מסכת ראש השנה דף ל׳ עמוד א׳

ועם בית דין הוא דתקעינן:

אלא דאילו בירושלים תוקעין בשבת יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן לתרוצה הכי:

בין בזמן בית דין עד שש שעות שהיו בית דין יושבין:

בין שלא בזמן בית דין שהלכו לבתיהן:

איכא דמתני לה וכו' מאי ועם בית דין (בפני ב"ד) דקאמר רב הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב (ויקרא כ״ה:ט׳):

ובר"ה לא היו תוקעין כשחל להיות בשבת אלא בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא:

כי מסיים שליחא דציבורא כו' ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי נקט יבנה:

אלא לאו דאילו ביובל תוקעין היחידים בין בזמן בית דין כו':

וביבנה בפני בית דין אין שלא בפני ב"ד לא והא דלא שמע איניש קל אוניה מקל תקיעה דיחידאי היינו שהיו באין לתקוע בפני בית דין שלא שמעו תקיעת בית דין דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת:

לא לעולם בזמן בית דין תימה דמכל מקום קשיא ללישנא דרב הונא לא אמר אלא בפני בית דין והכא קתני איש בביתו וי"ל שיפרש דהא דקתני בגבולין איש בביתו איובל קאי ולא אראש השנה ומיהו אי גריס בגבולין בלא וי"ו ולא גרסינן ובגבולין לא יתכן לומר כן ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים דוקא ומיהו מבכל ארצכם (ויקרא כ״ה:ט׳) בכל מקום שבארץ ישראל איירי:

אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין פי' בקונטרס ביובל ונראה שאף בר"ה אתא לאשמועינן דאפי' בפני ב"ד אין תוקעין אלא כל זמן שיושבין:

אמר רב הונא ועם ב"ד כלומר זו התקיעה שחל להיות בשבת אינה אלא בפני [ב"ד] בלבד זולתי בירושלים מותיב רבא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה או שומעת כו'. פירושא לא תני ועוד אלא שיש שם דבר אחר שירושלים יתירה על יבנה זולתי זה לפיכך תני ועוד ואמרי' איזהו אם תאמר שהיו בירושל' תוקעין יחידאין וביבנה לא. והאמר ר' יצחק כי הוה מסיים ש"ץ תקיעתא ביבנה לא הוה שמע איניש קל אוניה מקל תקיעתא דיחידאי פי' שהיו תוקעין יחידאין ביבנה כל מי שלא שמע התקיעות מפי ש"ץ שבא מאחר שסיים היה כל יחיד ויחיד תוקעין יחידי כדי לצאת ידי חובה שלא שמעו התקיעות מפי ש"ץ ואסיקנא כי היו תוקעין בזמן ב"ד ואפי' שלא בפני ב"ד. קשיא לרב הונא ופריק הכי קאמר בירושלים היו תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין.

ועוד זאת היתה ירושלי' יתירה על יבנה כו'.

איכא דמתני הכי ביוה"כ תעבירו שופר מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם ב"ד בזמן בית דין בלבד.

מותיב רבא תקיעות יובל ור"ה דוחין את השבת בגבולין איש וביתו ותריצנא בגבולין איש בביתו.

ואמרינן איש בביתו דוקא ואפי' שלא בזמן ב"ד ודחינן לא לעולם איש וביתו ובזמן ב"ד. אבל שלא בזמן ב"ד לא.

מותיב רב ששת שוה היובל לר"ה לתקיע' ולברכות אלא שביובל היו תוקעין בין בב"ד שקידשו את החדש כו' עד אלא לאו הכי קאמר הא קמ"ל דאילו ביובל תוקעין היו בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד קשיא לרב הונא. ודחינן לא ה"ק ביובל היו תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד. ובר"ה לא היו תוקעין אלא בפני ב"ד. ולעולם זה וזה בזמן ב"ד. איתמר משמיה דר' לעולם אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין.

בעי ר' זירא ננערו ב"ד לעמוד ונזדמן דבר לעיין בו וחזרו ונתישבו והאריכו בישיבה מאי תוקעין אי לא. ב"ד יושבין בעינן והא איכא. או דילמא זמן ב"ד בעינן וכבר עבר ועלתה בתיקו.

ועוד זאת היתה ירושלים כו' ת"ר רואה פרט ליושבת בנחל. כלומר הנחל מקום נמוך ואינה נראית מן הכרך.

לא דאלו בירושלים תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכו'. קשיא לי, ורבא גופיה מאי טעמא לא הוה מפרש לה הכין ולא תיקשי ליה מידי. ונראה משום דקתני וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד, ואם איתא דאידך נמי שלא היו תוקעין אלא בפני בית דין היינו הא, ואהדר ליה דהא דקתני בסופא וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין אתרוייהו קאי, כלומר, יתרה היתה ירושלים על יבנה שבירושלים תוקעין שלא בפני בית דין, ולא עוד אלא עוד היתה יתרה, שאפילו הסמוכות לה שרואות ושומעות תוקעות לעצמן, וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין בלבד. אי נמי יש לומר, דרבא, ההיא דרב יצחק בר יוסף הוה דחיק ליה, דאיהו סבר דכל חד וחד היה תקע בדוכתיה ושלא בפני בית דין. וזה נראה לי עיקר.

הא דאקשינן מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אי לימא דביובל תוקעין יחידים וכו' והא אמר ר' נחמן בר יצחק וכו'. תמיהא לי מאי קשיא ליה לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע, דכתיב (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, כדאמרינן לעיל, ואלו בראש השנה חיוב ליכא. וברייתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני. ואסהדתיה דרב יצחק בר' יוסף לא בחיוב היא. וצריך לי עיון.

הא דאמר ר' חייא בר גמדא לא היו תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין. פירשה רש"י ז"ל ביובל. ויש מפרשים אפילו בראש השנה, ואתא לאשמועינן דאפילו בפני בית דין לא יתקע אלא כל זמן שבית דין יושבין. וכן פירשו בתוס', וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביאה בהלכות ואף על פי שאין יובל נוהג. וכן נראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל (ראש השנה כט, ב) אמרו לו היינו תנא קמא, ואמרינן איכא ביניהו בי דינא דאקראי, הכי קאמר, תנא קמא סבר כל מקום שיש בו בית דין קבוע ומומחה לרבים, מומחה אף על פי שאינו סמוך, ור' אליעזר סבר סנהדרין כיבנה. ואמרו לו סבר, אפילו כל בית דין אף על פי שאינו קבוע. וקיימא לן כתנא קמא, ועל כן כתבה לשמעתין הרב בהלכותיו. ואמרו שהוא ז"ל היו תוקעין לפניו שבית דין מומחה וקבוע היה.

רואה פרט ליושבת בנחל [וכו'] כלומר, דכולהו בעינן, וגרסינן בירושלמי (פרק ד הלכה ב) והם שיהו כל הדרכים האלו בה.

