מסכת ראש השנה דף כ״ז עמוד א׳

ופיו מצופה זהב כו' במקום הנחת פה פסול שהתקיעה בזהב ולא בשופר:

לכך מאריך בשופר תירוצא הוא:

וממילא כו' דמה לי סוף בלא תחילה ומה לי תחילה בלא סוף ומשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא:

תקע בראשונה בפשוטה שלפני התרועה:

ומשך בשניה כשתים לפי שהיה צריך לתקוע כאן ב' תקיעות רצופות אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות:

בור ודות חדא נינהו אלא שהבור בחפירה והדות בבניין על הקרקע צישטרנ"א בלע"ז:

פיטס חבית גדולה פונטי"ן בלע"ז:

מחד גברא דומיא דזכור ושמור:

בתורה אחד קורא פירוש לבדו ואחרי כן המתרגם מתרגם לבדו ולא שנים קורין יחד ומתרגמין יחד:

אבל שנים לא והא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף טו. ושם) שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם לא שלא יקרא אחר עמו דא"כ כל התורה נמי אלא שלא יחלקום לשנים זה ארבעה וזה ארבעה ומה שנוהגין לקרות שנים בתורה סמכו אמתני' דפרק בתרא דבכורים. (משנה ז) דתנן בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע:

כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך תימה הא קי"ל כרבי יהושע כדאמרינן בפ"ק (דף יב.) לתקופה כר' יהושע ואומר ר"ת דקי"ל כרב עינא דפריך משוה יובל ורב עינא ה"ק והא איכא זה היום תחלת מעשיך דאיתיה בראש השנה וליתיה ביובל אלא ודאי הא דאמרינן ליה לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נדון בו להתקיים או לאו וזה שייך נמי ביוה"כ דיובל דהוקש לר"ה כדלקמן בפרק בתרא (דף לד.) (אבל בשאר יומי לא) ואע"ג דמשני ליה שפיר רב עינא לא הדר ביה ומיהו לאידך לישנא קשיא דקאמר מתני' דלא כר"א הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין דף יח. ושם) גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד:

כמאן דלא כר' אליעזר תימה הא ע"כ לא שוו לכל מילי דהתניא לקמן בפרק בתרא (ראש השנה דף ל.) שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החדש בין בב"ד שלא קדשו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע:

שופר שנסדק ודבקו פסול פי' בקונטרס דהוה ליה כשני שופרות משמע שר"ל שנסדק לגמרי שנחלק לב' חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימה דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו וכ"ש דבק שברי שופרות אלא זו ואין צריך לומר זו קתני א"נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קא משמע לן ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר אי נמי משום דכתיב (ויקרא כה) והעברת דרך העברתו כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפילו נפסל מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשיא כלום:

ות"ק סבר אדרבה איפכא מסתברא ופיו של שופר מצופה זהב. ואוקימנא שלא במקום הנחת פה אבל במקום הנחת פה פסול הוא אותו השופר:

ושתי חצוצרות מן הצדדין כו' ואקשינן ותרי קלי מי משתמעי כלומר אפשר לאדם לשמוע שני קולות בבת אחת והתניא שמור וזכור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא אוזן יכול לשמוע. ופרקינן לכך מאריך בשופר כדי לצאת החובה בקול השופר ואקשי' הנה כיון שהאריך בשופר סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא.

והתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת פי' תקע תר"ת תקיעה תרועה תקיעה ועוד רוצה להתחיל תר"ת אחר. נמצא תקיעה של סוף תר"ת הראשון ותקיעה שהיא התחלת תר"ת השני סמוכות להדדי. עכשיו אם משך בסוף התקיעה האחרונה שבתר"ת הראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא אחת כי אין מפסיקין הסוף מן התחלה ולא עלה בידו אלא תר"ת אחת. ופרקי' פסוקי תקיעתא חדא לתרתי לא פסקי ולעולם שמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא. וי"א היה צריך תר"ת ותקע תקיעה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה אחת. ותלמוד א"י מסייע לזה הפירוש.

ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו' ושנינן תרי קלי מחד כגון שמור וזכור שנאמרו מפי הגבורה תרי כחדא לא משתמעי אלא הני כאות ומופת אבל תרי קלי מתרי משתמעי כדתניא בהלל ובמגילה אפי' י' קורין וי' מתרגמין אלמא כיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע הכא נמי גבי שופר וחצוצרות יהיב דעתיה ושמע.

א"כ למה מאריך בשופר להודיע שמצות היום בשופר ש"מ דשופר ביד אחד וחצוצרות ביד אחרים ותוקעין בהן. והני מילי במקדש כדתניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין בו חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר כו' מהאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

בעינן בחצוצרות וקול שופר אבל בגבולין לא.

שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות פי' בעינן ט' תקיעות וברכות מלכיות וזכרונות ושופרות כך מתפללין ביובל ביוה"כ. כמאן מצלינן בר"ה זה היום תחלת מעשיך כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ומותבינן והא תנן שוה יובל לר"ה לתקיעות ולברכות. והאיכא זה היום תחלת מעשיך.

תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת יש מפרשים, אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה שתקע לפני תרועה, אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו כלום, לפי שהוא סבר לאפסוקה ושתהא כשתים, ואין לה הפסק, ולפיכך רישא לית לה סוף וסופא לית לה ראש. והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (ר"ה פ"ג ה"ג) תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה, דאי לא למה ליה לאדכורי כלל תקיעה ראשונה, אלא לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. ואינו מחוור. דלמה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת, דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן, דאטו מי גרע האי מן התוקע לשיר דיצא. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה תקיעה לכלום, אפילו תקיעה ראשונה לא תעלה לו, דהא אפסקה לה אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו, כדמשמע בפירקין דלקמן (ראש השנה לד, א) גבי דר' אבהו, דחיישינן להפסק שבין תקיעה לתרועה ושבין תרועה לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים. ומיהו ההיא איכא למימר, דבלכתחילה קאמר, כלומר היכי מתקן ר' אבהו לכתחילה מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים. והפירוש הנכון, אין בידו אלא אחת, שהיא תקיעה שלאחר תרועה, ולומר שלסוף תשר"ת עלתה לו ולא לתחלת תשר"ת. והא דאיצטריך למיתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת, כתב הר"מ ב"ן נ"ר, משום שאין שיעור לתקיעות למעלה, ואם רצה להאריך מאריך, הילכך דין הוא שאם האריך בה כשיעור חיוב שתים שלא תעלה אלא לאחת, שעדיין מדין התקיעה הראשונה הוא, ובמה יוודע שאריכות זה מחמת תקיעה אחרת הוא, משום הכי קתני, תקע בראשונה שבתחלת הסימן והאריך בשנייה כשתים בראשונה, ס"ד אמינא כיון שהאריך בה כשתים שבראשונה ליהוי כאילו הפסיק ממש ותקע שתים קמ"ל. והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרב נ"ר, וכתב דלא אמתניתין דתקע בראשונה קאי, אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, אמר ר' יוסה הדה אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, ועלה קאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו למה וכו'. ופירושו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוין ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או בהיפך יצא, והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת, ואע"פ שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק, ואפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' יוסה ולומר דלעולם תחילת התקיעה שהיתה מן המתעסק אינה כלום, וכיון שכן סוף התקיעה אינה עולה לו כלל, דכיון דסופא גבי רישא מצטרף ואותו ראש אינו כלום סופא נמי אינה כלום, ולא דמי למשך בשנייה כשתים, שאע"פ שנתכוין באריכות לשתים ולא עלתה לא אלא לאחת, התם משום שתחלת התקיעה וסופא לשם תקיעת מצוה היו, והלכך כשתים הוא דאינה עולה, דאפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, משום אחת מיהא עולה, דסופא ורישא תקיעת מצוה הן. והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ואין צריך לומר שתים, לישנא בעלמא קאמר דפשיטא דלא תעלה לשתים, אלא משום לתא דמתניתין דמשך בשנייה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת, קאמר הכא אפילו אחת אין בידו. וזה הענין דחוק מעט, שיאמר ר' אבא גבי מתעסק אפילו אחת אין בידו, שבו בלשון שאמר ר' יוסה הוה ליה למימר, ולימא ר' בא אמר לא יצא. ומסתברא דבפירושא דמתניתין פליגי ר' יוסה ור' בא, ופלוגתיהו שייכא בפלוגתא דגמרין דהתוקע לשיר (להלן כח, א), מצות צריכות כונה או לא, דר' יוסה סבר מצות אין צריכות כונה. והכי קאמר פשוטה ששמע מן המתעסק, ואע"פ שלא התחיל בה לשם מצוה אין בכך כלום, דכונת מצוה אינה מעכבת, ורישא ודאי אינה כלום, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה, דמתעסק שאני, כדאמרינן לקמן (ראש השנה לג, ב), מכל מקום אינה מפסדת בסוף התקיעה שלא היתה להתעסק, כיון דמצות אינן צריכות כונה. והיידא אמרה כן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אותה שניה שהאריך בה לא עלתה לו אלא אחת, דאפסוקי תקיעתא לא מפסקינן, ואפילו הכי לאחת מיהא עולה, ולא אמרינן כונתו במחציתה לשם תקיעה אחרת מפסדת בתקיעה ראשונה, אלא עלתה לו באחת מיהא, ומשום דמצות אין צריכות כונה, והלכך ממילא יצא שהרי נתכון לתקיעה מיהא. אמר לו ר' בא דההיא שניה אינה עולה לו כלל, משום דמצות צריכות כונה, והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא, והיא הדין והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק. והא דקתני במתניתין אין בידו אלא אחת היינו ראשונה. ואנן קיי"ל כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא, הלכך אף השנייה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה, כנ"ל.

תניא נמי הכי [וכו'] מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש רש"י ז"ל מקום שיש שופר, כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו רוב המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל, ואני תמה ממה שראיתי בתשובה הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והראב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במסכת תעניות בפרק (כיצד) [מאימתי] (יד, א) מדאמרינן התם במה מתריעין בשופר והכא אמרינן בחצוצרות, ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות, וההיא הרעה שאמרו בפרק (כיצד) [מאימתי] היא בשופר, היא הרעה שלא בשעת הברכות, אלא בשעת שמרבין בתפלה ותחנונים, והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה, והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן תורה היא. ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי, דגרסינן התם בשמעתין דהכא (פ"ג ה"ד) קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא ר' יוסה בעא ויתקעון קומיה בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ונראה שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר, אלמא בגבולין בתעניות בשופר היו תוקעין, ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש. ולפי זה הא דתני מקום שיש חצוצרות אין שופר, היינו בשעת מלחמה כדכתיב (במדבר י, ט) והרעותם בחצוצרות. אחר כן מצאתי כך לר"ם ב"ן נ"ר בליקוטיו. ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא מקום שיש שופר וכו', לאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והלכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין, שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר, ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא חיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות, אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומי בחצוצרתא, חצוצרתא עם השופר קאמר, ואמר ליה דמתניתא תנו כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר, וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה בראש השנה ויובל בין בבחירה בתעניות, שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר, לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי הוא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין הנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כך נראה לי.

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. ואיכא למידק, דהא קיימא לן כר' יהושע כדאמרינן בפירקין קמא (יב, א) תקופה כר' יהושע. ורבינו תם ז"ל תירץ, דקיימא לן כרב עינא דפריך משוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, והכי קאמר והא איכא זה היום תחילת מעשיך, דלדבריך איתיה בראש השנה וליתיה ביובל, אלא ודאי לאו משום דזה היום תחלת מעשה בראשית קאמר, אלא תחלת דין קאמר, שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים, וזה שייך נמי ביובל דהוקש לראש השנה, אבל לא בשאר יומי דכפורי. והקשו בתוס', דאם כן לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר' אלעזר הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי. ומסתברא דאינה קושיא, דאלו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר, ולדידיה אמרינן בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, על שם שבו נברא עולם אמרינן, ואם כן היכי אמרינן ליה ביובל, הא וודאי לא אמרינן ליה, ואם כן אינו שוה לברכות, והלכך על כרחין לא אשכח פירוקא לאוקמיה מתניתין דשוה היובל כר' אליעזר, אלא דנימא דלא קאמר אלא לשארא. כך נראה לי.

מתני' שופר שנסדק ודבקו פסול. פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו, וכלומר שנחלקת לגמרי לשתי חתיכות. ואינו מחוור. דאם כן היינו דבק שברי שופרות. אלא נסדק שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לארכו, והיינו טעמא דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו, אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר, ומכל מקום אינו פסול אלא בשנסדק כולו, הא נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים כשר, והא דתניא בברייתא נסדק לארכו פסול, לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול, לאו למימרא דלארכו לעולם פסול בין נשתייר בין לא נשתייר, אלא משום דבנסדק לרחבו כי לא נשתייר בו שיעור תקיעה פסול הוא דמפרש הכי, אבל לארכו לא מפרש משום דלעולם אינו פסול עד שנסדק כולו, והיינו דתני נסדק סתמא דנסדק לגמרי משמע. והא דתני ודבקו פוסל, כל שכן לא דבקו ודבקו לרבותא נקטיה, כלומר אפילו דבקו בעצמו אפילו הכי אין שם שופר עליו, אלא כמי שמחבר חתיכת שופר ועשאה שופר.

והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש״מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:

ושני חצוצרות מב׳ הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע פי׳ שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:

והתניא זכור ושמור וכו' ופרקינן לכך מאריך בשופר פי׳ ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי׳ ואפי׳ לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי׳ בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:

ת״ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הרי״ץ גיאת פי׳ אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי׳ מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א״ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א׳ מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז״ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז״ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ״מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש״י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד״א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ״ל והירושלמי שסמך עליו הרי״ץ גיאת זהו דגר׳ התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר׳ אבא בר זבדא בשם ר׳ זעירא אפי׳ א׳ אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע״כ והרמב״ן ז״ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר׳ אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א״ר יוסה הד״א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי׳ שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א׳ ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי׳ עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג״כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע״פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר׳ אבא בר זבדא ואמר אפילו א׳ אין בידו כו׳ כלומר בא לחלוק על ר׳ יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר׳ אבא אפילו אחת אין בידו אע״ג דר׳ יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ״ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי׳ אחת אין בידו וראיה לפי׳ זה שהרי בפ׳ י״ט של ר״ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי׳ הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר׳ אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל״ל ר׳ אבא אמר לא יצא כלשונו של ר׳ יוסה דאמר יצא והרשב״א נר״ו פי׳ דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור׳ אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר׳ יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה״ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע״ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ״מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי׳ כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי׳ והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא״ל ר׳ אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה״ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי״ל כמ״ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר׳ יוסה ע״כ ואינו מחוור דאפי׳ תימא דר׳ אבא ס״ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר׳ אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ״ל:

אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי' כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:

ת״ש התוקע לתוך הבור וכו׳ ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא לקמן מפרשינן לה:

ה״ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי וה״פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה״פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה״ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן. והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי״א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז״ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:

תניא נמי הכי בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו' פי׳ מקום שיש שופר כגון ר״ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש״י והמפרשים ז״ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז״ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז״ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב״ד ז״ל על קושיין דהא אמרינן במס׳ תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז״ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז׳ ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ״ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ׳ אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז״ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר׳ התם בירושלמי קומי ר׳ יהושע תקעו בתעניתא ר׳ יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי׳ ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע״כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור׳ יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז״ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי״מ דהכא (ה״ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ״פ כגון ר״ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה״ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי׳ הרשב״א נר״ו וכתב דהא דבעי ר׳ יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה״ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה״ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי׳ בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ״ל ונכון הוא:

כבר ביארנו במשנה שהשמעת קול השופר וחצוצרות כאחת לא היה אלא במקדש ושמא תאמר האיך שני קולות נשמעים כאחד וכלל מסור בידינו תרי קלי לא משתמעי ואם מפני שמאריך בשופר הרי תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סופה בלא תחלתה אינו כלום כמו שיתבאר תדע ששני קולות מאדם אחד על ידי איזו סבה אין נשמעים אף בדבר החביב והוא שאמרו בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכולה לשמוע אבל שני קולות הבאים משני בני אדם בדבר החביב לאדם מתוך חבובו מטה אזן ונשמעים אבל בדבר שאינו חביב לו אין נשמעים ולא יצא והוא שאמרו בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין והלל ומגלה מתוך שחביבים אצל בני אדם אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין.

מה שביארנו במשנה מקום שיש חצוצרות כגון תעניות יש לתמוה שהרי אמרו במסכת תענית י"ד א' במה מתריעין בשופרות ובמשנתנו אמרו ובתעניות בשל זכרים ומפני זה אני מפרש מקום שיש חצוצרות כגון שעת מלחמה ויש שתירץ שבמקדש שהיתה התקיעה של שש ברכות בתעניות בכהנים כמו שאמרו שם תקעו בני אהרן וכו' היתה בחצוצרות שאין תקיעה בכהנים אלא בחצוצרות והיתה שם גם כן תקיעה בשופרות שכל שבמקדש לשניהם אנו צריכים אבל תקיעה שברחבה של עיר ושבסוף התפלה וכל התקיעות שבגבולין אף בזמן שבית המקדש קיים כלם בשופר הם ויש מעמידין אותה של תענית לאחר חורבן והוא שתקנו הגאונים בסדור כל אותן הברכות שהן בתקיעת שופר כמו שסדרנו הענין במס' תענית ט"ז א' והוא שאמרו בתלמוד המערב למה תוקעין בקרנות לומר גועין אנו כבהמה.

ומה שנתגלגל כאן מענין תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים שאין בידו אלא אחת וכן מענין התוקע לתוך הבור יתבאר ענינה למטה.

המשנה החמישית שופר שנסדק וכו' כונת המשנה לבאר שכדרך שנפסלו קצת שופרות מצד שלא נקראו שופר כך נפסלו קצתם אף מאותם שנקראו שופר מצד איזה פסול המגיע בגופם ואמר על זה שופר שנסדק פי' לארכו על פני כלו או רבו ומתוך כך הוא צריך לדבקו ודבקו פסול ואע"פ שלא היה מעכב את התקיעה וטעם פיסולו מפני שהם שני שופרות וכלל מסור בידנו שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות ואלו היה נסדק לארכו כאצבע או כאצבעיים לא היינו פוסלין אותו כמו שיתבאר בגמ' וכן נסדק לרחבו לא התבאר דינו במשנה ובגמרא נבאר את דינו ודבקו האמור כאן י"מ אותו בדבק הנקרא גולו"ד ואע"ג דאיכא למימר תיפוק ליה דהוה ליה מין בשאינו מינו אפשר שלאחר שנדבק גורדין אותו ומ"מ י"מ שנדבק על ידי האור שעל ידי החום הוא מתדבק דבק שברי שופרות פסול פי' שופר שנחלק לרחבו לשני חלקים או שלשה ונשאר כל חלק מהם חתיכת שופר בעגולה ואין בה כדי שיעור וחזר הוא וחברן והשלים את השיעור פסול וטעם פיסולו מפני שהם שני שופרות גדולה מזו אפילו היה באחת מהן שיעור שופר או בכל אחת מהן מפני שהקול יוצא מבין שניהם פסול ואע"פ שכל דבר שאלו ניטל מן השופר נשאר השופר כשר בשיעורו הרי הוא כנטול דוקא בפסול הבא שלא על ידי דבוק כגון נסדק לרחבו או ניקב אבל בפסול שעל ידי דבוק כלל גדול בידנו שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות כך אנו מפרשים בדבק שברי שופרות אלא שקצת מפרשים מכשירים אם היה באחת מהן שיעור תקיעה והדעת נוטה לפי שטתם שלא הכשירו אלא בשהשיעור בחתיכה שכלפי פיו שאם חלק זה אין בו שיעור הרי הוא חוצץ בין פי התוקע לשופר הכשר אלא שבצד זה אע"פ שאין אנו צריכים לו לפי שטתנו בענין דבק שברי שופרות צריכים אנו לו אף לשטתנו בענין נסדק לרחבו שאנו צריכים שישתייר בו שיעור תקיעה וכן בניקב כמו שיתבאר וחכמי התוספות הקשו מאחר שכבר השמיענו דין שופר אחד בנסדק ודבקו מה הוצרך עוד ללמדו בדבק שברי שופרות עד שמתוך כך פירשו בנסדק שנסדק כלו או רובו כמו שפירשנו גם אנו ובאו בה מטעם שיצא לו מתורת שופר הואיל ולא נשאר בו שום עגול ואפילו היה יכול לתקוע בו שאינו אלא קול הברה:

בפרש"י בד"ה ומשך בשניה כו' לאחריה דמלכות ואחד לפשוטה לפניה דזכרונות עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות טפי בתקיעה אחרונה דתשר"ת שמשך בה שתהיה גם לפשוטה לפניה דתשר"ת שניה דברייתא זו שנויה מקמיה דתיקן ר' אבהו לתקוע כן מספיקא ולא היו תוקעין מקמיה דר' אבהו רק תר"ת למלכיות ותר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות וק"ל:

בד"ה התורה חסה כו' טהרה במקוה עכ"ל הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה בתורה אחד כו' ומתרגמין יחד עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד אבל שנים כו' כצ"ל:

בד"ה כמאן מצלינן כו' אבל בשאר יומי לא כו' עכ"ל לשון מגומגם הוא ובת"י אינו ויש ליישבו בדוחק דר"ל אבל בשאר יומי (דר"ה) [דיום הכפורים] שאינו ביובל לא וק"ל:

בד"ה כמאן דלא כו' תימה הא ע"כ לא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שופר שנסדק כו' ואפילו נפסל מטעם משום שנים וג' שופרות וכו' עכ"ל ר"ל דרישא שופר שנסדק ודבקו דפסול טעמא אחרינא אית ביה דהיינו דאין שם שופר עליו וק"ל:

בגמ' לכך מאריך בשופר למימרא דשמע כו' לכאורה משמע מפשט הסוגיא דהא דמאריך בשופר היינו בכל דהו פי' בדליכא שיעור תקיעה מדמקשי בסמוך בפשיטות מהך דמתני' דהתוקע לתוך בור כו' ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא והתם ודאי בהא דמקמי דערבב קלא ליכא שיעור תקיעה ומדמקשה הכי בפשיטות אלמא דאע"ג דסתמא קתני התוקע לתוך כו' דליכא שיעור תקיעה מקמי דערבב קלא אפ"ה בעי למימר דליפוק בהך פורתא מקמי דערבב קלא וכ"מ מדברי הטור בס"ס תקפ"ז שפסק דאף למסקנא דקיי"ל דשמע מקצת תקיעה בבור לא יצא כו' אם שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא בדאיכא שיעור תקיעה בסוף התקיעה וע"כ ס"ל דלסברת המקשה אפי' בדליכא שיעור תקיעה בהכשר בעי למימר דליפוק ודייק לה ממתני' דמאריך בשופר וכדפרישית ולשטה זו ע"כ צ"ל דאע"ג דמשנה מפורשת היא שיש שיעור לתקיעה היינו למצוה בעלמא מדרבנן ולכתחילה אבל בדיעבד ס"ד השתא דאף בדליכא שיעור תקיעה יצא והכא במתני' משום הידור מצוה ואסמכתא דחצוצרות וקול שופר שיהיו שניהם כאחד אוקמוה אדאורייתא דלא בעיא שיעור תקיעה וראיתי למהר"ם חביב ז"ל בס' יום תרועה שמפ' בדרך אחר ונדחק לפ' דאע"ג דבעלמא פשיטא לן דבעי' שיעור תקיעה ובעינן נמי תחילתה וסופה מ"מ למאי דס"ד השתא דבמתני' איירי אפי' בדליכא שיעור תקיעה יוצא היינו משום דלגבי תוקע איכא שיעור תקיעה. אמנם לענ"ד לא יתכן לפ' כן חדא דמנ"ל לחלק בכך דהא בכולה סוגיא משמע דתקיעת שופר בשמיעה תליא מילתא וס"ס לגבי שומע ליכא שיעור תקיעה ועוד דלפי פירושו מאי מקשה הש"ס בסמוך מהא דתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים כו' אמאי תסלק בה בתרתי ומאי קושיא דילמא בעלמא תחילתו בלא סופו לא יצא אלא דבמתני' שאני משום דלגבי תוקע איכא תחילתו וסופו אע"כ שאין לחלק בכך וצריך לפ' כדפרישית מעיקרא דלמאי דס"ד השתא דאע"ג דבעלמא בעינן שיעור תקיעה ותחילתו וסופו בחיוב היינו מדרבנן למצוה בעלמא ולפ"ז מקשה שפיר דמוכח מהנך ברייתא דאפי' בדיעבד לא יצא:

בתוס' בד"ה כמאן מצלינן כו' ומיהו לאידך לישנא קשיא דקאמר מתני' כו' הוה ליה לשנויי דזה היום כו' לאו אבריאת עולם קאי עכ"ל. הא דלא קשיא להו אפשטא דסוגיא משום דללישנא בתרא ע"כ ס"ל דאין אומרין אותו כלל אלא דמ"ש התוספת לעיל דקי"ל כרב עינא משום דלרב עינא אין אנו מוכרחין לומר דאין אומרין אותו דמסתמא אית ליה לרב עינא דאומרין אותו אלא דללישנא בתרא מוכרחין אנו לפרש דס"ל דאין אומרין אותו אלא דעיקר קושיית התוספת לעיל לפסק הלכה דהא דאמרינן זה היום כו' היינו משום מעשה דין ולזה קשיא להו שפיר דהו"ל לשנויי דזה היום לא קאי אבריאת עולם דאי תימא דס"ל להש"ס דמשום מעשה הדין אין אומרין אותו הדרא קושיא לדוכתא ואמנם לענ"ד יש ליישב קושיית התוספות דבאמת הא דקיי"ל דזה היום קאי אמעשה דין משום דברייתא מפורשת בירושלמי דבתקועיא דבי רב איתא להדיא דאמרי' זה היום בר"ה וס"ל כר"י וע"כ זה היום קאי אתחילת מעשה לרבי יהושע משא"כ בהך סברא דס"ל לר' עינא דביובל ג"כ אמרי' זה היום משום מעשה הדין וי"ה דיובל אינו שוה לשאר ר"ה להך סברא אין מוכרחין לחלק דדוקא להך סברא דהא דאמרי' בר"ה היינו משום מעשה הדין מוכרחין אנו לפרש כן וכדפרישית משום דברייתא מפורשת היא דאמרינן ומש"ה משני הש"ס אשארא דלא ניחא ליה לפרש דאמרינן ביובל משום מעשה דין כן נ"ל ודו"ק היטב:

במשנה שופר שנסדק ודבקו פסול אע"ג דבברייתא דלקמן בסמוך קתני נסדק לארכו פסול ופשטא דלישנא משמע דאיירי בשלא דבקו מ"מ קתני הכא לרבותא דאע"ג שדבקו פסול מיהו לפי מה שהבינו התו' בפרש"י שרוצה לומר שנסדק לגמרי לשני חתיכות א"כ לא שייך למיתני פסול כשלא דבקו שהרי אין ראוי לתקיעה כלל א"ש הא דתנן הכא ודבקו אלא דאכתי לישנא דברייתא הוי קשה טובא לפרש"י לכך היה נראה בעיני לפרש דאף לפרש"י שכתב דהו"ל כשני שופרות אפ"ה לא איירי בנחלק לגמרי אלא שעדיין מעורה קצת במיעוטו ומ"ש רש"י לקמן בברייתא נסדק כולו לאו דוקא אלא רובו דקיימא לן רובו ככולו וכמו שאדקדק מדבריו לקמן. מיהו לפירוש התוס' שכתבו דאיירי בנסדק לצד א' על פני כולה ודאי צ"ל דהא דקתני ודבקו היינו לרבותא דכ"ש בלא דבקו דפסול לכל הטעמים שכתבו התוס' לפירושם. אלא דלפ"ז לא הוי שפיר רישא דומיא דסיפא דהא במאי דקתני סיפא ניקב וסתמו כתבו התוס' דאם לא סתמו כשר אפילו מעכב התקיעה אלמא דסתמו דוקא קתני ויש ליישב:

בתוס' בד"ה שופר שנסדק כו' פירש בקונטרס כו' ותימא דאם נחלק לגמרי היינו דיבק שברי שופרות עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש אליבא דרש"י דזו ואצ"ל זו קתני כדמסקו ג"כ לפירושם והיינו משום דהכא הוי חדא מלתא לגמרי דמה לי אם דבק שני חתיכות או שלשה או הרבה ובאמת לכאורה אין דבריהם מוכרחין גם בזה דשפיר מצינן לפרש דהוי זו ואצ"ל זו דאפי' בשופר אחד שנסדק לשני חלקים ודבקו דאע"ג דלאחר שנדבק חזר אותו שופר עצמו לקדמותו וקס"ד דכשופר א' דמי ועוד דהוי נמי דרך העברתו אפ"ה פסול ואצ"ל דבק שברי שופרות דפסול דהא הו"ל כב' שופרות ממש ועוד דלא קרינן ביה נמי והעברת דרך העברתו א"כ פשיטא דפסול. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי דלפרש"י איירי שמעורה קצת במיעוטו ואפ"ה פסול אע"ג לא דמי לדבק שברי שופרות שהיו נפרדים לגמרי כן נראה ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בא"ד ולכך נראה דנסדק מצד א' לארכו על פני כולו עכ"ל וקשיא לי על פירושם הא דאמרינן בירושלמי אמתני' דשופר שנסדק ודבקו פסול למי נצרכה לר' נתן כו' ובשלמא לפרש"י א"ש דאע"ג דבניקב וסתמו מכשיר ר' נתן בסתמו במינו משום דבמינו לא מיחזי כתרי שופרות אפ"ה בנסדק לגמרי משני צדדיו ודבקו פסול משום שני שופרות אע"ג דהוי במינו דנהי שפרש"י שדבקו בדבק שקורין גלו"ד אפ"ה כתבו הפוסקים דחשיב כבמינו עיין בלשון הרא"ש ובב"י משא"כ לפירוש התוס' לא הוי צריך לאוקמי כר' נתן דלרבנן נמי נצטרך דהא לא דמי כלל לניקב דפסול משום דבנקב יש בו חסרון משא"כ בנסדק מצד א' שאין שום טעם לפוסלו אלא כמ"ש התוס' משום שסופו ליפרד או משום שאין זה קרוי שופר וא"כ עכ"פ לא דמי כלל לניקב מש"ה איצטריך לאשמעינן היא גופה דאפ"ה פסול משום הנך טעמי שכתבו התוס' ולדעתי צריך עיון גדול ליישב שיטת הירושלמי לפי שיטת התוס' שהסכימו בה רוב הפוסקים ודו"ק:

בא"ד ודבק שברי שופרות נמי לא נפסול מטעם ב' וג' שופרות אלא דאין זה קרוי שופר א"כ כו' ואפילו נפסול מטעם ב' וג' שופרות אין קשיא כלום עכ"ל. פי' מהרש"א ז"ל בכוונתן שכתבו כן ליישב הא דאיצטריך למיתני שופר שנסדק כיון דלא בחד טעמא אלא מתרי טעמי עכ"ל. ולכאורה אין זה מספיק דהא ממה שכתבו מעיקרא ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם ב' וג' שופרות משמע שהוצרכו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי למה ליה למיתני הך בבא דדיבק שברי שופרות דאי הוי טעמא משום ב' וג' שופרות הוי אתיא במכש"כ מנסדק לפי פירושם וא"כ היאך סתרו דבריהם בסוף הדיבור ועיקר חסר מן הדיבור. ולפענ"ד נראה לפרש דבריהם בענין אחר משום דתחילה כתבו לסתור שיטת רש"י דבלא"ה לא משמע להו הך סברא דב' וג' שופרות כלל לא בנסדק ולא בדיבק שברי שופרות דלא שייך למיפסל בכה"ג אלא לענין פסולא דקרן פרה שאותו הקרן עצמו הוא ב' וג' שופרות משא"כ הכא שופר א' מיקרי דהכי משמע להו מהא דמכשיר ר' נתן בניקב וסתמו במינו ולא אמרי' דהוי כשני שופרות ועל זה מסקו התוס' שפיר דאפי' את"ל דדיבק שברי שופרות פסול אכתי אין קשיא כלום מהאי דניקב וסתמו במינו דהתם עיקר הקול בשופר א' כמו שאבאר משא"כ הך דדיבק שברי שופרות שפיר איכא למימר דנפסל מטעם ב' וג' שופרות כן נראה לי ועדיין צ"ע:

גמ' אלא תרתי קלי כו' מתרי גברי עי' סוטה דף לט ע"ב תד"ה עד שיכלה: