנסת אצלו היה מאריך רוחו עמה כדי שישמע שיחתה שהיה מתאוה לשמוע שיחתה. עשה כן ר"ע בשביל ר' אליעזר רבו כדי שלא יאמרו כי אינו הגון ונמצא חלול שמים. (בירושלמי פ"ב ה"ה) כתיב ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' וכי מים שפכו אלא לבם שפכו כמים. ויאמרו שם חטאנו לה' לבש שמואל חלוקו של ישראל אמר לפניו רבש"ע כלום אתה דן את האדם על אמרך לא חטאתי. ואלו אומרים לפניך חטאנו:

מתני' איזו היא דבר עיר המוציאה ת"ק רגלי עיר גדולה המוציאה אלף ת"ק רגלי יוצאי צבא כגון כפר עכו. ויצאו הימנה ט' מתים בג' ימים (בג' ימים אנשים ממש) [זא"ז] הרי דבר בד' ימים או ביום אחד אינו דבר.

מתני׳‎ איזהו דבר עיר המוציאה ת״ק רגלי יצאו ממנה ג׳‎ מתים כו׳‎ וכן לפי חשבון זה כדמפרש במתני׳‎ ואין בכלל אנשי העיר הנשים והקטנים והזקני׳‎ ששבתו ממלאכה כדכתב הרמב״ם ז״ל והיינו דנקט תנא ת״ק רגלי.

מי שמנה אפוטרופוס וצוה להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים לתת להם סלע ר"ל שאין מסתפקים בשקל נותנים להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ומן הסתם אין כוונתו לדחקם במזונות אפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שהיה לנו לומר הואיל ובלשון מניעה דבר קפידא היתה ואין נותנים להם אלא שקל ומה שחסר להם ממזונותיהם משתכרים בו מצד אחר או מפילים אותם על הצבור ואע"פ שאמרו לאו כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הצבור שמא לא אמרוה אלא כשמצמצם על עצמו אינו כן אלא אף בלשון מניעה לא כיון אלא לזרזם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנים להם אלא שקל ושמא תאמר והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ובזו הרי בניו ראויים לירשו ואין לאחרים אחריהם כלום תירצוה רבים בשאמר נכסי לך שהוא לשון מספק אם ירושה אם מתנה ואצל יורש נדון בלשון ירושה ואצל אחר נדון בלשון מתנה אבל בכאן שהוא לשון מתנה לגמרי אף ליורש יש לה הפסק ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בהלכותיהם שאף לשון מתנה ליורש אין לה הפסק ושמא נאמר לדעתם דוקא כשנותן את הנכסים מעקרם לראשון ואחריו לפלוני אבל בזו שמעקרא לא נתן עקר הנכסים ליורש ר"ל שלא הרשהו בהם אלא לשקל בשבת הרי מה שנתן לזה לא נתן לזה ויש לשני אחריו של זה כמצות המת וגדולי המפרשים תירצו שלא נאמרה אלא כשהניח הכל ביד היורש ובדקאמר נכסי לך אבל זה שהניחו ביד שליש לא וגדולי המחברים פירשוה בשאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא שאחריהם יהיו לפלוני ודברים אלו אין זה מקומם וכבר ביארנום בכדי היכולת בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:

וכן מה שאמרו מצוה לקיים דברי המת הלכה היא וצריך שתדע שמצוה גמורה היא וכופים עליה בב"ד בין שהיה שכיב מרע ומת בין שהיה בריא ומת אלא שיש קצת תנאים ויתבאר ענינם במסכת גיטין בפרק א' בע"ה:

גמרא ניקום וניזיל ונעביד כו' אתו תרי מלאכי כו' פ"א היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו כו' ומלונהו עפרא כי מטא להתם שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא בעא כו' בי יהודאי אמר גם זו לטובה כו' דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך ובד"ה האומר תנו כו' מי שמת והניח כו' להוצאה בשבוע וראוין כו' כצ"ל:

מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דִּמְחוֹזָא עיין פירוש רש"י, והקשה מהרש"א לשון 'בְּנֵי חֵילָא' לא משמע על עניים, ולכן פירש על חיל המלך עיין שם. ועדיין קשא לפירוש מהרש"א למה אומר 'מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי' אפילו דלא נפישי ליחוש דאיך יאכיל פיתו לעכו"ם? ונראה לי בס"ד ליישב פירוש המהרש"א ז"ל, דאי לא נפישי אין נמצאים ברחובות היהודים כדי שישמעו דברים אלו ויבואו יען כי רחובות היהודים הם בפני עצמו ומה יעשו חיל המלך שם?! אך כיון שהם רבים דנפישי טובא אז ימצאו גם ברחובות היהודים ויראו דבר זה ויבואו לאכול גם הם. ועוד נראה לי כיון דנפישי לא תתן להם הממשלה כדי סיפוקם ומחמת רעבונם יעברו חק ונימוס המלכות ליכנס לבית היהודים לאכול.

הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא נראה לי בס"ד הודיענו בזה דמלבד דישיבתם תחת כותל רעוע היתה סיבה לעורר קטרוג גם האכילה היתה סיבה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער המצות וזה לשונו: יברך ברכת המזון בכונה גמורה וידיו אסורות זה על גב זה על החזה ועוצם עיניו אם אין שם כוס לפי שסטרא אחרא קאי תמן לקטרגא עליו ובפרט אם הוא ביחיד, עד כאן לשונו עיין שם. ולכן אמרו שעת אכילה שעת מלחמה. ומה שאמר דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקַיְמָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, פירוש שעתיד להתגדל ולהיות ראש דתלויים בו רבים ואם כן זכותא דרבים מגין וגובר.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". נראה לי לא בערמה דבר כן לאלפא אלא כונתו לפרש הכתוב הזה בהכי דאותיות ארץ במילואם כזה: א ל ף ריש צ די, יש בקרבם אותיות 'דלי' ודרכו של דלי להיות פעם מלא פעם חסר כן העני אינו מוכרח שיחדל מן העולם מחמת עוניו אלא אף על פי שהוא עני אפשר שיתעשר ויהיה מלא כמו הדלי, רגע זה חסר ורגע זה מלא. וזהו כונת הכתוב (דברים טו, יא) לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מן העולם כי הוא מִקֶּרֶב הָאָרֶץ רוצה לומר כדמיון הדלי שרמוז בקרב הארץ. כך היתה כונת רבי יוחנן לפרש הכתוב הזה כשאמרו לאלפא ורמז לו שהוא חושב על עצמו כמאמר הכתוב הזה דאף על פי שהיום הוא חסר יחזור למקומו שאז שיהיה מלא שיתקיים בו כדמיון הדלי. ואם תאמר כיון דרבי יוחנן אמר לאלפא 'שָׁמַע מַר מִידִי' מוכרח שהבין אלפא ששמע רבי יוחנן איזה דבר ואמאי לא שאל אלפא מן רבי יוחנן מה שמעת? ונראה לי אחר שאמר רבי יוחנן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן', חשב אלפא שזה הפסוק נשמע עתה לאזניו של רבי יוחנן מאיזה איש או תינוק שעבר שם וחשב אלפא בדעתו כיון דהוא שמע עתה פסוק זה מעוברי דרכים ואני לא שמעתי שמע מינה לא רצו מן השמים שאחזור מסברתי הראשונה ולכך לא השמיעו אותי גם כן דבהשגחה פרטית לא הניחו מן השמים שתגיע שמועה זו עתה באזני ורק לרבי יוחנן השמיעו זאת משום דקמי שמיא גליא דאם ילך רבי יוחנן לסחורה לא יצליח. ברם הא קשיא: כיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה למה לא גילה הדבר לאלפא כדי שגם הוא יחזור? נהי שדבר המלוכה לא יאות להגיד לו מכל מקום היה לו להגיד דבר הקפידא! ונראה לי דאחר שידע דלדידיה קיימא שעתא והוא ימלוך חשב אם יחזור אלפא עמו כיון דאי אפשר שימלוך רבי יוחנן בהיות אלפא שם אז מוכרח דמזלו של רבי יוחנן ידחה את אלפא מן העולם שיפטר אלפא כדי שימלוך רבי יוחנן וכמו שחשב רב חנינא בר חמא על עצמו, כשראה בחלום על רב שימלוך ורצה שידחה רב לבבל וימלוך שם כדי שלא יפטר הוא מחמתו וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז:) נדחייה ולא נדחיין, כן כאן כיון רבי יוחנן לטובת אלפא כדי שישאר בחיים.

אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא נראה לי בס"ד 'אִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא' נקרא נס ואותיות נס המלוי שלהם הוא אותיות 'מוכן' כזה: נ ו " ן ס מ " ך, נמצא אותיות התלויים בנס הם אותיות 'מוכן' ולכך תלה עצמו בנס הספינה לרמוז גם עתה הוא מוכן וראוי להיות ראש ישיבה שבהליכתו לסחורה לא נתמעטה השגתו בתורה. ועוד נראה לי בס"ד כי הספינה נקרא בלשון חכמים 'אלפא' שזהו שמו עצמו אך אף על פי דהספינה כולה מדרס לבני אדם יש בה חלק שאינו מדרס אלא הוא עליון על כל אדם והוא נסו לכך תלה עצמו בנס הספינה לומר אף על פי ששמי אלפא שהוא רוצה לומר ספינה, אין אני דומה לכללות הספינה שהיא מדרס לבני אדם אלא אדמה לנס הספינה שהוא עליון וגבוה על כולם כי הנני שלם בתורתי ועליון על כל תלמיד חכם שבדור כאשר הייתי מקודם.

הָלַכְתִּי, וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו קשה למה תלה מיתה של זה בעצמו, דמה בידו לעשות וכי היה פת מזומן בידו ולא נתן לו? ונראה לי בס"ד כי אותו עני אחזו בולמוס ולחולי זה צריך מהירות גדולה באכילה והיה צריך שיקפוץ תיכף מן החמור ויקרע השק ויוציא המאכל ולא יתעכב בהתרת הקשרים! ולכך אמר עיניו שלא חסו לראות בפניך ועיניך, כדי לידע שיש לך חולי הבולמוס שיש לו סימנים בפנים ובעינים וידיו שנתעכבו להתיר הקשרים של השק ולא קרעו השק תיכף להוציא המאכל במהרה ורגליו שלא קפצו מן החמור לארץ למהר הרבה אלא ירדו לאיטם. והא דגזר על גופו שחין, בשביל שרצה להיות בו שני דברים שבהם חשוב כמת שהם סמוי עינים וצרעת. והא דלא גזר עניות על עצמו דחשיב נמי כמת מפני כי בזה חב לאחרים שהם בני ביתו וגם העניים שדרכו לתת להם תמיד צדקה.

שֶׁמֻּבְטָח לָכֶם כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת, אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל אף על פי שהיה עניו מאד אין כונתו בזה להגדיל עצמו אלא כונתו לומר כי השטן שמח ביסורים שלו שהם קשים ממיתה ואינו חפץ במיתתו אלא רוצה שישאר חי ביסורים אלו לכך ישתדל שלא יפול הבית עליו.

"נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ"? דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סַלְקָא לֵיהּ, אָמַר "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד אותיות גַּם זוֹ הם צירוף ' מזוג ' שבאלה היסורין שסובל מאהבה ימוזג הדין ברחמים. ועוד נראה לי בס"ד ז' תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וא"ו תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים הרי ' זוֹ ' שעל ידי זכות התורה יתמתק הדין ויהיה לְטוֹבָה. גם עוד אמר לְטוֹבָה דהיינו 'ט"ו בה' כי בתורה נמשכים אורות המוחין שהם סוד י־ה שבשם הוי"ה ומספרם ט"ו. ועוד נראה לי בס"ד רמז באותיות ' זוֹ ' על ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ שצריך להם שלשה תגין ואותיות בד"ק חי"ה שהם ששה שצריך להם תג אחד, שכל אלו הם דין וצריכים תיקון ומיתוק שיהיו לְטוֹבָה. ועוד נראה לי בס"ד אותיות ' זוֹ ' רמז לאות וא"ו שבשם ה ו י"ה, שהפשוט ששה והמלוי שבעה ותיבת גַּם רמז לרחל שנקראת 'גם' שיהיה להם יחוד וזווג על ידי אורות המוחין הרמוזים בטובה שהוא 'ט"ו בה'.

וְשַׁדְרוּהוּ בְּיִקְרָא רָבָא פירוש שלחו עמו אנשי חיל ללוותו בדרך עד מקומו ונעשה לו טובה כפולה תחת שתים רעות שעשו לו שהם האחת שלקחו ממונו והשנית הוסיפו רשעה למלאתה עפר כדי שלא ירגיש ויחזור למקומו אלא יוליכנה למלך ויהרג וכנגד היזק הממון נעשה נס שהמלך מילא לו הסיפטא אבנים טובות ומרגליות וכנגד נזק גופו שלחוהו לו בכבוד גדול שכבוד זה נוגע לגופו. ובזה יובן (תהלים קיג, ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל כנגד נס הממון, שהביא עפר ולקח תמורתו ממון רב, וּמֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן כנגד כבוד ויקר שעשה לגופו. ואמר מֵאַשְׁפֹּת קרי בה 'מאש שפות' רוצה לומר מאש הגזרה שגזר הקיסר בשפתיו להרגו אז יָרִים אֶבְיוֹן דלבסוף נתחלף הדבר שצוה לשלחו ביקר רב. ודע הא דשלחו העפר לנסותו במלחמה, ולא ניסו אותו במקומם כי הם הבינו מדעתם שדבר זה הוא נס גדול ואין הנס פועל על מגן אלא במקום הצורך לכך שלחו אותו למקום המלחמה שיש שם צורך.