ועם ב״ד ואמר בגמרא איכא דמתני לה להא דרב [הונא] אהא בי״ה תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל א׳ וא׳ חייב לתקוע כלומר ולא כר״ה שאחד תוקע לכולן ואמר רב הונא ועם ב״ד ואמרינן מאי ועם ב״ד בזמן ב״ד לאפוקי שלא בזמן ב״ד דלא ואמרי׳ עלה אתמר נמי א״ר חייא בר גמדא א״ר יוסי בר שאול א״ר אין תוקעין אלא כל זמן שב״ד יושבין והשתא קשה לן בדברי הרי״ף ז״ל שכתב גבי ר״ה לאפוקי שלא בפני ב״ד ולא בזמן ב״ד דלא ואלו בגמרא לא אתמר גבי ר״ה אלא בפני ב״ד בלחוד ותו דאייתי הא דר׳ חייא בר גמדא גבי ר״ה ובגמרא לא אתמר אלא גבי יובל ואשמעתין דגמרא קשיא לן דהא רב הונא בין ביובל [ובין] בר״ה חד לישנא קאמר דהיינו ועם ב״ד וא״כ מהיכא משמע להו בגמרא דהאי ועם ב״ד דקאמר גבי ר״ה פי׳ בפני ב״ד ואידך דאתמר גבי יובל פי׳ בזמן ב״ד ובהא אית לן לפרוקי דבר״ה שחל להיות בשבת דאיכא משום גזירה דרבה בעינן בפני ב״ד שיזרזום ולא יטעו כדרבה והוי נמי מלתא דאפשר שיבאו כולם לב״ד ויצאו כולם בתקיעת ב״ד אבל גבי יובל דליתיה להאי טעמא דהא לית ביה כלל משום גזירה דרבה שא״כ לא היו תוקעין בו לעולם די״ה דינו כשבת (בעיכוב) [בעירוב] והוצאה והא ידעי נמי בקביעא דירחא כשאר מקומות וכיון דלית ביה משום גזירה דרבה ומצוה על כל יחיד ויחיד לתקוע אינו בדין לחייבם לתקוע בב״ד ולא בזמן ב״ד אלא משום דאיכא חיובא לתקוע ב״ד שופר ביובל בב״ד דנפקא לן מדכתיב והעברת שופר תרועה ובתר הכי כתיב תעבירו שופר דהוי חיובא ליחידים משמע דתלויה תקיעת יחידים בשל ב״ד ובב״ד ממש ליכא למימר מטעמא דכתיבנא הא אין לך לומר אלא בזמן שב״ד יושבין ולענין מה שהקשינו בדברי הרי״ף ז״ל יש לנו לומר כפי מ״ש כי מ״ש גבי יובל בזמן ב״ד בא למעט דלא בעינן בפני ב״ד מטעמא דכתיבנא אבל מ״ש גבי ר״ה בפני ב״ד לא בא למעט בזמן ב״ד דהא ודאי כיון דבפני ב״ד ממש בעינן לא סגיא אלא בזמן שב״ד יושבין ולפי שהדין כן הוא פי׳ כן הדברים בדברי רב הונא והביא עליו אתמר נמי א״ר חייא וכו׳ לא לענין שהביאוהו בגמרא דאלו בגמרא הביאוהו על יובל שאינו בזמן הזה אבל רבינו ז״ל תפס לשון הגמרא לענינו כיון שהוא נאות לנו וכן דרכו במקומות הרבה לאחוז לשון הגמרא לענינו ולא לאותו ענין שנאמר וכדכתיבנא בע״ז ויש נוסחאות ישנות דגרס בדר׳ חייא בר גמדא לעולם אין תוקעין וכו׳ ובודאי להאי גרסא אתי שפיר דברי רבינו ז״ל דהא דנקט ר׳ חייא בר גמדא לעולם היינו לכלול ר״ה ויובל ונמצאו דברי ר׳ חייא נאמרים אף בר״ה ולפי שעתה אין היובל נוהג קיצר ממנו רבינו ז״ל לשון לעולם כדי שלא יהא יובל נכנס בכלל ותהא מימרא בר״ה בלחוד כנ״ל. הא דתנן בראשונה וכו׳ מפורש במה שכתבנו ומאי דקתני שיהא יום הנף כלו אסור פי׳ בגמרא דקסבר איסור חדש בזמן שאין העומר האיר מזרח מתירו כדכתיב עד עצם היום הזה ובזמן דאיכא עומר הקרבת עומר מתיר כדכתיב עד הביאכם והתקין ריב״ז שאף בזמן הזה יהא יום ששה עשר אסור בחדש משום יבנה וכו':

יום הכפורים של יובל בזמן שהיה היובל נוהג מצות עשה לתקוע ותוקעין בית דין תחלה ואח"כ כל יחיד ויחיד אף שבגבולין חייב לתקוע או לשמוע שנאמר תעבירו שופר בכל ארצכם וזמן תקיעה זו כל זמן שבית דין יושבים בין בפניהם בין שלא בפניהם ותוקעים תשע תקיעות כראש השנה ותקיעה זו בין בבית דין שקדשו את החדש בין בבית דין שלא קדשו את החדש הואיל והוא קבוע ומומחה.

כל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות חוץ ממקצת מצות שיצאו מכלל זה כמו שיתבאר במסכת קידושין כ"ט א'.

המשנה השניה בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו' מתוך שביאר במשנה הראשונה מה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי בענין תקיעת שופר נתגלגל במשנה זו ובמשנה הסמוכה לה לבאר קצת תקנות שלו אע"פ שאינם מענין המסכתא בראשונה ר"ל כשהיה בית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה אלא שלא היה דוחה שבת באיזה יום של אותם השבעה שיארע בו שבת אלא יום ראשון בלבד אבל לא שאר הימים ואע"פ שמצות לולב במקדש שבעה כמו שנאמר ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים מ"מ דרשא הוא ולא נכתב לולב בהדיא אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ובמדינה ר"ל אפילו ירושלם וכל שכן שאר עיירות שחוצה לה יום אחד שהלולב במדינה אין חיובו אלא יום אחד כמו שהתבאר מאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' הא כיצד לפני י"י שבעה והינו במקדש בשאר מקומות יום אחד והוא יום ראשון והיה דוחה שבת באותו היום אף בגבולין נמצא שבזמן המקדש מקדש וגבולין היו שוים לדחיית שבת ביום ראשון לבד אלא שההפרש היה שבמקדש היו נוטלין כל שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד ויש שואלין וירושלם מיהא היאך לא נקראת לפני י"י והרי בבכור ובמעשר נאמר לפני י"י תאכלנו והם נאכלין בכל העיר ותירצו בה מפני שכתוב בהם לא תוכל לאכל בשעריך וגו' לפני י"י אלהיך תאכלנו אלמא שלא בא אלא למעט שעריך אבל זו לפני דוקא משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה ובכל מקום שבעה זכר למקדש שלא היתה תקנתו לדחות שבת כלל אפילו ביום ראשון כמו שהתבאר בתלמוד סוכה מ"ג א' במשנת לולב וערבה.

זהו ביאור ענין זה שבמשנה ויש שואלין בה שתי שאלות אחת במה שקודם חורבן ואחת במה שאחר חורבן ואחר התקנה השאלה הראשונה מה ענין בקודם חורבן שהלולב היה דוחה שבת בכל מקום ביום ראשון ובשופר לא היה דוחה אלא במקדש כמו שביארנו במשנה הראשונה והם משיבים מפני שהשופר זמנו ביום ראשון של תשרי ולא ידעו בגבולין אמתי קדשו בית דין את החדש ומספק אינו דוחה אבל לולב כבר יצאו שלוחים ונתברר להם יום הקבוע וראוי ליטול ושלא לדחות מגזרת רבה שמא תאמר ירושלם מיהא ראויה לתקוע שהרי ידעו שעת קדוש החדש וכבר פירשנו אנו אבל לא במדינה אף בירושלם מ"מ הואיל ושופר אחד מוציא את כלם יכולים בני ירושלם לבא במקדש ולשמוע שם קול שופר ויש מי שתירץ שהשופר אף ביומה מעורבת היא מקצתה מן התורה ומקצתה מדברי סופרים שהרי אמרו ל"ד א' שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים או אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים אבל לולב מיוחדת כלה מן התורה ליומה ואין זה כלום ובתלמוד המערב פירשו שאין לשופר עקר מן התורה בגבולין שהרי נאמר והקרבתם במקום והקרבתם ויש מי שתירצה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושינו ואינם נראים השאלה השניה באחר חורבן ואחר התקנה מה ענין שבשופר התקין שיהו תוקעין בשבת בכל מקום שיש בו בית דין ובלולב לא התקין שיהא ניטל בשבת כלל אף בבית דין ואף ביום ראשון והיה לו להתקין שיהא לולב דוחה שבת כל שבעה אף שלא ביום ראשון בכל מקום שיש בו בית דין או סנהדרין קטנה על הדרך שהתקין בשופר והם משיבים שהלולב לכל מסור אבל שופר אחד מוציא את כלם וכן השגגה מצויה כל כך וכן יש שואלין בזמן שבית המקדש קיים מפני מה לא היו גוזרין במדינה ובגבולין שלא לינטל לולב בשבת אף ביום ראשון מגזרת רבה אחר שהוא מסור לכל ואינה שאלה שאם כן לא היה ניטל כלל אבל לאחר חורבן שניטל שבעה אם אינו דוחה שבת אף ביום ראשון יטלהו למחר.

ונכללה במשנה זו תקנה אחרת והיא שאמרו ושיהא יום הנף כלו אסור ר"ל לאסור תבואה החדשה כל יום ששה עשר בניסן שהוא יום הנפת העומר שמן הדין בזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש וכשאין בית המקדש קיים האיר פני מזרח מתיר ונמצא היתרו בששה עשר שחרית והוא שאמרו במנחות ס"ח א' לדעת רבנן כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד בזמן שיש עומר עומר מתיר וזהו עד הביאכם בזמן שאין עומר האיר פני המזרח מתיר וזהו עד עצם היום וכל היום קרוי עצם היום והם סוברים עד ולא עד בכלל וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא לשנה אחרת יבנה בית המקדש ויהא חדש אסור עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח וכו' ויאכלו בהאיר פני מזרח או קודם שיקרב העומר ומפני זה תקן לפסוק כר' יהודה שאמר במסכת מנחות ס"ח ב' בזמן שאין עומר עד עצם היום ועד בכלל וזה שאמרו התקין פירושו דרש והתקין כלומר דרש כר' יהודה והתקין שלא לאכול כל יום ששה עשר בניסן עד שיבנה בית המקדש.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

אע"פ שביארנו שבזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש מ"מ הרחוקים מבית המקדש שלא היו יודעים שעה שהעומר קרב בה היו מותרים מחצות היום ואילך ומן הסתם אין בית דין מתעצלים בו אלא עד חצות ומתוך כך שאלו בגמ' דאיבני אימת כלומר מה הוצרך בתקנתו לאסרו כל היום דאי בשיתסר כלומר שחשש שמא יגמר הבנין בשיתסר עצמו הרי כשהאיר בו פני מזרח לא היה שם מקדש ובדין אכלו ואם שמא יגמר הבנין מקודם עד שאין האיר פני מזרח מתירו מ"מ למה אסרו לכל היום והרי כל שבית המקדש קיים אף הרחוקים אוכלים מחצות ולמעלה ותירצה דאיבני בליליא דשיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שמ"מ בהאיר פני המזרח של שיתסר כבר היה שם מקדש וצריך היתר מצד הקרבת העומר ומחצות ולמעלה לא היה יכול להתירו שטורח העומר יתר שהרי צריך לקצרו וליבשו באביב של קלי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו בריחים ולנפותו בשלש עשרה נפה ואי אפשר עם כל זה שיהא קרב בחצות.

אע"פ שביארנו שאחר שחרב בית המקדש נאסר כל יום ששה עשר ומותר בכניסת שבעה עשר בזמן הזה שעושין שני ימים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו.

בפרש"י בד"ה ובר"ה לא היו כו' להיות בשבת אלא בב"ד הגדול כו' הד"א ובד"ה מחצות כו' ואפילו הרחוקים כו' ולהלן כו' עכ"ל הס"ד ובד"ה א"נ דאיבני כו' בזמן הזה אתי למיכל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לא לעולם כו' ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים כו' עכ"ל ולמאי דפריך ואפי' שלא בזמן ב"ד לא הוי מצי לשנויי דאיירי דוקא בירושלים דהכי בעי למימר לעיל דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד וביבנה כו' דלא אמרי' הכי אלא גבי תקיעת ר"ה אבל ביובל ודאי דאין חילוק בין ירושלים ובין יבנה דהא בכל ארצכם כתיב ולענין ר"ה נמי לא ניחא להו למימר הכי כמ"ש ומיהו מבכל ארצכם בכ"מ כו' ור"ל כיון דלגבי יובל ע"כ לישנא דבגבולין בכ"מ בא"י איירי אית לן למימר דלגבי ר"ה נמי בכה"ג איירי ודו"ק:

בגמרא מאי ועם ב"ד בפני ב"ד נראה דטעמא דמילתא כיון דבפני ב"ד הוא לא שייך חששא דשמא יעבירנו דבפני ב"ד ובמקום ב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י לעיל בד"ה נדון אלא דאכתי לא אתיא שפיר הא דקתני בסיפא דמתני' ועוד זאת היתה ירושלים יתירה שכל עיר שהיה רואה ושומעת כו' היו תוקעין והיאך היו תוקעין הא איכא הך חששא גופא דשמא יעבירנו כיון שהיה שלא במקום ב"ד דבשלמא לפירש"י שכתבתי במשנתינו דסיפא דמתני' איירי לאחר שכבר שמעו התקיעות שהיו תוקעין בירושלים א"ש דתו לא שייך הך חששא דשמא יעבירנו כדפרישית משא"כ לשיטת התוספות צריך להתיישב בדבר ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה וביבנה בפני ב"ד כו' דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת עכ"ל. וכן נראה מלשון הרמ"א בש"ע סימן תקצ"ו וכ"כ בד"מ והביא ראיה ממה שכתב הטור בתקפ"ט גבי נשים והתמיה שלא הביא ראיה מל' התו' כאן. אמנם כבר כתבתי במשנתינו דשיטת רש"י אינו כן אלא שאין איסור בדבר כלל לתקוע כל היום וכדמשמע מלישנא דמתני' שכל עיר שהיתה רואה ושומעת כו' אע"פ שכבר שמעו אפ"ה היו תוקעין וכ"כ בעל מגן אברהם בשם ס' א"ז. וכ"כ בעל המאור בשם רבינו האי גאון ז"ל ע"ש. ולכאורה לישנא דקרא משמע הכי דכתיב יום תרועה יהיה לכם משמע שאין קצבה למעלה אף על פי שיש קצבה למטה וכן ממה שתקנו חכמים שתים מד"ס ולא היו חוששין לשבות ותקנו ג"כ לתקוע כשהן יושבין ולחזור ולתקוע כשהן עומדין כדי לערבב השטן והתוספת גופייהו לא קשיא להו לעיל בפ"ק ובדף הקודם ג"כ אלא משום חשש איסור בל תוסיף אבל לא משום איסור שבות ונראה מזה דסברות חלוקות הן ומכ"ש לפי מה שנוהגין לתקוע למ"ד קולות ובשל"ה כתב מאה קולות אלמא דס"ל דאין איסור שבות בדבר וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דגמרא כיון דהוי מסיים שליחא דצבורא תקיעותא ביבנה לא שמע אינש קל אוניה מקל תקיעייא דיחידאי והאי לישנא משמע שהיו שומעין תקיעות מש"צ ובאותו זמן עצמו כשהשלים הש"צ חוזרין ותוקעין וכמו שאבאר עוד בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה לא לעולם בזמן ב"ד תימא דמ"מ קשיא ללישנא דר"ה כו' הכא קתני איש בביתו וי"ל כו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוצם בזה דחוק מאד ונראה שהוכרחו לפרש ולדחוק בזה לפי שיטתם דלעיל בדיבור הקודם משא"כ לפי מה שכתבתי בשיטת רש"י אין צריך לדחוק אלא דא"ש אפי' בר"ה כפשטא דברייתא אפ"ה לא קשיא לר"ה דהא דקאמר ר"ה בלישנא קמא בפני ב"ד דוקא היינו שלא שמעו עדיין כלל התקיעה שהיה בב"ד משא"כ הא דקתני הכא דתקיעות דר"ה בגבולין דוחה שבת איש בביתו היינו לאחר שכבר יצאו ידי חובתן ושמעו התקיעות שהיו בב"ד אפ"ה היו חוזרין ותוקעין איש בביתו למצוה מן המובחר או להוציא בני ביתו. וא"כ לפ"ז תו לא שייך הך גזירה שמא יעבירנו שהרי היו תוקעין איש בביתו ומדוקדק היטב לשון בביתו והיינו משום דבביתו לא שייך הך גזירה ונראה לי שראיה ברורה יש לשיט' זו מברייתא דת"כ שהביא רש"י ז"ל בפי' החומש על הפסוק ביום הכיפורים בעשור לחודש תעבירו שופר בכל ארצכם וז"ל ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש א"כ למה נאמר בעשור לחודש אלא לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעות ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד לבד עכ"ל. וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דשיטת רש"י בזה הוא נגד מסקנת הגמרא כאן דהא מסקינן לעיל דתקיעות שבת אינן אלא איסורא מדרבנן דשמא יעבירנו והך ברייתא דת"כ ע"כ לפי שיטת הרמב"ן ז"ל אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש כאן מהר"א מזרחי בפירושו ומסיק בדבריו דאע"ג דבאמת לשון מיותר הוא ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש ונדחק מאד בפי' המקרא ע"ש כמבואר למעיין בדבריו אמנם למאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דמסקינן לעיל דאיסור תקיעה בשבת אינו אלא גזירה דשמא יעבירנו היינו משום דמשמע ממתני' שלא היו תוקעין אלא במקדש ולא בירושלים אע"ג דלעולם היו יודעין שנקבע ר"ה בזמנו ואפ"ה לא היו תוקעין ע"כ היינו משום שמא יעבירנו משא"כ הך דרשה דברייתא דת"כ דעיקר הדרשא דהא דכתיב בכל ארצכם דלא קאי אירושלים א"כ אתי שפיר הך דרשא טובא דזה כוונת הפסוק בעצמו דדוקא ביה"כ שהוא בעשור לחודש והכל יודעין שהיום יה"כ מש"ה היו תוקעין בכל מקום משא"כ בר"ה שהוא בר"ח עצמו לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד והיינו דנהי דתקיעת שופר לאו מלאכה גמורה היא דנימעט מלאכת עבודה אפ"ה מלאכה מיהא מיקרי מש"ה מייתי הגמרא הך קרא דמלאכת עבודה. ולפ"ז הוי כמו איסור עשה ואשכחן כה"ג לענין שביתת כלים אליבא דב"ש ולענין שביתת בהמתו אליבא דכ"ע שאין בהם אלא איסור דאורייתא גרידא ונהי דאיסור כזה כיון שאין בו איסור כרת ומיתה אלא איסור גרידא הוי אתי עשה דתקיעת שופר ודחי ליה מ"מ אסור לתקוע בגבולין כיון שאין יודעין בקביעא דירחא וא"כ אתי לתקוע בשבת דהוי איסור דאורייתא שלא במקום מצוה כנ"ל נכון וברור ליישב שיטת רש"י ז"ל בשמעתין ופירושו לגמרי מכוון ממשמעות בפירושו בחומש ולשון המקרא והברייתא מסייעו ודוק היטב ונכון הוא: