מסכת ראש השנה דף ה׳ עמוד ב׳

כפסח דמו וברגל ראשון יעבור עליהן:

מנא הני מילי דאכל הנך דתניא במתניתא לעיל איכא בל תאחר:

נדר הרי עלי:

נדבה הרי זו:

נאמר להלן נדר ואם נדר או נדבה וגו':

אלו הדמין והערכין כו' שהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום:

הוא ולא חילופיו עליו אתה עובר ולא על חילופיו ולקמיה מפרש לה:

אלו חטאות ואשמות שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך:

ונאמר להלן אם נדר או נדבה הוה מצי לאתויי מהאי עניינא גופיה דכתיב ביה (דברים כג) כאשר נדרת נדבה:

ערכין וחרמין והקדשות בכולהו כתיב לה' גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (ויקרא כ״ז:כ״ח-כ״ט) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה' וגבי חרמי כהן נמי דריש ליה בבכורות בר"פ כל פסולי המוקדשים (בכורות ד' לב.) ובהקדשות כתיב (שם) איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וא"ת מהאי טעמא נמי תיפוק ליה חטאת ואשם ועולה ושלמים כדדרשינן נמי לקמן בשמעתין מדכתיב לה' אלהיך בקרא דמוצא שפתיך תשמור וי"ל [דלקמן דאית ליה קרא אחרינא לקדשי בדק הבית מאשר דברת מוקי ליה קרא דלה' אלהיך לחטאות ואשמות דמסתבר אבל הכא] אי לאו דכתיב דרוש ידרשנו בחטאת ואשם הוה מוקמינן בהו האי קרא ולא הוה שמעינן ערכין חרמין והקדשות [וליכא למלפינהו נמי מדרוש ידרשנו דלא משמע אלא שבא על חטא]:

אלו חטאות ואשמות שהן נדרשין ממך שהרי הם מוטלין חובה עליך ועולות ושלמים כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה דאלו נדרים ונדבות מכי תדור נדר נפקי ותימה שלמי חגיגה וראיה זמנא קביעא להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וא"כ אם אקרביה אקרביה וכו' כדאקשינן לעיל גבי פסח וי"ל דמ"מ היכא דהופרשו ולא הקריבם קאי עלייהו בבל תאחר כיון שלא נפסלו בכך וי"מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (ויקרא י׳:ט״ז) דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש:

ומעשרות ובכור מעשר ובכור מכי דרוש ידרשנו לא נפקא דלא דמי חיובא דידהו לחיובא דחטאת ואשם דאי לית ליה בכור ומעשר לא מיחייב בהו ופסח לא גרסינן הכא דאי בשלמי פסח כרב ששת מהיכא דנפקא שלמים נפקא להו ומיהו יש לחלק:

אי חליפי חטאת למיתה אזלא ואי חליפי אשם לרעייה אזלא דקי"ל (נזיר כה:) כל שבחטאת מתה באשם רועה ולר"ת דמפרש דמן הדין באשם קרב עולה א"כ מקרב קרבי:

שהומם בתוך הרגל ואין בל תאחר אלא בכל הרגל:

מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה פירש בקונטרס דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך אם שהה מעשרות שנה ראשונה ושניה ואפילו למאי דפרישית לעיל דאיכא בבל תאחר במעשר שהופרש ולא נתנו וקרא דשנת הביעור אצטריך לאותו שלא הופרש מ"מ בכולהו משתעי קרא דמתבער וקצת תימה בכולה שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטריך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה למה לי:

קדשים דבני הרצאה נינהו דעולה מכפרת על חייבי עשה כדאמרינן בפרק קמא דזבחים (דף ז: ושם):

ורב ששת אמר מאי פסח שלמי פסח כו' ופשוטה היא מנהני מילי מי שידור ולא ישלם עובר בבל תאחר שנאמר כי תדור נדר וכתוב אחר אומר ואם נדר או נדבה מה זה הנדר נדבה עמו אף זה הנדר נדבה עמו. והוה ליה לקרא למכתב כי תדור נדר ודיו למה ליה למכתב לה' אלהיך. אלא כל דבר שיתן אדם לה' לרבות הדמין כגון אם יאמר אדם דמי עלי חייב לשלם דמי שווין. אבל אם יאמר אדם ערכי עלי בין נאה בין כעור מעריכין אותו כפי שניו כדכתיב מבן עשרים ועד בן ששים ערכו של זכר נ' שקל כסף בשקל הקדש. והחרמין כדכתיב אך כל חרם אשר יחרים וגו'. וההקדשות כמשמען.

לא תאחר לשלמו הוא הנדר עצמו ולא חליפיו כלומר אינו עובר בחליפין ואוקימנה חליפי עולה ושלמים. וכגון שנדר עולה או שלמים והפרישן קודם חג המצות ועברו חג המצות וחג השבועו' ולא הקריבן. ואחר חג השבועות נפל בהן מום וחיללן על אחרים ואמר אלו חליפי אלו. ועבר חג הסוכות ולא הקריב אלו שהעמידן תחת הבעלי מום. והייתי אומ' מאחר שאלו מכח הראשונים הם באים כמי שעברו עליהן ג' רגלים דמו וליחייבו בבל תאחר קמ"ל. כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים.

לה' אלהיך אלו צדקות ומעשר' בכור ומעשר ופסח מעמך זה לקט שכחה ופאה. והיה בך חטא בך חטא ולא בקרבנך חטא. כלומר הקרבן המאוחר זמן כשר הוא. ואקשינן האי סברא מדאחרי' נפקא דתניא יכול יהא בכור שעברה שנתו פסול כפסולי המוקדשים ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'.

מקיש בכור למעשר כו' מה מעשר אינו נפסל כלומר כיון דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה אם עיבר שנתו נפסל מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור נמי אינו נפסל משנה לחברתה ופרקינן [סד"א] ה"מ שאינו נפסל מאוחר זמן בכור דלא בר הרצאה הוא אבל קדשים כגון עולות וחטאות וכיוצא בהן דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו קמ"ל בך חטא ולא בקרבנך חטא ואכתי מאחר נדרו שהוא כשר ומרצה מדבן עזאי נפקא דתניא בן עזאי אומר כתיב אם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה וכתיב ביה המקריב אותו אותו בלא ירצה.

נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. וא"ת, היקישא למה לן נדבה בהדיא כתיבה, דכתיב (דברים כג, כד) כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, ואמרינן לקמן (ראש השנה ו, א) נדבה כמשמעה. יש לומר דההוא באפרשיה ולא אקרביה דהכין מוקימנא לה לקמן (שם), והכא דאמר ולא אפרשיה, ובנדר כעין נדבה קאמר כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דהכין אוקימנא לה לקמן, ותרוויהו איצטריכי כדאמרינן לקמן, כך נראה לי.

עולות ושלמים פירש רש"י ז"ל עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. וטעמא דמילתא דאי עולה ושלמים דעלמא שהן באין בנדר או בנדבה מכי תדור נדר נפקי, אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחוייב בהן ונדרשין מעמו. ומכל מקום איכא למידק, דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביעא להו דאילו עברה רגל ולא חג אינו חייב באחריותו, והילכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה, כדאקשינן לעיל (ראש השנה ה, א) גבי פסח. ויש לומר דנפקא מינה לדאפרשיה ולא אקרביה דקא עבר עליה. ואכתי לא ניחא לי דהא מרבינן לה נמי מקרא דמוצא שפתיך, ואוקימנא לקמן (ראש השנה ו, א) חד דאמר ולא אפרשיה וחד דאפרשיה ולא אקרביה. ויש לומר דההוא בעולת נדבה ושלמי נדבה והא מכאשר נדרת דרשינן להו.

מהא דאמרינן כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר כל הרגל. שמעינן דכוליה רגל בעינן, וחצי רגל בין בתחלתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו, ואפילו לדידן דמדר' מאיר נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן אם הקדישו בתוך חג המצות בחציו, לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עבר עליו דחצאין מצטרפין, וכדמוכח בהדיא לקמן (ראש השנה ו, ב) מדתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים, ואהדריה בתר שנה בלא רגלים ולא משכחת לה, אלא אליבא דמאן דאמר כסדרן בעי להו, ואם איתא אף לת"ק דבעי שלשה רגלים ואפילו לר' אלעזר ב"ר שמעון דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה, כגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא.

מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה פירוש: דכתיב (דברים יז, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואע"ג דפרשינן לעיל (ראש השנה ד, א) דההוא בדלא אפרשיה, מכל מקום אע"ג דקרא דביעור לא איצטריך אלא לדלא אפרשיה אפילו הכי אפרשיה לא נפיק מכלל, דקרא בכולהו קאמר אלא דלא איצטריך עיקריה אלא משום דלא אפרשיה.

סלקא דעתך אמינא הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא וקשיא לי והא בההוא קרא שאר קרבנות נמי כתיבי ביה, דכתיב (דברים יב, יז) וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך, אלמא כולהו איתקש למעשר דגן. ויש לומר דכיון דאשכחן אידך דרשא דבן עזאי (לקמן ראש השנה ו, א) דמרבה להו בהדיא ניחא ליה טפי לאקשויי מינה, דאי מיהא דאחריני הוה מצי לדחויי דדילמא לא איתקש אלא בכור דסמיך ליה. כך נראה לי.

נדבה מנין וכו' וק״ל למה לן כולי האי תיפוק לי׳ דהכא כתיב נדבה בקרא דמוצא שפתיך וי״ל (דהאוקימנא) [דהאי אוקימנא] בנדבה הבאה בדרך נדר כגון דאמר ולא הפריש והכא מרבינן לה לנדבה ממש דאמר הרי זו וכעין נדר ואיברא דלההוא דלקמן סגי לן לגמרי ומיהו כיון דאפשר למדרש ולברורי מלתא טפי דרשי׳ הלכך תלתא איכא בנדבה הא דבסמוך כדאמר ולא אפריש ושאמר נדבה בלשון נדר שלא באחריות וגבי קרא דוהבאתם שמה דכתיב ונדבותיכם בדאפריש ולא אקריב דהכי אוקימנא לקמן והכא מרבינן נדבה כעין נדר דאמר הרי זו ועלי אחריות:

כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות וכו' פי׳ דבהו שייך דרישה דהוה קדשי מזבח וחמירי:

ועולות ושלמים דקאמר פרש״י שהם עולת ראיה ושלמי חגיגה פי׳ שבאין לחובה פי׳ לפירושו דאלו הבאין בנדר ונדבה הא כיילינהו בכלל נדר ונדבה וא״ת אי בעולת ראי׳ ושלמי חגיגה היכי שייכי רגלים דהא זמנא קביע ליה ואם עבר הרגל ולא חג עליו נאמר מעוות לא יוכל וכו׳ וי״ל דמיירי כגון דאפריש ליה סתם לעולת ראייתו ושלמי חגיגתו ולא אקרביה דקעבר עליה בג׳ רגלים דהאי ודאי בר מקרב בכל רגל ורגל הוא. ואיכא דמקשי דהא מרבינן להו נמי מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית דאוקימנא לקמן בדאפרשיה ולא אקרביה ולאו מלתא היא דהתם בעולות ושלמי נדבה איירי דמכאשר נדרת לה׳ אלהיך דרשי׳ ליה:

לה׳ אלהיך אלו הדמים והערכין והחרמין ומדקא מרבי להו מהכא משמע דס״ל סתם חרמים לגבוה. א״נ בשפי׳ כן שיהיו לגבוה:

ה׳ אלהיך אלו צדקות בכורות ומעשרות בכור ומעשר ופסח פי׳ דבכולהו כתיב בהו שם וקילי מאידך דלעיל ולהכי חשבינן להו בתראי:

חלופי דמאן אי חלופי עולה פי׳ שהפריש עולתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת שלו ונתכפר בה מקרב קרבה פי׳ וכיון דבת הקרבה היא אמאי לית בח בל תאחר כשאר קרבנות ואי חלופי חטאת למיתה אזלא פי׳ דהא מה׳ חטאות המתות בכפה היא חטאת שנתכפרו (בעלי הדין) [בעליהן] בה או בחליפיה וכיון דלא חזיא להקרבה היכי שייך בה בל תאחר:

כגון שהומם בתוך הרגל וכו' ושמעינן דלר״מ חצי רגל אינו ככל הרגל ומינה נשמע לרבנן שאינו עובר בב׳ רגלים וחצי עד דעברי ג׳ שלמים. וה״נ משמע בגמרא י״ט דאמרינן אין מקריבין תודה בפסח מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י״ט אלא בחג ואלו בחג היינו חולו של מועד והא קא עבר מקצת הרגל וה״ל ג׳ רגלים אלא ודאי דלא חשיב ככולי רגל וכדכתבינן התם:

סד״א ה״מ בכור וכו' וא״ת דהא בדהוא קרא גופי׳ כתיב קדשים וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך וי״ל דאפ״ה הוה אמרי׳ דלא אתקיש למעשר אלא בכור דדמי ליה דלא הוה בר הרצאה ולא קדשים (ולא) [דלא] דמי למעשר הילכך טפי עדיף לן למפרך מאידך דבן עזאי:

מי שהקדיש בלשון נדר אומר הרי עלי להביא קרבן פלני וכיוצא בזה ולפיכך הפרישה ונאבדה חייב באחריותה אבל נדבה היא בלשון הרי זו ולפיכך אם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה ושתיהן מ"מ בדין בל תאחר ואע"פ שבתורה לא נזכר בל תאחר אלא בנדר כתיב הכא כי תדור נדר וכתיב התם ואם נדר או נדבה מה נדר דהתם נדבה עמו אף זה נדבה עמו.

הקדיש בהמה ואח"כ עבר והמירה הואיל והתמורה נתפסת על הראשונה לקדש והרי היא ראויה לקרבן עובר בה בבל תאחר המירה לאחר שעברו על הראשונה שני רגלים אע"פ ששיעור הראשונה ברגל הבא אינו נגררת אחר הראשונה אלא שיעורה לעצמה שלשה רגלים מיום התמורה וכן הפריש עולתו ועברו עליה שני רגלים והוממה וחללה על האחרת ועבר רגל אחד על זו השניה שנתפסה בקדושה אע"פ שמכח הראשונה היא באה אינו עובר עליה עד שיעברו שלשה רגלים עליו.

תמורת חטאת אי אתה צריך לומר בה שאין בה דין בל תאחר שהרי למיתה היא הולכת והיא אחת מחמש חטאות המתות ר"ל ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה סימן להם ותמנע היתה פלגש.

תודה שהמירה שתיהן קדושות כשאר תמורות אלא שאין לחם מתקדש על התמורה אלא על עקר התודה ועקר התודה לעולם אינה קרבה בלא לחם נמצאת הראשונה קרבה ובאים עמה ארבעים חלות כדין המפורש בתורה והשניה קרבה בלא לחם נתערבו שניהם ר"ל שאינו מכיר איזו ראשונה ואיזו היא תמורה שוחט את שתיהן ומקדש את שתיהן בתנאי ר"ל אם זו תודה זו לחמה ושוחט את האחרת ואומר עליהן כן מתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא חברתה אין לה תקנה שמא תמורה היא וא"א להביא לחם עמה והרי הלחם חולין בעזרה שמא עקר תודה היא ואין לה תקנה בלא לחם וכתבו בה גדולי המחברים שתרעה עד שיפול בה מום וגדולי המגיהים כתבו בה שיביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם כדין מותר התודה אם תאמר יביא אחרת ויאמר אם זו תודה זו לחמה וזו החדשה תמורה ואם זו תמורה זו החדשה תודה וזה לחמה אפשר שמ"מ אין לו לעשות תמורה לכתחלה מ"מ יראה שאפשר שיאמר אם זו שנשתיירה תודה זו לחמה וזו נדבה ואם זו תודה וזו לחמה ויש חולקין בזו מפני שאם החדשה תודה צריכה ארבעים חלות אחרות ושמא האחרת תמורה ויש כאן ארבעים חלות של חולין.

אע"פ שפירשנו שבשלשה רגלים כסדרן עובר על איחור קרבנו בבל תאחר לא נפסל קרבנו בכך אלא הרי הוא מקריבו אחר איחורו הואיל ואין להקרבתו זמן קבוע ואע"פ שהוא בר הרצאה ר"ל שהוא בא לכפרה והיה לנו לומר שכל שאחרו יותר מדאי נפסל אינו כן אלא מקריבו והוא נרצה וכן הבכור אע"פ שמן התורה הוקבע לו זמן שנה כדכתיב לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה מ"מ אם עברה שנתו לא נפסל בכך ומביאו אחר איחורו שהרי הקישו הכתוב למעשר בהמה מה מעשר בהמה לא נפסל משנה לחברתה אף הבכור כן:

בפרש"י בד"ה נדבה הרי זו הס"ד ובד"ה ולא בקרבנך כו' נפסל בכך הס"ד:

בד"ה חילופי חטאת כו' בבל תאחר הס"ד ואח"כ מ"ה חילופי תודה וכגון כו' ובד"ה כפסולי המוקדשין כבעל מום הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה ערכין כו' תשמור וי"ל דלקמן דאית ליה קרא אחרינא לקדשי בדק הבית מאשר דברת מוקי ליה קרא דלה' אלהיך לחטאות ואשמות דמסתבר אבל הכא אי לאו כו' האי קרא דמסתבר טפי ולא הוה שמעינן ערכין חרמין והקדשות וליכא למלפינהו נמי מדרש ידרשנו דלא משמע אלא שבא על חטא עכ"ל תוס' ישנים וק"ל:

בד"ה אלו כו' וי"ל דמכל מקום היכא דהופרשו כו' כיון שלא נפסלו בכך כו' עכ"ל ולאפוקי פסח דלעיל דנפסל בכך כדקאמר ואי לא אקרביה אדחי ודו"ק:

בד"ה ומעשרות ובכור כו' מכי דרש ידרשנו לא נפקא כו' עכ"ל כן הגרסא בכל הספרים שלנו דבכור יליף נמי מה' אלהיך ומעשרות נמי משמע בין מעשר דגן ובין מעשר בהמה אבל מפרש"י בד"ה ועולות כו' שפירש וה"ה נמי לבכור ולמעשר כו' שהן חובה עכ"ל ובד"ה נמי ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות כו' ולא הזכיר בכור נראה מדבריו דל"ג הכא בכור אלא דדרשי' ליה מדרש ידרשנו וכן מעשר בהמה ומעשרות דהכא אינו אלא מעשר דגן וק"ל:

בתוס' בד"ה ערכין וכו' וא"ת מה"ט נמי ותיפוק ליה חטאת ואשם וכו' וי"ל דאי לאו דכתיב וכו' הוי מוקמינן בהו האי קרא עכ"ל. כוונתם דהוי מוקמינן טפי בקרבנות שהם קדושת הגוף למזבח משא"כ בערכין ואינך דקדושת דמים בעלמא נינהו אבל קשיא לי א"כ דלעולם איכא לאוקמי קרא בדדמי תקשי נמי הא דמרבינן מלה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות ובכורים לגרסת התוס' בסמוך מנ"ל לרבויי צדקה דלמא לרבות בכור ומעשר בהמה לחוד דהוי קדושת מזבח דוקא ובשלמא לגירסת רש"י בסמוך א"ש דנראה מפירושו דבכור ומעשר בהמה מכי דרוש ידרשנו נפקא. ולפ"ז ע"כ דלא מרבי מקרא דה' אלהיך אלא צדקה ומעשר דגן דשקולים הם משא"כ לגירסת תוס' קשה ונלע"ד ליישב דבלא"ה ע"כ לא איצטריך קרא לבכור ומעשר בהמה לפי מה שאבאר לקמן דכולי קרא דהכא איירי דוקא באמר ולא אפריש וזה לא שייך בבכור ומעשר דבכור קדוש מרחם מאליו ומעשר נמי העשירי קדוש מאליו ומשעה שאמר עשירי א"צ להפרישו עוד וא"כ ע"כ ה' אלהיך לצדקה ומעשר דגן לחוד אתא ובכור ומעשר לא נקט אלא אגב גררא אלא דק"ל דאדרבה בכור ומעשר איצטריך לרבויי מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דהא לא נזכרו כלל לקמן בברייתא וע"כ דמהאי קרא דהכא איתרבו לכך נ"ל לפרש להיפך דצדקה ומעשר דגן לא איצטריך דכיון דמרבינן מעמך זה לקט שכחה ופאה והיינו דכתיב את העני עמך ואם כן ה"ה לצדקה ומעשר עני דשייך בהו קרא דאת העני עמך וכיון דמרבינן צדקה ומעשר עני ממילא דה"ה למעשר דגן הניתן לכהנים ולוים דאיתקשו למעשר עני והא דדריש צדקה ומעשר עני מה' אלהיך היינו כיון דסוף סוף איתרבו מעמך ממילא ניחא ליה לתנא לכוללו בריבוי דה' אלהיך דכתיב ברישא דקרא ולאוקמי מעמך ללקט ושכחה ופאה משא"כ הכא לענין חטאת ואשם וכו'. אע"ג דאיתרבו מכי דרש ידרשנו לא ניחא ליה לתנא לכוללו בדרשא מלה' אלהיך בהדי ערכין וכו'. דא"כ כי דרש ידרשנו מאי עביד ליה וע"כ הוצרך לחטאת ואשם וכו' כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות וכו' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך עכ"ל. אף ע"ג דהאי קרא לא איירי אלא ממעשר שני לחוד כבר כתבתי בסמוך שכל המעשרות הוקשו זה לזה כדאיתא בכמה דוכתי אם לא היכא שחילק הכתוב להדיא. ועוד דבפרשה כי תכלה לעשר נמי כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וכולהו תרומות ומעשרות התם רמיזי כדאיתא במסכת מעשר שני ע"ש:

בד"ה בפסולי המוקדשין וכו' הואיל ועבר עליו ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג' רגלים עכ"ל. ויש לתמוה טובא לאיזה צורך כתב רש"י כן דהא בלא"ה כיון דעבר שנה אף בלא רגלים קי"ל דעובר כדאיתא לקמן שם מבואר דלשיטת רש"י ע"כ כ"ע מודו בהא. והנראה בעיני דרש"י בא לתרץ קושית התוספת דמאי איצטריך קרא דאינו נפסל ומהיכי תיתי יפסול הקרבן משום שעבר על בל תאחר לזה כתב לן רש"י כיון דאין שנה בלא ג' רגלים ברוב שנים וא"כ קשה לן קרא דלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה ל"ל והיכי משכחת לה ות"ל דכבר עבר בל תאחר ונהי דמוקמינן לקמן כרבי ובשנה מעוברת מיהו ברוב שנים לא משכחת לה. ועוד דלמאן דלית ליה דרבי לא משכחת לה כלל אלא כדרבי שמעיה ואחרים לית ליה דרבי שמעיה מכל זה היה מההכרח לומר דהא דכתיב תאכלנו שנה בשנה היינו לפסול הקרבן עצמו דנהי דמרגלים עבר בבל תאחר מ"מ הקרבן כשר אבל כשעבר שנה סד"א דפסליה רחמנא מקרא דשנה בשנה משו"ה איצטריך הקישא דבכור למעשר דאינו פסול וכיוצא בזה מצינו לתרץ דאיצטריך נמי קרא דוהיה בך חטא ולא בקרבנך חטא וכן אותו בבל ירצה לבן עזאי משום דאי לאו קרא הו"א דברגל א' עובר בבל תאחר דכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי עובר בבל תאחר כדקאמר ר"מ ואי משום דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות הייתי אומר דההיא לפסול הקרבן אתא דבג' רגלים נפסל הקרבן משו"ה איצטריך נמי הנך קראי. מיהו לפ"ז אכתי תקשי לר"מ דברגל א' עובר בבל תאחר א"כ למאי אצטריכו ליה הנך קראי דמהיכי תיתי יפסול הקרבן ברגל א' ולדידיה לא שני ליה בין רגל אחד לג' רגלים כמו שהוכחתי באריכות מיהו למסקנא א"ש דמצינן למימר דאה"נ דלית ליה הנך דרשות אלא מוקי קרא דוהיה בך חטא ולא באשתך חטא ודרשא דבן עזאי דאותו בבל ירצה נמי לית ליה אלא מוקי ליה כדר"א דאותו בזבח מדבר ולא בכהן כמו שהביאו תוספת בסמוך. ולפמ"ש א"ש נמי הא דמשני הש"ס בשמעתין איצטריך סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה דא"כ תקשי להיפך אכתי כיון דכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא או אותו בבל ירצה לבן עזאי א"כ תו למאי איצטריך היקישא דבכור ומעשר ולמאי דפרישית א"ש דמהני קראי לא שמעינן אלא שאין הקרבן נפסל בג' רגלים אבל בשנה לעולם סד"א דפסול מדכתיב שנה בשנה משו"ה איצטריך הקישא דבכור למעשר דאינו פסול וע"כ קרא דשנה בשנה דחיק ומוקי אנפשיה בשנה מעוברת וכרבי או כר"ש מיהו כיון דאחרים היינו ר"מ ולדידיה עובר ברגל א' ע"כ פשטא דקרא שנה בשנה איירי כשלא עלה לרגל כמ"ש לעיל באריכות ועיין בסמוך:

בתוספת בד"ה מה מעשר וכו' וקצת תימא בכולי שמעתין מהיכי תיתי דפסול וכו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בסמוך שרש"י הרגיש בזה ולשיטתו מבואר יפה ואדרבה למה שלא הרגישו התוס' בזו הסברא א"כ תקשי להו טפי מאי משני הש"ס איצטריך סד"א בכור דא"כ קשה להיפך אמאי איצטריך הקישא דבכור למעשר דמהיכא דילפינן דבכל הקדשים אינו פסול ה"ה לבכור דבכלל כל הקדשים הוא והנראה בזה דודאי נחתו התוספת לסברא זו דלבכור ודאי איצטריך קרא דאפילו כשעבר עליו השנה דמסתמא איכא נמי רגלים אפ"ה אינו נפסל וקושיית הגמרא מדאחרים נפקא היינו דוקא בענין זה דלא ניכתוב אלא בכור דאפילו בכה"ג אינו פסול וכ"ש ברגלים לחוד דאינו פסול אלא דאפ"ה קשיא להו אמאי איצטריך כל הני קראי דמהיכי תיתי יפסול ואי משום דכתיבי כל הנך קראי רגלים ושנה בהא לא איכפת לן דסוף סוף ע"כ משכחת האי בלא האי כדאיתא לקמן ואף לפמ"ש בסמוך דאחרים לית להו דרבי שמעיה ולית להו נמי דרבי אפ"ה התוספו' לשיטתייהו שכתבו לקמן דמשכחת לה שנה בלא רגלים בחלה ברגלים ועיין מה שאכתוב בזה לקמן וא"כ קשיא להו שפיר מהיכי תיתי יפסל. מיהו אף לשיטתם נ"ל ליישב דאיצטריך קרא להכשיר הקרבן כיון דמההיא קרא דכאשר נדרת דכתיב בקרא דלא תאחר ילפינן ברפ"ק דזבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לשם חובה דכתיב כאשר נדרת אם כאשר נדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וא"כ סד"א דהיכא דעבר בבל תאחר נמי לאו כאשר נדרת הוא דמקרא נדרש לפניו ואם כן יהא נדבה ולא לירצו לעלות לשם חובה קמ"ל דכשר וכיון דאיצטריך קרא בשאר קרבנות איצטריך נמי בבכור כי היכי דלא תימא מדאיצטריך להכשיר בעברו רגלים גרידא אלמא דבשנה ורגלים פסול קמ"ל דכשר כנ"ל: