וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף - אילימא דההוא שם סוכות ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא קרא גופיה באספך את מעשיך:

אלא מאי אסיף קציר - וה"ק וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה שעברה וקים להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:

וקא קרי ליה בצאת השנה - שהיא משנה היוצאת אלמא תבואה אחר שליש:

וקים להו לרבנן - בתמיה וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש בשנה שעברה:

לא תפיק נפשך בר מהלכתא - לפקפק בשיעור חכמים:

כל מדותם כך הוא - מצומצמת:

חסר קורטוב - מדה קטנה מאד אחד מח' בשמינית בלוג:

כביצה אוכלים - וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת:

שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמאים מדרס - שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה:

לאו מילתא היא דאמרי - שהקשתי לומר וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש דודאי קים להו:

דעייל ביד נכרי - שנתבשל עד שלא באו לארץ:

קצירכם - ראשית קצירכם ומשראוי לקצור היא קרויה קציר:

ממחרת הפסח - הוא יום הקרבת העומר ממחרת יום הראשון של פסח:

ודלמא עייל ולא קים להו - מסקנא דמילתיה דר' ירמיה הוא ואי ס"ד לא קים להו דלמא עייל ביד נכרי ולא הוה קים להו:

ה"נ - גבי תבואה הנקצרת בחג:

קים להו - שהביאה שליש לפני ר"ה:

ודלמא לא עייל כלל - בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא התחילה ליבשל כלל וממנו הביאו:

ארץ צבי - מה צבי קל ברגליו מכל החיות אף א"י קלה לבשל פירותיה מכל הארצות הכי מפרש לה במס' כתובות בפרק בתרא (דף קיב.):

מי מצית אמרת דהאי אסיף קציר - דקאמרת דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא:

והא כתיב - בעלמא באספך מגרנך ומיקבך:

ואמר מר - שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ והאי חג האסיף נמי דקאמרת יתירא הוא משום דכתיב גבי באספך את מעשיך לאו יתירא הוא אלא זהו שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב וה"ל כמאן דכתב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה שבשדות:

הא מילתא הוה בידן - היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה אחר שליש:

ואתא ר' חנינא שדא ביה נרגא - לומר דהאי אסיף שפיר משתמע בלישנא דקרא ולאו יתירא הוא:

ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש - שעשתה כשהיא בשליש בישולה:

ראש השנה 13 עמוד א

1ודלמא לא עייל כלל, וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות!

2לא סלקא דעתך, דכתיב: ״(שמות כג״, טז) ״וחג האסיף בצאת השנה״, מאי ״אסיף״? אילימא: חג הבא בזמן אסיפה הכתיב: ״באספך״.

3אלא מאי ״אסיף״ קציר. וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי לה ״בצאת השנה״.

4א"ל ר' ירמיה לר' זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? א"ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? כל מדות חכמים כן הוא.

5בארבעים סאה הוא? טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין׃

6שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס׃

7הדר א"ר ירמיה לאו מילתא היא דאמרי דבעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי (ויקרא כג, י) קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי׃

8ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ״(יהושע ה״, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו׃

9אמר להן כל שלא הביא שליש ביד נכרי׃

10ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו הכא נמי קים להו׃

11ודלמא לא עייל כלל אבל היכא דעייל ריבעא בין שליש לפחות משליש לא קים להו׃

12לא סלקא דעתך דכתיב ״(יהושע ד״, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש ואי ס"ד דלא עייל כלל בחמשה יומי מי קא מליא׃

13אלא מאי דעייל רבעא או דנקא אכתי בחמשה יומי מי קא מליא אלא מאי אית לך למימר (דניאל יא, מא) ארץ צבי כתיב בה ה"נ ארץ צבי כתיב בה׃

14מתקיף לה רבי חנינא ומי מצית אמרת דהאי אסיף קציר הוא והכתיב ״(דברים טז״, יג) באספך מגרנך ומיקבך ואמר מר בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר׃

15א"ר זירא הא מילתא הואי בידן ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא׃

16אלא מנלן כדתניא רבי יונתן בן יוסף אומר: (ויקרא כה, כא) ״ועשת את התבואה לשלש השנים״,׃

תוספות

אלא מאי אסיף קציר - אבל מכל מקום פשטיה דקרא חג הבא בזמן אסיפה:

וקרי ליה בצאת השנה - מ"מ בהאי קרא לחודיה לא סגי אי לאו במועד שנת השמטה בחג הסוכות:

חסר קורטוב - אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ.) ומדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל:

ולא קציר נכרי - ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ (דייק) התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים:

דאקריבו עומר והדר אכול - הקשה ר' אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה בט"ו והשיב לו ר"ת דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וא"ת ואמאי איצטריך למכתב שאכלו מן הישן הא פשיטא דמצות אכלו בלילה הראשונה ויש לומר דההיא אכילה לא חשיבה דסגי בכזית להכי אתא קרא למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן ואתא קרא לספר שבחו של מן דכתי' ולא היה עוד לבני ישראל מן דאמרינן במדרש משל לתינוק שאכל פת שעורין מפני שאין לו פת חטין ומקודם לכן היו יכולין לאכול מן הישן כשעלו מן הירדן בעשור לחדש אלא שבמן היו חפצים יותר כל זמן שלא פסק להם ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה (פי"א) ובפ"ק דקדושין (דף לח. ושם) אמרינן שהיו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז בניסן דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ שמע מינה משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל דט"ז נמי קרי ממחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו דנאכל בליל ט"ו ובפ' שני דחלה בירושלמי פלוגתא היא דאמוראי והכי איתא התם ר' יונה בעא קמיה דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפילו יבשה אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם וכרבי ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו התיב ר' אלעזר בר יוסי קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו:

ומהיכן הקריבו - משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר:

ה"נ ארץ צבי - ובחמשה יומי קא מלו והא דאמר לעיל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה לענין שתהא ראויה לקצור אינה ממהרת להתבשל בחמשה יומי אבל הכא לענין עומר דכתי' (ויקרא כ״ג:ל״ד) כרמל רך ומלא ועוד דאחר גמר בישולה מאחרין אותן בשדות כדי שתתבשל יפה כדמשמע גבי (רבא) בפ'איזהו נשך (ב"מ עד:)

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רבנו חננאל

וכן פירושו כל קציר הנקצר בחג הסוכות בצאת השנה כלומר מן השנה היוצאת הוא חשוב וקים לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקרי ליה בצאת השנה. ואמרינן ומי קים להו לרבנן בין פחות שליש לשליש. ופרקינן לא תוקי ותפיק נפשך לבר מהלכתא כלומר אין לאדם להוציא עצמו מן ההלכה. ולדקדק איך יתכן דבר זה.

דהא כל מדות חכמים כן הן במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל. פי' קורטוב אחד מח' בשמיני' ופסול בתתק"ס ספל מים שהן שיעור המקוה אם חסרו חלק אחד מח' בשמינית.

וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כו' - אלמא קים להו בהני כולהו בין שליש לפחות משליש נמי קים להו. ואתא ר' ירמיה למידק ולפרושי הא סברא דקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש.

מן העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ש"מ מדכתיב ממחרת הפסח הוא דאכלו. אחר שהקריבו העומר אבל מקודם לכן לא אכלו. ואי אפשר להביא העומר ולהקריבו ממה שהביא שליש ביד נכרי אלא ממה שהיה בעת שנכנסו ישראל לארץ פחות משליש ואח"כ נתמלא אלמא קים להו ונדחת זו הדוקיא ואף זו שדקדקנו כי כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה מן השנה שעברה היא חשובה מהאי קרא וחג האסיף בצאת השנה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת ראש השנה דף י״ג עמוד א׳

מסכת ראש השנה דף י״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 16 קטעים ממוספרים, כ־317 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–35)עמוד

היעד שנמצא: ראש השנה דף י״ג ע״א

פתיחה בקורא