מסכת ראש השנה דף ח׳ עמוד ב׳

שהחדש מתכסה בו לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחידושה:

אלא אם כן קדשו החדש כו' וה"ק אם קבעו ישראל את חק החדש יהא משפט להקב"ה:

מלך וציבור כשהקב"ה דן אותם מלך נכנס תחילה:

משפט עבדו שלמה קאמר ליה:

דליפוש חרון אף בשביל עונות צבור:

מנלן ששנת שמיטה מקודשת מר"ה ואסור בעבודת הקרקע:

וקדשתם שנת החמשים מה ת"ל מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחדש השביעי יודע אני שהיא שנת החמשים:

לא נפטרים לבתיהן דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור:

שהחדש מתכסה בו שאין הלבנה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחדושה כפי' הקונטרס והביא ר"ת ראיה מויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים דקאמר התם תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא זה שחגו בו ביום ואין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו אלא תשרי ועוד מפרש ר"ת מתכסה מזומן כמו ליום הכסא יבא ביתו דבפרק חלק (סנהדרין דף צו:) גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. והר"ר משולם מפרש שהחדש מתכסה בו שאין חטאת ר"ח קרב בראש השנה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה והקשה לו ר"ת דבריש תוספתא דשבועות תניא (ל') שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י"ב בראשי חדשים ובאופן דמוסף דר"ה וחיות אשר הנה מרובעות יסד ר"א הקלירי מוספי חדש עשתי עשרה דהיינו פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר לכפר והשיב לר"ת שלא אמר שאין בו מוסף אלא מתכסה שלא הזכיר הכא חטאת בקרא דמלבד כמו שהזכיר עולה ועוד פי' מתכסה שאין מזכירין מוסף של ר"ח בתפלה משום דאמרי' רשב"ג ה"ל בריה דבסים קליה עייל קמי תיבותא כי מטי לראשי חדשים אישתיק ולא רצה לאמרו פי' דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על הזכאי פירוש ההוא דר"ח קרוי חייב משום דאמרי' אמר הקב"ה הביאו כפרה וכו' עכ"ל ור"ת רגיל להזכיר ולומר מלבד עולת החדש ולסיים ושני שעירים לכפר חד דר"ח וחד דר"ה:

בעשרה בתשרי הוא לרב אשי דאמר לעיל ארבעה ראשי השנה בד' ראשי חדשים. פריך הא דא"ל רב חסדא לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים הוה נמי מצי לשנויי הכא הכי:

ולשמיטין מנ"ל דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וליובלות וליובלות אוקימנ' כר' ישמעאל דסבר האי דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' מלמד שמתקדשת שנת היובל מתחלתה כלומר מר"ה ודייק מלישנא יתירא מאחר דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה למה בא אלא ללמד שקידוש שנת היובל מר"ה. ורבנן שחולקין על ר' ישמעאל אומרים למה בא שנה ללמדך כי היובל שנים אתה מקדשו ולא חדשים.

תניא אידך יובל היא שנת החמשים שנה מת"ל לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שיכול בכניסתה תהא מתקדשת בר"ה ויציאתה תהא מושכת והולכת עד יוה"כ שכן מוסיפין מחול על קודש ת"ל יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה.

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פירש רש"י ז"ל: שהחדש מתכסה בו שהלבנה אינה נראית לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוכה לחידושה. וכן פירש רבינו תם ז"ל, והביא ראיה ממה שאמרו בויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים (פרשה כט, ה) דקאמר התם, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו, והלא כל חדשים אינם חדש, אלא בכסה, והלא כל החדשים אינם מתכסים, אלא ביום חגינו, והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג, אלא שחגו בן יומו, אין לך חדש שהיא נתכסה ויש בו חג וחגו בן יומו אלא תשרי. ויש מפרשים שהחודש מתכסה בו, שאין שעיר חטאת הקרב בראש חודש קרב בראש חודש זה, כדכתיב (במדבר כט, ו) מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. ואינו נכון דשעיר ראש חודש ודאי קרב הוא אף בראש השנה, וכדתניא בתוספתא דריש פרק קמא דשבועות (הלכה א) שלשים ושנים שעירים לצבור כל ימות השנה, וקא חשיב שנים עשר בשנים עשר ראשי חדשים. ואל תאמר דמכל מקום הא איכא שעיר הבא בראש חודש תשרי מחמת החג והוא ניהו דקא חשיב, לא היא דההוא מצד אחר חשיב ליה התם. ויש לומר דאי משום הא לא קשיא דדילמא משום דאיכא שנה מעוברת, והתם כל השעירים שאפשר לבא לציבור כל ימות השנה קא חשיב, הלכך בשנה מעוברת שנים עשר הוו, דאם איתא דלא חשיב ליה פעמים דהוו שלשה ושלשים.

לעשית משפט עבדו כו' פי׳ וישראל לגבי עכומ״ז כמלך לגבי ישראל חשיבי מטעמא דדריש בגמ׳ דלא ליפוש חרון אף ולא ליתבו מאבראי:

(יובל היא קדש תהי׳ לכם) [וקדשתם את שנת החמשים שנה] מה ת״ל מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. פי׳ בשמטת הארץ ולנהוג קצת בענין שיחרורי עבדים וכדמפרש ואזיל:

ועטרותיהן בראשיהן לאו דוקא אלא לומר שאינן משתעבדין כלל והולכין כדרך בני חורין:

ורבנן דפליגי עליה התם בעירכין וסברי דמי״ה ממש חייל יובל ולא קודם לכן כלל האי וקדשתם את שנת החמשים מאי דרשי ביה ואמרינן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים פרש״י כששנת היובל נכנסת חייבין ב״ד לומר מקודשת השנה ואי אתה מקדש חדשים כר״א בר״ש (דפריך) [דאמר] הכי לקמן בפ״ב בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהכא ע״כ וכיון דכן ש״מ דהלכתא כר׳ ישמעאל דהא קיי״ל דמצוה לקדש חדשים הילכך האי וקדשתם לכדר׳ ישמעאל הוא דאתא:

תניא אידך יובל היא שנת הנ׳ וכו' פי׳ למה לי למכתב כי היובל הוא בשנת הנ׳ דהא כתיב לעיל מיניה וקדשתם את שנת החמשים שנה ומהדרי׳ לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה יכול כשם שמתקדשת מתחלתה פי׳ כר׳ ישמעאל דדריש הכא לעיל דהא מתני׳ נמי כוותיה היא כך מתקדשת והולכת בסופה פי׳ עד י״ה של שנת נ״א ואל תתמה פי׳ על שממשיכין בקדושתה בסופה כמו שנמשך מתחלתה שהרי מוסיפין מחול על הקודש פי׳ בכל מקום בין בתחלתה בין בסופה כדאי׳ לקמן:

ת״ל יובל היא שנת הנ׳ שנה שנת חמשים אתה מקדש פי׳ ואפי׳ מתחלתה ואי אתה מקדש שנת נ״א פי׳ שיהא בכלל עקר קדושה להשמיט הארץ אבל מדין תוספת אכתי איכא כדלקמן:

מנין שנות היובל הוא שהיו מונים מתחלת מנינם שבע שמטות משבע שנים לשבע שנים ותשרי של שנה שביעית הוא תחלת השמטה כמו שביארנו במשנה והיו סופרין בזה תשע וארבעים שנה ושנת תשע וארבעים עצמה היו עושין שמטה ושנה הסמוכה לה שהיא שנת חמשים הוא מתקדש לשם יובל ושנת חמשים ואחת היה תחלת מנין לששת שני השבוע ואין שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וזהו שאמרו שנת חמשים אתה קורא אותה ואי אתה קורא אותה אחת ר"ל ראשונה לשמטות הבאות.

שנת היובל מתחלת מתשרי ומ"מ לא היה הדבר מוחלט לחירות עד יום הכפורים ומשנכנס ר"ה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדניהם וכן אין השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים יושבים ואוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופרות נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן ולשנה אחרת מר"ה מתחילין למנות שש שנים לשבוע האחר ואין מוסיפין ממנה להיותה בכלל קדושת שנה שעברה אפילו יום אחד ואין צריך לומר עד יום הכפורים.

זה שכתבנו כאן ועטרותיהם בראשיהם פירשוה בתלמוד המערב מפני שהכורך סודר על ראשו מברך ברוך עוטר ישראל בתפארה והעבדים לא היו כורכין סודר מפני שהוא סימן לחרות וכשהגיע זמן היובל היו כורכין ומברכין וזהו שאמרו ועטרותיהם בראשיהם.

שמטה ויובל בית דין היו מקדשין אותם ואומרים שנה זו מקודשת לשמטה שנה זו מקודשת ליובל וכן בחדשים הבאים בזמנם ר"ל ביום שלשים ואין הלכה כדברי האומר שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:

בא"ד ולתקופה מונין מניסן ולמולדות מתשרי כו' כצ"ל:

בד"ה בעשרה כו' ארבעה ראשי שנים בד' ראשי חדשים ולרב חסדא לעיל כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ר"ל לרב אשי דלא חשיב אלא ד' ר"ה שבארבעה ראשי חדשים ולרגלים דקתני אינו מן המנין אלא כרב חסדא רגל שבו ה"נ מצינו לשנויי הכא דלא חשיב יובלות ר"ה ואינו מן המנין אלא רגל שבו ולא פריך הכא אלא לרבא דחשיב רגלים נמי ר"ה ליחשיב נמי יובלות ומיהו לר"נ ב"י דאמר ד' ר"ח ובהם כמה ר"ה נמי לא פריך מידי ודו"ק:

בד"ה ורבנן כו' טעמא דתוספת ממילא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ודבר תימא הוא במה נחלקו ר"א ור"י כו' ב' ד' תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו ב' ימים עכ"ל ולכאורה היה נראה ליישב דדוקא לר"א אמרינן דבכ"ה באלול נברא העולם ור"ה מנינן מיום הששי שנברא אדם שלכך נקבע ר"ה ליום הדין הואיל ואדם הראשון יצא בדימוס משא"כ לר"י אין לנו שום הכרח לומר דבכ"ה באדר נברא ואפשר דמונין ר"ח ניסן מיום ד' שבו נתלו המאורות. ולפ"ז מצינן למימר דלכ"ע מולד תשרי של תהו היה בהר"ד אף למ"ד בניסן נברא העולם ולכו"ע מולד ניסן של בריאת עולם היה בד'. אלא דהתוס' מקשין כן לדבריהם הקודמים דאנן קי"ל כר"י ואפ"ה אנו מסירין ז"ט תרמ"ב והיינו ע"כ משום דחשבינן לר"י ניסן של בריאת עולם בז"ט תרמ"ב וא"כ מקשי שפיר. אמנם מצאתי מקום ליישב משום דמצינו במדרש רבה לפ' נח דפליגי רבי יהודה ורבי נחמיה אם שנת המבול עולה מן המנין וידוע שיתרון שנה היא ד"ח תתע"ו וע"כ לפ"ז אם נצרף ב"ד תל"ח לד"ח תתע"ו הרי לך שבוע שלימה פחות י"ב שעות והשתא לאחר המבול חזר הדבר לחשבונו וליכא בינייהו אלא י"א שעות ובהא מצינן למיטעי דכ"ד שעות מיכסי סיהרא. ולפ"ז לכ"ע מולד שנה שאחר המבול היה ביום ידוע מימי השבוע אלא דלר"א שנת המבול עולה מן המנין וא"כ ע"כ החשבון עולה לאותו יום ידוע לפי חשבון שמונין מולד תשרי של תוהו בהר"ד ולר"י אף דמולד תשרי היה ב"ד תל"ח קודם בהר"ד אפ"ה חזר החשבון למקומו דס"ל שנת המבול אינו מן המנין והרי צריכין להסיר שבוע שלימה פחות י"א שעות ודו"ק:

בגמ' איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל למימר איזהו חג שתוקעין בשופר הוי אומר זה ר"ה אלא משום דמפשטא דקרא הוי משמע דבכסא ליום חגינו מילתא אחריתא היא ולא קאי אר"ה דהא לא אשכחן דר"ה דאיקרי חג כמבואר בל' הרא"ש ז"ל שילהי מכילתין. וא"כ סד"א דבכסה ליום חגינו מילתא אחריתא הוא וסדר החדש הוא מונה דבתחילת החודש תוקעין ואח"כ הוא בכסה ליום חגינו והיינו חג הסוכות כדאיתא להדיא בפסיקתא וא"כ הא דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב היינו נמי חג הסוכות שבו נידונין על המים. וחק היינו ל' מזונות כדאיתא בריש פ"ב דביצה משו"ה איצטריך לאתויי שהחודש מתכסה בו:

תוספות בד"ה שהחודש מתכסה בו וכו' והר"ר משולם מפרש וכו' שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה וכו'. והקשה לו ר"ת דבתוספתא דשבועות קחשיב י"ב שעירים לראשי חדשים עכ"ל. וכתב הרא"ש דמה"ט הנהיג ר"ת לומר בפסוקי מוסף דר"ה מלבד עולת החודש ושני שעירים לכפר ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רבי משולם ולא תקשי ליה מהתוספתא דהתם בתוספתא איתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים קרבו וקחשיב י"ב דר"ח ולפ"ז מצינן למימר דר"ש לטעמיה דשעיר ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים אינן מכפרין אלא על הטהור שאכל את הטמא. ולפ"ז ודאי בר"ה היה צריך להקריב שעיר ר"ח כמו בכל ר"ח כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דבשעיר של ר"ה אין לו כפרה. משא"כ לכולהו תנאי דאמרי כל השעירים שווין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו א"כ אין צורך להקריב בר"ה שעיר של ר"ח דבלא"ה יש לו כפרה בשעיר של ר"ה שמכפר גם כן על טומאת מקדש וקדשיו וחטאת בכדי לא אשכחן דקרב. ואע"ג דבפ"ק דזבחים מקשה הש"ס כה"ג בשני שעירי עצרת נזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא ומסיק על טומאה שאירע בין זה לזה. מ"מ כבר פירשתי שם דאין לפרש כפשוטו דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו טעמא דקרא ניקו ונידרוש במספר כל הקרבנות ועוד דמאי קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ואטו שעות מי כתיבי בקדשים וא"כ נקריב שעיר א' קודם זמן התמיד של בין הערבים ויכפר על כל הטומאות עד אותו זמן ואכתי למה מקריבין שנים אע"כ דשני שעירי עצרת קריבין מגזירת הכתוב. אלא דעיקר קושיית התוספתא במה שנקראין שעירי חטאת ואין חטאת אלא מה שמכפר כפרה גמורה ולא אשכחן חטאת שמכפר לחצאין וכ"ש בשעירי רגלים דסגי בחד כדאשכחן בשאר רגלים וא"כ השעיר השני למה נקרא חטאת לאיזו כפרה בא כיון שכבר נתכפר בראשון דנקרא ג"כ חטאת. וע"ז קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ומש"ה שניהם קרויים חטאת. נמצא דטעם זה לא יתכן אלא בשעירי עצרת דאשכחן בהדיא בקרא משא"כ הכא לענין שעיר ר"ח בר"ה שלא נזכר בכתוב א"כ אדרבה יש לנו לומר שהתורה לא צוה להביאו כיון שכבר נתכפר על טומאת מקדש וקדשיו בשעיר ר"ה כנ"ל נכון ליישב שיטת רבי' משולם ולולי שתוס' כתבו שר' משולם בעצמו הודה לר"ת שהיו מביאין שעיר ר"ח בר"ה והנלע"ד כתבתי להתלמד וצ"ע ודוק ועיין בקונט' אחרון:

בגמרא וליובלות בא' בתשרי בעשרה בתשרי הוא ויש לדקדק מאי קושיא דנהי דלענין שילוח עבדים אינו אלא מעשרה בתשרי אפ"ה קתני שפיר א' בתשרי ר"ה ליובלות לענין דאסור לחרוש ולזרוע דלכ"ע אסור מטעם תוספת מחול על הקודש כדאשכחן בשביעית וה"ה ליובל כמ"ש הרמב"ם להדיא דשוה יובל לשביעית לכל דבר והא דקתני א' בתשרי אף ע"ג דמטעם תוספת אסור ל' יום קודם מ"מ לא איצטריך ליה למיתני קודם תשרי דבלא"ה אסור שהיא שנת שמיטה עצמה משא"כ מתשרי ואילך איצטריך לאשמעינן דאסור מטעם תוספת יובלות ואע"ג דלענין שמיטין נמי קתני א' בתשרי ולא קתני אחד באלול משום תוספת היינו כדפרישית במתני' משום דלשמיטין לא פסיקא ליה למיתני תוספת דקי"ל כר"ג ובית דינו בריש מ"ק דתוספת לא נהיג אלא בזמן שב"ה קיים אבל שלא בזמן הבית לא משו"ה לא פסיקא ליה משא"כ ביובל דאינו נוהג אלא בזמן הבית. נמצא דלעולם לא משכחת יובל בלא איסור תוספת קתני שפיר אחד בתשרי וכן לאידך טעמא שכתבתי דלא קתני א' באלול ר"ה לשמיטין משום דתוספת ל' יום ואלול חסר וכל זה לא שייך הכא וקתני שפיר א' בתשרי. ואין לפרש קושיית הש"ס דנהי דשפיר קתני א' בתשרי ר"ה ליובל לענין חרישה וזריעה אכתי הו"ל למתני נמי עשרה בתשרי שהיא ר"ה לענין שילוח עבדים הא ליתא דלרב אשי ודאי לא קשה דלא קחשיב אלא ד' ר"ה שהן בד' ר"ח ולרב נחמן בר"י נמי לא קשה דקתני ד' חדשים ובהן כמה ר"ה ולרבא נמי לא תקשי לחשוב נמי עשרה בתשרי דהא מסקינן לעיל אליבא דרבא דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא ומידי דלא תליא במעשה וא"כ מה"ט לא קתני י' בתשרי לענין שילוח עבדים דלא חייל מאורתא ותליא במעשה וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקמינן לעיל מתניתין דר' היא ונסיב אליבא דתנאי ולר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מבחריש ובקציר תשבות וע"כ לא ס"ל כרבי ישמעאל דהא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל מסקינן להדיא דלרבי אין קצירת עומר דוחה שבת:

ונלע"ד ליישב לפי מה דמצינו בערכין דפליגי רב ושמואל אליבא דר' אי ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או לא. ואם כן מקשה הכא אליבא דמ"ד לרבי אינו עולה ויליף לה מיובל היא שנת החמשים וא"כ ע"כ לית ליה לר' תוספת ביובל דאי אית ליה הוי לן למימר דכשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת בסופה כדמשמע בשמעתין והא ודאי ליתא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה דבלא"ה אסור מאחד בתשרי משום תוספת שביעית דלאחריו אע"כ דלרבי לית ליה תוספת ביובל אף ע"ג דאית ליה תוספת בשביעית או שנאמר דבשביעית נמי לית ליה וקרא דבחריש ובקציר דריש לה לחילוק מלאכות כדדרש רבי נתן בפ' כלל גדול וסובר הש"ס עכשיו דהלכתא נמי לית ליה. ועוד דאפי' אית ליה הלכתא אפ"ה לית לן למילף יובל משביעית דלא ילפינן ק"ו מהלכה וכ"ש לבנין אב דלא ילפינן כנ"ל. ובזה נתיישב מיהו מה שהקשו תוספת לעיל בד"ה והרי יובלות תימא דלא מתוקמא אלא כרבי ישמעאל ולמאי דפרישי' א"ש דהמקשה דהכא סבר כמ"ד דלרבי שנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן משו"ה מקשה שפיר משא"כ המקשה דלעיל סבר כאידך מ"ד דרבי ס"ל שנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן מייתר ליה שנת החמשים לומר דאינה מתקדשת בסופה. ולפ"ז לא איצטריך ליה לאוקמיה מתניתין כרבי ישמעאל אלא דבלא"ה א"ש דקתני א' בתשרי משום איסור תוספת ואפ"ה מקשה לעיל שפיר אמאי קחשיב ליה הא הוי מידי דתליא במעשה כיון שאם לא תקעו אין כאן יובל כלל כ"ש שנתבטל למפרע איסור התוספת זה למאי דפרישית לעיל בד"ה והרי יובלות דלא שייך קושיית התוספת אלא אליבא דמ"ד מידי דתלי במעשה לא קחשיב ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה בעשרה בתשרי לרב אשי וכו' עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא לפי מה שמצא בתוספת ישנים ואף לפי נוסחתו קשיא לי דהוי מצי לפרש נמי דלרב נחמן בר"י לא פריך ולולי שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה נ"ל לקיים הנוסחא שלפנינו דדוקא לרב אשי פריך דלרבא ולר"נ בר"י לא פריך דלדידהו בלא"ה הא אוקמינן לעיל מתני' דיובלות כר"י בנו של ריב"ב דמשום דקשיא לדידהו מעומר ושתי לחם איצטריך לשנויי דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא או מידי דלא תלי במעשה וא"כ ע"כ יובלות כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לרב אשי דלא איצטריך לאוקמי בהכי פריך שפיר. ולפ"ז מ"ש התוספת עוד דלר"ח דאמר רגל שבו מצי נמי לשנויי הכא הכי הוא ענין בפני עצמו דאף לרב אשי פריך שפיר מיהו מצי לשנויי כדר"ח וכמ"ש התוספות דהוי מצי לשנויי ולא משני כנ"ל בישוב והמשך לשונם. מיהו בעיקר דבריהם במ"ש דהו"מ לשנויי כדר"ח לולי דבריהם נ"ל דלא דמי דדוקא לעיל דליכא למטעי כלל לומר דבא' בניסן ר"ה לרגלים קאמר ר"ח שפיר רגל שבו קאמר משא"כ הכא כיון דאיכא למטעי ולומר דבאחד בתשרי ממש מתחיל היובל לא הו"ל למינקט האי לישנא אלא בעשרה בתשרי הול"ל כי היכי דלא ליטעו כנ"ל:

שם בגמ' יכול כשם שמתקדשת מתחילתה וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש משמע לכאורה דמה שמתקדשת מתחילתה היינו משום תוספת וזה דלא כר"י בנו של ריב"ב דלדידיה לפניו נמי לאו משום תוס' מיתסר אלא שהיובל מתחיל מר"ה לגמרי וזה דוחק לומר דברייתא דהכא לא מתוקמי כר"י בנו של ריב"ב. ועוד דרש"י מפרש להדיא בד"ה ורבנן דלא ילפי' מוקדשתם שתתקדש מתחלתה ולא איצטריך היא למעוטי משמע דהנהו רבנן דפליגי אדר"י בנו של ריב"ב לית להו ברייתא דהכא וא"כ ע"כ ברייתא ר"י בנו של ריב"ב היא לכך נראה דודאי אי לאו דכתיב יובל היא שנת החמשים הו"א דמה שמתקדשת מתחלתה היינו משום תוספת והוי אסרינן אפילו סופה אבל לבתר דממעטינן מיובל היא שאין מתקדשת בסופה ממילא משמע דמאי דמרבינן נמי מוקדשתו לאו משום תוספת הוא אלא שמתחיל היובל ממש מר"ה דכל היכא דשייך תוס' לא שני לן בין לפניו ולאחריו כמו שאפרש לקמן בשמעתין:

תד"ה שהחדש וכו' והר"ר משולם מפרש. עיין יומא ג ע"א תד"ה אלא למ"ד:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים", (ויקרא כה, י) "מְלַמֵּד שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִלָּתָהּ מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכוּ'. נראה הטעם שיהיה אתחלתא דחירות קודם יום הכיפורים מיום ראש השנה וגמר החירות יהיה ביום הכיפורים שיהיה זה דוגמא לגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שיהיה תחילה אתחלתא דגאולה בזמן ידוע ואחר כך יהיה גאולה עיקרית של ביאת המשיח.