מסכת ראש השנה דף כ״ט עמוד ב׳

ברכת הלחם של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא:

וברכת היין שמברכין לפני קידוש:

מהו על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:

כיון דחובה היא אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק:

או דלמא בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:

לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:

מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין בגמרא מפרש לה:

אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולין:

ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מבעיא ליה דוקא מהו כיון. דלא הנאותן הן:

מתני' אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ"נ וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין:

הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו' קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול:

כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה:

רדיית הפת פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו:

שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:

א"ר אילא שאני בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. בעי רחבא ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה. וברכת היין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא. ופשטי לה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסיה מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאע"פ שיצא מוציא וה"ה לברכת הלחם של מצה:

ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא פשוטה היא:

הדרן עלך ראוהו בית דין.

יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז כו' אוקמה רבא דמדאורייתא אפילו בגבולין שרי למתקע ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהא תנן דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ומפני מה אסורה גזירה שמא יטלנה מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעביר השופר ד' אמות לרה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.

ת"ר פעם אחת שחל ר"ה להיות בשבת אריב"ז לבני בתירה נתקע אמרו ליה נדון אמר להו נתקע ואח"כ נדון.

לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להו כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין אחר מעשה: מתני' אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין גם הת"ק כך אמר התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ופרקינן איכא בינייהו בי דינא דאיקראי כלומר מקום שאין שם חכמים קבועין לב"ד ועכשיו נזדמן לחכמים ב"ד ובאו שם עוברי דרך. ת"ק סבר אין תוקעין ותנא דאמרו לו סבר תוקעין דגרסינן בגמרא דהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו (דף צג ע"א) כל תנא בתרא לטפויי מלתא אתי לפיכך אמרנו כי התנא דאמרו לו דהוא תנא בתרא אית ליה בי דינא דאקראי.

כל מקום שיש בו ב"ד.

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פירוש מדינה אפילו בירושלים. והא דקתני עוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה לאחר התקנה נשנית. ואם תאמר מאי שנא מלולב שהיה דוחה את השבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדתנן בפרק לולב הגזול (סוכה מא, ב) יום הראשון של חג כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, ותנן בפרק לולב וערבה (סוכה מב, ב), יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, ומפרשים להני תרתי מתניתין התם בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א) הא והא בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין. אלמא בזמן הבית אפילו בגבולין היה ניטל. ויש לומר דלולב ליכא למיגזר כולי האי, דיותר בקיאין בנטילתו מתקיעת שופר שהיא חכמה ואין הכל בקיאין בה, ושמא יוליכנו אצל בקי. ואם תאמר אם כן מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. יש לומר משום דשופר עולה זכרון ולא רצו שיהא הדבר בטל לגמרי.

כל מלאכת עבודה לא תעשו ביום טוב כתיב והוה מצי לאיתויי לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י) דכתיב בשבת, דאף בשבת לא נאסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה, דלאו מלאכה היא.

יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה ומיהו מדרבנן אסורין, וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת (ג, ב) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא, דאלמא מדרבנן אסירא. וכדתנן נמי בפרק כל כתבי הקודש (שבת קיז, ב) גבי מציל פת מן התנור, מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. וכן תקיעת שופר אסירא מדרבנן כדמוכח לקמן (ראש השנה לג, א) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב. וכן בשלהי במה מדליקין (שבת לה, ב), ובפרק כיסוי הדם (חולין פד, ב) דקאמר, תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואפילו הכי לא היו אוסרין אלא משום דרבה דאמר שמא יעבירנו.

שמא יעבירנו ארבע אמות הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום דהתם אית ליה היכירא טפי. ורש"י ז"ל לא פירש כן בכאן.

ת״ר לא יפרוס פי׳ דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר״ת ז״ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק״ל דנשים סומכות רשות ואע״ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע״ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ׳ מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס׳ נשים סומכות רשות וק״ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי״ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ״מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה״ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי״א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ״כ רבינו אפרים:

פרק רביעי יום טוב של ר״ה פי׳ וק״ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי׳ הרמב״ם דהיינו כל א״י חוץ מירושלים וכן פי׳ תוס׳ ואע״ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע״כ מפ׳ כל שאר א״י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו׳ אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא״כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א׳ פי׳ ובמדינה היינו ירושלים ה״ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר״ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב״ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ״ת א״כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו׳ וכ״ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב״ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח״כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב״ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו׳ אבל כשהמקדש קיים וב״ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:

משחרב בהמ״ק וכו' פי׳ ועם ב״ד ובפני ב״ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב״ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא׳ תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א׳ וא׳ חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב״ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא״כ בר״ה שהוא יום א׳ ושמא ישתכח מישראל:

א״ר אלעזר פי׳ כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.

א״ל וכו' ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת״ק ופרקינן איכא ביניהו ב״ד דאקראי פרש״י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ׳ בגמרא ובר״ה לא היו תוקעין אלא בב״ד שקדשו בו את החדש וסבר ר׳ אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה״ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת״ק סבר אפילו ב״ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג׳ של ב״ד (סומכין) [סמוכין] וכ״ש בזמן דליכא ב״ד סמוכין אבל הרי״ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב״ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב״ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה״ה כל מקום שיש שם ב״ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג׳ מהן שראוין לקדש החדש ות״ק סבר אפילו ב״ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב״ד דאקראי והלכה כת״ק ומ״ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב״ד שקדשו החדש אתיא כר״א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:

גמ׳ מ״ט וכו' פי׳ וה״ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה״י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר״ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ״מ שיעבירנו ד׳ אמות בר״ה ובמס׳ סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית׳ ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי׳ דלא ידעינן במעשה אע״ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי׳ שהרי בא״י שהיו עושין בתחלה יום א׳ בזמן הזה ג״כ עושין יום א׳ חוץ מר״ה דעבדינן ב׳ ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ״ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה״ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי״ף שכתב במס׳ מגלה מ״ש במס׳ סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא:

יש דברים שהם חובה מוטלת על האדם ונמשכת עם עשייתם הנאה שמצדה הוא צריך לברך בה ברכת הנהנין מצורפת עם ברכת החובה כגון ברכת המוציא של מצה ובורא פרי הגפן של קדוש היום שאכילת מצה ושתיית היין חובה בזמנים אלו ויש בהם ברכת חובה ר"ל על אכילת מצה וקדוש היום ואלו השתים ברור הדבר שהוא מוציא בהם את חברו אלא שהוא צריך לברך ברכת הנהנין ר"ל המוציא ובורא פרי הגפן ומ"מ הואיל וברכת הנהנין אלו על דבר של חובה הן באות הרי הן כאלו הן גופן ברכות חובה ומוציא את חברו אף בהן וכן בורא פרי הגפן שבהבדלה הואיל וטעונה כוס הרי על חובה היא באה ומוציא בה את חברו כהבדלה עצמה ר"ל המבדיל בין קדש לחול ומאור ובשמים יש אומרים שהם ברכת הנהנין ואין מי שיצא מוציא בהם ואני אומר שאין אלו ברכת הנהנין גמורה ואלו היה המאור ברכת הנהנין גמורה היינו מברכים בו כל זמן שנראה לנו מחדש כמו שכתבנו במס' ברכות נ"ב ב' אלא הואיל ותקנת חכמים הם ולא מצד הנאתו הוא מביאם אע"פ שנהנה מהם הרי הם כברכת חובה ועוד כיון שמסדר חכמים נסדרו כאחת אין לומר על קצתן לצאת ועל קצתן שלא לצאת.

לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים ר"ל ברכת המוציא אא"כ הוא אוכל עמהם שהרי ברכת הנהנין אינו מוציא אחרים אא"כ הוא רוצה לצאת כמו שביארנו.

הלל ומגלה ברכות חובה הן ואע"פ שיצא מוציא אע"פ שאין דומות למטבע ברכות של שאר מצות.

ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מוקדשת כלל אא"כ מקדישה לפחות שתי שנים קודם היובל אבל כהן או לוי שהקדיש בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת וזהו שאמרו שכהנים ולויים מקדישים לעולם.

ישראל שהקדיש שדה אחוזה שלו והגיע היובל ולא נפדית הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל אבל כהן או לוי שהקדישו אפילו עבר היובל ולא גאלוה פודין אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללויים.

ישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר לאחר והגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הלוקח הרי היא יוצאה ביובל מיד הלוקח ומתחלקת לכהנים ואלו כהן ולוי שהקדישו ומכרה הגזבר ולא פדאה המקדיש יוצאה מיד הלוקח וחוזרת לכהן או ללוי המקדישה ופסק זה כתבנוהו בכאן לגרסת הספרים שגורסים כהנים ולויים מקדישין לעולם וגואלין לעולם ומפרשים אותה לענין בתי ערי חומה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר בית בבתי ערי חומה אם הגיעה שנה תמימה ולא גאלה הוחלטה ביד הלוקח אבל כהן ולוי גואלין לעולם אף בבתי ערי חומה שלהם ישראל שמכר שדהו בשנת היובל אינה נמכרת כהן ולוי מוכרין אפילו סמוך ליובל יש מבעלי גירסא זו שמפרשין אותה לענין שדה מקנה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר שדה מקנה שלו אינו גואלה בפחות משתי שנים כהן ולוי גואלים מיד ודברים אלו כלם מתבררים במקומם במסכת ערכין שאר דברים שביובל כגון חזרת קרקע לבעליה במה שקנו מישראל או מחבריהם וכן השמטת כספים או שלוח עבדים דין כהן ולוי שוים בו לדין ישראל כמו שיתבאר במקומו הראוי לו.

ונשלם הפרק תהלה לאל.

יום טוב של ראש השנה וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל בביאור עניני הלכות שופר ולבאר אח"כ עניני התפלות והברכות שבסדר היום ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו הזמן הראוי לתקוע בו והזמן שאין ראוי לתקוע בו השני ענין סדור התקיעות כשתוקעים מיושב וסדורם גם כן על סדר הברכות ומקום קביעותם בהם ומנין התקיעות ושיעורם השלישי לבאר בו במי שאין לו שופר אא"כ חלל עליו יום טוב באיזה צד מחללין אותו ובאיזה צד אין מחללין אותו הרביעי לבאר בו ענין תשע ברכות של ראש השנה הקבועות בתפלת מוסף וענין נסח שלהם ופסוקים שבהם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שיתבאר.

בפרש"י בד"ה אלא ביבנה כו' בימיו וכן בכ"מ כו' עכ"ל הס"ד:

תוס' בד"ה אבל לא במדינה לא בירושלים כו' והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת כו' היינו לאחר חורבן כו' עכ"ל מיהו ק"ק דאחר חורבן בהמ"ק למה היתה ירושלים יתירה גם נראה דאחר החורבן מיד היה ב"ד של ריב"ז ביבנה וע"ק דרש"י גופיה פי' ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה כו' ע"ש ויש לפרש דלאו דוקא אחר חורבן בית המקדש אלא אחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כדאמרינן לקמן בפרקין ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דבדין הוא דלולב יהיה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' בפרק לולב וערבה אבל האי תירוצא אין כאן מקומו אבל הוא שייך אקושיא דלעיל וכ"ה בת"י וק"ל:

בד"ה רדיית הפת כו' וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כו' שספיקה דוחה י"ט כו' עכ"ל ר"ל דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומיא דרדיית פת בלאו גזירה דשמא יעבירנו כדמוכח כו' דמספיקא דוחה י"ט כו' מזה מוכח דיש בו איסור מלאכה מדרבנן דהא איסור הוצאה ליכא בי"ט אבל מהא דקאמר דאין ודאה דוחה שבת ליכא ראיה דהא היינו טעמא משום גזירה שמא יעבירנו ואהא כתבו דלא תימה דע"כ לית ביה איסור מלאכה דרבנן דאם כן ל"ל טעמא דשמא יעבירנו כו' תיפוק ליה משום האי איסור מלאכה דרבנן די"ל דמשום האי איסורא דרבנן לא הוה דחינן מצות עשה אי לאו משום דרבה דשמא יעבירנו ודו"ק:

בתוספות ד"ה ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מיבעיא להו דווקא כו' עכ"ל. הלשון דווקא שכתבו התוספות לא ידעתי לפרשו מאי בעו ללמדינו בזה דאי לאפוקי ברכת הלחם וברכת היין בלא מצה וקידוש זו מבואר בהדיא בברייתא דקתני חוץ מברכת הלחם וברכת היין ואם בא למעט שאר ברכות היין דמצוה כגון דהבדלה וכיוצא בזה בכוס של אירוסין ונישואין ומילה הא וודאי ליתא דלקושטא דמילתא אין חילוק ביניהם כמבואר בכל הפוסקים וממעשה בכל יום ועיין מ"ש בקונטרס אחרון בכתובות בפ"ק גבי ברכת אירוסין ונלע"ד דכוונת התוספת כאן דדוקא בברכת היין דקידוש מבעי' ליה כיון דלאו להנאתן הן אלא לחובה בא משא"כ בברכת היין של כוס בה"מ דאע"ג שבא ג"כ לחובה כיון שכבר אכל ושתה חייב לברך אלא דאפ"ה לא קמיבעיא ליה היינו מטעם שכתבתי בסמוך בשם הירושלמי דברכות מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא"כ ה"ה לברכת היין של ברכת המזון כיון דמחמת בה"מ קאתי לא עדיף מיניה כנ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

סליק פרק שלישי

יום טוב פרק רביעי

במשנה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ופירש"י לא בירושלים ולא בגבולין וטעמו מבואר דל' במקדש היו תוקעין הכי משמע ליה שלא היו תוקעין אלא במקדש ממש במקום ב"ד הגדול בלשכת הגזית אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים מאד דנראה שסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך בד"ה ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה עכ"ל וא"כ לפ"ז באותו זמן שהיתה בבניינה והיו תוקעין אפילו בכל העיירות הקרובות לירושלים והיו רואות ושומעות ויכולות לבא א"כ כ"ש שהיו תוקעין בירושלים עצמה וכמו שהקשו בתוספות ולכך מפרשי' דסיפא דמתני' איירי בחורבנה קודם שתיקן ריב"ז דלא כפירש"י ומלבד דמלשון המשנה לא משמע כן מדקתני ועוד זאת משמע דאיירי בבניינה דומיא דרישא אלא שגם אין טעם בדבר דמה חילוק יש בירושלים בחורבנה ליבנה ומ"ש מהרש"א ז"ל בזה נראה יותר דוחק:

אמנם לענ"ד נראה שדברי רש"י ז"ל נכונים וברורים בטעמם דכל דבריו אחד הם ופה קדוש אמרם דמ"ש ברישא דמתני' דדוקא במקדש עצמו היו תוקעין אבל לא בירושלים היינו לענין שלא היו רשאין לתקוע בירושלים בי"ט שחל להיות בשבת קודם שתקעו בב"ד במקדש והיינו מטעמא דמסיקנא בגמ' כיון דאין הכל בקיאין לתקוע שמא ילך אצל בקי ויעבירנו כו' ויבא לידי איסור סקילה משא"כ בסיפא דמתני' דאיירי שכבר תקעו בב"ד ונשמע הקול בעיירות הקרובות וכ"ש בירושלים וא"כ כבר יצאו ידי חובתן ע"פ מה ששמעו תקיעות הב"ד אלא שעדיין היו רוצים לתקוע כל אחד בעצמו אי בביתו למצוה מן המובחר כדקתני לקמן וכמו שאבאר בשיטת רש"י הדברים על מכונם דשיטתו מוכרחת בזה ומש"ה שפיר היו יכולין לתקוע דתו לא שייך האי טעמא דשמא יעבירנו דכיון שכבר יצא י"ח ועוד שהרי היו תוקעין איש בביתו. ואף לפי מה שאבאר בסמוך דמלבד האי חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה יש עוד חשש איסור דאורייתא מצד התקיעה עצמה שהיא חכמה ואינה מלאכה אפ"ה יש בה איסור שבות דאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שיש כמה שבותין שאסורין מדאורייתא כמ"ש הסמ"ג לענין הזאה לטמאי נפש שהיו בימי משה אע"ג שאינו אלא שבות והרבה גדולים הסכימו עמו ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין משה גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות. וא"כ ה"נ לענין הך שבות דתקיעה י"ל ג"כ כן וכן מבואר בכמה מפרשים קדמונים ונהי דשבות כה"ג אפילו שהוא מדאורייתא אינו דוחה עשה דתקיעה אפ"ה אסור לתקוע כיון דלא בקיאי בקביעי דירחא וא"כ יבואו לידי איסור שבות דאורייתא שלא במקום מצוה. ובסמוך אבאר בהו נמי לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא בגבולין משא"כ בירושלים שלעולם היו בקיאין בקביעי דירחא תו לא שייך האי טעמא מש"ה איצטריך לאסוקי בגמ' הך חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה ואינו דוחה שבת כלל כנ"ל ובסוגיא דבסמוך אבאר בכמה ראיות ברורות דא"א לפ' בענין אחר אלא כמו שפירש"י כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך. ותוספות שלא פירשו כן היינו לשיטתייהו כמו שאכתוב בסמוך בד"ה וביבנה:

בתוס' בד"ה אבל לא במדינה כו' וא"ת ומ"ש מלולב כו' ועי"ל דבדין הוא כו' דבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים כו' עכ"ל. וקשיא לי דא"כ לפ"ז מאי מקשה בגמרא בסמוך מנה"מ דמשמע דס"ד דבעי למילף מקרא מדלא קאמר מ"ט ורבי לוי בר לחמא בשם ר"ח אמאי איצטריך למילף מקראי ובמסקנא נמי אמאי מסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו דשמא יעבירנו כו' אמאי לא מפרשי בפשיטות טעמא דמתני' מהאי טעמא גופא שכתבו התוספות משום דלא היה ידוע קביעות החדש ואף שיש לדחוק קצת ולומר דא"כ באותן המקומות שהיו יודעין קביעות החדש היה להם לתקוע משום הא לא איריא דלא פלוג רבנן כדאשכחן בדוכתי טובא וכ"ש בכה"ג דלא שכיחא דזמנין דנשתהו עדים ולא היה שהות לשלוחים לצאת משא"כ לפירש"י דהא דקתני אבל לא במדינה שבירושלים גופא לא היו תוקעין א"כ אתי שפיר דהא בירושלים לעולם היו יודעין בקביעות החדש אפ"ה לא היו תוקעין מקשה שפיר מנה"מ מש"ה איצטריך נמי רבי לוי למילף מקראי ורבא הוצרך לאסוקי מדאורייתא מישרא שרי כו' אבל לפירוש התוספות ודאי צ"ע:

בתוס' בד"ה הא לאו מלאכה היא כו' קשיא אדרבה אי מלאכה היא לא איצטריך קרא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיא זו דוודאי אי הוי מלאכה איצטריך קרא דאל"כ היה מקום לומר דתקיעת שופר בר"ה דוחה שבת והיינו משום כיון דאשכחן ביובל דהיו תוקעין בי"ה ואע"ג דאי מלאכה היא יש בה איסור כרת אפ"ה דחי א"כ ה"ה לר"ה כדאמרינן לקמן שוה יובל לר"ה לתקיעה כו' ולקמן בפירקין מייתי נמי ברייתא דדרשינן להדיא מיתורא דבחדש השביעי שיהיו כל תקיעות החדש זה כזה והתם נמי מייתי אידך תנא דמפיק גזירה שוה דשביעי שביעי וכיון דקי"ל דאין ג"ש והיקש למחצה א"כ ממילא הוי ילפינן נמי דבר"ה נמי דוחה שבת ומשום הכי איצטריך קרא דזכרון תרועה כנ"ל נכון ליישב קושית התוספות:

בא"ד ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה דאי לאו מלאכה היא פשיטא דליכא למיסרה עכ"ל. הרבה מפרשים נתקשו בדברי התוס' בזה. ולענ"ד נראה לפרש דמה שכתבו פשיטא דליכא למיסרה כוונתם כיון דלא מצינו שום טעם לחלק בשום סברא בין שבת לי"ט א"כ לא מסיימי הנך קראי למידרש יום תרועה לחול וזכרון תרועה לשבת דמ"ש ואי משום דקשיין קראי אהדדי טפי הוה לן למימר דיום תרועה היינו במקדש וזכרון תרועה היינו בגבול ובהכי הוי אתי שפיר טובא דקרא דזכרון תרועה כתיב בפ' אמור דהתם כתיבי עיקרי המצות השייכים בכל רגל ורגל וקרא דיום תרועה שהיא עיקר מצות התקיעה בפועל לא כתיב אלא בתר הכי בפ' פינחס דלא איירי התם אלא מעיקרי דינא דהקרבת מוספין משא"כ בענין זה שכתבתי הוי א"ש שבא ללמד דעיקר התקיעה בפועל לא היתה אלא במקום שהיו מקריבין המוספין ובירושלמי דפירקין מייתי להדיא ברייתא דתני ר"ש ב"י שדורש כן אימתי תוקעין במקום שיש מוסף וק"ל:

גמרא גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. הא דנא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט, דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף צז ע"א): ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה ע"ב ד"ה בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה. ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש צריכין לטעמא דשמא יעבירנו: