מסכת ראש השנה דף כ״ז עמוד ב׳

גמ' העמידו על גלדו גלד דק:

מבפנים פסול שהתקיעה בזהב:

אם קול חיצון שמע לא יצא דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה:

ככתונא כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון:

שקיצר את הרחב ברותחין:

והעברת דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים:

דיבק שברי שופרות כו' במינו כשר - אם אינו מעכב את התקיעה:

נסדק כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו:

ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אם נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום דכל הקולות כשרין בשופר והשתא רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב את התקיעה קאי דאפ"ה כשר במינו דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן א"נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא מתני' כמאן דע"כ הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא בנפחת רובו מיתוקמא ואע"פ שלא נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא (פ"ב) ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני' ר' נתן ומסקנא דשמעתא והלכה למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר:

ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא הא דאמרינן בפ' כל גגות (עירובין דף צב: ושם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה: ושם) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (סוטה דף לח: ושם) דמייתי מינה ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן (ברכות דף כא:) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו:

ארוך וקצרו כשר איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת:

צפהו זהב במקום הנחת הפה היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק:

צפהו מבפנים פסול לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו:

אם קול חיצון שמע לא יצא שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות:

נסדק לארכו פסול לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו:

ר' יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וקיי"ל כוותיה [מתני'] שופר שנסדק ודבקו פסול כו'.

ת"ר ארוך וקצרו כשר גרדו והעמידו על גלדו כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול. מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא.

ואם קול חיצון שמע לא יצא.

ת"ר גרדו בין מבפנים בין מבחוץ וכן אם גרדו והעמידו על גלדו כשר הפכו כגון שהרחיב את הקצר והוא ראש הקרן או קצר הרחב והוא מקום הדבוק לראש של בהמה ותקע בו לא יצא כדרב מתנה דא' והעברת שופר תרועה בעינן דרך העברתו בשעה שתוקע ומריע.

דיבק שברי שופרות פסול הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. מדחזינן ר' יוחנן דמתרץ אליבא דר' נתן ש"מ הלכתא כותיה והוא שנשתייר רובו של שופר שלם והני מילי שסתמו בקרן שהוא מינו אבל שלא במינו אפילו נשתייר רובו שלם פסול. אע"ג דלישנא בתרא לאו הכי הוא אתברירא לן הי מינייהו לישנא בתרא הלכך עבדינן לחומרא.

נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שלם למעלה או למטה מהסדק שיעור תקיעה והוא טפח שוחק כשר. דאמרינן כאילו מקום הסדק חתוך הוא והנותר הוא השופר. ואם נשתייר פחות מזה השיעור פסול וכמה שיעור תקיעה פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו לכאן ולכאן. שיערו חכמים טפח שוחק. כדגרסינן בנדה פרק ג' תני אושעיא זעירא דמן חבריא ה' שיעורן טפח ואלו הן שיליא ושופר ושדרו של לולב ואזוב ודופן סוכה.

היה קולו עבה או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר.

שלחו ליה [לאבוה] דשמואל קדח בזכרותו כלומר נקבו במקדח בזכרותו שבתוך הקרן כשר.

נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לא כשר פירוש אם מעכב את התקיעה עכשיו לאחר שסתמו, וטעמא דכשהוא מעכב את התקיעה לאחר הסתימה נמצא שאין מה שהוסיף בסתימתו מהודק בו יפה, ואינו בטל לגבי השופר, אלא הרי הוא כדבר אחר, והרי יש כאן קול שופר ודבר אחד, ואפילו סתמו במינו פסול. אבל בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה, בין שהיה מעכב מתחלתו, וכל שכן בשלא היה מעכב מתחלתו כשר, לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר. ותדע לך, דהא בפלוגתא דר' נתן ורבנן בנקב וסתמו, ללישנא בתרא דר' יוחנן דקאמר, שלא במינו פסול והוא שלא נשתייר רובו אבל נשתייר רובו כשר, מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר. אלמא בשלא נשתייר רובו פליגי, ובהא הוא דקאמר ר' נתן דבשלא במינו פסול ורבנן פסלי בין במינו ובין שלא במינו, אבל נשתייר רובו בין לרבנן בין לר' נתן כשר בין במינו ובין שלא במינו, דבהא לא פליגי. ובודאי בנקב גדול כ"כ א"א שלא היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם שנסתם, ואם כן מתניתין כמאן. אלא ודאי אע"פ שמתחלתו היה מעכב, כיון שעכשיו אינו מעכב כלומר, שהסתימה מהודקת יפה, הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר, ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, התם הוא לפי שאין השופר צריך לו ואינו עשוי לתקנו ולחזקו, ולפיכך הרי הוא כדבר אחר, וקול דבר אחר נשמע עמו פסול, אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק בו יפה הרי זה מכלל השופר, והרי זה כאותה שאמרו (פסחים מה, א) במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי. כנ"ל. ופלוגתא דר' נתן ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא, ומתניתין ר' נתן היא. דאי בשמעכב את התקיעה, אתיא מתניתין דלא כר' נתן, דהא סתמו, במינו משמע מן הסתם, ואפילו הכי קתני פסול. וכן תני בתוספתא בהדיא (פ"ב, ה"ג) נקב וסתמו אפילו במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ועוד דללישנא בתרא הא קא מכשר ר' נתן אפילו שלא במינו בשנשתייר רובו, וכיון דמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן ודאי משמע דכותיה סבירא ליה, ואי מתניתין דלא כר' נתן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהא איהו כייל ופסק הלכה כסתם משנה, ובכל מקום מקשה לה אדר' יוחנן, ואע"ג דאיכא דמוקי לה באמוראי, מכל מקום מקשי ואזיל ומתרץ, ומתניתין איכא למימר ר' נתן היא ולא רבנן, ואי נמי אפילו רבנן מודו בה, אלא דר' נתן סבר אם מעכב את התקיעה לאחר סתימה, הא קודם לכן לא מעלה ולא מוריד, ורבנן סברי אם מעכב את התקיעה קודם לכן לעולם פסול, לפי שקול התוספת נכר בו, והוה ליה כצפהו זהב מבחוץ שאם נשתנה קולו מכמות היה שהוא פסול. וכן היה נראה ממה שנמצא במקצת הספרים בגירסת ירושלמי (מכילתין פ"ג, ה"ו) דגרסינן התם, שופר שנסדק, למי נצרכא לר' נתן, דבק שברי שופרות, עוד היא דר' נתן, נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. אלמא בשאינו מעכב מכשרי רבנן. ומיהו אי אפשר לומר כן לפום גמרין כדאמרן, מדפריש ר' יוחנן הא דר' נתן, דאי בשמעכב לבסוף קא מיפלגי, מתניתין דלא כר' נתן דסתמו במינו משמע, ואי בשמעכב דמתניתין פליגי, דר' נתן סבר מעכב ואינו מעכב לבסוף קאמר, ורבנן סברי בשמעכב מעיקרא קאמר. הא לא אפשר נמי כדאמרן, דהא ללישנא בתרא דר' יוחנן ודאי משמע דאפילו לרבנן בשנשתייר רובו כשר, וההוא ודאי אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מעיקרא. אלא ודאי שאותה גירסת ירושלמי ליתא, ובמקצת הנוסחאות נמי לא גרסי לה. אלא הכי גרסי, נקב וסתמו ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא, וזה כפירוש הראשון, וללישנא קמא דר' נתן תלת בעינן לטיבותא, שנשתייר רובו, ושסתמו במינו, ושאינו מעכב את התקיעה. וללישנא בתרא סגי לן בתרתי, שאינו מעכב וסתמו במינו ואע"פ שנפחת רובו, אי נמי, נשתייר רובו ואע"פ שסתמו שלא במינו, אבל אינו מעכב את התקיעה בעינן לעולם, דמתניתין מילתא פסיקתא קתני, אם מעכב את התקיעה פסול, ואילו היה כשר לעולם היה מחלק ותני. ורבי אלפאסי ורב חננאל והרב בעל ההלכות זכר כולם לברכה פסקו הלכה כלישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא, וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באיסורי, כגון בגיטין וקדושין ובשאר האיסורין ואע"פ שהוא לישנא קמא. אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא, וכן פוסקין בכל מקום רבותינו הצרפתים בשל תורה כלישנא דחומרא, דתרי לישני כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי, דאי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל פסק אף הכא כלישנא בתרא ולקולא. ופסק הראשון עיקר. ירושלמי: נקב וסתמו ר' בא בר זימנא בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר.

לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר פירש רש"י ז"ל נסדק לרחבו כל רוח היקפו. ומסתברא דלאו כל דאם כן הוו ליה שני שופרות, אלא רוב הקיפו קאמר, הא מיעוטו אפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה כשר.

ניקב וסתמו אם מעכב וכו' פי׳ ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר׳ יוחנן דהילכתא כותיה:

סתמו פי׳ אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני׳ ר׳ נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי׳ לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע״ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ״ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי׳ בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה״ל קול ב׳ שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ״ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה״ל כב׳ שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז״ש ואם לאו פסול ואע״פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי׳ זה אינו כן ע״ד האמת חדא דה״ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני׳ ר׳ נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר״י דברי ר׳ נתן בנפחת רובו וא״כ משמע דלההוא לישנא מתני׳ ה״ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם [אינו] מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א״א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד״ה ואפי׳ שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי׳ דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה״ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה״ל ב׳ שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ״ש ולא לדבק ב׳ שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ״כ הרשב״א ז״ל וכתב וז״ל ואע״פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר׳ יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות:

גמ׳ היה ארוך וקצרו כשר פי׳ קמ״ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו:

צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול פי׳ דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ״ת תיפוק לי׳ דהוסיף עליו כ״ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי״ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ״ה קרי ליה פיו:

צפה זהב מבפנים פסול שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ״ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני׳ וה״ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול:

צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו פי׳ ואפי׳ למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא״כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג״כ וכ״כ הרמב״ן ומורי נר״ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא] ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא:

נתן שופר וכו' פי׳ בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג״כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה״פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג״כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב׳ בני אדם שתקעו כאחד אעפ״כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא:

גרדו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו' פי׳ לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול:

ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' אם בעוד שהיה נקוב היה נקב זה מעכב את התקיעה נמצא שסתימה זו גורמת את התקיעה ופסול אבל אם לא היה הנקב מעכב את התקיעה נמצא שאין סתימה זו מולידה את הקול אע"פ שנעשה צלול ביותר מכדי מה שהיה בסבת הסתימה וי"מ ענין מעכב את התקיעה בדרך אחרת לומר שאף אם היה הקול צרור מתחלה ונצלל מפני הסתימה פסול אע"פ שאם לא סתמו אע"פ שמעכב את התקיעה כשר שכל הקולות כשרין בשופר בין צלול בין צרור ולא עוד אלא שי"מ אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה ופירושו אם נחלש הקול מחמת הסתימה או נצרר שמאחר שלא נעשית הסתימה כהוגן אינה בטלה אצל שופר והרי הם כשני ענינים ואם הסתימה עשויה כהוגן עד שהקול יוצא בלא עכוב כמו שהיה מקודם בטלה היא לגבי שופר וכשר וראשון עקר ולא הצריכה משנה זו תנאי אחר לניקב וסתמו אלא שלא היה מעכב את התקיעה על איזה מן הצדדין שפירשנו בה ובגמ' הצריכו עוד תנאים להכשר זה כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמרא כך הם.

שופר שהיה ארוך וקצרו הואיל ומ"מ נשתייר בו שיעור תקיעה אפילו קצר מחמת פסול שהיה בו כגון שהיה נסדק לארכו וחתך ממנו כל אותו הסדק כשר.

גרדו והעמידו על גלדו אע"פ שנתדקק הרבה הואיל ומ"מ אין הרוח יוצא משם מחמת דקותו כשר.

נתן זר זהב בשפת השופר במקום הנחת פה פסול שהרי הזהב חוצץ ואין אומרין בזה כל לנאותו אינו חוצץ שאין זה קול שופר אלא קול זהב הואיל והקול עובר דרך עליו שלא במקום הנחת פה כגון שפה עליונה או באיזה מקום שבשופר מבחוץ כשר ויש מכשירין אף מבפנים ומפרשים שמה שנאמר בסמוך צפהו זהב מבפנים פסול בצפהו כלו או רובו אבל זה שלא עשה אלא זר זהב סמוך לשפתו אין כאן חשש לא לשנוי קול ולא לקול יוצא מן הזהב ומ"מ עקר הדברים שכל בפנים פסול.

צפהו זהב פירוש כלו או רובו מבפנים פסול והוא הדין בהקף משהו לדעתנו שכל בפנים פוסל אף במשהו ולא תפשוה ברובו אף מי שמפרשה כן אלא מפני דין של צפהו זהב מבחוץ שהדבר תלוי בשנוי קול הן לחשיבות הן לגריעות שכל שנשתנה קולו אף בצפוי מועט פסול וכל שלא נשתנה אף בצפה את כלו כשר מעתה ראוי להזהר באלו שנוהגין להזהיב את השופר לנוי שיעמדו עליו בקיאים אם נשתנה הקול כלל.

נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי לבדו שמע ולא נשמע קול החיצון עמו כגון שפי השופר הפנימי יצא לחוץ והניח בו התוקע את פיו ותקע כשר אפילו נשתנה קולו בשביל החיצון אם קול חיצון שמע עמו כגון שהיה חיצון ארוך או שהיו שתי הפיות שוות שנמצא מ"מ שהקול יוצא מבין שניהם פסול שהרי שני שופרות שמע וי"מ מפני שהחיצון עקר התקיעה והפנימי חוצץ והוא שאמרו בתלמוד המערב שביטל פנימי חללו של חיצון ואין זה מין במינו שהרי דוקא אמרו כן בקדחו בזכרותו שהכל שופר אחד כמו שיתבאר אבל שופר אחר ודאי חוצץ.

הפכו ותקע בו הן שהפכו כהפיכת החלוק ר"ל פנימי לחיצון הן שהפכו בהרחבת פיו הקצר וקצור פי הרחב פסול.

בד"ה ניקב וסתמו כו' א"נ כר' נתן ובשלא במינו כו' עכ"ל וברא"ש א"נ כר' נתן והוא שנפחת רובו כו' עכ"ל והוא דחוק דהא בלא נפחת רובו נמי מעכב התקיעה כמ"ש התוס' גם הרא"ש גופיה וצריך להגיה בהרא"ש כמו הכא בתוס' ודו"ק:

בא"ד ואפ"ה קאמרינן בירושלמי דמתניתין רבי נתן כו' עכ"ל ר"ל אף כרבי נתן ובשאינו מינו וכ"ש דאתיא כרבנן אף במינו וכ"כ הרא"ש ע"ש:

בד"ה ושמע קול שופר כו' וכוותיה קי"ל דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח כו' עכ"ל צ"ע לפום סברתם דהשתא לענין צירוף פליגי אבל לצאת אפי' רב מודה א"כ אין ראיה דקי"ל כריב"ל מהני נשי דלחודייהו קיימי דההוא לצאת איירי ורב נמי מודה ביה גם בההיא דאלו נאמרים קשה מאי ראיה צריך לברכת כהנים דההיא לצאת איירי ורב מודה ביה והך דריב"ל דאין מחיצה מפסקת איירי לענין צירוף ובת"י כל זה אינו ודו"ק:

בתוספות בד"ה ניקב וסתמו כו' אם נפרש דאיירי לאחר הסתימה כו' קשיא כיון דכל הקולות כשירים בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם כיון דמחמת זאת הקושיא דכל הקולות כשרים הוכרחו לדחוק מעיקרא ולפרש דאיירי קודם הסתימה א"כ אף לאחר שהקשו ג"כ על זה הפירוש וחזרו לפירושם הראשון ומסקו ולכך נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר אכתי הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשו מעיקרא מהאי דכל הקולות כשירים בשופר שהרי על זה לא תירצו כלום:

והנראה מזה דמשמע להו דבפשיטות יש לחלק דהא דאמרינן בסמוך כל הקולות כשירים בשופר היינו כשכל הקול יוצא משופר א' ממש בלי שום סיוע מדבר אחר משא"כ הכא דכיון שלא הוחלקה סתימת הנקב לגמרי שהרי מעכב את התקיעה שלא חזר הקול כמו שהיה מתחילתו קודם הנקב וכיון שבאמת סברא פשוטה היא לומר כן וא"כ מעיקרא מאי קא קשיא להו מהאי דכל הקולות כשרין:

והנראה לענ"ד בזה דודאי מעיקרא לא הוי משמע להו לפרש הלשון דאם מעכב את התקיעה דהיינו שלא חזר קולו לכמות שהיה משום דבברייתא דבסמוך דקתני רישא ציפהו זהב קתני אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ובסמוך להאי בבא מיד קתני סיפא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ומדלא קתני נמי בהאי לישנא גופא אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול כדקתני רישא א"כ ע"כ דמעכב את התקיעה מלתא אחריתי היא דלאו משום שנשתנה הקול מכמות שהיה נפסל כמו בציפהו זהב אלא משום דמעכב את התקיעה שאינו קול שופר גמור ומש"ה קשיא להו שפיר מהאי דכל הקולות כשירין ובכל ענין מיקרי קול שופר ולכך כתבו מעיקרא ונראה דאיירי קודם סתימה דלפ"ז ודאי לא שייך למיתני בהאי לישנא דנשתנה קולו מכמות שהיה כדקתני גבי ציפהו זהב. אלא דמ"מ כיון דסוף סוף אפי' לזה הפירוש הוצרכו לפרש טעם הפסול כיון דסתימה זו מסייע לקול הו"ל שופר ודבר אחר מש"ה לאחר שהקשו גם על זה הפירוש וחזרו לפירושם הראשון דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר תו לא קשיא להו מהאי דכל הקולות כשירין כיון דהכא ודאי טעמא רבה איכא לפסול מהאי טעמא גופא דהוי ליה שופר ודבר אחר ולא שייך נמי למיתני אם נשתנה קולו מכמות שהיה כמו בציפהו זהב כיון דלא שוו טעמייהו אהדדי דהא בציפהו זהב אין לפוסלו משום שדבר אחר מסייע לקול שופר דהא אדרבא קודם הציפוי היה קול שופר גמור אלא דאפ"ה מיפסיל כיון שנשתנה הקול מחמת הציפוי נמצא שאין זה קול שופר דמעיקרא כלל משא"כ בניקב וסתמו במינו לא שייך לפוסלו מהאי טעמא דהא ודאי קול שופר הוא אלא משום דהו"ל כשני שופרות ובשלא במינו כמו שופר ודבר אחר מסייעו כן נראה לי נכון בכוונתם ודוק היטב ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בקונטרס אחרון:

בא"ד ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דהא דאמרינן והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו היינו רובו של כל אורך ורוחב השופר וה"נ משמע מלשון הפוסקים ולא ידענא אמאי פשיטא להו לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאיירי שנפחת רוב היקיפו ואין חילוק בין זה לנסדק לרחבו אלא דסדק אין בו חסרון וניקב היינו שיש בו חסרון וא"כ שפיר הוי מצינן למימר דאכתי אינו' מעכב את התקיעה ויש ליישב:

בא"ד ולכך נראה כו' דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר כו' עכ"ל. ולא חששו ליישב להאי פירושא הא דקתני בירושלמי אם היה מעכב ולא כתבו גם כן לפרש להאי פירושא מימרא דרבי יוחנן בסמוך אם נשתייר רובו או נפחת רובו אי קאי אמעכב או אאינו מעכב לפי שסמכו בזה על פרש"י שכתב בהדיא בסמוך דר' נתן דאמר אם במינו כשר אאינו מעכב קאי וממילא דכולה מילתא דר' יוחנן נמי באינו מעכב איירי וכמו שאבאר בסמוך:

שם בגמרא הוסיף עליו כל שהוא בין במינו ובין שלא במינו פסול ומשמע מלשון הגמרא ומסתימת לשון כל המפרשים והפוסקים דבהא מודה ר' נתן ולא מפליג בין מינו לשאינו מינו והטעם בזה דע"כ דבמינו נמי פסול משום דשופר א' אמר רחמנא ולא שני שופרות מה שאין כן בניקב וסתמו במינו דללישנא בתרא דרבי יוחנן מכשיר ר' נתן אף בנפחת רובו ולא מיפסל מטע' שני שופרות שאותה החתיכה שנסתם הנקב על ידה לאו שופר מקרי אלא חתיכת שופר וזה מסייע למה שכתבתי לעיל בדברי התוס' בד"ה ודיבק שברי שופרות:

בפרש"י בד"ה במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה עכ"ל נראה שהוצרך לפרש כן משום דמשמע ליה דמתני' כרבי נתן אתיא ואפ"ה קתני אם מעכב את התקיעה פסול וסתם סתמו במינו משמע וא"כ ע"כ לא מכשיר רבי נתן אלא באם אינו מעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

אמנם קשיא לי טובא איך אפשר לומר דפלוגתא דר' נתן ורבנן במינו היינו אם אינו מעכב מכלל דבשלא במינו אפילו אינו מעכב פסול לכ"ע א"כ תקשי להו הך ברייתא שהביאו התוספות בשמעתין בשם הירושלמי והתוס' דקתני להדיא נקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ר' נתן אומר כו' אלמא דאפי' לרבנן מכשרו באם אינו מעכב אפילו שלא במינו מכ"ש לר' נתן וליכא למימר דלרש"י ולהרמב"ם פליג ר' נתן אסיפא ולחומרא כמ"ש הרא"ש בסוף דבריו בשם גדולים שפירשו כן אלא שהרא"ש ז"ל דחה דבריהם וכתב שאינם עיקר ובאמת אף שאיני כדאי להשיג על הגדולים מ"מ תימא גדולה בעיני דהא בברייתא דילן בשמעתין לא מייתי הך בבא דואם לאו כשר אלא פסול קתני ופליג עליה ר' נתן ואמר במינו כשר אלמא דר' נתן לקולא והא ודאי דתלמודא דידן עיקר לגבי הירושלמי א"כ הדרא קושיא לדוכתא על שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וסייעתם:

גמ' איכא דרמי להו כעין זה סוכה דף טז ע"א. ודף לב ע"ב. ב"ב דף יט ע"א. ודף כו ע"א:

תוס' ד"ה ניקב כו' והלכה למעשה. תמוה לי למה דוקא במינו הא בירושלמי מוקי למתני' אף כר"נ וא"כ מיירי מתני' באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב כשר ובזה לא פליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו ה"נ לרבנן:

תוס' ד"ה ניקב, והלכה למעשה וכו' סותמו במינו וחזר לקולו תמוה לי למה דוקא במינו והא הירושלמי מוקי למתני' אף כר' נתן וא"כ מיירי מתני' באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב התקיעה כשר ובזה לא מצינו דפליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו ה"נ לרבנן: