מסכת ראש השנה דף ד׳ עמוד א׳

ומה חשחן כלומר כל מה שחפצים הכהנים תנו להם משלי:

מטונך ממשאך שבאת עלינו להשיבנו אני משיבך תשובה ראה מה כתוב בה די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא למדת שלא לשם שמים עשה כי אם להנאתו:

הרי זה צדיק גמור אם רגיל בכך:

כאן בישראל שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר:

נדבכין די אבן גלל כתב ששלח ביד עזרא כתוב בו שורות של אבני שיש שלש בחומות הבית והרביעי של עץ:

כלבתא למשכב ובני נח הוזהרו על כך שנאמר (בראשית ב) והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן נעשין בשר אחד שאין יולדין מן האדם:

בנות מלכים ביקרותיך מיקרות אותך לעתיד לבא:

לעולם שגל דעלמא מלכתא היא:

בשביל שיחיו בני והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות:

ונדבך די אע האי קרא במגילת כורש הראשון כתיב כדאיתא בספר עזרא כשצוה דריוש לבקר ולחפש כדכתיב (עזרא ו) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספריא די גנזיא ומכל מקום כיון דעל פי אותה מגילה צוה לבנות דייק מינה שפיר דהחמיץ ומיהו קשיא לעיל מינה דבתחילת מלכות אחשורוש כתבו שטנה וכתיב באדין בטילת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס וקראי דנבואת חגי שמנו לו מניסן בשנת שתים לדריוש כתיב בהו ועוד טובא דלא מייתי הכא אלמא מנו לו מניסן אע"פ שכבר החמיץ ושמא לא נתברר להם הדבר עד אחרי כן:

שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה לאו מקרא דריש אלא קבלה היתה בפיהם:

עד כסף ככרין מאה בשנת שבע למלך היה כשעלה עזרא מבבל:

שלשה רגלים כסדרן ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרינן לקמן (ראש השנה דף ז:):

והחרמין בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים ר"ת פסק דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי ישנה בבל תאחר מלמוסרה לגבאי ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה אבל מה שאדם נודר ביד עצמו לכשירצה אינה בבל תאחר:

צדקות ומעשרות והא דאמר רבא לקמן (ראש השנה דף ו.) וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים והא דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב עד דעברו עליה שלשה רגלים כקרבנות היינו אפילו היכי דקיימי עניים ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו עשה כדאשכחן באחריני דברגל אחד עובר בעשה דא"כ הוה ליה למימר עד דעבר עליה רגל אחד כקרבן:

ומעשרות כגון מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כדכתיב (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא וגו' ותנן בפרק ה' (מ"ו) דמעשר שני ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת מעשר כדתנן התם וכל זמן שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אף על פי שלא הגיע לזמן הביעור ותדע לקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אבל מעשרות לא אשכחן אלא חד קרא ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא פשיטא כל זמן שלא נתמרח לא מיחייב אמידי ועוד דאפילו את"ל חייב אתא קרא דביעור [א] לעבור עליו בשני לאוין דכוותה אשכחן פ"ק דנדרים (דף ג:) וקצת תימה דלא חשיב הכא תרומה ובכורים דכי היכי דמרבי לקמן (ראש השנה ד' ה:) מעשר נרבי נמי תרומה ובכורים ושמא בכלל מעשר איתנהו כמו בכל דוכתי דקתני חייב ולתרומה ולבכורים ומיהו לבכורים אין לחוש דאין דינם בשלשה רגלים אלא מעצרת ועד החג בקריאה ומחג עד חנוכה בלא קריאה:

ואתקיף עלה רב כהנא והא הני קראי מפרשי דבבנין הבית הוו עסקי ומי החמיץ קודם שיבנה הבית והא כתיב ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא וגו' אמר ליה ר' יצחק דמטונך כלומר מן המקרא שהבאת מוכיח שהחמיץ שנאמר די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. הנה לא נתנדב לשם שמים אלא להנאתו.

ואמרינן ומאן דעבד כי האי גוונא לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור. ויש שמפרשין הרי זו צדקה גמורה ושנינן ה"מ לישראל אבל בעובדי כוכבים לא.

ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע וגו' למה לי' למעבד נדבך דאע אלא אמר אי מרדו בן יהודאי אקליה בנורא. והא שלמה נמי עבד הכי כו' ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא שנאמר ויאמר לו המלך והשגל יושבת אצלו מאי שגל אמר רבה בר לימא כלבתא.

ואסיקנא לעולם שגל מלכתא היא ורבה בר לימא גמרא גמיר כו' איבעית אימא מנ"ל דאחמיץ דכתיב עד כסף ככרין מאה ועד חמר בתין מאה וגו' מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצות' כו'. ירושלמי מה בין דאמר מניסן מנינן למ"ד מתשרי מנינן א"ר יונה שטרות היו יוצאין נפק שטר מלוה וכתיב ביה באייר שנה שניה למלכות פלוני. מ"ד מניסן מנינן ר"ה למלכי' מלוה קדמה. מ"ד מתשרי מנינן השנה למלכים מכירה קדמה. ירושלמי היו מונין ליציאת מצרים שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' נבנה הבית היו מונין לבניינו שנא' ויהי מקץ ארבעים שנה אשר בנה שלמה וגו' לא זכו מנו לחורבן הבית שנאמר בעשרים וחמש שנה לגלותנו וגו' לא זכו נתחייבו למנות לאוה"ע שנאמר בשנת שתים לדריוש בשנת שלש לכורש:

מתני' ולרגלים אוקמה רב חסדא רגל שבו ראש לרגלים.

נפקא מינה לנודר כלומר אם יתנדב אדם ויעברו עליו ג' רגלים וחג המצות תחלה עובר עליו בבל תאחר ומני ר' שמעון היא דתניא אחד הנודר כו'. ופשוטה היא עד הרי כאן ארבעה:

מנלן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל חדא וכו' תימה דההוא לאו כורש זה צוה עליו כן אלא דיכרן פיתגמי די אשכח באחמתא במגלה דכתב כורש קדמאה הן, וכדכתיב (עזרא ו, א) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית סיפריא די גנזיא מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגלה חדא וכן כתיב בגווה דכרונה בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וגו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. ויש לומר, דמכיון שסמך הוא על אותן דברים ולא צוה לבנות כמו שירצו אלמא שניהם החמיצו לאחר שהיו כשרים. והתימה הגדול שאם כן מתי היה כשר דריוש זה ומת החמיץ, שהרי הכתב הראשון ששלח בתחלת הענין היה זה, ואם כן מתי מנו ליה כמלכי ישראל ומתי חזרו בהן. ויש לומר, שמתחלה לא נתגלה להם הענין הזה, אלא מכיון ששמעו דצוה שלא לבטל המלאכה ונתן רשות לבנות חשבוהו למלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל, וכשחזרו וראו שלא נתן רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ בכך וחזרו ומנו לו מתשרי.

חייבי הדמים והערכין וכו' וצדקות. כתבו בתוס' דהא דאמרינן הכא דצדקה לא עבר עלה בבל תאחר עד שיעברו עליה שלש רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא, הא קיימי הכא עניים עובר עליה לאלתר והיינו דרבא, דאמרינן לקמן (ראש השנה ו, א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. ולדידי קשיא לי טובא, חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים, היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר, דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימי בהמה. ועוד דכיון דחייבו בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר (לקמן ע"ב) דהא חייבו להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר, ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלשה רגלים, ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה. אלא שהיא גזרת הכתוב, וכיון דגזרת הכתוב היא בלאו דבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עלה בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים אם כן לא הוה ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר, אלא כיון דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעו הכין הוה ליה לרבא למימר, וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר. ועוד, דאקשינן עליה דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכא רבה, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוי אמינא דגזרת הכתוב היא בין קיימי עניים בין לא קיימי עניים. וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה, ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע (חולין קלד, ב) לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים, דמוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתי תמן בתר הכין. ובתוס' (שם ד"ה לקט) הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דתנן בפ"ד דפאה (מ"ט) ומייתינן לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעא (ב"מ ט, ב), מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר, דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דאם כן היה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר לרבנן מאי איכא למימר, כדאקשינן בסמוך (ה, ב) לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חליפין בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר, הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שיהא צריך לחזור אחר העניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי וצריך הוא לחזור אחריו תוך שלשה רגלים, דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן. אלא מסתברא לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב הוא, ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך (דברים כג, כד) וכדדרשינן (לקמן ו, א) מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר, אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר, וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר. והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככולהו תנאי. ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיבה עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל, ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות אלא עד דעבר רגל אחד, דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד [לעשה] לא דק למימר ברגל אחד, אלא פשיטותא דמלתא קא נסיב, דפשיטותא כיון דהדר כתב (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ועלה קאמר פרשת כי תדור דאית בה בל תאחר ומוצא שפתיך, כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה ליחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר, ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד דאפילו גבי קרבנות דייקינן ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלש רגלים, וכדאותיבנא עליה דרבא דאמר לקמן (ראש השנה ו, א) וקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפיס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכו', ואע"ג דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין. ובכמה דוכתי אורחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא, כיון דלאו ההוא דוכתא עיקרא דההוא מילתא. וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין (ג, ב) ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואע"ג דהך דרשא דר' יוסי הגלילי הוא, דלרבנן לא מיבעיא להו כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה, ומוכתב לה הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ובמסכת סנהדרין (לד, ב) מה נגעים ביום אף ריבים ביום, ונגעים ביום מנא לן דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא נפק ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי כדאיתא במסכת משקין (מועד קטן ח, א), וכן במסכת מגילה (כ, א) גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה. ובמסכת שבת (קלב, א) מפקינן לה ביום ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ימול. ובמנחות פ"ק (ו, ב) תניא, מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, וכן יש עוד במסכת קידושין. ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר, דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחית להו, ודבר הלמד מענינו הוא, כך נראה לי. אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה ב"ר בנימין מרומי והודה לי לדברי, ואמר אלי כי הרב ר' ישעיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו, וזה לשון הרב ר' ישעיה: ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה, משום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא, אבל עשה דקרא דלא פרשת אימת מצינן למימר דקאי בעשה. ע"כ לשונו.

ומעשרות פירוש: אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ומעשר עני. ואם תאמר היכי קא עבר עליהו בשלשה רגלים והא קבע להן התורה זמן ביעור, כדכתיב (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. ויש לומר בשלשה רגלים עובר בבל תאחר, ובשנה השלישית של שמטה אם לא נתנן נתוסף עליו עוד עשה דביעור, דכתיב (דברים יד, כח) תוציא את כל מעשר תבואתך. ואי נמי איצטריך קרא לחייב על זמן הביעור בלא רגלים, וכדתנן בפרק בתרא דמעשר שני (פרק ה, מ"ו), ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ואי נמי יש לומר דהתם בדלא אפרשיה, דכיון שהגיע זמן הביעור צריך לאפרושיה ולבעריה, דאילו משום בל תאחר, איכא למימר דלא מיחייב אלא בדאפרשיה ולא יהביה, ואלו אפרשיה קאי עליה בבל תאחר אע"ג דלא מטא זמן ביעור. ותדע לך דלקמן (ראש השנה ו, א) איצטרכי לקראי חד לאקדשיה ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקדשיה, וכיון שכן במעשרות דלא אשכחן אלא חד קרא לא עבר עליה אלא מכי אפרשיה ולא יהביה. אי נמי בשמרחו בין רגל לביעור, דודאי כל זמן דלא מרחו לא מיחייבא מידי.

א״ל רבי יצחק רבי מטונך כלומר ממשא שבאת להטיל עלינו נטיל עליך דכתיב בסופיה ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ולא נתכוין אלא להנאתו. וא״ת כיון דהשתא הוי חומץ אימת הוי כשר תירצו תוספת שבתחלה כשצוה הבנין חשבוהו לכשר דמנו לו כמלכי ישראל אח״כ הוכיח סופו על תחלתו דהי׳ חומץ ומנו לו כמלכי או״ה:

ומאן דעביד הכי לאו מעליותא וכו' פי׳ בכמה מקומות:

כאן בישראל פי׳ דישראל אם אינו נשכר בעוה״ז אינו חושש כי מאמין הוא בעוה״ב אבל או״ה כשאינו נשכר מקלל במלכו ובאלהיו:

איבעית אימא מנלן דאחמיץ וכו' וא״ת דהא לא עביד הכי מדעתיה אלא משום דהכי אשתכח באחמתא קמא וי״ל כיון שהסכים בדבר הוי רשע:

אמר רב חסדא רגל שבו תחלה לרגלים וה״ק בא׳ בניסן הוא ר״ה לרגלים שהרגל שבו הוא תחלה לרגלים וכר״ש וכיון דסתים לן תנא כר״ש הלכתא כוותי׳ דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין:

ת״ר חייבי הדמים וכו' וא״ת היכא מני צדקה לג׳ [רגלים] דהא אמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר וי״א דהתם מחייב בעשה דצדקה כדבעינן לפרושי. אבל בתוס׳ פי׳ דההיא לבל תאחר והא דהכא מיירי בדליכא עניים באתריה ולא רמא עליה קרא לאהדורי בתריהו אלא תלוהו ברגלים כשעולה לירושלים לא סגיא דלא משכח עניים תוך ג׳ רגלים ובתר הכי יהיב ליה לגזבר וכיוצא בו ואפי׳ תימא דלא סגיא דלא משכח עניים בירושלים ברגל ראשון מ״מ כיון שהוצרך הכתוב כלל לתלותו ברגלים לא חלק בדבר משאר נדרים ונדבות וצרכי גבוה. ומיהו ק״ל דהא לכ״ע סיפא דמתניתין בדאיכא עניים באתריה מיירי כדאמר לקט שכחה ופאה ואי דליכא עניים דידיה הוי וי״ל דאפ״ה (ת״ק) [תנא קרא] דריש וע״כ כיון דקרא לצדדין כתיב צדקה בדליכא עניים ולקט שכחה ופאה בדאיכא עניים איהו לא חייש ויש מתרצים דהא לא איירי לענין רגלים אלא לענין בל תאחר וכדי נסבה כדאמרינן לקמן פסח כדי נסבה:

מעשרות פי׳ בין מעשר א׳ ומעשר ב׳ ומעשר עני וא״ת דהא מעשרות בשנה ג׳ תלוהו רחמנא בהדיא כדכתיב כי תכלה וכו׳ מכלל דעד ההוא שעתא לא מיחייב וי״ל דההיא היכא דמטא שנת ג׳ מקמי רגלים (א״נ כגון שהי׳ ממוכח ברגלים הילכך) [כגון שלא היה ממורח ברגלים] ועבר בין הרגלים בלא שלישית או שלישית בלא רגלים ופעמים שעובר בשתיהן:

בכור ומעשר פי׳ מעשר בהמה וא״ת והא שלמים הוא וכבר קתני ליה שלמים וי״ל תנא שלמים הבאים בנדר ותנא שלמים הבאין בחיוב:

האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שהדבר דומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לעמוס על עצמו עול מצות מחמת יראת העונש ואם מגיעהו עונש אח"כ אינו קורא תגר ואינו מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך אלא שמצדיק את דינו ומברך על הרעה כעל הטובה ואם עשה על מנת כן ר"ל שאם יגיעהו אח"כ שיקרא תגר ויהרהר אחר מדותיו ית' הרי זה רשע וסכל גמור וזהו שאמרו כאן בישראל כאן באומות העולם ופירשו עליה בתלמוד המערב מפני שהגוי קורא תגר אבל ישראל אינו קורא תגר אלא מברך על הרעה כעל הטובה.

אחד הנודר ר"ל שנדר איזה נדר או שאמר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן לבדק הבית והם הקרויים כאן חייבי הדמים ואחד המקדיש איזה דבר בלשון הקדש ולא פרט בו מה יעשו בה שסתמו לבדק הבית ואחד המעריך והוא שאמר ערכי עלי או ערך פלני עליו שנותן כפי החשבון הקצוב בתורה כיון שעברו עליו שלשה רגלים כסדרן עובר בבל תאחר ונמצא שלפעמים עובר בשלשה פעמים בארבעה פעמים בחמשה הא כיצד נדר לפני הפסח שלשה לפני החג ארבעה לפני עצרת חמשה וכן בחרמים שאמר הרי עלי כך וכך בחרם או הריני מחרים כך וכך שסתם חרמים לבדק הבית וכן במי שנתחייב להביא קרבן שאין לו זמן קבוע כגון חטאת או אשם או שהתנדב עולות ושלמים וכן אם עכב מעשרות ר"ל מעשר ראשון וי"מ אף בשני ולענין הבאתו לירושלים ושמא תאמר והן ראשון הן שני היאך עובר עליהם בשלשה רגלים והלא תורה נתנה בהם שיעור שלש שנים דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך פירשו בה שאף ענין זה אינו אמור אלא לאחר שלש שנים ר"ל שאם עכבם בידו אחר ג"ש הרי הוא בדין שלש רגלים לבל תאחר וי"מ שלש רגלים להפרשה ושלש שנים לביעור וא"כ שמועה זו בשלא הפריש ומה שהעמידוה למטה בשהפריש ולא הקריב אפשר שעל השאר נאמר כן וכן י"מ שלשה רגלים אם לא הודיע ללוי ואם הודיעו דינו בשלש שנים וכן אם עכב בכור בידו שלא ליתנו לכהן הרי הוא עובר בבל תאחר בשלשה רגלים וי"מ אותה לענין כהן וכמו שפירשו בבכורות כ"ו ב' שאסור לשהותו יותר משנה ואמר ששלשה רגלים חשובים שנה לענין זה ונמצא עובר בשלשה רגלים כסדרן אלא שהבכור לענין זה יש לו זמן אחר והוא שנה שלימה אע"פ שלא היו בה שלשה רגלים כסדרן כגון שנולד לאחר הפסח או שנולד בפסח שהוא מחוסר זמן ואינו מן החשבון וכן פירשוה בתלמוד המערב ויש פוסקין לענין זה בבכור שאין לו דין שלשה רגלים אלא שנה אבל שאר הדברים כלם נדונים לשיעור שלשה רגלים כסדרן אפילו עברה שנה שהרי פסקנו פעמים חמשה וכן מעשר בהמה וכן לקט שכחה ופאה ואע"פ שבשדה היה לו להניחם פירושה כגון שלקטן בעל הבית ואע"פ שזה גזל הוא ולא היה ראוי ליתן זמן לחזרתו אפשר לפרשה בשלקטן לתועלת עניים כגון שאין עניים מצויים והוא מתיירא שמא יפסדו או שמא אף אם לקטן בעבירה מ"מ לאו הניתן לעשה הוא ומצות עשה עליו להחזירן אפילו טחנם ובשלשה רגלים עבר בבל תאחר וכן פסח שאבד והפרישו אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים ואין זמן קבוע להקרבתו וכן התרומות ונטע רבעי אע"פ שלא הוזכרו בגמ' הרי הם בכלל מעשרות בכל אלו שיעורן שלשה רגלים לבל תאחר אבל בכורים לא נמנו בכאן לבל תאחר מפני שהבכורים זמנם עד חנכה הן אם בכרו לאחר חנכה שאין מביאין אותם הן אם הופרש קודם חנכה שמחנכה ואילך אינו מביאם אלא ירקבו וכן התבאר בתלמוד המערב במסכת מנחות פרק כל קרבנות הצבור ומה שנתגלגל בידנו תחלה שאם בכרו לאחר חנכה אין מביאין גדולי המחברים כתבו הטעם מפני שהם של שנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת וגדולי המגיהים תמהים עליהם שהרי חנכה קודם שבט הוא ופירשו הטעם מפני שהפירות המבכרות אחר חנכה אינן אלא פסולת וכן הדברים נראין ואותם שהופרשו שלאחר חנכה ירקבו נראה הטעם מפני שיש בהם שאין מתקיימין כל כך ושמא תאמר יעבור עליהם בזמן זה ר"ל עד חנכה אפשר שכל שיש לו זמן להיות נפקע מכל וכל אינו בדין בל תאחר וכן קרבנות שיש להם זמן קבוע כגון פסח שיעורו בשעה הקבועה לו וכל שלא הקריבו בזמנו אינו מקריבו עוד בתורת קרבן פסח ויש מי שאומר שאף באלו שהזכרנו שיעורם בשלשה רגלים שאם עברה עליהם שנה שלימה בלא רגלים שעובר עליהם בבל תאחר כדין בכור וכך היא שנויה בספרי והוא שאמרו למטה ו' ב' אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעבר שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר ואין הדברים נראין לענין פסק שהרי פסקנו למעלה פעמים חמשה:

גמרא ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה עד כו' משח מאה ומלח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשביל כו' היינו כעין אומות העולם כו' עכ"ל כצ"ל מת"י וכן נראה דאין סברא דמתניתין איירי דוקא באומות העולם דהא צדוק ובייתוס ישראלים היו וטעו בדבריו וק"ל:

בד"ה צדקות כו' להדורי בתרייהו כל זמן כו' כצ"ל:

בד"ה ומעשרות כו' ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כו' ותנן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאצטריך לקבוע זמן ביעור לכל מה שגדל בשנה הג' ובשנה הששית שלא עברו עליו ג' רגלים דמקצה שלש שנים תוציא גו' משמע גם מה שכבר היה גדל בשאר שנים וק"ל:

בא"ד כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא כו' עכ"ל נראה דרצה לומר שנתמרח בין סוכות לביעור דהיינו ערב פסח של ד' וז' דהשתא כשיבא פסח ליכא רק רגל אחד ולא יעבור בבל תאחר מיהו קשה דאכתי האי תירוצא לא יתכן למאן דאמר לקמן דברגל אחד נמי עובר בבל תאחר ובת"י האי תירוצא אינו ודו"ק:

בתוספות ד"ה בשביל שיחיה בני והא דתנן פ"ק דמסכת אבות עכ"ל ועיין במהרש"א אבל הר"ן ז"ל בדרשותיו כתב בע"א דידוע הוא שיש הפרש והבדל בין צדיק גמור ובין חסיד וראיה לדבריו דלקמן בפירקין רמי קראי אהדדי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו נמצא דלפ"ז לא קשיא דהכא בישראל נמי לא קאמר אלא דהוי צדיק גמור כשאומר בשביל שיחי' בני אבל חסיד לא הוי משא"כ ההיא דאבות משנת חסידים היא כדאמרי' בעלמא מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולענ"ד הדבר ברור דההיא דבשביל שיחי' בני לא גרע מעובד מיראה ואפ"ה איתא בסוטה דאקריינהו בחלמ' דתרוייהו צדיקי גמורי אתון מר מאהבה ומר מיראה וא"כ ע"כ ההיא דאבות עצה טובה היא שלא לעבוד אלא מאהבה גמורה:

בגמ' א"ר חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים ונ"מ לנודר וכו' וקשיא לי אכתי מאי נ"מ איכא דהא לקמן מסקינן אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה ומאי נ"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דליקבע ר"ה משום כך ולקמן מסיק הש"ס דאפילו מאי דבדיעבד כשר לא פסיקא ליה לחשוב בהדי ר"ה וכ"ש ההיא דהכא דלא משכחת לה אלא בשעבר על מצות עשה ואי לענין מלקות הא לאו דבל תאחר לאו שאין בו מעשה הוא וקי"ל דאין לוקין עליו וכ"כ הרמב"ם להדיא וכ"ש למאי דמוקמינן למתניתין כר"ש ושמעינן ליה להדיא בפ"ק דתמורה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולכאורה נראה לע"ד ליישב דע"כ הא דקאמר רבא לקמן דברגל אחד עובר בעשה היינו לפי מה שפוסק כרבנן דהכא דלית להו כסדרן וכנראה מפשטא דלישנא דרבא דאידך מימרא כיון שעבר על ג' רגלים סתמא וכמ"ש הסמ"ג ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דלא בעינן כסדרן והיינו מההיא דרבא ודוקא לדידהו קאמר דעובר בעשה משא"כ לר"ש דמיקל לענין בל תאחר דבעינן כסדרן דוקא ממילא לא מוקי אז קרא דובאת שמה אפילו לעשה לענין רגל ראשון ומנא אמינא לה דשייך פלוגתא דר"ש ורבנן לענין עשה דרגל הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אלא משום דקשיא ליה טובא בהא דקאמר ר"ש רגלים פעמים ארבעה פעמים חמשה והיכי משכחת לה ד' וה' הא כבר עבר עליו שנה ולקמן אמרי' בפשיטות דשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר וליכא למימר דר"ש לית ליה ופליג אברייתא דלקמן הא מקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ואי מוקי ליה ר"ש לדרשא אחריתי ומפיק ליה מפשוטו א"כ הו"ל לתלמודא לפרש פלוגתייהו כדמפרש טעמייהו לענין אי בעינן כסדרן או לא ויותר תימא דלקמן דף ו' ע"ב מהדר תלמודא מאן האי תנא דפליג אדר"ש ופרש"י היינו ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים ודחיק לאוקמי כאחרים ומאי דוחקיה לאוקמיה הכי דילמא הא דלא איירי ת"ק היינו משום דלית ליה האי סברא ומוקי לקרא דשנה בשנה לדרשא אחריתי כמו ר"ש אע"כ דמאן דמשכחת אליביה שנה בלא רגלים ע"כ מוקי לקרא כפשטיה ודוקא מאן דלא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ שבקי' לקרא דשנה בשנה ודחיק לאוקמי בגוונא אחריתי וא"כ הקושיא עצומה הא לר"ש משכחת שנה בלא רגלים ברווחא ואפ"ה לא ס"ל דעובר בשנה בלא רגלים מדקאמר פעמים חמשה:

והנראה לע"ד בענין זה דודאי ר"ש אית ליה דרשא דשנה בשנה כפשטיה אלא דמוקי ליה לעשה דהא קושטא דמילתא עשה בלחוד הוא והא דקאמר פעמים חמשה היינו בלאו דבל תאחר ואזדו לטעמייהו דתנא דברייתא דאית ליה שנה בלא רגלים בלאו דבל תאחר אע"ג דעשה הוא מ"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר ואע"ג דלענין עשה דרגל אחד לית ליה האי סברא דממילא לא קם בבל תאחר היינו משום דג' רגלים ילפינן מקרא דבחג המצות ובחג השבועות דמייתי לגמרי וע"כ לבל תאחר הוא דאתא ממילא גילה הכתוב בפירוש דליכא לאו ברגל אחד אלא בשלשה רגלים משא"כ לענין שנה בלא רגלים כיון דמשכחת לתרוייהו האי בלא האי ממילא אמרינן דבל תאחר אתרוייהו קאי מטעם אייתי ולא אייתי דשני זמנים קבע הכתוב או שלשה רגלים או שנה וכל דלא אייתי בזמן הראשון שבא עליו ממילא קם ליה בבל תאחר אבל לר"ש דמייתי ליה חג הסוכות לכסדרן כדמסיק הש"ס אליביה וקשיא לן מאי דוחקא דתלמודא למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו מקרא דחג הסוכות דבפשיטות מצינו למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו משום דס"ל כאחרים ולא כרבי לקמן וא"כ מיותר שנה בשנה דהא לא משכחת שנה בלא רגלים אע"כ דכסדרן בעינן:

אלא דהש"ס מקשה שפיר דהא לר"ש לית ליה רגלים בלא שנה מדקאמר פעמים חמשה ואהכי גופא מהדר תלמודא מאי טעמא דר"ש ומסיק דיליף מחג הסוכות דמייתר ואי לכסדרן גרידא לא איצטריך דבלא"ה ידעינן מדלא משכחת שנה בלא רגלים אלא בהכי אע"כ דקרא דחג הסוכות אתי לאורויי דלעולם אינו עובר אלא כשחג הסוכות אחרון ואתי למעוטי שנה בלא רגלים מלאו ומוקי לה אעשה:

נמצא דלפ"ז דר"ש מוקי לשנה בשנה אעשה א"כ ע"כ דברגל אח' ליכא אפי' עשה גרידא דאל"כ עשה דשנה היכי משכחת לה. וא"כ הא דקאמר נ"מ לנודר היינו אליבא דר"ש דלדידיה ברגל אחד אפילו עשה ליכא ואפילו בג' רגלים שלא כסדרן היכא דליכא שנה אינו עובר כלל כן נלע"ד. ומה שיש לי לדקדק עוד על זה יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובסמוך בלשון התוס' נבאר בדרך אחר ודו"ק:

ועוד נראה דנ"מ טובא בין עשה דרגל אחד ובין לאו דבל תאחר דעשה דרגל א' אינו אלא בשעת הרגל עצמו דהכי משמע פשטא דקרא ובאת שמה והבאתם שמה אבל כשעבר הרגל או שנאנס ולא עלה ובהני דפטירי לעלות ברגל כגון טמא או מי שאין לו קרקע תו לא מחייב כלל ואפילו עשה ליכא וכמ"ש נ"ל שכן שיטת הירושלמי דבין רגל לרגל אינו עובר בעשה משא"כ בלאו דבל תאחר אמרינן לקמן בהדיא דכיון שעברו ג' רגלים בכל יום עובר בבל תאחר וממילא נראה דמה"ט גופא אפילו אם נאנס ולא עלה לרגלים אפ"ה משהגיע זמן חיוב אף לאחר הרגל צריך להביאו או לשלחו ע"י שליח. וכן נראה להדיא מדקאמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה ולבתר הכי קאמר באידך מימרא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולגבי עשה לא קאמר בכל יום ויום ע"כ יש לחלק כמ"ש ומה שיש לדקדק ע"פ סברא זו יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובדברי תוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה ג' רגלים כסדרן ומתני' כו' עד סוף הדיבור ודבריהם בזה סתומים מאד וכבר צווחו קמאי דקמן ועפמ"ש בסמוך באריכות יש ליישב בנקל והמבין יבין מדעתו ולפי שמסתימות לשונם נראה שלא נתכוונו לזה לכן לא כתבתי והאמת יורה דרכו דהתוס' לא גרסי בשמעתין ור"ש היא עד לקמן בפיסקא דאחד באלול וכן נראה שהיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין:

בד"ה והחרמים בין חרמי גבוה וכו' ר"ת פסק דצדקה שפוסקין עכ"ל ולכאורה יש לתמוה טובא מאי ענין פסק של ר"ת בדיבור זה בפיסקא דחרמים ובסמוך בפיסקא דצדקה הו"ל לאתויי. והנלע"ד דמה שפסק ר"ת לא פשיטא ליה אלא מההיא דחרמין ולכאורה היה נראה דעיקר פסק של ר"ת וחידושו היינו לענין שאין הגבאי עובר ומייתי ראיה מחרמים של גבוה דהיינו קדשי בדק הבית וא"כ פשיטא דלא שייך בל תאחר בקדשי ב"ה על הגזבר כדמצינן בכמה דוכתי שהיו משהין האוצרות לימים רבים וזימנין דהוי תליסר עיליתא דדינרי ומצינן נמי שגפן היה במקדש ומי שהתנדב דבר היה תולה שם ומראין אותן לעולי רגלים. ואי ס"ד דשייך בל תאחר בכה"ג לגבי הגזבר א"כ כשהגיע רגל א' הוי עבר בעשה. אלא דלפי זה קשה מ"ש דמייתי לה מחרמין דהא מברייתא שלפניה דאיירי בנודר ומקדיש ומעריך נמי הוי מצי לאתויי דהיינו קדשי ב"ה. ועוד דאפילו בדבר הראוי למזבח נראה דפשיטא דלא שייך בל תאחר לגבי הגזבר דמהיכי תיתי כיון שהוא לא נדר ואין הממון שלו אם כן מאי לא תאחר לשלמו איכא. ותדע דאפי' בשעת השקלים שהיו גובין לקנות בהן תמידין וקרבנות ציבור והיינו מא' בניסן ואפ"ה מצינו בדוכתי טובא שהיה נשאר מעות בתרומה ישנה לכשיגיע ניסן הבא אע"פ שעברו עליהם ג' רגלים ושנה אע"כ מלתא דפשיטא היא דלא שייך בל תאחר בכה"ג. ועוד נראה דאפי' בצדקה גופא לא הוצרך ר"ת להביא ראיה ע"ז שאין הגבאי עובר דהא ע"כ בדלא קיימי עניים איירי דאטו ברשיעי עסקינן שיש לו מעות בקופת הצדקה וקיימי עניים קמיה ואין נותן להם שודאי ה"ז כשופך דמים ולא סגי ליה בלאו. אע"כ בדליכא עניים איירי וא"כ פשיטא שאין הגבאי עובר:

גמ' וכן היה רשב"י אומר כעין זה ב"ב צג ע"ב, נדה מז ע"ב:

הָאוֹמֵר תְּנוּ סֶלַע זֶה לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי. כך הגרסא בעין יעקב וכן העתיק בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד. וצריך להבין לגרסא זו למה נקיט הברייתא בהאי לישנא של 'תְּנוּ' שהוא מדבר לאחרים ולא נקיט לשון 'הָאוֹמֵר סֶלַע זֶה לִצְדָקָה עַל מְנָת שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי' שהוא מדבר כן בינו לבין עצמו? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו רבותא בזה אף על פי שהוא מברר דבריו ומפרסם הענין לפני בני אדם דהשתא איכא למיחש דמלבד שהוא עצמו יהיה קורא תגר הנה גם אותם אחרים שעשאם שלוחים ליתן אשר בירר דבריו ופירש כונתו לפניהם יהיו קורין תגר אם לא יחיה ואפילו הכי אשמעינן דשרי זה בישראל דליכא למיחש שיקראו תגר אחר כך בין הוא בין אחרים אלא תולין הדבר בחטא. והנה התוספות הקשו מדתנן (משנה אבות א, ג) 'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'? ותירצו היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות עיין שם, והקשה הרב פתח עינים ז"ל דאי הכי מאי פריך הש"ס הרי בלא הא דכורש תיקשי ליה: ההיא ד'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים'! ולפי התוספות מוכרח לומר דההיא באומות שתוהין ומעתה תו לא תקשי מכורש וכדפריך בתר הכי כאן בישראל כאן באומות והמקשן מוכרח לשנויי הברייתא עם המשנה ומאי פריך? עד כאן עיין שם. ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה משני הברייתא עם המשנה כפי חילוק מהר"ש [רבי יהודה שמואל] פרימו ז"ל שהביאו הרב בעצמו שם דמתניתין דאבות איירי בעושה מצות שחייב בהם אבל ברייתא איירי כגון שכבר נתן צדקה לפי ערכו ואחר כך אומר סלע זו לצדקה שזו תוספת על חיובו שרי לעשותה בשביל שיחיה בנו. ברם הכא מקשי שפיר דהא כורש היה גוי שהוא בן נח דאינו חייב בכל דברים אלו שנתן לבית המקדש דאינו מצווה מאת ה' בכך ולפי חילוק הנזכר כל שעושה דבר שאינו חייב ומצווה בו שרי למעבד לקבל פרס. ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן מתרץ הברייתא עם המשנה כמו שאמרו המפרשים ז"ל דההיא דאבות משנת חסידים היא ואינו אוסר מדינא, ומכל מקום שפיר מקשי בהא דכורש דאמרת שהחמיץ ובודאי אי לא עביד מילי דחסידותא אינו נחשב דהחמיץ ודוק.

אִי מָרְדוּ בִּי יְהוּדָאֵי, אִיקַלְיֵיה בְּנוּרָא נראה לי בס"ד לכן נקרא כּוֹרֶשׁ שהוא בהפוך אתוון כְּשׁוֹר רוצה לומר כמו השור שיש בו הנאה מצד אחר שעושה מלאכה של חרישה ודישה וכיוצא, ויש בו נזק וקלקול שמנגח וממית, כן כורש היה בו צד טוב שבנה בית המקדש והיה בו רע שהכין דבר לשריפתו משעת בניינו על דרך מה שאמר הכתוב (קהלת ז, א) 'וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'. או יובן בס"ד שנקרא 'כּוֹרֶשׁ' אותיות 'כְּשׁוֹר' על פי מה שכתב הרב פתח עינים בשם מהרי"א על פסוק (ישעיהו מה, א) 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' שנקרא כּוֹרֶשׁ שהוא כלב בלשון פרסי שינק ונתגדל מכלבא יעוין שם. והדבר יפלא אף על פי שינק מן כלבתא עם כל זה שם זה שקראו אותו בו הוא גנאי! ומה ראו הפרסיים לקרא מלכם בשם מגונה כזה? וראיתי בסדר הדורות שהביא המעשה שהיה בדבר זה והוא דאסטרגיס מלך פרס לא היה לו אלא בת אחת יורשת מלכותו ואהבה שר משרי אביה ותהר לו וכשמוע אביה הרג את השר ושם את בתו במאסר ויהי בלדתה נתן המלך את הילד למשרת שלו לשלוח אותו המדברה ועשה כן ויניחהו שם וימן ה' כלבה אחת והניקתו ויגדל הילד ונעשה בן חיל ויאספו אליו אנשים ריקים ויהי עליהם לשר, וכשמוע המלך קבץ אנשים רבים וישלח להרגו וזה השר נקרא כּוֹרֶשׁ בלשון פרסי כלב לפי שנתגדל מכלבה ונתאמץ על זקינו והרגו ויכבוש את העיר וימלוך עליה ויכנע כל הארץ לפניו. ולפי שדריוש מלך מדי לא היה לו אלא בת אחת נתן אותה לו לאשה וירושת מלכות מדי ואחרי זה אמר כורש לדריוש הנה אנחנו מלכים למה נהיה משועבדים לבלשצר נלחמה בו ויאמר דריוש עשה! וילחמו בבלשצר ותחלה נצחו צבאות בלשצר ושמח ועשה משתה והוציא כלי בית המקדש ונשתמש בהם ואז נראתה בכותל אותם דברים של (דניאל ה, כה) 'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין' ופתרם דניאל ע"ה שניתנה מלכותו למלכי מדי ופרס. והנה סריס אחד שמע פתרון דניאל ואז בלילה כשישן בלשצר חתך ראשו והלך אצל דריוש וכורש ויספר להם המעשה ונדרו נדר 'אם תנתן בבל בידם יתנו רשות לבנות בית המקדש' וכן היה שהצליחו ולכדו את בבל והרגו הרבה, ואז מלך דריוש בבבל ושאר מלכיות מסרם ביד כורש, וכשמת דריוש בא כורש ומלך במקומו. עיין שם. נמצא לפי זה כורש הוא מזרע המלוכה שהיה בן בתו של מלך פרס והיה חוק לפרס שלא ימלוך בהם זר שאינו מזרע המלך אך הם נתברר אצלם מעשה הנזכר לעיל דכורש היה בן בתו של מלך וחיה ונתגדל מן הכלבא ולכך קראוהו על שם הכלב לעשות בזה מזכרת למעשה הנזכר לעיל ששם זה הוא לעדות שאינו זר אלא הוא מזרע המלך, ולכן אף על פי דעצם השם הוא גנאי מכל מקום מצד חוק המלכות שהיה אצלם הוא היה לשבח שזה השם הוא מעיד שהוא אשר נולד מבתו של המלך. והנה ידוע מה שכתב הרב זרע ברך ז"ל בפרשת בא בשם זוהר הקדוש דמזווג שתי קליפות של שׁוֹר וַחֲמוֹר יצא מהם קליפת כֶּלֶב, וכתב בשם הרב מגלה עמוקות ז"ל על כן אותיות אמצעיות של שׁוֹר וַחֲמוֹר הם מספר כֶּלֶב [52] עיין שם. נמצא לפי זה הכלבתא שינק ממנה כורש יש בה תערובת שׁוֹר וַחֲמוֹר אך כורש שינק ממנה אף על פי שינק מן תערובת שור וחמור מאחר שהיה מלך כשר שבנה בית המקדש אינו מתייחס אחר חלק החמור שיש בכלבתא שינק ממנה אלא יתייחס אחר חלק השור שיש בה ולכך נקרא כּוֹרֶשׁ בהיפוך אתוון כְּשׁוֹר וגם יש בשם זה אותיות כָּשֵׁר ולכן זכה שיכתב עליו 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ'. והנה בזאת המעשה הנזכר פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר מצאתי כתוב במדרש תלפיות שהביא מספר שלשלת הקבלה דכורש המלך היה לו כח הזכרון גדול מאד באופן שבהיותו במלחמה שהיה לו ת"ר אלף שכירים היה קורא כל אחד מהם בעת הפרעון בשמו, והוא פלא! עיין שם. ואמרתי הואיל וינק מכלב בדרך נס לכך זכה לזכירה גדולה כזו בלבבו, דאמרו רבותינו ז"ל 'כֶּלֶב-כֻּלּוֹ לֵב' גם נראה לי מטעם זה שנבנה בית המקדש על ידי כורש שינק מכלבתא ונתגדל ממנה, גברה קליפת כלב השולטת בבעלי לשון הרע, ושלטה בזמן בית שני להחטיא את ישראל בעון לשון הרע השייך לה, ולכן גאולה של גלות זה שהוא אחר חרבן בית שני שנבנה על ידי כורש תהיה בשורתינו בה על ידי אֵלִיָּהוּ [52] זכור לטוב שמספר שמו נ"ב שהוא מבטל קליפת כֶּלֶב [52] שמספרו נ"ב וגבר ישראל!

בִּשְׂכַר שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה לְיִשְׁרָאֵל, כְּשֵׁגַל זוֹ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, זָכוּ לְכֶתֶם אוֹפִיר. קשה וכי לא יש דבר חביב לעכו"ם כמו השגל כדי שיבא לדמות חבוב תורה על ישראל כוותה והלא נשותיהם חביבה עליהם יותר מהשגל? ונראה לי בס"ד דנקיט חיבוב השגל אשר בחיבוב זה שמחבבין השגל הם מתבזין ועם כל זה מחבבין אותה כן ישראל מחבבין את התורה מאד ואף על פי שבחיבוב זה מתבזין שיבזו עצמן בשביל חיבוב תורה! וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל דאף על פי שהיה מלך גדול היה מכרכר בכל עוז לפני ארון הקודש משום חיבוב תורה וכמו שכתוב שאמרה לו מִיכַל (שמואל ב' ו, כ) 'אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים' והשיב לה וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי הֳ', וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וכו'. וכן אמרו על רבינו יעקב רבו של רש"י ז"ל שהיה מכרכר לפני ארון הקודש בזקן שלו, וכן אתמר על כמה רבנן קדישי שהיו מבזין עצמן בשביל חיבוב תורה, וכנזכר בגמרא. ועל זה מדמה חיבוב תורה של ישראל לחיבוב השגל גבי עכו"ם. ולכן אמר נחמיה (נחמיה ב, ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וכו'. וקשה מה שייכות יש להא דהשגל יושבת אצלו עם דברים אלו שנתן לו המלך רשות? ובזה ניחא דבא לומר מה שזכיתי שיתן לי המלך רשות הוא בזכות התורה שחביבה אצל ישראל כמו השגל לעכו"ם.